באביב 1945 תושבי האי הציורי ג’רזי, היחיד באיים הבריטיים שנכבש על ידי הנאצים, נושאים עיניהם בתקווה כשהחיילים הגרמנים מתחילים סוף־סוף […]
לפני
הרעד, לא הקול, הוא שהעיר אותה — הרעידה הפראית של דלת הכניסה שהיטלטלה במסגרתה שעה שאגרופים עוצמתיים זועמים מכים בה שוב ושוב. ההדהוד שפעם דרך קירות הלבֵנים, מעבר לקורות הבית ואל תוך רגלי המיטה שלה. אחר כך היא שמעה את הקולות בחוץ.
"!Ŏffne diese Tùr! Sofort" לפתוח את הדלת! מייד!
במצב של ספק ערות היא דימתה שזה חלום. אחר כך שמעה את פסיעותיה הקדחתניות של אימה על גרם המדרגות, כמעט במרוצה, כמעט מועדות מרוב דחיפות, ואחריהן הנקישה הלא־אחידה של בריח מתכת שמגיב לאצבעות נואשות שמנסות בכוח למשוך אותו לאחור. היא הייתה לבדה בחדר, ישבה זקופה במיטה, ליבה הלם בעוצמה מנתצת, באימה שאחזה בה כשהתחוור לה כמה היא פגיעה, מבועתת מההכרח להרפות מהביטחון האידיוטי שמצאה בשמיכה. ברגע שדלת הכניסה נפרצה התפוצץ הרעש — צעקות של חיילים שמסתערים פנימה למסדרון, מגפיהם הולמים על רצפת העץ שטואטאה באהבה כזאת רק יום קודם לכן, זעקת הכאב של אימה כשנדחפה הצידה. אחר כך הם שעטו במעלה המדרגות, בזה אחר זה, פס ייצור כאוטי של פקודות בתנועה, צֵיד טרפם והתמקדות מוחלטת במטרה שלפניהם. כשמצאה את האומץ והכוח לחצות את החדר ולפתוח את דלת חדרה, הוא היה בידיהם. הפיג'מה שלו הייתה מכוסה בקמטי שינה, הסנטר והלסת מניצים את זיפי הבוקר, רק צעדיו הכושלים קלות לאורך מישורת המדרגות משכו את תשומת ליבה אל האזיקים שמאחורי גבו. היא שמעה את קולה שלה, רם ונוקב מעל קולות האחרים: "אבא! אבא!"
הוא לא גילה שום התנגדות כשהם דחפו אותו למטה במדרגות, שאל רק מדוע הוא נעצר, ובתוך כך, בלי הפסקה, הדהדה בחדרים יבבת החיה החרישית של אימה, זמזום בס במקהלה של סופרניות. קפואה כולה היא הביטה מבעד למוטות המעקה וראתה אותם מתירים את האזיקים למשך זמן שהספיק לו לנעול את הנעליים וללבוש את המעיל קודם שגררו אותו אל מחוץ לבית ופנימה לניידת. היא ראתה את אימה צונחת על אחוריה, כותונת הלילה שלה מתוחה ברישול סביב ירכיה, וזועקת אל תוך ידיה. ואחר כך נשמע קול אחר, סדרה אחרת של זעקות ויללות, והיא נוכחה שהן בוקעות עמוק מתוכה, מתמזגות בזעקות של אימה, ושהיא לעולם לא תוכל להפסיק.
1
ג'רזי, איי התעלה
יוני 1945
התרגשות גאתה במורד הרחוב. היא נשפכה מכל פתח של דלת והתפצפצה באוויר, דגדגה את עורפם של אנשים, הזמינה כל אחד ואחד אל הבוקר ההיסטורי והמרגש הזה. ואיזה בוקר! הסערה של אתמול נעלמה צפונה מעל התעלה האנגלית, הותירה אחריה שמש זורחת ושמי תכלת. רחוב סנט הֶליֶיר בהק מניקיון והמתין עכשיו, בקוצר רוח, בציפייה. משב עז של רוח דרומית־מערבית עבר ברחובות העיר, נשא רחש עמום של מלמולי המון במרחק, ושעה שעמדה בשביל הכניסה כדי לשאוף את כל זה הרגישה ג'ין פרץ של אופטימיות אמיתית. היא העבירה את אצבעותיה דרך שערה הדהוי כדי להחיות את צורתו השוקעת, משכה את הז'קט כדי לוודא שחור העש שבחולצתה אינו נראה, ואחר כך נכנסה שוב הביתה: "אימא! בואי מהר, אחרת ניתקע מאחור."
ויולט פֶּריס דשדשה החוצה, עם תיק העור העתיק שלה תלוי לה בזהירות על הזרוע. ג'ין התבוננה בה מסתובבת כהרגלה כדי לנעול את מנעול הצ'אבּ. זה היה הרגל שהשתרש בשנים האחרונות, ונוכח מכת הגנבות שעדיין הטרידה את הקהילה נדרשה מידה של זהירות, אם כי כולם התגעגעו לימי דלתות הכניסה הלא־נעולות. "עד חג המולד המצב יתייצב," אמרו הבריות שוב ושוב. בתקווה שאולי באמת כך יהיה. ג'ין התבוננה בפנים החיוורות שמתחת לכובע הלֶבד המרופט, ונוכחה כמה חלוש ושברירי נעשה גופה של אימה בימים אלה, עם העיניים הניבטות בחרדה ומתרוצצות, והשפיפות הקלה של עול תמידי שבלטה עכשיו, באור השמש יותר מאשר באפלולית הבית. אין כל ספק שרוב האנשים היו משערים שוויולט מבוגרת מארבעים ושש שנותיה. אבל ג'ין תיארה לעצמה שבחמש השנים האחרונות כל נפש חיה באי הזה הזדקנה כדי חיים שלמים. היא חשה דחף פתאומי להושיט את ידה ולחבק חזק את אימה, אבל ידעה שאימה תירתע ממחווה כזאת, והושיטה לה במקום זאת את ידה.
הן יצאו בקצב שג'ין חישבה ומצאה שאימה תוכל לעמוד בו למרחק הליכה של קצת פחות מקילומטר. הרחוב היה מלא רעשים של שערי גינה נטרקים שעה שנשים דרבנו בעלים וילדים לצאת החוצה לרחוב, ובתוך כך התקינו קשרים של עניבות והחליקו קווצות שיער סוררות קודם שמיהרו אל מרכז העיר. אחת או שתיים מהן נשאו את דגלי היוניון ג'ק, מקופלים ומוכנים להיפרש ברגע המכריע, וג'ין הרגישה דקירה של קנאה. הדגל שלהן שימש בחורף חומר בערה, ושום תחליפים לא היה אפשר לקנות עכשיו. אבל אז, כל גילוי של קלות דעת נחשב להתנהגות לא ראויה של משפחה. וג'רזי הוא אי קטן. אנשים אוהבים לדבר.
כשהגיעו לקצהו של רחוב בּאת' הרחובות כבר היו דחוסים באנשים ששמים פעמיהם אל רויאל סקוֶור. בפינת השוק המקורה שבהאלקֶט פלייס, שני זרמים של גופי אדם הפכו לנהר של אנשים וסחפו איתם את שתיהן משל היו סירות נייר, וג'ין הצרה שוב על שלא הקדימו לצאת. כשאישה מאחוריהן מעדה קלות ובתוך כך דחפה אותן קדימה, ג'ין הרגישה את אצבעות אימה מתהדקות סביב זרועה. היא משכה אותה במהירות הצידה, הלאה מהמהומה אל רחוב צדדי שקט, שם היא השעינה אותה על קיר בטון, נתנה לה ממחטה, וויולט הספיגה בה מייד את הלחות שעל מצחה.
"בסדר?"
ויולט נדה בראשה לשלילה. "כל כך הרבה אנשים. למה לא הלכנו דרך רציף אלברט, שם יכולנו לראות את ה־SS ג'מייקה נכנסת לנמל, או למצוא מקום לאורך טיילת האֶספּלַנַדֶה?"
ג'ין, שהציעה אמש את האפשרויות האלה בדיוק, החרישה ורק לקחה בחזרה את הממחטה הלחה ותחבה אותה לשרוולה. בתוך כך נחו עיניה על חלון הראווה של חנות, מאפייה קטנה בהמשך הרחוב, קצת מעבר לפנייה. חלון הראווה נאטם בקרשים שמילאו את מקום השמשה המנותצת, אבל ניכר בבירור שהמשחיתים חזרו לביקור שני, כי עכשיו היה צלב קרס ענקי מרוח על לוחות העץ, בצבע שחור. היא העיפה מבט באימה וראתה שגם היא מהופנטת מהמראה. ויולט זקרה מעט את סנטרה. "משתפי פעולה," אמרה והנידה בראשה. מה הדבר שעשה הבעלים שהדביק לו שם כזה? האם הגיש לחיילים גרמנים את לחמם? התרועע איתם? בעיני רוחה ראתה את פניהם הכעוסות של גברים, רצים באישון לילה אל החנות ובידיהם לבנים וגושי אבן. מה קרה לאי הזה בכמה שבועות קצרים?
יום השחרור, פחות מחודש לפני כן, היה האירוע המשמעותי והמרגש ביותר שכל תושב באי, צעיר או זקן, חווה מימיו. היום הנכסף ביותר בתולדותיהם הגיע סוף־סוף, עם בואו של כוח המשימה הבריטי לנמל והכניעה הרשמית של הצבא הגרמני. חמש שנים קשות של כיבוש נאצי הגיעו לבסוף אל קיצן. ממושך וקשה כל כך היה הכיבוש — ג'ין הייתה תלמידה בת ארבע־עשרה בלבד כשהחל — שבשבוע-שבועיים הראשונים של החירות היא התקשתה לעכל את השינוי. התקשתה לצאת מהבית בלי עוצר… לדבר בגלוי ברחוב בלי לפחד ממרגלים… להאזין לחדשות הבי־בי־סי ברדיו של שכן! אבל נפלא מכל אלה היה לאכול שוב ארוחה הגונה, לאחר שהצבא הבריטי פרק, בזה אחר זה, ארגזי אספקה, והאונייה של הצלב האדום, וֶגָה, נשאה עוד חבילות סיוע. אחרי הכמעט רעב של השנה הקודמת, מותרות כמו בשר משומר, שומן חזיר לבישול, סוכר ותה ריגשו את ג'ין וויולט עד דמעות הקלה כשפתחו את החבילה שלהן. טעמה הנוקב של ריבת פטל, שנגרפה בכף היישר מהצנצנת ברגע של התרוממות רוח טהורה, היה עתיד להישאר איתה לעולם.
עם זאת, ימים ראשונים אלה הביאו עימם גם מבוכה. אחרי שנים של אינרציה, עם חודשים תמימים שצוינו במאבק מתיש להשגת מזון ודלק ותו לא, נשא השחרור טורנדו של ברכות שלום, אבל גם התפתחויות מתישות. הן החליפו כדרוש את הרייכסמארק שלהם בלירות שטרלינג בסניף הבנק המקומי ועקבו אחרי פירוק המוקשים והרחקתם מהחופים. הן קראו במודעות הפומביות שתושבי האי שאינם ילידי המקום, שגורשו בידי הגרמנים בסתיו 1942, הוטסו בחזרה לאנגליה, וישובו בקרוב. הן אפילו קיבלו סוף־סוף מכתב מאחיה הגדול של ג'ין, הארי, שהשתחרר מהשירות וחזר הביתה אל משפחתו בצֶ'למספוֹרד. כששמע להוותו ובאיחור את החדשות על מעצרו של אביו, הוא דיבר על התסכול שגרם לו הניתוק מכל המידע על האי במשך זמן רב כל כך, אבל לשמחתה של ג'ין, הוא הבטיח שיבוא לבקר ברגע ששירותי התחבורה הסדירה יפעלו שוב.
אווירת החזרה לנורמליות עודדה אותן, והיא ואימה ישבו בערב ליד השולחן במטבח, גזרו כל רשימה משמעותית מ'איוונינג פוסט' והדביקו אותה באלבום מיוחד, למען הדורות הבאים. ושעה שהדביקו את גזירי העיתון, בקול לחש חרישי מכדי להגיע לאוזניו של הגורל ההפכפך, ג'ין העזה לדבר על השבועות הבאים ועל החדשות מהיבשת שמעבר לתעלה, שאפילו עתה עשויות להיות בדרכן אליהן. וויולט הנהנה וחייכה, אבל רק לעיתים רחוקות הגיבה. תקווה, אמרה ג'ין בליבה, היא עול כבד מכפי יכולתה של האישה המותשת הזאת, שהגיעה אל סופה של הישורת האחרונה במסע נורא. מוטב לה לג'ין לנצור את לשונה ולכוון את חלומותיה שלה אל התנועות הקצביות של מברשת ההדבקה שלה.
ולא כל החדשות האחרונות היו טובות. בין הכותרות החגיגיות בעיתונים והמודעות הפומביות התפרסמו רשימות אחרות, מטרידות. תמונות איומות של מחנות נאציים רצחניים שמספרים דמיוניים של בני אדם מצאו בהם את מותם. דיווחים על "חובבות גרמנים" מקומיות — נשים תושבות האי שקיימו יחסים עם חיילים גרמנים — וכנופיות של בריונים רדפו אחריהן עכשיו ברחובות, גילחו את ראשיהן והפשיטו אותן לגמרי. דיווחים על חובותיו העצומים של האי. ודיווח מצמרר בעמוד שער על אב מקומי ובנו, שגורשו שנה וחצי קודם לכן ונספו במהלך כליאתם. לאחר שקראה את הדברים האלה נהגה ג'ין לפרוש לשנת לילה, ושכבה ערה שעות ארוכות בחושך, בתחושת בהלה קלה, קודם ששקעה בשינה טרופה כשהיום כבר האיר. היא לא סיפרה על כך לאיש, בייחוד לא לאימה. היא לא יכלה להצביע על הרגע המדויק שבו נטלה על עצמה את תפקיד האם ביחסים ביניהן, ודימתה שהמפנה נקלט אצלן בהדרגה, במשך חודשים רבים. אבל ג'ין ידעה עכשיו אינסטינקטיבית שאצבעותיה הרועדות של אימה משמעותן שהיא תצטרך עכשיו לקלף את הירקות לארוחת הערב, או שהדמעה היחידה החמה של ויולט שצנחה על דף בספר שקראה בערב השקט, ציינה את הצורך במשקה מחמם ושעת שינה מוקדמת. עוד יהיה לה די זמן להתפנות לרגשותיה שלה, אמרה ג'ין לעצמה, כשהסיוט הזה יחלוף, מה שללא ספק יקרה במהרה. וכך היום, למרות מראה המאפייה האטומה בקרשים והרגשות הטורדניים שעורר, ג'ין חילצה חיוך מנחם והניחה את ידה על יד אימה.
"אנחנו יכולות פשוט ללכת הביתה עכשיו, אם את רוצה." ג'ין חשבה על המטבח שלהן, אפור ושקט, בירכתי ביתן האפור והשקט, ופחדה מהנהון של אימה. אבל ויולט הגיבה בהזדעפות קלה בלבד.
"לא. הגענו עד כאן, אז בואי."
הרויאל סקוור היה כצפוי דחוס באנשים. גברים, נשים וילדים היו צמודים אלה לאלה כמו ציצי דשא, וסדרנים העמידו מחסומים לרוחב הכיכר כדי לבלום את התקדמות ההמון. ג'ין גררה את אימה בַּדוחק, ולאחר שאמרה לוויולט להיצמד אליה, לאחוז בגב הז'קט שלה ולא להרפות, החלה לפלס את דרכה בצפיפות, תוך ניצול כל פרצה זעירה. היא חייכה בחוסר אונים אל כל גבר שנקרה בדרכה עד שהוא נסוג, והמטירה עליו מבטי התנצלות לאחור כשדרכה בתוך כך על כף רגלו של מישהו או הפילה את כובעו, עד שהן מצאו את עצמן במרחק שני ראשים בלבד מהמחסום, בדיוק ברגע שהמכוניות הרשמיות נכנסו לכיכר. תשואות רמות בקעו מההמון, ובעמידה על בהונותיה ומתיחת הצוואר הצליחה ג'ין למצוא פיסה של תמונה ברורה.
המכוניות עמדו בטור לפני הספרייה. חייל צעיר במדים פתח את הדלת של פורד שחורה נוצצת. ולפתע הם הופיעו. היישר שם, על המדרכה שלפני בנייני הממשלה של ג'רזי, מרחק של פחות מעשרה מטרים, לאחר שעשו את כל הדרך מארמון בקינגהאם — המלך והמלכה! ג'ין הביטה במלך ג'ורג', הדור במדיו, שעה שבכירים בשירות הכתר קיבלו את פניהם. המלכה, בכומתה מעוטרת בנוצה ועטויה בפרוות שועל מעוצבת, קיבלה זר ענקי של ציפורני ג'רזי. התשואות בכיכר רעמו עכשיו, מתובלות בקטעי שירים פטריוטיים שבקעו מפה ומשם. ג'ין הביטה באימה וראתה את השתקפות התרגשותה. אבל באותו רגע, אישה שעמדה לידן ניגבה את עיניה בגב ידה וחייכה אל ויולט.
"נכון שזה נפלא? אני לא מאמינה!"
ג'ין הרגישה את הגוף של אימה מתקשח לידה, שעה שחילצה מעצמה תגובה מנומסת. "נכון, נפלא."
"זה נגמר, נגמר באמת! אנחנו יכולים להתחיל שוב לחיות."
ג'ין ראתה את פיה של ויולט מתעקם לקו עגום של סבל כבוש. כששפתה העליונה החלה לרעוד ידעה ג'ין שזה נגמר — דמעות בפרהסיה היו השפלה בלתי נסבלת, וחלון השלווה המזויפת נסגר במהירות. במבט מסויג אחרון אחד בזוג המלכותי המנופף אל ההמון חיבקה ג'ין את מותני אימה ופילסה להן דרך אל מחוץ לדוחק, עד ששתיהן היו שוב ברחוב הראשי, חסרות נשימה ולא יציבות. בפתחה של חנות גוננה עליה ג'ין מפני עוברים ושבים והציעה לה שוב ממחטה, והפעם הצמידה אותה ויולט אל פניה והתייפחה אל תוכה במשך רגעים אחדים, בבכי שבקעו ממנו קטעי קולות דקיקים, כשל חתולה פצועה. לבסוף שככו הרעידות, והיא נשמה נשימה עמוקה.
"סליחה. זה רק בגלל מה שהאישה אמרה."
ג'ין עיסתה את ידה. "אני יודעת, אבל זה לא יארך עוד זמן רב, כי כולנו יודעים שאבא כבר בדרכו הביתה. אולי הוא כבר באונייה, ברגע זה ממש."
ויולט הנהנה והצליחה להעלות חיוך לח קטן. ג'ין השתדלה מאוד להסתיר את אכזבתה מהחמצת המופע של פעם בחיים הזה, הציעה שוב את זרועה, והשתיים החלו בהליכה האיטית הביתה. דעתה של ג'ין רגשה באי שקט. האם יש מקום לגילוי כזה של אופטימיות? איש לא ידע אם אביה אכן בדרכו הביתה. שנה ושלושה חודשים חלפו מאז עלה על סיפונה של אוניית הכלא הגרמנית ההיא, שפניה היו מועדות אל אלוהים יודע לאן. שנה מאז מכתבו האחרון. ואף לא מילה מהשלטונות מאז השחרור. היא אמרה לעצמה שלא נותר להן אלא להאמין, אבל דבר אחד היה בטוח — לגבי דידן, הכיבוש היה רחוק מלהסתיים.
*
"פיליפ ארתור פֶּריס, נכון? נולד ב־7 במרס 1898, גר ברחוב סנט מארק בזמן מעצרו?"
ג'ין דרבנה במרפקה את אימה להשיב.
"נכון."
"והחנות שלו?"
"'מתכות פֶּריס', בניוּ סטריט. החנות סגורה מאז."
"ובכן, גברת פריס, אני חושש שאלה כנראה כל המסמכים העומדים לרשותנו…" קצין המשטרה גירד את ראשו, וניכר עליו שהוא אובד עצות. ג'ין הייתה מוכנה להתערב ששום עקצוץ לא קדם לגירוד. היא התבוננה בו בוחש בערמת הניירות הדלילה, מניח את העליון למטה, ואחר כך מחזיר אותו שוב אל ראש הערמה. הוא התקין את משקפיו, כחכח בגרונו, התמקם בכיסא המשרדי המרופד בעור ולבסוף הישיר מבט אל אימה. "האמת היא שאין ככל הנראה שום רישום על מר פריס לאחר שהועבר מכלא פּרוֹינגֶסהיים ביולי 1944."
"זה היה כנראה זמן קצר אחרי המכתב האחרון שקיבלנו."
ג'ין שמה לב שאימה שיפרה את רמת ההיגוי שלה, דיכאה את התנועות הרחבות של המבטא של ג'רזי וחיקתה את ההגאים של המראיין המשכיל יותר. איש מהם לא חש בנוח במשרד הקבלה של קצין המשטרה — עם הקירות ספוני העץ הממורק והמפות המצוירות העתיקות של ג'רזי במסגרות הזכוכית הכבדות — כשישבו לפני איש הציבור הנבחר הזה, שפינה זמן ביומנו כדי לדבר איתן פנים אל פנים, אין פלא שאימה נשמעה מוזר.
ויולט המשיכה: "הוא היה אמור לרצות עונש של שנה ושלושה חודשים, אתה מבין, אז הוא אמור להיות משוחרר עכשיו. חשבנו שאולי הוא כבר השתחרר, אבל עדיין אין לו המסמכים הדרושים לנסיעה. אתה חושב שאולי זה מה שקרה?"
אבל עיניו של הקצין נחו עכשיו על החלון, שעה שקולות של צעקות וקריאות שבקעו מרחוק נישאו דרך מרווח חמשת הסנטימטרים שבין השמשה למשקוף. ג'ין עקבה אחרי מבטו ושמעה אף היא שהקולות מתחזקים. באנחה קלה הוא קם וסגר את החלון בטריקה.
"אני ממש מתנצל. מפגינים ברחבת הדשא."
ג'ין הנהנה. "כן, עברנו לידם בדרך לכאן." האמת היא שהמראה של אנשים רבים כל כך שהתקבצו להפגנה, אחרי חמש שנים של צייתנות כפויה, זעזע אותה מאוד. היו שם ככל הנראה כמה מאות גברים, וכולם האזינו בעניין רב — ובכמה מקרים השיבו בקולות צעקה — לאיש שנאם על דוכן נואמים מאולתר, ומאחוריו כרזה ועליה הכתובת המצוירת "התנועה הדמוקרטית של ג'רזי" כתובה בכתב יד. הנואם דיבר באמצעות מגפון על הצורך בביטוח סוציאלי ומשהו שנקרא מערכת מיסוי מדורגת. ג'ין זכרה שאביה דיבר על הקבוצה הזאת שנים אחדות לפני כן, וביטל אותה כחבורה של קומוניסטים שרוצים רק לעורר מהומות. מתוך נאמנות לאביה גלגלה ג'ין את עיניה אל ויולט כשהן עברו על פניהם, בצד הנגדי של הרחוב. האם הפוליטיקה שהמלחמה יצרה במשך תקופה לא קצרה לא הספיקה להם?
קצין המשטרה הציץ לרגע החוצה ואז חזר אל כיסאו ונטל עט.
"בעלך הואשם בהחזקה לא חוקית של רדיו?"
"כן."
"שנמצא בחנות שלו?"
"כן. הוא חשב ששם המכשיר יהיה בטוח יותר מאשר בבית. הוא הרשה לאנשים להאזין לחדשות בחדר האחורי — ללקוחות ולפעמים שכנים."
"והמשפט התקיים ב־8 בפברואר בשנה שעברה?"
ויולט פלטה קול של בוז. "אתה קורא לזה משפט? הם אפילו לא הביאו מתורגמן ראוי לשמו, ואנחנו לא ידענו מה הולך שם. הוא הלך לכלא מרגע המעצר. נכון, ג'ין?" קולה של ויולט נסדק מכאב ומזעם על העוול. ג'ין לחצה בידה את יד אימה, שעה שידה האחרת התרוממה בהיסח הדעת אל צווארה ומיששה את תליון הזהב הקטן שאביה נתן לה במתנה ביום הולדתה השנים־עשר. כשנגעה בו זכרה את קורת הרוח שראתה בעיניו שעה שהתבונן בה כשפתחה את הקופסה, ואת חיוכה הקורן של אימה כשראתה אותה תולה את השרשרת על צווארה, מתקשה להתמודד עם התפס באצבעותיה העבות. באותו רגע התגבשה בדעתה תמונה מושלמת של משפחתם השמחה והמאושרת, ובחודשים האחרונים הפך התליון לקמע, קשר אל אביה הנעדר. היא הרגישה את לב המתכת הזעיר מתחת לאצבעותיה ונשמה נשימה עמוקה.
"מה שאנחנו מנסות לומר הוא שאבא שלי אינו עבריין." היא הישירה את מבטה אל עיניו של קצין המשטרה, וכך כפתה עליו להזדהות איתה. "הוא איש טוב, הוא לא היה צריך להיאסר בכלל, ועל אחת כמה וכמה להישלח לכלא זר. אנחנו פשוט רוצות אותו בחזרה…" היא נוכחה שגם היא מדברת במבטא משודרג איכשהו, והרגישה מטופשת. אבל המורה שלה לאנגלית בבית הספר תמיד אמרה שאנשים שמדברים בהיגוי ראוי של תנועות תמיד מגיעים אל ראש התור, וכרגע נדרשה משפחת פריס בדחיפות לתשומת ליבן של הרשויות.
אין עדיין תגובות