'סֶרֶנָה קרוּז או הצדק האמיתי', הספר האחרון שכתבה נטליה גינצבורג, הוא "סיפור מן החיים", שרגישותה הספרותית העילאית של גינצבורג מפיקה […]
1
באביב האחרון דיברו הרבה על סֶרֶנָה קְרוּז, ועל ההורים המאמצים הראשונים שלה. ועכשיו, בימים אלו של סוף דצמבר, נפתח מחדש המשפט של סרנה קרוז. ימים יגידו, אולי אביה המאמץ הראשון לא שיקר, בניגוד לקביעתם של שופטי בית־המשפט לענייני קטינים, וגם לא ניצל פרצה בחוק, כי נראה שקיימת הוכחה שהוא האב האמיתי. ואם זה כך, ימים יגידו אם יהיו חייבים להחזיר לו את הילדה שלקחו ממנו.
לפני כמה חודשים, כשהתחלתי לכתוב את הספר הקצר הזה, לא הכרתי את ההורים המאמצים הראשונים של סרנה קרוז, הכרתי אותם רק לפני שבועות אחדים. בפגישתנו, שנמשכה כמה שעות, דיברנו אך ורק על הילדה, ועל צרותיהם וסבלם בשנה האחרונה. על האירועים שקדמו להולדתה של סרנה לא שאלתי דבר, כי חששתי להיראות חטטנית.
אבל בכל מקרה, גם אם האב המאמץ הראשון הוא אביה האמיתי של סרנה קרוז, ובכל דרך שיתגלגלו הדברים עם הזמן, עבור סרנה והוריה הרבה ממה שחשבו אנשים שונים על המקרה, והרבה ממה שאני־עצמי חשבתי, נשאר ללא שינוי.
אביא תחילה את הסיפור של סרנה קרוז כפי שלמדתי אותו מן העיתונים וממה ששמעתי פה־ושם. הוריה המאמצים, שהוגדרו בלתי־חוקיים, סיפקו לעומת זאת גרסה שונה לגמרי, שאדבר עליה אחר־כך. אבל אני מספקת את הגרסה שלמדתי מהעיתונים, ואשר עוררה בי כמה מחשבות. כדי ללכת בעקבות החוט של מחשבות אלה, וכדי לספר על הרגשות שהתפתחו אצלי בהדרגה, אצמד לדברים שקראתי באביב האחרון, ליתר דיוק בחודש מארס [1989], כאשר התחילו לדבר ולדון במקרה של סרנה קרוז.
להלן הגרסה שסיפקו העיתונים.
סרנה קרוז נולדה במָנילה, בפיליפינים, ב־02 במאי 1986. היא נמצאה על פח־אשפה. בקושי נשמה. לא ברור איך שוחזר תאריך הלידה שלה. מי שאסף אותה כנראה קבע שנולדה כמה שעות קודם־לכן. או אולי איתרו את האם, שנטשה אותה ולא רצתה אותה. היא הופקדה בידי שירותי הרווחה, והוכנסה למוסד.
שנה־וחצי לאחר־מכן, בסוף 1987, הגיע למנילה עובד רכבת מרָקוֹניג’י, פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה. הוא ואשתו איבדו בן לפני שנים, ולא יכלו להביא עוד ילדים. בהמשך אימצו ילד, במנילה. עכשיו רצו לאמץ עוד ילד, וחשבו שהילד שכבר נמצא אצלם, בביתם ברָקוֹניג’י, יהיה מאושר יותר עם אח מארצו.
את הילד הראשון, ששְׁמו נָזַריוֹ, אימצו כשהיה בן שבעה חודשים. בגיל שבעה חודשים הוא שקל קצת יותר משלושה קילו. הוא היה חולה במחלת ריאות – פטרייה בריאות, הסבירו להם הרופאים – והיה לו מחסור בסידן בעצמות. לכן הוא נדחה על־ידי זוגות אחרים. בני הזוג ג’וּבֶּרגָ’ה לקחו אותו. אחרי שהשלימו את נוהלי האימוץ הדרושים הביאו אותו לאיטליה, לרָקוֹניג’י, ושם הוא החלים לגמרי. עכשיו היה בן שלוש־וחצי והתפתח היטב.
כשחזר פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה למנילה ב־1987, הפעם לבד, נודע לו ממישהו שיש במוסד תינוקת במצב מעורר רחמים. הוא ראה אותה, במוסד שנדחסו בו מאות ילדים. כשראה אותה נשבע לעצמו להוציא אותה משם בהקדם האפשרי.
פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה היה אדם בעל אמצעים צנועים. אילו היה עשיר היו הוא ואשתו משתקעים בפיליפינים לשמונה־עשר חודשים, כפי שדורש כיום החוק הפיליפיני מזרים המעוניינים לאמץ ילד. זה תנאי שנוסף לחוק ביוזמת הנשיאה קוֹרי אָקינוֹ. הוא לא היה קיים קודם, כשאימצו את הילד האחר. אבל עכשיו היה קיים. איך היה יכול עובד רכבת מרָקוֹניג’י להשתקע עם אשתו בפיליפינים למשך שמונה־עשר חודשים? לא היה לו מספיק כסף. אשתו היתה אחות בשירות הבריאות הציבורי. שניהם היו מאבדים את עבודתם.
אמרו לו גם שהתינוקת הזאת, אם תישאר עוד זמן רב במוסד, תמות.
ב־7 בינואר 1988 הלך פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה לשגרירות האיטלקית במנילה והצהיר על התינוקת כבתו, שנולדה מיחסים עם בחורה ממנילה, מַרלֶנֶה ויטוֹ קְרוּז, מיילדת מתלמדת בת שמונה־עשרה. הוא רשם את התינוקת בדרכון שלו.
הוא הגיש לשגרירות האיטלקית ארבעה מסמכים. תעודת־הלידה של הילדה, לפיה היא נולדה בקָלוּקָן, שכונה בפאתי מנילה, בבית מספר 17 ברחוב לַנגיט, באזור מֵייפָּג’וֹ, לפרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה, איטלקי, בן שלושים־וחמש, עובד מדינה, ולמרלנה ויטו קרוז, רווקה, בת שמונה־עשרה; הצהרת אבהות; הצהרה של האם, המאשרת את הוויתור על הילדה, ואימות של ההצהרה בחתימת נוטריון בשם סוּלפִּיצ’וֹ בֶּנִינְיוֹ; אישור של בית־המשפט המקומי לכשירותו של מר סולפיצ’ו בניניו כנוטריון ציבורי.
כך דיווחו העיתונים.
בני הזוג ג’וּבֶּרגָ’ה, כפי שאמרתי, סיפקו גרסה שונה. כשפרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה הגיע למנילה בפעם הראשונה הוא הכיר בחורה, והיו לו יחסים איתה. בפעם השנייה הוא לא הגיע כדי לאמץ תינוק כלשהו, אלא כדי לקחת אתו את בתו־שלו, כפי שביקשה ממנו האם הצעירה. והיום הוא מסוגל להציג עוד מסמכים, המאשרים שהילדה היא בתו. הוא לא עבר בדיקת דם, כפי שדרשו השופטים, טעות שלו. הוא הצהיר שהוא מוכן לעבור אותה עכשיו. התנהלותו מול השופטים היתה של אדם תמים וחסר־ניסיון, אבל לא היתה, לדבריו, שום הונאה מצדו.
ב־13 בינואר חזר פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה לרקוניג’י עם התינוקת. סרנה קרוז היתה אז בת עשרים חודשים. בביתם ברקוניג’י היה הילד האחר, נזריו. העובדה שגם הוא פיליפיני הקלה על כולם. סרנה ראתה לצידה פנים דומות מעט לשלה, ודומות לשאר הפנים שראתה מאז ומעולם. כך היה לה קל יותר להבין ולקבל את השאר.
סרנה קרוז ג’וּבֶּרגָ’ה היה שמה של הילדה במרשם האוכלוסין.
היא היתה תינוקת שמנה, בעלת בטן שמנה. האם המאמצת, שידעה שהיא חולנית, דמיינה אותה קטנה וצנומה. אבל היה לה מראה חסון למדי. אלא שהיא היתה נפוחה, כפי שהבינו מאוחר יותר, וכפי שאמרו הרופאים. היו לה עיניים גדולות, לחיים עגולות, פוני שחור עבות. האם המאמצת הבחינה שיש לה חורי עגילים בתנוכי האוזניים, דבר מוזר אצל תינוקת שבלי ספק איש לא דאג לה.
הרופאים ברקוניג’י מצאו אצלה נקבים בעור התוף, דלקת וָגינאלית, וכי תעלות האוזניים שלה מלאות חרקים.
במשך הנסיעה נקשרה התינוקת לאב, ודחתה, בהתחלה, את האם. אבל הדבר חלף תוך ימים אחדים. עד מהרה הפכה האם בעיניה למרכז עולמה.
היא למדה איטלקית במהירות. בהתחלה שמעו אותה חוזרת כל הזמן על מלה בשפתה: טָמָנָה. אבל כשהאב אמר פעם טָמָנָה היא נעלבה והתחבאה מתחת לשולחן. היה ברור שטָמָנָה היא מלה שמשמעה פקודה.
אותם עשרים חודשים שעברו עליה במוסד הפכו אותה לילדה חרדתית. היו לה סיוטים בלילה, פוביות, הרגלים מוזרים. בהתחלה חיפשה אוכל בפחי־אשפה. לא רצתה לישון במיטה, אלא רק על הרצפה. רצתה כל הזמן לשטוף ידיים, כאילו חששה שאף־פעם אינה נקייה מספיק. עם כל צלצול פעמון קפצה בפחד. ההורים המאמצים השתדלו להקנות לה הרגלים חדשים ולהרגיע אותה. הם היו, כפי שאמרו כולם אחר־כך, זוג הורים נהדרים, מוכנים לכל הקרבה כדי שדבר לא יחסר לילדים. מאחר ששניהם עבדו, הם שכרו מטפלת. כך חלפה שנה־וחצי. סרנה קרוז אהבה את הוריה והם אהבו אותה מאוד. היא אהבה את אחיה. כעת היתה ילדה בריאה וחסונה, אף שלעתים עדיין היו לה סיוטים, פוביות וחרדות. כולם ברקוניג’י הכירו אותה. המשפחה הזאת נראתה לכולם משפחה מאושרת.
הבית של משפחת ג’וּבֶּרגָ’ה, שאני ראיתי בהמשך, היה בית קטן בן שתי קומות, שעמד ברחוב שקט, בין בתים דומים. היתה לו גינה קטנה, ומסביב היו שדות מעובדים. הילדים שיחקו בגינה במשך ימים שלמים. היה להם טוב יחד, והם היו שני ילדים מאושרים. הוא היה בעל מזג ביישני יותר, והמזג שלה היה חזק יותר.
את הפרטים בנוגע לחורי העגילים, לעור התוף המנוקב ולטָמָנָה לא קראתי בעיתונים, אלא שמעתי אותם מהזוג ג’וּבֶּרגָ’ה, בביקור שערכתי אצלם לאחרונה, אשר אספר עליו בהמשך.
לבית־המשפט לקטינים נודע על קיומה של הילדה הזאת, שהגיעה מחו”ל ועדיין לא החל שום הליך אימוץ לגביה. ב־23 בינואר 1988 זומנו אליו בני הזוג ג’וּבֶּרגָ’ה. האשה, רוֹזנה ג’וּבֶּרגָ’ה, התייצבה ואמרה שבעלה חש ברע. היא סיפרה על היחסים מחוץ לנישואים של בעלה, במנילה. פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה זומן שוב ל־29 באותו חודש, והתייצב.
אמר, כפי שכבר אמר בשגרירות האיטלקית, שהילדה היא בתו. היו לו יחסים עם בחורה, סיפר, כשביקר במנילה לראשונה, לצורך אימוץ הילד הראשון. בהמשך, בשיחת טלפון עם הבחורה, נודע לו שנולדה לה בת. הוא לא נסע מיד כי לא היה לו כסף לנסיעה. כשהשיג את הכסף נסע, לקח אתו את הילדה והביא אותה לאיטליה. האם האמיתית לא רצתה אותה. היא היתה צעירה מאוד וענייה מאוד. כך סיפר.
רוזנה ג’וּבֶּרגָ’ה זומנה מחדש, בלי בעלה. היא נשאלה כמה פעמים היה בעלה עם אותה בחורה. ענתה שאינה יודעת.
בפברואר נשאל פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה מדוע הכניס את סרנה, בת בלתי־חוקית, למשפחתו החוקית.
בית־המשפט לענייני קטינים הורה על ביצוע בדיקת דם. פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה לא הופיע ביום שנקבע לבדיקת הדם.
הוא לקח עורך־דין, ועורך־הדין שלו טען שאין לדרוש בדיקת דם מאחר ששני ההורים הטבעיים הכירו בילדה, גם האם. בהמשך הוא החליף עורך־דין. עורך־הדין החדש ביקש דחייה. עורך־הדין החדש עתר נגד סמכותו של בית־המשפט לענייני קטינים לדרוש בדיקת דם. בית־המשפט לקטינים דחה את העתירה ודחק שוב לבצע את בדיקת הדם. פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה לא התייצב. בהמשך טען שלא קיבל את הזימון החדש במועד, אלא קיבל אותו הרבה יותר מאוחר. כך עבר הקיץ.
ב־27 באוקטובר ביקש התובע של בית־המשפט לענייני קטינים – “בהנחה הבלתי־נמנעת שסרנה תורחק בעתיד מהזוג ג’וּבֶּרגָ’ה (לאור זיהויה שהוא בסבירות גבוהה מזויף) – שהילדה תועבר למשמורת אצל משפחת אומנה, כמובן אחרת ממשפחת ג’וּבֶּרגָ’ה”.
ב־7 בנובמבר קיבל בית־המשפט את בקשת התובע.
ב־17 בנובמבר זומנו בני הזוג ג’וּבֶּרגָ’ה לבית־המשפט והודיעו להם שלא יוכלו להמשיך להחזיק את הילדה אצלם. לדבריהם, רק אז הם נבהלו. קודם־לכן לא חשבו שמישהו באמת מתכוון לקחת מהם את הילדה. הפקידים שאיתם דיברו נראו להם אדיבים ולבביים. כך הם אמרו. את יום ה־17 בנובמבר הזה הם זוכרים כיום נורא.
ב־6 בדצמבר הורה בית־הדין לערעורים בטורינו לבחון את מהימנות המסמכים השונים, כדי לברר את האמת במלואה.
ב־31 בינואר 1989, על סמך המסמכים שהגיעו בינתיים, ולאחר שווידא כי לא קיים שום מסמך רשמי המעיד על הכרה באבהות, אישר בית־הדין לערעורים בטורינו את הוראת בית־המשפט לענייני קטינים.
“בית־משפט זה מבין שהוצאת ילדה ממשפחה שאליה הוכנסה לפני שנה (ועל תוצאותיה החיוביות של הכנסה זו קיימות עדויות מוסמכות של רופאים ופסיכולוגים) מהווה טראומה חמורה מאוד.
“אבל יש דרישות לכיבוד החוק, הנכפות על־ידי השמירה על טובת הציבור, העדיפה באופן מוחלט, ואשר השופט, למרות הסבל, חייב להבטיחה. מאידך גיסא, אותה טובת הציבור אינה זרה לטובתה של אותה קטינה ואינה סותרת אותה, אם המצב נשקל בראייה לטווח רחוק. בית־המשפט סבור כי מנקודת מבט זו לא תיפגע טובתה של הילדה אם תוכנס למשפחה זכה יותר מזו הנוכחית: משפחה שקבלת־הפנים שלה והאלטרואיזם שלה יאפשרו בוודאי התגברות מהירה על הטראומה, גם הודות לגמישות מסוימת של הגיל”.
חוק 184 בנוגע לאימוץ, מ־4 במאי 1983, אומר:
“מי שאינו קרוב־משפחה עד לדרגה הרביעית, ומשכן בביתו בקביעות קטין, ותקופת המגורים היא תקופה של יותר משישה חודשים, חייב, בחלוף תקופה זו, לדווח על כך לשופט־אפוטרופוס, אשר יעביר את המסמכים לבית־משפט לקטינים בלוויית דוח אינפורמטיבי. הימנעות מדיווח עלולה להוביל לאי־התאמה לקבלת משמורת משפחתית או לאימוץ…
“הימנעות מדיווח עלולה להוביל לביטול האפוטרופסות ההורית על הילד בהתאם לסעיף 330 לחוק האזרחי, ולפתיחה של הליך לאימוץ”.
כאשר הצהיר פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה שהילדה היא שלו, הוא שיקר לדעת השופטים, ולא היה שום קשר הורות בינו לבין סרנה. לכן, לדעת השופטים, הוא לא עמד בחובת הדיווח. אבל החוק טוען: הימנעות מדיווח עלולה להוביל לביטול האפוטרופסות ההורית על הילד. והשופטים פעלו כאילו החוק טוען שהיא חייבת להוביל.
אף־אחד מהשופטים מעולם לא טרח לנסוע לראות את הילדה. ראו אותה רק שתי רופאות משירות הבריאות הציבורי. ייתכן שהמשפט “עדויות מוסמכות של רופאים ופסיכולוגים” מתייחס לאותן שתי רופאות. שתיהן העידו שהוריה המאמצים של הילדה טיפלו בה היטב וכי בריאותה טובה. גם האפוטרופוס שמינה בית־המשפט לא הגיע לראות אותה.
העובדה שאף־אחד מהשופטים, וגם לא האפוטרופוס שמינה בית־המשפט, לא טרחו להגיע לראות אותה בבית משפחת ג’וּבֶּרגָ’ה במשך כל אותם ארבעה־עשר חודשים, נראית לי נוראה ונטולת הסבר.
ביקר אותה פרופסור ויטורינו אַנדְרֶאוֹלִי, פסיכיאטר, שהוזמן על־ידי הזוג ג’וּבֶּרגָ’ה. הוא בילה בבית ג’וּבֶּרגָ’ה יום שלם. כתב חוות־דעת ארוכה שהועברה מיד אל השופטים. הוא אישר שהילדה סובלת מפוביות ומסיוטים. הוצאתה מהבית שבו חייתה ארבעה־עשר חודשים נראתה מסוכנת ביותר. אבל אנדראולי היה מומחה מטעם ג’וּבֶּרגָ’ה. איך ייתכן ששום פסיכולוג מטעם בית־המשפט לא נקרא אז כדי לברר אם חוות־הדעת של אנדראולי תואמת את המציאות?
ב־7 במארס פתחה העיירה רקוניג’י, עיירה בת עשרת־אלפים תושבים, בשביתה. החנויות, המסעדות ובתי־הקפה נותרו סגורים. כל העיירה, כולל הכומר וראש־העיר, כל העיירה פה אחד, ביקשה “בשם הצדק האמיתי”, שסרנה תישאר בביתה עם הוריה המאמצים.
הוקם ברקוניג’י ועד “למען סרנה קרוז”. בבית־העירייה אספו חתימות הזדהות עם משפחת ג’וּבֶּרגָ’ה. העיתונים סיקרו את הנושא בהבלטה. עוד ועדים “למען סרנה” הוקמו במחוזות שונים באיטליה. בכל מקום נאספו חתימות באלפים.
נשיא הרפובליקה התערב ופנה אל השופטים. השופטים, “שכם אחד”, ביקשו ממנו לא להתערב בפעולתם.
מדוע הם פעלו כאיש אחד? במקום להירתם שכם אחד, האם לא יכלו לנסוע לרקוניג’י, לראות אם הילדה הזאת, עם אותם הורים שלטענתם אינם חוקיים, חיה טוב מאוד או רע מאוד? האם לא היתה זאת חובתם המוחלטת לנסוע לשם, לפני שלקחו על עצמם אחריות כה כבדה, לקבל החלטה אשר לפי טענתם הסבה להם צער?
ב־17 במארס אמרה רוזנה ג’וּבֶּרגָ’ה גָבֶליוֹ, האם המאמצת הבלתי־חוקית, לסרנה, שתיקח אותה לגן־ילדים שבו תוכל לשחק עם עוד הרבה ילדים. העובדות הסוציאליות, שהגיעו מוקדם בבוקר, הוֹרוּ שנזריו ייסגר באחד מחדרי הבית ולא יֵאמר לו דבר. רוזנה ג’וּבֶּרגָ’ה מלבישה את סרנה ותולה על גבה תיק בצורת דוב, שנקנה לאחרונה. היא לוקחת אותה בזרועותיה ומביאה אותה למעון הקהילתי המחוזי לילדים. כך נצטוותה לעשות. היא מצייתת, היא פוחדת מהתערבות המשטרה. עדר שוטרים מקיף את המעון הקהילתי. “יותר מאשר אילו היינו הבריגדות האדומות” תעיר מאוחר יותר רוזנה ג’וּבֶּרגָ’ה. השוטרים, בראותם אותה נכנסת עם הילדה, מרכינים את ראשיהם, כאילו הם מתביישים להיות כאן. במעון הקהילתי בוכה סרנה וצורחת בייאוש, נצמדת לאמה. היא רוצה לחזור הביתה. העובדות הסוציאליות תולשות אותה מזרועות אמה. הן לוקחות אותה לחדר אחר ואומרות לאם להסתלק. היא תוכל לחזור מאוחר יותר כדי לראות את הילדה מתי שתרצה, הן אומרות לה. רוזנה ג’וּבֶּרגָ’ה חוזרת הביתה בדמעות. הן שיקרו לה, כי לא נותנים לה יותר לראות את הילדה. לא לה, לא לאח ולא לאב.
מכר של ג’וּבֶּרגָ’ה, שעבר ברחוב, שמע את צרחות הייאוש, ועד היום הוא זוכר את הקול שובר הלב, שנמשך שעות רבות.
לנזריו, שראה אותה חוזרת לבד, הסבירה האם שהלילה תישן סרנה מחוץ לבית. ביום המחרת עליה לספק שוב איזה הסבר. הוא יודע, אומר לה הילד, שזאת לא אשמתה אם אחותו לא תחזור הביתה. זאת אשמת הגברות האלה שבאו לשתות קפה.
כשנכנסה למעון הקהילתי ענדה סרנה עגילים. האֵם קנתה לה אותם משום שהיו לה חורים בתנוכי האוזניים. לצווארה ענדה שרשרת זהב, מתנה מהסבתא, כלומר אמו של פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה, שגרה אף היא ברקוניג’י, בסמטה לא רחוקה מביתם. סרנה אהבה מאוד את התכשיטים הקטנים הללו. במעון הקהילתי הסירו אותם ממנה מיד. אסור שיישאר עליה משהו שיזכיר לה את עברה.
באותו מעון קהילתי, שהוצף מיד בעדר עיתונאים, נשארה סרנה רק שמונה שעות. בלילה לקחו אותה למעון קהילתי אחר, שמיקומו נשמר בסוד מכולם.
לדון אַלדוֹ מָרֶנְיוֹ, הכומר של רקוניג’י, נודע כעבור ימים אחדים שיש לילדה בלי־הרף פרצי בכי ועוויתות. נודע לו שרופא ילדים הציע למטפלת, שערב אחד סיפרה לו על כך, לערבב במרק של סרנה כמה טיפות ואליום. בהמשך ניתנו לה, כדי להרגיע אותה, כל־מיני תרופות הרגעה אחרות. מאוחר יותר הכחיש הכומר שהגיעו אליו השמועות הללו. הוא טען שמעולם לא נאמר לו דבר.
ב־21 במארס הגישו בני הזוג ג’וּבֶּרגָ’ה ערעור על פסק־הדין. פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה ביקש שהילדה תוחזר להם, במסגרת אוֹמנָה. הסנגוריה אישרה שהילדה, שהופרדה מבני ביתה, בלי ספק סובלת. כל ילד היה סובל. אבל סרנה קרוז יותר מאחרים, מאחר שכפי שנטען בחוות־הדעת של פרופסור ויטורינו אנדראולי, היא סבלה עוד קודם מפוביות ומסיוטים, בשל הנטישה והמחסור בשנה הראשונה לחייה, במוסד במנילה.
ב־31 במארס נדחה הערעור. הם היו יכולים לקבל את המשמורת, אמרו השופטים, רק אילו היו מוצגות עובדות חדשות. אילו היתה הילדה מפגינה באמת סימנים של סבל גדול במצבה החדש. השופטים הודו איפוא שיכלו לפסוק אחרת, אילו סברו שראוי לעשות זאת. הם הודו איפוא שלא אמרו אמת כשטענו שלא היתה להם אפשרות אחרת. היתה להם אפשרות והם לא בחרו בה.
הילדה, לדברי השופטים, לא הפגינה שום סימני סבל. העידו על כך העובדים שטיפלו בה, והפסיכולוגית והרופא שביקרו אותה במקומה הנוכחי. הם צירפו גם תיעוד אודיו־ויזואלי. היא אכלה בתיאבון ושיחקה עם שאר הילדים. אף לא פעם אחת לא ביקשה את אמה.
אנו מוצאים שקשה להאמין לכך. באשר לתיעוד האודיו־ויזואלי, לא נראה לנו שהוא יכול להוכיח משהו. ברור שילד יכול לאכול ולשחק, ולהיות מיואש כעבור רגעים אחדים. נראה לנו אמיתי יותר, סביר יותר ונורמלי יותר, מה שבהתחלה סיפר הכומר שנודע לו.
אמיתי יותר, סביר יותר וגם מדאיג פחות. למעשה ידוע שהתנהגות אדישה אצל ילד בנסיבות כאובות היא סימן רע מאוד. כלומר, הלוואי שסרנה היתה צורחת ובוכה יומם וליל, כפי שכרגיל צורחים ובוכים ילדים נורמליים שהופרדו מאמם.
כמו שאמרנו, לא רק השופטים לא ביקרו אותה בבית משפחת ג’וּבֶּרגָ’ה, אלא גם הפסיכולוגים השונים שבהם נועץ בהמשך בית־המשפט, ואף לא אחד מהאנשים שהיה עליהם לחרוץ את גורלה. פסיכולוגית אחת מטעם בית־המשפט דיברה עליה בטלוויזיה, התראיינה אצל אנצו בְּיָאג’י, ואמרה שראתה אותה רק אחר־כך, כשכבר היתה במעון הקהילתי. היא אמרה שמצאה אותה שמחה, ילדה שאכן שיחקה ואכלה, ולא נראתה מוטרדת כלל מהיעדרם של אחִיה ושל הוריה.
יש לשים לב, שפרט לשמה של אותה פסיכולוגית שהופיעה בטלוויזיה נשמרו תמיד חסויים שמותיהם של הפסיכולוגים מטעם בית־המשפט.
בעקבות אותו שידור טלוויזיה כתב ג’ובאני בּוֹלֶאָה, נוֹירוֹפסיכיאטר ילדים, במאמר בעיתון ‘רפובליקה’, שהוא מתרשם שאותה פסיכולוגית, וכלל האנשים הטכניים, “איבדו לגמרי את הצפון”. מה שנראה אדישות שנצפתה אצל הילדה, אם הדיווח נכון, הוא למעשה דיכאון מוסווה, אֵבֶל פסיכולוגי. הילדה היתה בגיל קשה, כתב, מאחר שילד בן שלוש נמצא בנקודת מעבר. ובפרט צריך להיות קשה מאוד לילדה שסבלה, בארץ מולדתה, מהזנחה ומנטישה. בולאה הצהיר שלדעתו יש צורך בחוות־דעת של מומחים, שיִכללו את הפסיכולוגים מטעם בית־המשפט, את פרופסור ויטורינו אנדראולי, אשר היה היחיד שראה את הילדה כשעדיין היתה בבית ג’וּבֶּרגָ’ה, ועוד פסיכולוגים על־פי בחירתו של אנדראולי. אבל אותה חוות־דעת של מומחים, עם פרופסור ויטורינו אנדראולי, לא באה לעולם, וגם לא נראה שאנדראולי הוזמן לבקר שוב את הילדה במצבה החדש. ככל הידוע, הציעו להציג בפניו רק את התיעוד האודיו־ויזואלי, והוא סירב.
דברי בית־המשפט בנוגע ל”גמישות של הגיל”, כלומר, הקלות שבה ילד רך בשנים יתגבר על אובדן ויתנחם מיד, היו לדעתו של בולאה שגויים לחלוטין, והם שגויים לדעת כולם, כי כולם כבר יודעים היטב שאירועים מילדותנו המוקדמת מטביעים בנפשנו סבל שאנו נושאים, באופן מודע או בלתי־מודע, לתמיד.
“מצבה של סרנה טוב יותר עכשיו”, הכריזו השופטים פה אחד. עכשיו? במעון הקהילתי שאליו הובאה? טוב יותר מאשר אצל משפחת ג’וּבֶּרגָ’ה? ואיך יכלו השופטים לדעת את זה אם קודם־לכן מעולם לא ראו אותה?
נביא קטע מתוך פסק־הדין מן ה־31 במארס.
“פרופסור אנדראולי ביקר את סרנה, מטעם העותרים, כאשר הילדה עדיין היתה אצל משפחת ג’וּבֶּרגָ’ה (ההדגשה במקור). הוא מאשר בחוות־הדעת שלו שהילדה הפגינה סדרת פוביות מרשימה (פחד מרכבת, פחד מפעמון, רחיצת ידיים כפייתית, שנתה הופרעה בסיוטים, היו לה הזעה ובכיות ליליות…).
“הפסיכולוגית ורופא בית־המשפט, שביקרו את סרנה לאחר הרחקתה מבית ג’וּבֶּרגָ’ה (שוב, ההדגשה במקור), הבחינו בהצטמצמות, אם לא בהיעלמות, של הסימפטומים שלעיל. כבר מהלילה הראשון שנתה של הילדה רגועה, נטולת פחד, נטולת צמרמורות, ונטולת סיוטים במהלך השינה… היא ניזונה בשפע, מוכנה לאכול מאכלים ולשתות משקאות שלא אהבה קודם, ישֵׁנה במשך שעות ארוכות ושלוות, מתחברת עם בני גילה המצויים בסביבתה…”
מצבה טוב יותר, אמרו השופטים, כי למשפחת ג’וּבֶּרגָ’ה היו איתה יחסים חרדתיים, מפוחדים, מלאים רגשות אשמה. נניח שיחסם של הזוג ג’וּבֶּרגָ’ה כלפיה היה מייצר־חרדה. איך ייתכן שילדה הגדֵלה בקשר חרדתי, ויש לה פוביות, סיוטים וצמרמורות, מחלימה כבמטה קסם ממש ברגע שהיא מורחקת מהבית? מי יאמין לכך? ובאשר לאותן “שעות שינה ארוכות ושלוות”, איך אפשר לא לחשוב שהלעיטו אותה בתרופות?
ואילו אכן היה הקשר של בני ג’וּבֶּרגָ’ה איתה קשר מייצר־חרדה, הוא היה מותיר עקבות לאורך זמן ולא היה מתפוגג בחלל תוך שעות ספורות. נזקיו של קשר חרדתי, אילו היו, אינם נרפאים מהר כל־כך. אולי דווקא להיפך, הם גידלו אותה היטב, כפי שסיפרו אנשי העיירה שראו אותם מדי יום ביומו, הם ניסו לעזור לה בכל הקשיים שחוותה, וזה הפך אותה לילדה חזקה ובריאה מיסודה, למרות הפוביות והסיוטים. אין ספק שהפרידה מאחִיה ומהוריה זרעה חורבן ברוחה ובנפשה. אין צורך להיות פסיכולוג כדי להבין זאת. בכל אופן, הכאב והמכה שניחתו עליה, ותוצאותיהם, יתגלו בעוד שנים רבות. “הראייה לטווח רחוק”, שעליה מדברים השופטים, משמעה שיש לחשוב על סרנה בעוד חמש־עשרה-עשרים שנה.
האדישות והניתוק לכאורה של הילדה, שהפסיכולוגים של בית־המשפט תיארו בשביעות־רצון ברורה, הקלילות והרוגע שלה, אם הם אמיתיים, אינם סימן לבריאות או לאיזון נפשי אלא אך ורק לשליטה עצמית ולהעמדת־פנים. סימן ליכולתה להסתיר את מצב־רוחה, לשלוט בגעגועיה ובאומללותה הפנימית ולהסתיר אותם. יש לציין גם את העובדה שהפסיכולוגים הללו בחנו ילדה שמעולם לא ראו קודם.
הבה נניח שהקשר של בני ג’וּבֶּרגָ’ה עם הילדה אכן היה קשר מייצר־חרדה. נניח שבבית התעבו הצללים והחרדות. השופטים מעולם לא ביקרו באותו בית, אבל חשבו שהוא שקוע באווירה ערפילית. נניח אפילו שבני הזוג ג’וּבֶּרגָ’ה חשו אשמה. אבל הם אהבו את הילדה, ואהבו אותה עד כדי כך שהיו מאושרים איתה. אפשר להיות בו־זמנית מאושרים, חרדתיים ומבוהלים. חדורי רגשות אשמה ובאותה עת מאושרים. החיבה האמיתית לא יכולה להיות ערפילית. החיבה האמיתית צלולה, והופכת את האוויר לצלול.
ולמען האמת, האם יש בתים, משפחות, שאין בהם לא חרדות, לא פחד, לא רגשות אשמה, מסיבות אלה או אחרות, גלויות או חשאיות? האם השופטים מטורינו מכירים בתים רבים כאלה, משפחות מבורכות רבות כאלה?
פרנצ’סקו ג’וּבֶּרגָ’ה ביקש שיכניסו אותו לכלא, אבל שירחמו על הילדה ויניחו לה לנפשה בבית. ככל הידוע, הוא מעולם לא הודה ששיקר. ככל הידוע, הוא רק הודה שלא התנהל באופן מסודר והתרשל בהליכים. מהעיתונים נודע שביקש שיכניסו אותו לכלא. בקשתו לא נענתה.
אני לא הבנתי מדוע לא הכניסו אותו לכלא, אם ראו אותו אשם והוא־עצמו ביקש זאת. מישהו אמר לי שזה משום שעונש של קנס, או של חודשים ספורים בכלא, לא היה משמעותי דיו ולא היה דוגמה מרתיעה דיה. עונש משמעותי ודוגמה מרתיעה בעיני כולם היה אך ורק לקחת מהם את הילדה. לא הכניסו אותו לכלא, אמר אחד השופטים, כי הוא ואשתו כבר סבלו רבות, וחוץ מזה, הם כבר הבינו את טעויותיהם. החמלה הפתאומית והבלתי־צפויה הזאת, שהורעפה על שני אנשים מאותן ידיים שלקחו מהם את בתם, נראית לי מוזרה ביותר.
אין עדיין תגובות