בת' חשבה שכבר השלימה עם כך שלעולם לא תדע מי הוא אביה הביולוגי. אבל עכשיו, כשבנה הקטן זקוק בדחיפות לתרומת […]
1
יוני 1975
היא נישאה לתומאס רוברטס בפעם הראשונה בחצר בית הספר כשהייתה בת חמש. תכנון הטקס נמשך כמה ימים, וכאשר הגיעה השעה, היא כיסתה את ראשה באחד מווילונות התחרה של אימה ששימש הינומה, הניחה עליו זר של חינניות, וכולם הסכימו שהיא נראית ממש כמו כלה אמיתית. תומאס העניק לה זר פרחי בר שקטף בדרכו לבית הספר, והם עמדו יד ביד כשדייבי סטיוארט הקטן השיא אותם. לנאומו של דייבי הפריעו גמגומו ומשקפיו עבי העדשות שהגדילו את עיניו במידה מוגזמת, אבל הוא היה נער מקהלה, ולפיכך הדבר הקרוב ביותר לכומר שמצאו.
הזיכרון העלה חיוך אצל מרי כשפנתה לצד אחד והתפעלה מצדודיתה בראי הארוך. היא העבירה את ידה בעדינות על בטנה התפוחה, והתפעלה מהאופן שהבטן בלטה ממש מתחת לשדיה ויצרה כיפה מושלמת. היא הניחה את ידיה על גבה התחתון, רכנה קדימה וחיפשה על עור פניה סימנים כלשהם של פריחה. נעלי הצמר הקטנות שקנתה ב’וולוורת’, בצבע לימון ניטרלי, היו מונחות על השידה. היא טמנה בהן את אפה, אבל באין בהן רגליים קטנות שתחממנה אותן, היה להן ריח של משהו חדש וסטרילי. כששמעה את בעלה עולה במדרגות, היא החזירה במהירות את הנעליים הקטנות למגירה, והצליחה להוציא את הכרית מתחת לשמלתה, לפני שהוא פתח את דלת חדר השינה.
“הנה את, מותק. מה את עושה כאן למעלה?”
היא תפחה על הכרית והחזירה אותה למקומה על המיטה. “שום דבר, סתם סידרתי קצת.”
“מה, עוד פעם? בואי הנה.” הוא משך אותה אליו, הסיט את שערה הבהיר לצד אחד ונשק לצווארה.
“אוי, תומאס, ואם אני לא בהיריון?” היא ניסתה לסלק את הטון הבכייני מקולה, אבל מפני שהיא טעמה אכזבה פעמים רבות כל כך לפני כן, היא התקשתה להישאר חיובית.
הוא הקיף את מותניה בשתי ידיו והפיל אותה על המיטה. “אז נצטרך להמשיך לנסות.” הוא טמן את פניו בצווארה והיא שמה לב לריח המוכר של אבק הפחם בשערו.
“תומאס?”
הוא נשען על מרפקיו ונעץ את מבטו בפניה. “מה?”
“אתה תתפטר אם אני בהיריון, נכון?”
תומאס נאנח. “אם זה מה שאת רוצה, מרי, כן, אני אתפטר.”
“אני לא יכולה לטפל בתינוק וגם לנהל את בית ההארחה בעצמי, נכון?” היא נימקה.
תומאס הסתכל עליה, וקמט של דאגה הסתמן על מצחו. “זה יהיה קשה, מרי. רק עכשיו קיבלנו תוספת שכר של שלושים וחמישה אחוזים. תודי שזה ויתור גדול.”
“אני יודעת, אהובי, אבל זאת עבודה מסוכנת כל כך, ואתה שונא את הנסיעה הארוכה למכרה.”
“את צודקת,” הוא הסכים. “באיזו שעה יש לך תור לרופא?”
“שלוש.” היא ליטפה את לחיו באצבעה. “הלוואי שיכולת לבוא איתי.”
הוא נישק את קצה אצבעה. “גם אני הייתי רוצה בזה, מרי, אבל אני אחשוב עלייך, ונוכל לחגוג כשאחזור הביתה, נכון?”
“אני שונאת כשאתה צריך לעבוד במשמרת לילה.”
“גם אני לא נהנה מזה.” הוא אמר זאת בחיוך שסילק מדבריו כל רמז להתמרמרות.
כשהתיישב על המיטה לנעול את נעליו, התכרבלה מרי לצידו. “אני אוהבת אותך כל כך, תומאס.”
הוא אחז בידה ושילב את אצבעותיו באצבעותיה. “גם אני אוהב אותך, מרי, ואני יודע שאת תהיי אימא נהדרת.”
מאז ליל כלולותיהם, שלוש שנים לפני כן, הם ניסו לעשות ילד. מרי לא תיארה לעצמה שזה יהיה קשה כל כך, ובגיל שלושים ואחת היא ידעה היטב שהזמן הולך ואוזל. היא ידעה שנועדה להיות אם, ידעה זאת מאז ומתמיד, ולא הבינה מדוע אלוהים מעניש אותה כך. בכל חודש שעבר, כשהגיעה התחושה המוכרת והחלו ההתכווצויות, האופטימיות שלה דעכה יותר וכמיהתה לתינוק הלכה וגברה. היא השתוקקה להתעורר בארבע לפנות בוקר לשמע צרחות של תינוק, והייתה שמחה לראות דלי של חיתולי בד מסריחים בפינת המטבח. היא רצתה להסתכל בעיני תינוקה ולראות את העתיד. יותר מכול היא רצתה לראות את תומאס שלה מערסל בעדינות בזרועותיו החזקות את תינוקו — בן או בת, זה לא היה חשוב — ולשמוע שקוראים לו “אבא”.
ברחוב היא הייתה מסתכלת יותר מדי זמן על תינוקות ובוהה באימהות שצעקו על ילדיהן. פעם אחת שלפה ממחטת נייר ומחטה את אפו של ילד קטן כשאימו פזורת הדעת לא שמה לב כנראה לנחלי הנזלת שהילד ניסה להגיע אליהם בלשונו. אין צורך לומר שהתערבותה לא זכתה להערכה. פעם אחת, בחוף, היא נתקלה בילד שישב לבדו על קו המים, ובלע את היפחות העמוקות שכל הילדים משמיעים אחרי שבכו זמן רב מדי. התברר שהוא הפיל את הגלידה שלו על החול אחרי ליקוק אחד בלבד, ואימו סירבה לקנות לו גלידה אחרת. מרי הובילה אותו ביד אל דוכן הגלידה וקנתה לו גלידת וניל עם פצפוצי שוקולד. פניו הקורנות היו כל התודה שהיא הייתה צריכה.
חושי האימהות שלה היו גלויים, והיא הייתה נואשת יותר ויותר לגדל ילד משלה — שלה ושל תומאס. כשהקשיבה לבעלה שנע במטבח למטה והתכונן לצאת לעבודה, היא התפללה שזה היום שבו יתחיל חלומה להתגשם ולהפוך למציאות.
זמן קצר אחרי שתים־עשרה נכנסה הרכבת לתחנה, ובלמיה החורקים אילצו את מרי לכסות את אוזניה. תומאס הרים את תרמיל הבד שלו והניף אותו על גבו. הוא שנא להיפרד לא פחות ממנה, אבל ניסה תמיד להישאר אופטימי. הוא העניק לה חיבוק מוחץ עצמות והשעין את סנטרו על כתפה. “אני בטוח שתקבלי בשורות טובות מהרופא, מרי. אני אחזיק לך אצבעות.” הוא הרים אליו את סנטרה ונשק לה קלות על שפתיה. “ואני מבטיח לך שאגיש את התפטרותי ברגע שהתינוק הזה ייוולד.”
מרי ספקה את ידיה, ועיניה התרחבו בהנאה. “באמת? אתה מבטיח?” הוא סימן צלב על חזהו. “אני מבטיח, מרי.”
“תודה.” היא נישקה אותו על לחיו המכוסה זיפים. “הו, תומאס,” היא נאנחה. “פרידה היא צער כה מתוק.1”
“מה?”
“רומיאו ויוליה.”
הוא נענע את ראשו מצד לצד. “מצטער, איבדת אותי.”
“אוי, תומאס,” היא צחקה, וטפחה בשובבות על כתפו. “אתה ממש בור. יוליה אומרת לרומיאו שהפרידה העצובה שלהם היא גם מתוקה, כי היא מאלצת אותם לחשוב על הפעם הבאה שייפגשו.”
“אה, אני מבין.” הוא קימט את מצחו ואת אפו. “נשמע הגיוני, כנראה. הוא ידע על מה הוא מדבר, שייקספיר שלנו.”
הוא עלה לרכבת, סגר את הדלת ופתח את החלון כדי שיוכל לרכון החוצה. אחר כך נישק את אצבעותיו והצמיד אותן ללֶחיה. היא החזיקה את ידו במקומה והשתדלה לעצור את דמעותיה כי ידעה עד כמה הוא שונא לראותה בוכה. “אז תשמור על עצמך, תומאס רוברטס, אתה שומע אותי?”
היא נופפה באצבעה מול פניו, והוא הגיב בהצדעה מודגשת. “כן, בוסית.”
השומר שרק במשרוקיתו והרכבת החלה לנוע לאורך הרציף. מרי רצה לצידה כמה צעדים. תומאס נופף בממחטתו הלבנה ומחה את עיניו. היא ידעה שהוא לועג לה ולא יכלה שלא לחייך. “נתראה בעוד כמה ימים,” היא צעקה כשהרכבת צברה תאוצה ונעלמה במרחק.
חדר ההמתנה של הרופא היה עמוס ומחניק. האישה שישבה לצידה החזיקה תינוק ישֵן שלפי הריח שעלה ממנו מילא לאחרונה את החיתול שלו. הגבר לימינה התעטש לתוך ממחטתו ועבר להתקף שיעול אלים. מרי הסיטה את פניה ממנו ודפדפה במגזין בלוי. עברו חמש־עשרה דקות מהשעה שנקבעה לה, והיא כססה את ציפורניה. לבסוף הציץ ראשה של פקידת הקבלה מעבר לדלת. “מרי רוברטס? הרופא מוכן לקבל אותך עכשיו.”
מרי הרימה את מבטה מהמגזין. “תודה.” היא קמה לאט ממקומה והקישה בהיסוס על דלתו של הרופא. ברגע שנכנסה לחדר נמוגו כל חששותיה. הרופא ישב מאחורי שולחן מהגוני גדול, אבל התנדנד בכיסאו, שילב את ידיו בחיקו, ושלח אליה חיוך ידעני.
היא החליטה לחזור לבית ההארחה בדרך היפה. הליכה ממושכת לאורך החוף תעניק צבע ללחייה, ושאיפת אוויר־ים מלוח לריאותיה תנקה את ראשה. היא הבינה שבעצם היא אינה הולכת. זה היה משהו בין ריחוף לדילוג, וכשהגיעה הביתה, היא הייתה מסוחררת וקצרת נשימה. בראשה חזרו ונשמעו דבריו של הרופא: “אני שמח לבשר לך, גברת רוברטס, שאת אכן בהיריון.” סוף סוף, אחרי שלוש שנים של כאבי לב, אזעקות שווא ואכזבה מוחצת, הם יהיו משפחה. היא השתוקקה כבר לספר זאת לתומאס.
אין עדיין תגובות