החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מעת לעט

מאת:
הוצאה: | 2017-11 | 128 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

איך יצרו י"ל גורדון, מ"א גינצבורג, אברהם מאפו ויוצרים יהודים אחרים את הסיפורת העברית החדשה? איך אפשר להסביר את העובדה שיצחק שמי, יליד חברון שהיה קשור אליה בכל נימי נפשו, גנז את הסיפור היחיד שלו שעוסק בה? מה הניע את אהרן ראובני, שהגיע לארץ בשנת 1910, בגיל עשרים וארבע, לאחר ששוטט בכמה וכמה ארצות, לצאת שוב ל"מסע מחקרי", ברגל, סביב העולם? מה מחבר בין יחסו של ש"י עגנון לנשים פטאליות, כגון בלומה נאכט מ"סיפור פשוט" ושירה משירה, ליחסו לברל כצנלסון ולאלוהים?    
שאלות אלה וקרובות להן נידונות במאמרים הכלולים בחטיבה הראשונה של הספר, המתמקדת בסיפורת העברית שנכתבה בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה.
החטיבה השנייה כוללת מסות הדנות בסיפורת הישראלית במחצית השנייה של המאה העשרים. במסה הראשונה מתואר המהפך שהתרחש בסיפורת הישראלית בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים. במסות האחרות מוצגים דיוקנאות של יוצרים ישראלים חשובים (יורם קניוק, יהושע קנז, דוד שיץ, רות אלמוג, יואל הופמן וראובן מירן) באמצעות עיון מקיף באחת או בשתיים מיצירותיהם המרכזיות. 

פרופ' יגאל שוורץ הוא ראש מכון "הקשרים" לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מספריו האחרונים: אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, דביר, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2014; האשכנזים: המרכז נגד המזרח, דביר, אופקי מחקר, אוניברסיטת בר־אילן, 2014; The Zionist Paradox: Hebrew Literature and ;Israeli Identity, Brandeis University Press, 2014 לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים (עם זיסי סתוי), דביר, מכון "הקשרים", אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 2014; מקהלה הונגרית, דביר, 2014; ;The Rebirth of Hebrew Literature, Peter Lang, 2016 מקוננת במכנסי נמר: אמנות הסיפור של צרויה שלו (עם שי צור ונופר רשקס), ידיעות אחרונות, 2017.

מקט: 15100829
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

לאבנר הולצמן

הכתיבה של מחקרים בספרות עברית חדשה, שעניינם הוא היוצרים והיצירות עצמן נוצרת בשנים האחרונות מתוך תחושה כבדה של ‘אחרונים על החומה’, או, אם להשתמש בכותרת ספרו הסמינלי של דן מירון,1 שעסק בדיוקנה של הרפובליקה העברית בתחילת המאה העשרים, מתוך הרגשה של ‘בודדים במועדם’.

1 דן מירון, בודדים במועדם, לדיוקנה של הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים, ספרית אפקים, תל אביב: עם עובד, 1987, עמ’ 429-115.

הספרות העברית־הישראלית עצמה פורחת, עשירה, מעניינת ובועטת, אבל רבים מקוראיה הנאמנים בעבר, קהל יציב של כמה עשרות אלפים, שהתגבש במשך מאה השנים האחרונות, נוטש אותה. יש מי שמאסו בספרות היפה בכלל, ויש מי שעדיין דבקים בקריאה, אך מעדיפים, כפי שעולה, למשל, מרשימות רבי המכר, ספרות מתורגמת זרה, או ‘ספרות יהודית’ — שכתבו יהודים שישבו במרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם ואחריהן — מקצתם העדיפו לכנותה ‘ספרות אירופית’: שטפן צוויג, יאקוב וסרמן, אנמארי שוורצנבך, אלפרד דבלין, דוד פוגל, ברונו שולץ, יוזף רוט, ארתור שניצלר ואחרים, ומעל כולם זורחת שמשו של פרנץ קפקא.

את מקומה של ‘הספרות האירופית’ הזו תופסת לאחרונה ‘ספרות דיאספורית’, שכמה מן הסופרים העברים הבולטים כבר מתהדרים בה. מקצתם כותבים מתל אביב, ואחרים מניו יורק, משיקגו ומלוס אנג’לס, וגם מפריז, מברצלונה, ממילאנו, מוורשה ומברלין.

ה’דיאספוריות’ הזאת כובשת לה כמעט כל חלקה טובה גם בשדה המחקר. עבודות מאסטר ודוקטורט רבות, וגם חלק מעבודותיהם של מנחי העבודות הללו, עוסקת בה. המונח הוא אותו המונח, וכך גם ‘השיח’ הסובב אותו וגבולותיו (ספרות מינורית, ספרות מאז’ורית, ספרות של מהגרים, ספרות של מתיישבים, ספרות של ילידים, טריטוריאליזציה, דה־טריטוריאליזציה, קולוניאליזם, פוסט־קולוניאליזם, נאו־קולוניאליזם וכו’) וגם, כמובן, היצירות הנבחנות במסגרת הקורפוס הרלוונטי הן שוב ושוב אותן היצירות.

אני חייב להבהיר. אין לי ולא כלום נגד הקורפוס הזה ונגד העיסוק המחקרי בו. נהפוך הוא. הקורפוס הזה הוא משורש נשמתי. הוא מושך אותי בחבלי קסם, ולראיה — הקדשתי שנות מחקר רבות לסופרים שיש להם זיקות עמוקות לתרבות ‘האירופית’ שפרחה בין שתי מלחמות העולם (אהרן אפלפלד, יואל הופמן, רות אלמוג, דוד שיץ), ואף כתבתי מחקר מקיף על עלייתו, נפילתו ועלייתו המחודשת בספרות העברית החדשה.2 ואולם, אני מודה, קשה לי מאוד, שעוסקים בקורפוס הזה לא כשלעצמו אלא כחלופה חתרנית, חסלנית ל’עלילת־העל הציונית’.

2 יגאל שוורץ, האשכנזים, המרכז נגד המזרח, אופקי מחקר, אור יהודה ורמת גן: דביר ואוניברסיטת בר־אילן, 2014, עמ’ 83-13.

נדמה לי ששוב, בתולדות העם היהודי, אליטה תרבותית מנסה לשפוך את התינוק עם מי האמבט. הנה, רק בעשורים האחרונים, החלה להיקלט סוף־סוף בספרות ובתרבות שלנו עצמת הנזק של הפניית העורף של המהפכה הציונית לתרבות המפוארת שיצרו היהודים בגלויותיהם השונות — וכבר, בטרם פיתחנו דרכים ראויות להתמודד עם הנזק הזה, שופכים שוב את התינוק עם מי האמבט. והפעם, בכיוון ההפוך;3 כלומר מנסים למחוק באגרסיביות כל סממן של ריבונות לאומית הקשורה בטריטוריה; כאילו יכולה להתקיים באמת ריבונות לאומית בלי זיקה עמוקה לטריטוריה (מולדת).

3 לינדה הטצ’ון, היסטוריונית הספרות המבריקה, ציינה שנרטיבים היסטוריים של קבוצות מודרות, המבקשות הכרה מצד ההיסטוריה הממוסדת, נוטים לעתים קרובות לשכפל את הנרטיבים שהם מבקרים. וראו: Linda Hutcheon, ‘Rethinking the National Model‘, Rethinking Literary History: A Dialogue on Theory, Linda Hutcheon and Mario Valdes (eds.), London: Oxford University Press, 2002, pp. 334. נטיית השכפול הזאת היא רעה חולה בהקשר של קבוצות מודרות, קל וחומר בקבוצה בעלת מעמד הגמוני, המדירה את עצמה מרצון מההיסטוריה הממוסדת כדי ליצור היסטוריה חלופית שתשמש בסיס למרחב תרבותי שנעלם (בגלות) ועתה היא מנסה לייצר אותו מחדש.

האם יש קשר בין הבריחה של קהל הקוראים מהספרות העברית, או ליתר דיוק מהספרות הישראלית — וגם של חלק מהסופרים הישראלים, הכותבים, על פי הצהרותיהם, ‘ספרות דיאספורית’ — לבין מושאי המחקר והעמדה המחקרית הנזכרת, המועדפים על רבים מחוקרי הספרות והתרבות העברית הישראלים החיים בארץ ובחוץ לארץ ועל תלמידיהם?

ודאי שיש. אלה, בעצם, שני הפנים של אותו מטבע. הקוראים והחוקרים האלה מפנים עורף לפרויקט של הספרות העברית הלאומית החדשה. הוא נמאס עליהם, הוא מבחינתם עול דביק, לא נעים ולא אסתטי — לאומני, גזעני, שוביניסטי, הגמוני, קולוניאליסטי וכל כיוצא באלה. הם מתרחקים ממנו כמו שמתרחקים מקרוב משפחה עני, חולה ומלוכלך.

ושוב, כמי שעסק עשרות שנים ביצירתם של סופרים יהודים ‘אירופים’, ובקריאה אינטנסיבית של הספרות העברית האשכנזית המרכז אירופית, קל לי לזהות את טביעת האצבעות ההיסטורית, שהיא אולי גם מטא־היסטורית; כלומר טבועה בדנ’א של העם היהודי. שכן כך, כמעט בדיוק, הגיבו היהודים המתבוללים במרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם להופעת הלאומיות מזה ולדת היהודית במתכונתה המסורתית (‘השחורה’, ה’אוסט־יודנית’ — לא זו במתכונתה הנוסטלגית ש’הולבנה’ עבורם על ידי מרטין בובר) מזה. אותה בחילה, אותו אסקפיזם, אותו ניחוח של שנאה עצמית (אוטו־אנטישמיות שהומרה באוטו־אנטי־ציונות), ‘אירופיות’ שהומרה עתה ב’דיאספוריות’.

מונח אחר שקונה לו לאחרונה שביתה בקרב סופרים עברים וחוקרי ספרות עברית הוא ‘ספרות עולמית’ או ‘ספרות גלובלית’. מונח זה שטבע לראשונה וולפגנג גתה בכמה מכתביו, מאגד כפי שציין תומר גרדי,4 שלוש משמעויות: דרך של קריאת ספרות תוך שימת לב לכיווני תנועתה; רשת של קשרים בין־אישיים ובין־מוסדיים בין מוקדים עולמיים שונים של ספרות; ואידאל הומניסטי של ספרות המגשרת בין אנשים וקהילות שמרחקים גאוגרפיים, לשוניים ותרבותיים מפרידים ביניהם.

4 תומר גרדי, ‘גלובליזציה וספרות עולם עברית: לקראת מסגרת מושגית חדשה לקריאה בספרות עברית בת זמננו’ [כתב יד].

השימוש החדש במונח ‘ספרות עולמית’ קשור בטבורו בעימות מכוון של ספרות זו עם הספרויות הלאומיות. פסקל קזנובה, מחלוצות הדיספלינה המתפתחת הזאת, קובעת במבוא לספרה המוקדש לנושא הזה,5 שהקריאה של ספרות דרך הפריזמה של ‘ספרות עולמית’, שהתאפשרה באירופה בתקופה שבין סוף מלחמות נפוליאון לתחילת המהפכות הלאומיות באמצע המאה התשע־עשרה — נמחקה מהתרבות האינטלקטואלית האירופית בשל השתלטותן של האידאולוגיות הלאומיות המודרניות, שבניסיונן לבסס להן בסיסים היסטוריים (אמתיים ו/או מדומים), ניכסו לעצמן, כל אחת לעצמה, את המאגרים הספרותיים שנוצרו בסביבה הגאו־תרבותית שלהן לפני הופעתן.

5 Pascale Casanova, The World Republic of Letters, Malcolm DeBevoise (trans.), Cambridge: Harvard University Press, 2004, p. xi

גם פרנקו מורטי,6 מורה דרך חשוב בשבילֵי ‘הספרות העולמית’, יוצר ניגוד בין ‘ספרות עולמית’ לבין הספרויות הלאומיות, וכך גם בין פרקטיקות הפרשנות של שני הקורפוסים. לדעתו, את הפריזמה של הספרויות הלאומיות אפשר לתאר באמצעות מטפורת העץ, ואילו את הפריזמה של הספרות העולמית באמצעות מטפורת הגַּל. מטפורת העץ מבליטה את הציר האנכי, מן העבר לעתיד, ומעודדת אותנו להבחין בשוני הגובר על האחדות. מטפורת הגל מבליטה את הציר האופקי, יוצרת ‘היסטוריה סינכרונית’, ומעודדת אותנו להבחין באחדות הגוברת על השוני.7

6 פרנקו מורטי, ‘השערות על ספרות העולם’, אות 1, 2010, עמ’ 241-227.

7 וראו גם: דקל שי שחורי, לחיות ולכתוב בגלות לשונית: סופרים יהודים במרחב דובר הגרמנית ובחירותיהם הלשוניות בשליש הראשון במאה ה־20 [כתב יד].

מורטי לא רק מגדיר את שני הקורפוסים הללו ואת העיסוק בהם בדרך לעומתית, הוא אף טוען שלעיסוק בספרות העולם יש מטרה אחת ברורה, שהיא גם ההצדקה לקיומה: ‘להיות קוץ ברגל, אתגר אינטלקטואלי מתמיד לספרויות הלאומיות — ובייחוד לספרות המקומית’.8

8 מורטי, ‘השערות על ספרות העולם’, עמ’ 241-240.

אני מבין את ההתלהבות של מורטי מהפרויקט הסוגסטיבי הזה, ואני גם יכול להזדהות עם החדווה הגלומה במטפורה של ‘הקוץ ברגל’. התלהבותו של מורטי מבטאת רצון מבורך לסמן ולרסן את המסרים הבדלניים, הגזעניים והפשיסטיים, הבלולים בדרכים שונות בכל הספרויות הלאומיות ובמחקרים רבים העוסקים בהן (אולי אף בכולם). אבל שוב, גם כאן, כמו באשר ל’ספרות הדיאספורית’, אני חושש שהתינוק יישפך עם מי האמבט. שכן, לצערי, עבודות שכבר נכתבו ברוחו של הפרויקט הזה במקומות שבהם יושבים חוקרי ספרות עברית ויידיש, בעולם וגם כאן, מבססות את החשש הזה.

ההבחנות בין ‘ספרות לאומית’ ל’ספרות עולמית’ מרתקות, והן יכולות, בין היתר, להאיר מגמות בתולדות התרבות הכללית ובתולדותיהן של תרבויות מסוימות. כך, למשל, ברור שבתקופת ההשכלה בגרמניה, ואחר כך במרכזי ההשכלה היהודיים במזרח אירופה ובספרות שכתבו יהודים בלשונות שונות במרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם, גברה כף המאזניים של ‘הספרות העולמית’ על כף המאזניים של ‘הספרות הלאומית’. התמונה התהפכה בתקופה של ‘ספרות התחייה’, וגם, כמובן, בתקופת ‘ספרות היישוב’ ו’ספרות הפלמ’ח’ בארץ. ואילו בעשורים האחרונים אנו עדים לשינוי ברור בכיוון ההפוך, ובכלל זה במה שמסתמן כמעבר מספרות שיש לה מרכז גאוגרפי אחד ברור (ישראל) לספרות שיש לה כמה מרכזים.

אין אפוא כל פגם בשימוש במונחים הללו לצרכים מתודולוגיים ותיאוריים. הבעיה מתעוררת כאשר הם הופכים מכלי עבודה לכלי משחית — לצורך ניגוח והרס של תרבות לאומית, שאני, מסיבות רגשיות ואידאולוגיות, איני סבור שאנו יכולים ורשאים לוותר עליה.

‘להיות קוץ ברגל’ זה בסדר גמור בעיניי — גם ‘הספרות הלאומית’ צריכה להיות ‘קוץ ברגל’ של ‘הספרות העולמית’ — אבל עלינו להיזהר שלא לוותר על הרגל עצמה.

קובץ המאמרים המוגש כאן לקוראים מבקש, בצנעה, לשמר ולפתח את השיח בספרות העברית החדשה כבספרות לאומית לגיטימית בעלת מסורת עשירה ורב־גונית. המאמרים הכלולים בו מנסים לפענח יצירות ספרות כתופעות אסתטיות בהקשרים חברתיים ותרבותיים שונים. הם אינם מתנזרים מעיסוק ברכיבים פוליטיים ואידאולוגיים, אבל אינם מונעים על ידם. במילים אחרות, בחרתי בטקסטים ספרותיים שהדיון בהם מאפשר להתמודד עם חידות פרשניות מעניינות. חידות שהתשובות עליהן מאירות באור חדש יצירה אחת או מכלול יצירות של סופר מסוים, פריחה או כמישה של ז’אנר ספרותי, תפיסה היסטוריוגרפית מקובעת וכיוצא באלה — ולא כדי לשוב ו’להוכיח’ את אותה תזה פוליטית שחוקה.

בקובץ שתי חטיבות. החטיבה הראשונה נפתחת בפרק שעניינו השאלה: איך ומתי נולדה הסיפורת העברית החדשה? את המסד התאורטי של הפרק הזה בנינו, נירית קורמן ואנוכי, במיוחד עבור השאלה המוצגת בו, על מאפייניה ההיסטוריים המסוימים. ברם, וגם לכך כיוונו, הוא יכול לשמש מסד לשאלות ספרותיות סוציו־היסטוריות דומות. למשל: איך ומתי נולדה הסיפורת הישראלית?

שלושת הפרקים הבאים בחטיבה הראשונה עוסקים בשלושה סופרים גדולים, כולם בני העלייה השנייה: יצחק שָׁמי, אהרן ראובני וש’י עגנון. אלה היו, כפי שניסיתי להראות בפרק על שמי, שנכתב עם ד’ר יוסף צרניק, ובפרק השלישי, שנכתב בסיועו של הארכיבר המנוח שמעון רובינשטיין — שלושה סופרים שונים מאוד זה מזה. ואולם, שלושתם היו ‘פגועי היסטוריה’ ועיצבו בעטיהם, כל אחד בדרכו, את מכבש הטראומות הקולקטיביות של העת העריצה שבה חיו, וכן את דרכי ההגנה והמילוט ממנה.

החטיבה השנייה אישית יותר. היא כוללת שבע מסות ורשימות שנכתבו בתקופות שונות. המסה הראשונה, ‘הסיפורת העברית — העידן שאחרי’, עוסקת, בזמן אמת פחות או יותר, בשינויים שהסתמנו במערך הסיפורת העברית בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים. מסה זו זכתה ועדיין זוכה לתהודה גדולה. היא נזכרת בעשרות ספרים ומאמרים בעברית ובשפות אחרות, ואף תורגמה לשש שפות זרות. הפופולריות המפתיעה הזאת מקורה, קרוב לוודאי, בכך שהיא הציעה תמונת מצב בהירה דייה ותמציתית של תקופת המעבר רבת התנועות והזעזועים שאפיינה את הספרות הישראלית בשלהי המאה העשרים.

בשש המסות והרשימות האחרות מצטמצם השקף התיאורי. בכל אחת מהן נבחנת יצירה מסוימת ונעשה ניסיון להעמיד דיוקן נאמן של היצירה ושל הסופר שיצר אותה.

ספר זה לא היה רואה אור עולם בלי תמיכתם של ראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובייחוד פרופ’ ידידיה שטרן, שהזמין אותי להעביר קורס בתכנית המלגאים של המכון, ‘זכויות אדם והיהדות’, בשנת הלימודים תשע’ה. זו הייתה חוויה אינטלקטואלית צרופה, וצמחו ממנה כמה יחידות בחטיבה הראשונה בספר. לעונג לי להודות לעורכת הספר מיה מרק על עבודתה החכמה, המוקפדת והמסורה, לעורכת הלשון תמי בורשטיין, על עבודה מקצועית ועניינית, וגם לרווית לוין, לאיריס עינב ולאילן בר דוד על סיועם בכל עניין קטן כגדול. אני אסיר תודה לענת ויסמן על הערותיה מאירות העיניים ולנירית קורמן על קריאתה המוקפדת. תודה מקרב לב לחבריי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ולחברי הנהלת המוסד ובראשם לפרופ’ רבקה כרמי, הנשיאה, ולפרופ’ צבי הכהן, הרקטור, שיוצרים מסגרת אידאלית למחקר מעמיק, פתוח וחופשי. ולבסוף, תודה אוהבת לבני משפחתי הקרובה, גלית, בן, יואב, זהר, לירון, איתי ולמשפחת פרץ.

אופקים, אביב תשע’ז

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מעת לעט”