החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ברק: מלחמות חיי

מאת: ,
הוצאה: | 2015-08 | 400 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

בחום הקיץ האחרון, לפני ואחרי הסכם הגרעין שנחתם בווינה בין איראן ובין המעצמות, צץ ועלה שוב השם אהוד ברק. במקום אחד כתבו שהוא מחמם מנועים, במקום אחר — שהוא נמצא אי־שם על הקווים, מחכה להזדמנות להיכנס למגרש. ברק עצמו הגדיר את מצבו בשיחה עם מקורב כגלשן גלים שמחכה לתפוס את הגל המתאים: "אני שוכב על הגלשן ומחכה. כשיגיע הגל הנכון — אני אדע לתפוס אותו ולרכוב עליו." אם זה יקרה, יהיה זה פרק נוסף בחייו של האיש שפרץ לתודעה הישראלית לפני כ־30 שנה ומאז הוא כאן. לעתים בקדמת הבמה. לעתים איש צללים שמגיח ברגע המתאים. כפי שידע להוביל בעבר את אנשי סיירת מטכ"ל. מוביל החלטות גורליות והאיש שהיה פעמיים, עם ראש הממשלה נתניהו, הקרוב ביותר למתן הפקודה למטוסי חיל האוויר להמריא לעבר מתקני הגרעין באיראן. יש שיזהו אותו עם דמות הלוחם המעוטר ביותר בצה"ל, שעמד בראש כמה מבצעים שעד היום לא הותרו לפרסום; יש שיחפשו בו את המפקד המחונן, את המדינאי שניסה לפתור בתוך שעות את כל בעיות המזרח התיכון, את המוח האנליטי שרואה כמה מהלכים קדימה, אבל גם את התקווה הגדולה שהכזיבה ואת הפוליטיקאי שמצביעיו נטשו אותו. מנהיג שלא הצליח להוביל אחריו דיוויזיות אזרחיות. ברק הוא כל אחד מאלה. זה כוחו. זו גם חולשתו. ברק. מלחמות חיי מביא את סיפור חייו של האיש שהשפיע על ההוויה ועל החיים במדינה ובמזרח התיכון במשך יותר משנות דור עד לירידתו מהבמה כדמות מעוררת מחלוקת. זהו סיפור חיים לצד חשיפת כמה פרשות שמשכו את תשומת הלב בישראל ובעולם כולו בעשורים האחרונים. המחברים אילן כפיר ודני דור משתפים פעולה בכתיבה ועריכה של ביוגרפיות ורבי־מכר, וביניהם: ישראל 50, ישראל 60, החווה הסינית, הקרב על החרמון, כיפת ברזל והמורשת הדרוזית בצה"ל.

מקט: 15100368
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

שורשים: מליטא וּורשה לקיבוץ משמר השרון

ראובן ברוג, מתושביו המכובדים של הכפר הקטן פושילט שבחבל פוניבז', שהיה בראשית המאה שעברה חלק מרוסיה הצארית, ייזכר גם כאחד מהראשונים בקהילה היהודית בכפר שמרדו במקצועות היהודיים המסורתיים ויצא ללמוד רוקחות בעיר הגדולה וילנה. ברוג, מוסמך ברבנות וידען גדול בתורה, הקפיד לשמור על אורח החיים המסורתי של משפחתו, אבל בחר ללמוד מקצוע חופשי ולעסוק בו בהצלחה. "לא יהודי" אופייני.

רוחות ההשכלה שנשבו ממערב אירופה חדרו גם לרוסיה הצארית, ולא פסחו על הקהילות היהודיות הקטנות. צעירים יהודים נשבו בקסם השינוי, ולא אחת מרדו בהוריהם והחליטו שברצונם לרכוש דעת וללמוד מקצוע חופשי.

תושבי פושילט היו קשורים בטבורם לעיירת המחוז פוניבז', אחד ממרכזי התורה הגדולים בליטא, עיירה שהצמיחה מתוכה פוסקי הלכה, דורות של רבנים גדולים, שהמפורסם שבהם היה הרב אליעזר ש"ך, שבמשך עשרות שנים היה רבה של הקהילה היהודית הליטאית, יהדות התורה, שמרכזה כיום בבני ברק.

בשנת 1910 נולד לראובן ולפרידה ברוג בן שני, ישראל, אח למאיר, שהיה אז בן שנתיים וחצי. השמחה על לידת הבן היתה מהולה זמן קצר לאחר מכן בעצב על אסון גדול בחיי העיירה. בפושילט פרצה שרפה גדולה, שכילתה עד היסוד רבים מבתי הכפר שהיו בנויים מעץ וגגותיהם עשויים מקש. האש כילתה גם את בית הכנסת שבמרכז הכפר, וראשי הקהילה היהודית במקום חשדו שיד שכניהם הגויים בהצתה. לא היתה זו הפעם הראשונה שיהודי האזור סבלו מנחת ידם של הגויים. הפְּרעות שידעו יהודי רוסיה ופולין לא פסחו גם על ליטא.

דבר השרפה נישא למרחקים והגיע גם ליוצאי פושילט ופוניבז' באיסט אנד בניו יורק, ואלה גייסו כספי תרומות ושלחו את הכסף לראשי הקהילה כדי שיבנו בית כנסת חדש. היו בכפר תושבים שהעדיפו שהכסף יחולק ביניהם, ואת הוויכוח הכריע רבה הראשי של פוניבז', שפסק שהכסף יוחזק כפיקדון במקום מסתור בביתו של ראובן ברוג עד שיוחל בבניית בית הכנסת.

השמועה על הכסף מאמריקה שמוחבא בביתו של הרוקח פשטה במחוז כולו. ביום הראשון של חול המועד סוכות 1912, תרע"ג, בשתיים לפנות בוקר, פרצו שני גויים לבית משפחת ברוג ובמוט ברזל הלמו בראשיהם של ראובן ברוג, רעייתו פרידה ובנם הבכור מאיר. הרוצחים לא הבחינו בישראל בן השנתיים, שישן בעריסה בחדר קטן ליד חדר ההורים. רק בבוקר שלמחרת הגיעו לבית שכנים ששמעו את בכיו של התינוק וגילו את הוריו, ראובן ופרידה, ללא רוח חיים ואת הילד מאיר בן הארבע פצוע קשה בראשו.

סבתא איצלע, אמו של ראובן בת ה־80, שגרה כמה קילומטרים משם בעיירה קיידן עם נכדתה בת ה־16 ועסקה לפרנסתה בייצור פאות ובמכירתן, הוזעקה לבית בנה. על פי תיאורי תושבים בעיירה, שאחרי שנים תיעדו את ההיסטוריה המקומית, הסבתא לא הזילה דמעה. היא נשקה למצחם של בנה וכלתה, ובעצת רופא מקומי לקחה את נכדה לבית החולים בריגה — מסע שנמשך 16 שעות ברכבת — ושם הצילו הרופאים את חייו.

סבתא איצלע היתה ידועה כאישה חזקה, שמכשולים וגבולות לא ניצבים בפניה. שנים קודם לכן היא סירבה להטיל מום בבנה ראובן שהגיע לגיל הגיוס, ולא הסכימה לגדוע את אצבעו הימנית, האצבע שלוחצת על ההדק — מעשה נפוץ בקרב לא מעט משפחות יהודיות ברוסיה הצארית — והאמינה שתצליח לשחד את פקידי הגיוס ולשחרר אותו מאימת השירות בצבא הרוסי.

הניסיון כשל. הבן ראובן נלקח בכוח לשירות של 25 שנים בצבא הצאר, וסבתו חסכה פרוטה לפרוטה במשך שלוש שנים כדי לפדות את שחרור בנה. היא יצאה מביתה עם הכסף ולאחר שלושה חודשי מסע בערבות רוסיה חזרה הביתה עם בנה ובידה כרטיס צהוב המעיד על פטור מגיוס.

גם לאחר האסון הגדול שפקד את המשפחה, היא לא ויתרה. עברו כמה חודשים מאז הרצח. כסף חדש הגיע מארצות הברית, ובית כנסת חדש נבנה במקום זה השרוף. כשיהודי פושילט התכנסו לחגוג את חנוכת בית הכנסת החדש, הם שמעו את קולה הרועם של סבתא איצלע ממרומי עזרת הנשים: "אתם חוגגים, אבל מי ידאג לשני היתומים האלה?"

שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה. בכפר הודבקו כרוזים שקראו לתושבים לפנותו במהירות כדי להקדים את הפלישה הגרמנית. התושבים היהודים יצאו ברכבת למסע ארוך, שהסתיים בעיירה מליטופול בדרום אוקראינה, שבה מצאו עשר משפחות מחסה ומגורים זמניים בבית הכנסת המקומי. חלפו שנתיים, והגרמנים עזבו את אוקראינה, ואת מקומם תפס הצבא המהפכני — הצבא האדום של המפלגה הקומוניסטית, מחוללת מהפכת אוקטובר 1917.

לאחר המלחמה הושפעו יהודי ליטא מהתנועה החדשה, הציונות, וצעירים רבים בחרו לעזוב את ברית המועצות ולחפש עתיד טוב יותר בפלשתינה. אחד מהם היה מאיר ברוג, הבן שניצל מההתנקשות בהוריו, והחליט באמצע שנות ה־20 של המאה הקודמת להגר לארץ ישראל. הוא עודד את אחיו הצעיר ישראל, שנשאר לסעוד את סבתו בערוב ימיה ולמד בגימנסיה בקובנה, להצטרף אליו. בשנת 1930, לאחר מותה של הסבתא שגידלה את שני היתומים, כשבידיו סרטיפיקט של שלטונות המנדט הבריטי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, הגיע ישראל ברוג בן ה־20 לנמל יפו.

האוניברסיטה העברית של אותם ימים היתה קטנה ואינטימית, ובין הדמויות שהותירו את רישומן בשרוליק ברוג, היה איש גבה קומה ורחב כתפיים, שבלט בלבושו החריג — מכנסיים עם כתפיות וחולצות לבנות: בן ציון מיליקובסקי, לימים נתניהו, שהטיף באוניברסיטה, מעל ארגז של תנובה, את תורת ז'בוטינסקי על שתי גדות לירדן.

בחופשותיו מהאוניברסיטה הצטרף ישראל ברוג להכשרה של חבריו מליטא, קבוצת "המשמר" שהתאחדה בארץ עם חברי תנועת "גורדוניה", איחוד שהביא להקמתו של קיבוץ משמר השרון בשנת 1933. ישראל ברוג נקרע בין לימודיו באוניברסיטה העברית לרצון להצטרף לחבריו מליטא, ואחרי התלבטות בחר לעלות לקרקע עם חבריו. בין חברי "גורדוניה" פגש את אסתר גודין, בת למשפחה של חסידי חב"ד מוורשה, בירת פולין. היא נמנתה עם המעטים שהאמינו בצורך להקדים ולצאת את אירופה לפני הסופה ההולכת ומתרגשת על היבשת. בתחנת הרכבת בוורשה היא נפרדה בדמעות מהוריה והתקשתה להסתיר את תחושתה שלא תראה אותם עוד. את הדרך מנמל חיפה למשמר השרון עשתה בעגלה רתומה לסוס. שם, בין הגברים השזופים שעבדו בשדות, הכירה את שרוליק ברוג. את הנישואים הם חגגו עם עוגת קצפת בקפה בנתניה ויחד עברו להתגורר בצריף קטן עם מנורת לוקס לתאורה.

אהוד ברוג — שרוליק היה זה שבחר בשם אהוד, כשמו של המצביא התנ"כי אהוד בן גרא — הבן הבכור במשפחת ברוג, נולד בבוקר 12.2.42, כ"ה בשבט תש"ב. באותו בוקר נרצח בדירה בשכונת שטרן בתל אביב יאיר שטרן, מנהיג הלח"י, על ידי הבולשת הבריטית.

כמה מאות קילומטרים מהקיבוץ הקטן בשרון, במדבר המערבי בצפון אפריקה, דהרו באותם ימים כוחות השריון של הגנרל רומל ואיימו לשטוף את מצרים בדרכם לתעלת סואץ ולארץ ישראל. כילד, שמע אהוד אין־ספור פעמים מאביו, ידען גדול בהיסטוריה, על קרב אל עלמיין שבו ניצח המחנה השמיני הבריטי בפיקודו של גנרל מונטגומרי את המצביא הגרמני המפורסם.

אחת מחוויות הילדות הראשונות של הילד הקטן היתה פשיטה של כוחות הצבא הבריטי על משמר השרון בחיפוש אחר סליקים של נשק שארגון "ההגנה" הטמין באדמות הקיבוץ כמו ביישובים אחרים ברחבי הארץ. קצין בריטי ניסה לפתות את הילדים והציע פרס למי שיגלה לו היכן מוחבאים הרימונים. לחרדתם של חברי הקיבוץ, אהוד, רק בן ארבע וכמה חודשים, הושיט יד לקצין בריטי: "אני אראה לך איפה הרימונים…" והוביל אותו לעץ רימונים במטע הקיבוץ. בהמשך סיפר לו אביו שזו היתה "השבת השחורה", שבה עצרו הבריטים את מנהיגי היישוב והפכו חדרי מגורים ושטחים ציבוריים בחיפוש אחר נשק.

כילד בן שש, נחקקה בזיכרונו התמונה של חברי הקיבוץ, ובהם הוריו, רוקדים בהתלהבות כאשר מהרדיו בקעו קולות בשפה שלא הבין. היה זה שידור ישיר מלייק סקסס בניו יורק, מהדיון בעצרת האו"ם על חלוקת הארץ למדינה יהודית עצמאית ולצדה מדינה ערבית.

כשהיה בן ארבע, נולד אחיו הצעיר אבינועם. אחריו נולדו עוד שני בנים: רובי ומולי. כילד, היה אהוד צנום וקטן, לעומת אבינועם שהיה גדול וחזק. הקטן ביותר בין ילדי קבוצת "דרור", אבל הסקרן מבין כל הילדים, אשר הִרבה לשאול שאלות את הגננת בינה באואר, שלא הסתירה את התפעלותה מהילד הכישרוני. היא סיפרה להורים איך מכל הילדים שיצאו לטיול משותף בשדה, היה אהוד היחיד שעקף שלולית בוצית ולא נכנס לתוכה. אחת מחוויות הילדות שלו היתה צפייה במטוסים שהמריאו ממסלול קטן ממערב לקיבוץ. לא היה מאושר ממנו כשהטייסים נופפו לו חזרה לשלום. עולם התעופה משך אותו, והוא קרא בצימאון סיפורים על מטוסים וטייסים וחלם להיות טייס. בכיתה ח' פתר בהצלחה חידון ילדים בשבועון "דבר לילדים". הפרס הראשון בו היה טיסה בשמי הארץ. הוא חיכה וחיכה, ולא היה גבול לאכזבתו כשהפרס לא הגיע.

בגיל עשר גילה את הטיולים. בתחילה השתרך אחרי המבוגרים יותר. בהמשך, בזכות כישרון מיוחד לניווט שהתפתח בו, החל להוביל. די היה לו במבט חטוף במפה כדי לדעת באיזה ציר ללכת ואיך להגיע בדרך הטובה והקצרה ביותר.

אהבת הילדות הגדולה שלו היתה הפסנתר. הקיבוץ רכש פסנתר לערבי שבת לנגינה לאחר הארוחה המשותפת בחדר האוכל. אביו נהג לקרוא פרקי תנ"ך וקטעי שירה שלֻווּ בנגינה בפסנתר. אהוד נהג להמתין לסיום ערב התרבות, ואז התיישב על הכיסא ופרט באצבעותיו על הקלידים. מורה לחלילית שהגיע לקיבוץ גילה בו כישרון נגינה מיוחד ובחר בו ובארבע בנות ממשמר השרון לקבוצת לימוד מיוחדת, שאחת לשבוע זכתה לשיעור נגינה ממורה מקצועי לפסנתר, "יקה" מבוגר מקיבוץ גבעת חיים. הוא למד בעל פה, משמיעה, את הסונטות של בטהובן, השמיע למורה את סונטת "ליל ירח" של בטהובן, וזה לא הסתיר את התפעלותו: "וונדר קינד, וונדר קינד" — ילד פלא. בהמלצת המורה האורח נבחרו שני ילדים, אהוד ובת כיתתו, ויחד יצאו אחת לשבוע, במימון הקיבוץ, לשיעור נגינה אצל מורה לפסנתר, מהטובות בתחומה בתל אביב.

אמנון בירן, חבר ילדות של אהוד מהקיבוץ ולימים קצין המודיעין של סיירת מטכ"ל כשאהוד פיקד על היחידה, תיאר את השינוי שחל בו בגיל הנעורים מילד שתקן, מוכשר ומופנם לאחד הבולטים בחבורת הילדים, ראשון בכישרון, ביצירתיות ובמעשי קונדס. יותר מכול אהב לפרק ולהרכיב חפצים. ככל שגדלה מיומנותו, כך פירק והרכיב שעונים ומנעולים מסובכים, כשחבריו מודדים במחוג השניות את זמן הביצוע ומאתגרים אותו למהירות גבוהה יותר. כולו מרוכז במשימה. ממוקד ונעול על המטרה. הכישרון הנדיר הפך אותו מקובל בקרב קבוצת נוער בוגרת יותר, שמנהיגהּ, אבנר הלוי, קירב אותו אליו, התגאה בכישוריו המיוחדים והציג אותו כ"יועץ".

חברת הילדים של אותם ימים היתה גן עדן ל"פורעי חוק" צעירים. כשהם רחוקים מבית ההורים, כמעט ללא השגחה בכל שעות היממה, היה לדמיון מקום לפרוח ומבצעים יצאו לפועל במרחב הקיבוצי.

למרות כישרונו הרב־תחומי הוא לא היה תלמיד מצטיין ולא אחת הפגין שעמום בשיעורים, ובמקום להקשיב, העדיף לקרוא בספר של קארל מאי, שאותו החביא במחברתו היחידה, שגם היא היתה ריקה למחצה. הרפתקאות וינטו ויד הנפץ, גיבוריו של הסופר הגרמני, ריתקו אותו הרבה יותר מהשיעורים המשעממים לטעמו בבית הספר. המורים הכינו לו מארבי פתע וביקשו שיקרא מהמחברת תשובות לשיעורי הבית. אהוד שלף את התשובות בשטף מבלי שבמחברת היתה כתובה אפילו מילה.

בגיל ההתבגרות הפך למנהיג של נערי הקיבוץ, וההשתובבויות שלו הפכו נועזות יותר, כשהראשונה שבהן היתה פריצה לילית לחדר האוכל של הקיבוץ, שממנו יצאו הפורצים עם שלל של ביצי אווז, מאכל פופולרי באותם ימים, ותפוחי אדמה. כששפכו את ביצי האווז למחבת רותחת, עלו ממנה עשן וריח חזק של גופרית. הנערים נבהלו וברחו מיד. אהוד חקר את סיבת הכישלון ומצא שבניגוד לביצי תרנגולות, שמכינים במחבת עם שמן, ביצי אווז מבשלים במים רותחים בלבד…

היו אלה ימי הצנע של שנות ה־50, והארוחות בחדר האוכל של הקיבוץ היו דלות בבשר. לאחר שגילה שבמטבח הקיבוץ מכינים כבד עגל לארוחת החג, החליט להקדים את החג לחבורת הנערים שאותה הנהיג והכין להם ארוחת מלכים. בקיבוץ חשדו שהיו אלה חתולים שסחבו נתח מכבד העגל. אמנון בירן, חבר הילדות של אהוד, משוכנע שהמשיכה של אהוד והחבורה לפשוט על מחסן המזון של הקיבוץ נבעה מתחושת מחסור במזון שפגע בגדילת הילדים. "רוב ילדי השנתון שלנו לא הגיעו לגובה של יותר ממטר ושבעים. ילדים שנולדו אחרינו לא סבלו ממחסור במזון, ובממוצע היו גבוהים יותר."

ההצלחות בפשיטות על המטבח הובילו לעליית מדרגה ולפריצה למחסן הנשק של הקיבוץ. בפעם הראשונה נלקחו משם רובה טלסקופי ואקדח, והצעירים יצאו למטווח בפרדסים שאחריו ניקו את הנשק והחזירו אותו למחסן. במקרה אחר סחבו שוב את האקדח, ובמטווח נתקע כדור בקנה. אהוד לא הצליח לשלוף את הכדור, ולקח את האקדח לתיקון אצל מומחה בחדרה, בלי שבקיבוץ ירגישו בחסרונו. מנשק עברו לאופנועים וסחבו אופנוע של אחד מחברי הקיבוץ. אהוד פירק בקלות את המנעול שקשר את האופנוע לעץ. הוא וחבריו השתוללו עם האופנוע בשדות והחזירו אותו למקומו. כך רכבו להנאתם לילות רבים.

ביחס ישיר להצלחתו ב"מבצעי הקיבוץ", שהרשימו במיוחד את הבנות שהפכו שותפות סוד לתעלולי הבנים, התפתח הדמיון התיאורי אצל אהוד, שידע לספר על עלילות סרטים מבלי לראותם. פעם אחת, כשדיבר בהתלהבות על סרט נועז שהוקרן בתל אביב, קומם את ידידתו הקרובה נאוה גולדברג, שהעירה לו: "אהוד, אבל לא ראית את הסרט בכלל…" והוא השיב לה שלא צריך לראות את הסרט כדי לדעת את תוכנו. מספיק לקרוא עליו…

בגיל 16 נרשם לגדנ"ע סיירים שהיה פופולרי בקיבוצים. את מה שידעו בני הנוער במשמר השרון הכירו גם בקיבוצים אחרים: כישרון הניווט המיוחד שלו. מה שנראה לאחרים במפה גיבוב של צבעים וקווים, היה בשבילו תמונה חדה וברורה. אבינועם הצטרף לא אחת לפעילות חבורת הנוער של אחיו והוכיח שהניווט הוא כישרון משפחתי.

לתעלוליו ולמוניטין שיצא לו כתחבלן בלתי נלאה היתה השפעה לא טובה על אהוד שהתעתד ללמוד בכיתה י"ב הריאלית, שפוצלה בשנת הלימודים האחרונה מהמגמה ההומנית. תלמידי הריאלית עברו ללמוד במכללת רופין, וההומנית — בבית ברל. אהוד היה מיועד למכללת רופין, אבל מנהל התיכון ברופין שלח מכתב למזכיר קיבוץ משמר השרון, ובו הודיע על סירובו לקבל את התלמיד אהוד ברוג, שהסיפורים עליו חצו את גבולות קיבוצו. גם הצטיינותו וזכייתו במקום הראשון בתחרות האזורית לפירוק מנעולים, תחביב פופולרי באותם ימים, שהתקיימה ברופין, לא הוסיפו לו נקודות זכות אצל המנהל. לא רק תחביב המנעולים הטריד אותו. מורים שלימדו את אהוד בתיכון סיפרו על נער מוכשר, שיודע הרבה אבל לא תורם לאווירת הלימודים בכיתה, ומפריע במיוחד בשיעורי ספרות ותנ"ך.

והיה סיפור נוסף, שחיזק את התנגדות המנהל במכללת רופין לקבל את התלמיד הסורר ממשמר השרון: התברר שבתערוכת נשק של צה"ל שהתקיימה בבית דגן נגנב תת־מקלע עוזי. יום אחד התגלה העוזי מתחת למיטה של תלמיד בקבוצת "דרור", הקבוצה של אהוד בקיבוץ. הנער הכחיש כל קשר לנשק שהוחבא מתחת למיטתו, והחשד נפל על אהוד, שטען לחפותו במקרה זה, והאליבי שלו היה שביום שבו נגנב העוזי הוא היה עם בנות מהקיבוץ בשיעור פסנתר בתל אביב. אבל למנהל ברופין זה הספיק. "התלמיד אהוד ברוג לא ילמד ברופין," קבע סופית. עם זאת, הוא הסכים שבסיום השנה יקבל אהוד ברוג תעודת סיום, אבל ללא נוכחות בבית הספר.

הבעיה של אהוד היתה איך מספרים להורים שהוא לא ממשיך בלימודים בכיתה י"ב. הוא ישב עם הוריו וסיפר להם את החדשות כדרכו בשקט ובהיגיון. אמו אסתר פרצה בבכי. שרוליק אביו היה פחות מוטרד. הוא הכיר את כישרונו של אהוד ואת יכולותיו וידע שלא תהיה לו בעיה להשלים לבדו את חומר הלימודים.

בקיבוצים החלה אז מסורת של שנת שירות בקיבוצים ובמושבים צעירים, ואהוד הצטרף לחברו יגאל גרובר, שהתנדב לעבודה בשדות הפלחה של מושב פטיש, מושב עולים מצפון אפריקה בחבל לכיש. הקיבוצניקים ה"אשכנזים" נחשפו לראשונה לעלייה מצפון אפריקה, למדו את מנהגיה, ובמיוחד אהבו את הקוסקוס והחומוס במסעדת פועלים קטנה באופקים. כשחזר לחופשת סוף שבוע במשמר השרון, סיפר לחבריו שהמשפחה בעלת המסעדה באופקים מצטופפת כולה בחדר שינה קטן, ותינוק בן שנה ישן בארגז של תנובה על מצע קש מכוסה במגבת קטנה.

אהוד לא סיים את לימודי כיתה י"ב ולא ניגש לבחינות הבגרות

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ברק: מלחמות חיי”