החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עיוור

מאת:
הוצאה: | 2016-10 |
קטגוריות:

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

עיוור הוא ספר אוטוביוגרפי המתפתח בהדרגה, עם השתלשלות האירועים המתרחשים בחייו של המספר.

המקרה המכונן, אם כי לא הדרמטי ביותר, הוא התעוורותו בהפגזה על גדת תעלת סואץ במהלך שירות מילואים. הפרקים הראשונים מתארים תמונות מילדותו, מבגרותו ומשירותו הצבאי של המחבר, וממחישים ביתר שאת את המהפך שהתחולל בחייו ואת נפתולי הנפש שנקלע אליהם בעטיו.

הקורא משתתף עם אורי בשיעור הברייל הראשון, עושה אתו את צעדיו הראשונים עם כלב הנחייה, יושב לצדו על ספסל הלימודים באוניברסיטה, צופה בו בשעה שהוא משחק כדור־שער ועושה סקי בכינרת, מצטרף למסעותיו בעולם, עוקב אחר השתלבותו בעבודה ומתרשם מהפתרונות שהוא מאמץ בעבודתו כמנהל הספרייה המרכזית לעיוורים.

אולם עיקר חשיבותו של הספר הוא באפשרות הניתנת לקורא לצלול אל נבכי המרחב הרגשי של אורי — ההתמודדות עם העיוורון; הקשרים המשפחתיים; התובנות המתגבשות במרוצת השנים מתוך האינטראקציה עם הסביבה; מצבי חיים אבסורדיים המעלים תהיות שבעקבותיהן משתנה השקפת עולמו; התחבטויות נפשיות הגורמות לו להתעמק ביחס החברה לעיוור ובשורשי אמונתו היהודית ואף להגיע לכדי משבר, המחמיר עקב אסון הפוקד את בתו. ההרהורים אודות קיומו של האל על רקע דמותו מעוררת ההשראה של אביו, איש תם וישר וירא שמים, מחריפים את הדילמה המרחפת כענן תמיד הצובע את שמיו באפור.

את תעצומות הנפש הנדרשות כדי להתגבר על כל אלה שואב אורי מהעשייה ומההגייה, מהאהבה למשפחתו, מהאהבה לעיסוקיו, מהאהבה לטבע, מחיי הרגע וממבט־על אֶל החיים.

 

אורי כהן נולד בנס ציונה בשנת 1948. הוא בוגר המחזור הראשון בגימנסיה המקומית, חניך ומדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, קצין בנח"ל המוצנח. נפגע ביולי 1970 במוצב החולש על גשר הפירדאן שעל גדת תעלת סואץ. בוגר החוגים למדעי המדינה, לתרבות יפן וללימודים כלליים באוניברסיטת תל אביב. לאחר שנתיים במשרד הבריאות התמנה למנהל הכללי של הספרייה המרכזית לעיוורים ועסק בתפקיד זה שלושים ושלוש שנים, עד 2010. מתגורר ברמת אביב, נשוי, אב לשלושה וסב לשמונה.

מקט: 978-1-61838-743-1
מסת"ב: 978-1-61838-743-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

"תראה," הורתה באצבעה אימא שעשתה את דרכה עם בתה אל גן הילדים, "האיש הזה עיוור, והכלב מכוון אותו בדרך." "איך אתה יודע מה השעה?" רפרפה באצבעה בחורה שישבה לצדי באוטובוס, קרוב לעיגול הזכוכית של שעוני. "סליחה," פנה אלי זקן, לאחר שחציתי כביש מרומזר, "איך ידעת שהרמזור התחלף?" "תגיד," שאל נהג מונית שידע שאני מנהל את הספרייה לעיוורים, "גם אתה מקבל משכורת כמו כל העובדים, או שאתה עובד בשבילם בהתנדבות?" "עיוור נאה?!" פלטה בהשתוממות סטודנטית בפנותה אל חברתה, כשפתחתי בהרצאתי. "הנך עיוור, אם אינך רואה את המציאות," הצליף הפוליטיקאי ביריבו.

התהיות, ההשתוממויות, החקרנות, הבוטוּת, חוסר הידיעה, ומעל לכול חוסר הרגישות, המשתלחים מכל עבר, מצטברים לכדי הלך רוח המעצב את הדימוי של העיוור הסטראוטיפי. לא ייפלא אפוא שגם לאחר ארבעים שנה של עיוורון, אמר לי ידיד שאיבד את ראייתו במלחמת יום הכיפורים: "אינני מסוגל להעלות על דל שפתי את המילה הזאת." "איזו מילה?" תמהתי. "המילה שהזכרת עכשיו." שתקתי לרגע ושאלתי, "אתה מתכוון למילה עיוור?" "כן," ענה בקול נבוך.

ומפני כל אלה, אני מקדיש את ספרי לַאימא, לבחורה, לזקן, לנהג המונית, לסטודנטית, לפוליטיקאי. ולטובת ידידי הנוצר לשונו מלומר את המילה, ולכל האחרים הפוגשים אותי באקראי או המזדמנים בכוונה ואינם יודעים לשאול, הענקתי את הכותר "עיוור" לספרי, אולי יגלגלוהו בלשונם עד שייצא מפיהם צלול, חף מכל סממני מבוכה.

שחזור אפיזודות מהוויית חיי והעלתן על הכתב, היו כרוכים בחשיפת טפח מרגשותַי וטפחיים מהגיגַי. הרהורים ורגשות הנטווים לכדי תפיסת עולם, לקחים מניסיון חיים ומסרים אישיים וחברתיים. תחושות שהסעירוני בעת התרחשותן – געשו גם בעת כתיבתן. המילים שכתבתי על מסך המחשב נדמו לי כאנשים חיים, ובשיחי אִתן, במיוחד עם אחוזות השיגיונות שבהן, חשתי כרופא המנתח ללא סם הרדמה.

דעתי נחה עלי מהתחושה המרגיעה שנסכה בי רבקה רוזנצויג. משעה שנענתה לפנייתי לשמש  מלווה לכתיבה, יועצת, חוקרת בעת הצורך, הרגשתי את נוכחותה סמוכה אל ידי הכותבת. מידידותנו ארוכת השנים, המשופעת מעש רב, למדתי להכיר את התבונה, את הרגש ואת המידות הטובות שניחנה בהם, ובטחתי בשיקול דעתה. פעמים רבות בחנה בקפידה את כתב היד, והקדישה מחשבה לכל אמירה ולכל רעיון. השכלתי מהערותיה, אופקי רחבו מהארותיה, ודיונינו גרמו לי התרוממות רוח. לידה עזרו חיים רוזנצוויג, שהיה המוציא והמביא ואף המגיה, ואתי גבאי המזכירה, שלא איבדה את סבלנותה גם לאחר אין ספור שינויים ותיקונים שהונחו על שולחנה. שלוש שנים תמימות ליוו אותי בשביל חוצה החיים שהילכתי בו בשנית, שמרו את צעדי, כְּמובן מאליו עשו את שעשו, והתמורה היחידה שציפו לה היא קבלת הפרק הבא. שאו תודה, רבקה, חיים ואתי.

תודה לילדַי, ענבל, רועי ונעמה, שקראו כל פרק עם תום כתיבתו, עודדו, העריכו ותמכו.

תודה לנגה רעייתי, שבלעדיה היה הספר המונח לפניכם אסופה סתמית של דפים לבנים, חסרי נשמה וערך.

 

אורי כהן, תל אביב 2015

 

 

 

 

 

  • זה לא יכול להיות שלא רואים כלום

 

 

אינני יודע אם אתם זוכרים את הפעם הראשונה שפגשתם בן אדם עיוור. אני זוכר זאת היטב. הייתי אז בן שבע או שמונה, אינני יודע בדיוק כי במשפחתי לא נהגו לחגוג ימי הולדת, לעומת זאת נהגנו ללכת לבית הכנסת. היינו ארבע אחיות ושלושה אחים. בצהרי יום השישי, עם שובנו מבית הספר, השתלבנו בהכנות הרבות לקבלת השבת – האחד השיב חפצים תועים למקומם, השני ניקה את האבק שהצטבר על הרהיטים, השלישי שטף את הרצפות, הרביעי גיהץ את הבגדים, החמישי צחצח את הנעליים, השישי גרף את הגינה, והאחרון הסתובב במטבח נכון לכל משימה שתוטל עליו על ידי אמי. לקראת ערב התקלחנו, לבשנו את בגדי השבת, החולצה המכופתרת הבהיקה בלובנה, וצעדנו עם אבינו אל בית הכנסת. מפתחי בתיהם של השכנים יצאו ילדים, משתרכים מאחורי אביהם. פני כולם נראו רעננים, קדושת השבת היורדת טיפין-טיפין משמים, הפיגה את העייפות שהצטברה מעמל השבוע ומההכנות הרבות לקראת היום השביעי ששובתים בו מכל מלאכה.

אבל תפילת השחרית של יום השבת היתה כבר סיפור אחר. היא תבעה השכמה מוקדמת. נראה לי, שהיה קשה יותר לאבי הטוב להעיר אותנו מאשר לנו להתעורר. הוא ציטט פסוקים מפרשת השבוע, וכאשר הבין שאין בכוחם להמריץ אותנו להיפרד משליטת השינה, מלמל, "סוכריות, סוכריות." מדי שבת קיבלנו קומץ סוכריות, כדי להמתיק את השעמום שלא פעם השתלט עלינו בעת התפילה.

את תפילת המנחה אשר התקיימה אחרי הצהריים המבוגרים לא כל כך אהבו. אנחנו אהבנו, אהבנו מאוד. הקדמנו להגיע לחצר בית הכנסת. נושאים עמוק בכיסינו או בגרב ישנה את הג'ולות הצבעוניות, והצלילים שהפיקו עת התחככו זו בזו היו כה נעימים לאוזנינו. בפקק של בקבוק חפרנו גומה קטנה באדמה, ואליה היינו צריכים לקלוע אם רצינו לזכות במשחק. ורצינו, רצינו מאוד, כי זכייה במשחק זיכתה בג'ולות של המתחרים האחרים.

אני זוכר היטב את אותה השבת, משהגעתי, הרגשתי שמשהו באווירה העוטפת את חצר בית הכנסת אינו כתמול שלשום. החצר אמנם מַלאה בילדים שהתחלקו לקבוצות, אך משהו לא ברור הפריע לי. הרמתי את עינַי ומבטי נתקל בו ולא הרפה. הוא כרע, גבו נסמך אל קיר בית הכנסת. נעליו היו מאובקות, שרוכיהן אינם מושחלים בסדר הנכון, והוא לבש מכנסיים אפורים וחולצה מפוספסת שצבעיה דהו מזמן. על ראשו חבש כובע ברט. הוא ישב כשזרועותיו חובקות את ברכיו, כף ידו אוחזת מקל לבן. בחנתי את פניו – סנטרו דק וחד, שפתיו מהודקות זו לזו, לחייו שקועות וזיפי זקן מבצבצים מהן, חוטמו בולט ונחיריו עגולים, אפרכסות אוזניו גדולות, את עיניו הסתירו משקפי שמש כהים. לפתע הבנתי וליבי החסיר פעימה, האיש הוא עיוור.

אחד-אחד התאספו המתפללים. על פניהם הבעה של מורת רוח משום הצורך שנכפה עליהם להפסיק את תנומת הצהריים. עיניהם אדומות, הכובע שמוט ברישול על פדחתם, חולצותיהם הלבנות מקומטות ומנוקדות בכתמים, שרידים מארוחת השבת. הם פסעו על המדרכה, וכאשר התקרבו לעיוור הטו את ראשם מעט ימינה ועלו במדרגות המובילות אל אולם התפילה. אט-אט התגברה השירה הבוקעת מגרונות המתפללים, ואִתה גם קולו של הגבאי המאיץ בנו לחדול ממשחקינו ולהצטרף לציבור. תמיד הוא מופיע, ודווקא כשההתלהבות מהמשחק בשיאה. טלית מכסה את ראשו, בין אגודלו לאצבעו טבק הרחה שהוא שואף מדי פעם לתוך נחיריו. באי-רצון נכנסנו אל אולם בית הכנסת. בהבעת סיפוק על שהצליח להביאנו למלא את חובתנו הקדושה, פסע הגבאי סמוך לעיוור. הוא לא היה צריך להסיט את מבטו, הטלית שעל ראשו ממילא הסתירה את האדם המכונס בעצמו והנסמך אל הקיר. אווירת קודש שררה בבית הכנסת, החזן הרטיט בקולו והציבור ענה בקול גדול. בתום התפילה ולאחר שאחרון המתפללים פרש לביתו, יצאו מבית הכנסת החזן והגבאי. נעלו את דלת בית הכנסת תוך דיון נלהב בסוגיה הלכתית, התעלמו מהעיוור ואצו לדרכם.

נשארתי מאחור, לבי לא הניח לי לעזוב אותו סתם כך, בודד ועזוב. ראיתי אותו מתרומם, מייצב את עמידתו כשהוא נעזר במקל, מנער קלות את רגליו המאובנות. במקלו מישש את צד המדרכה, כדי לוודא את מיקומו, והחל לצעוד – מקיש במקל פעם לפנים שמאלה ופעם לפנים ימינה. ביטחונו גבר ואתו גם קצב ההליכה. לפתע נתקל בענף. ידו השמאלית הזדרזה להחזיק בכובע, שמא יישמט ולא יצליח למצוא אותו. חשש התגנב ללבי, אולי בכל זאת הוא רואה, ובוודאי יכעס על שאני עוקב אחריו. הגדלתי את המרחק שבינינו. לא, הוא לא רואה, הוא עיוור, אבל לאן הוא הולך? יש לו משפחה? יש לו בית? דמותו הלכה וקטנה. "בסדר," אמרתי לעצמי, "אבל זה לא יכול להיות שלא רואים כלום."

חיוורות היו קרניה האחרונות של השמש השוקעת, אפרוריוּת הערב החלה להשתלט על הרחוב, דרור בודד רִפרף בכנפיו בבהלה, מנסה לאתר את עץ הפיקוס שהשתכנה בו להקתו לשנת הלילה. הרמתי את רגלַי, פרצתי בריצה, עברתי בשער ונבלעתי בתוך ביתי.

 

 

 

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עיוור”