החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גלגולי לשון

מאת:
מאנגלית: עמרי אשר | הוצאה: | 2007 | 328 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

השפה, אולי יותר מכל דבר אחר, היא מה שמאפיין בני-אדם. שפות מורכבות ורבות-פנים הן נחלתם של השבטים הנידחים ביותר והתרבויות הקדומות ביותר, ועם זאת ברור לרובנו שהשפות לא היו קיימות מאז ומעולם, שהן לא ניתנו לנו על-ידי אלוהים ושאיש לא המציא אותן. הן נולדו מתישהו והתפתחו איכשהו, אבל איך?

גיא דויטשר מציע בגלגולי לשון הסבר מקורי, מרתק ומשכנע לשאלה. בצירוף של העזה ותבונה הוא מתבסס על תגליות חדשות בבלשנות מודרנית וחושף את כוחות היצירה הנעלמים שפועלים בתקשורת בין בני-אדם. הוא מראה שכמו בגיאולוגיה על-פי לייל או באבולוציה על-פי דארווין, אותם תהליכים המתחוללים נגד עינינו בשפות השונות, תהליכים חוזרים ונשנים של הרס ובנייה, יכולים להסביר איך מהמילים הראשונות של האדם הקדמון יכלה להיווצר המורכבות המופלאה של כל שפה אנושית, איך נולדו ונולדים יצורים לשוניים חדשים, מילים, משמעויות ומבנים תחביריים.

בספרו המלומד והמשעשע כאחד עובר דויטשר בזריזות מפתיעה מבבלית עתיקה לטורקית מודרנית, מאנגלית של ימי-הביניים לעברית עכשווית, ולשפות רבות אחרות, ומביא שלל דוגמאות מאירות עיניים לסיפור הדרמטי של אותם כוחות מסתוריים שהולידו את הדבר המופלא הזה, שפת בני-אדם.

מקט: 4-497-1103
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה
'ההמצאה המופלאה הזו'

מבין אינספור הישגיה של האנושות, לשפה שמור ללא ספק מקום של כבוד. המצאות אחרות — הגלגל, החקלאות, אטב הכביסה — חוללו תמורות בקיומנו החומרי, אך הופעתה של השפה היא שעשתה אותנו בני־אדם. שאר ההמצאות מחווירות ביחס לשפה, משום שכל מה שאי־פעם השגנו מותנה בקיומה של השפה ונובע ממנה. ללא שפה לא היינו יכולים לעולם לצאת לדרך: להעפיל אל השררה שיש לנו על שאר בעלי־החיים, ואפילו על איתני הטבע עצמם.

אך השפה היא ראשונה במעלה לא רק בשל העובדה שקדמה לשאר ההמצאות. היא מכשיר מתוחכם להפליא בזכות עצמו, המבוסס על רעיון גאוני בפשטותו: 'ההמצאה המופלאה הזו, היודעת להפיק מעשרים וחמישה או שלושים צלילים מגוון אינסופי של מבעים, אשר כשלעצמם אינם דומים כהוא זה למה שמתרחש בנפשנו, אך מקנים לנו את היכולת לשתף אחרים בצפונותיה, ולחשוף בפני אלה שאינם יכולים לרדת לעומקה את כל דמיונותינו ורחשי לבנו.' כך, ב־1660, זיקקו חוקרי הדקדוק בעלי השם ממנזר פּוֹרט־רויאל ליד ורסאי את מהותה של השפה, ומאז ועד היום לא ראה מפעלה האדיר שבחים רהוטים מאלה. עם זאת, בכל שירי ההלל הללו יש פגם אחד, שכן מחווה זו לסגולותיה של השפה מצניעה סתירה פשוטה אך מכרעת. השפה היא המצאתה הגדולה ביותר של האנושות — להוציא, כמובן, את העובדה שהיא מעולם לא הומצאה.

הפרדוקס הזה עומד ביסוד הקסם שמהלכת עלינו השפה, ואוצר בתוכו רבים מסודותיה. הוא גם נושאו של ספר זה.

לעיתים קרובות נדמית השפה כמלאכת מחשבת כזו, שקשה להאמין שאיננה מעשה ידיו של חרש־אמן. אחרת איך נסביר את העובדה שכלי זה מצליח להפיק כל־כך הרבה משלושים וכמה רסיסי צלילים דלים? כשלעצמן, הקונפיגורציות האלו של הפה — בּ, ט, ד, פּ, פ, ק, ג, ש, אַ, אֵ וכן הלאה — מסתכמות בלא יותר מכמה פצפוצים ושִרקוּקים אקראיים, רעשים מקריים שאין להם שום מובן, שום כושר להביע, שום יכולת להסביר. אך אם מכניסים אותם לתוך גלגלי השיניים של מכונת השפה, ונותנים לה לארגן אותם במערכיה המיוחדים, כי אז אין דבר שנבצר מזרמי האוויר חסרי המשמעות האלה לבטא: ממרמור על שממון החיים הנצחי ('לא הלילה, ז'וזפין') ועד פענוחו של הסדר היסודי העומד בבסיס היקום ('כל גוף שואף להתמיד במנוחה או בתנועה קצובה בקו ישר, כל עוד סך הכוחות הפועלים עליו שווה לאפס').

אך המדהים ביותר ביחס לשפה הוא שלא מוכרחים להיות נפוליאון או ניוטון כדי להניע את גלגליה. מכונת השפה מאפשרת לכל אחד — ממלקטי המזון הפרה־מודרניים בערבות הסוב־טרופיות ועד לפילוסופים הפוסט־מודרניים בישימון הפרוורים — לצרף את הצלילים חסרי המובן האלה למגוון אינסופי של משמעויות דקות, והכל כמדומה ללא שמץ מאמץ. אך הקלילות המטעה הזו היא בדיוק מה שעומד בעוכריה של השפה, שכן בחיי היומיום הישגיה נתפסים בדרך־כלל כמובנים מאליהם. מכונת השפה כל־כך משומנת, שרק לעיתים רחוקות אנו עוצרים ומשתאים על כל התושייה והמומחיות שהיו נחוצות כדי שתפעל. השפה מסתירה את אמנותה.

לעיתים קרובות רק זרותן של שפות לא מוכרות, על מאפייניהן האקזוטיים והתמוהים, היא שפוקחת את עינינו ביחס לפלאי מבניה של השפה. אחד הלהטוטים הראוותניים ששפות מסוימות מסוגלות לשלוף מהשרוול הוא היכולת לבנות מילים באורך עוצר נשימה ובכך לבטא במילה אחת את מה שבעברית או באנגלית אומרים במשפט שלם. פירושה של המילה הטורקית şehirlileştiremediklerimizdensiniz, לדוגמא, הוא לא פחות מאשר 'אתה אחד מאנשינו שלא יכולנו להפוך לעירוני'. (במקרה שאתם שואלים, המפלצת הזו היא באמת מילה אחת, לא סתם מקבץ של מילים שונות שחוברו יחדיו — רוב מרכיביה אפילו אינם יכולים לעמוד בפני עצמם.) אם נדמה לכם שמדובר במעשה להטים חד־פעמי, שימו לב לדוגמא הבאה משוּמרית, השפה שבה דיברו על גדות נהר הפרת לפני כ־5,000 שנה האנשים שהמציאו את הכתב ובכך התניעו את ההיסטוריה. המילה השומרית munintuma’a ('לאחר שפיאר אותו לכבודה') נדמית די כחושה ביחס לנפיל הטורקי הנזכר למעלה. אך מה שכל־כך מרשים בה אינו אורכה, אלא להיפך — הקומפקטיות החסכונית של תבניתה. מילים בשומרית מורכבות מ'משבצות' שונות שכל אחת מהן תואמת לפיסת משמעות מסוימת. השיטה המתוחכמת הזו מאפשרת לצלילים בודדים למסור מידע מועיל, ולמעשה במילה אפילו היעדרו של צליל גויס כדי להביע דבר־מה. אם הייתם שואלים איזה רכיב במילה השומרית מקביל לכינוי הגוף 'אותו' בתרגום 'לאחר שפיאר אותו לכבודה', התשובה היא… לא כלום. לא־כלום מסוים ביותר, יש לומר: השום־דבר שעומד במשבצת הריקה באמצע המילה. הטכנולוגיה איפוא משוכללת כל־כך שאפילו היעדרו של צליל, כשמקפידים להציב אותו במיקום מסוים, ניחן בתכלית ספציפית. מי בכלל יכול היה להמציא תחבולה כל־כך קולעת?

סקרנותי שלי לגבי השאלות האלה התעוררה כאשר נתקלתי לראשונה, כילד, במבנה משונה ומסובך בשפה זרה, מערכת היחסוֹת בלטינית. כשלעצמו, הרעיון שלימוד שפה כרוך בשינון אינספור מילים חדשות ונפתלות לא הרתיע אותי. אך דרך המנגנון הזה של הלטינית התוודעתי לתפיסה חדשה לגמרי, שנראתה לי מרתקת — אם כי מאיימת למדי. בלטינית, שמות עצם אינם לובשים צורה אחת ויחידה, אלא צורות רבות ושונות. בכל פעם שמשתמשים בשם עצם יש להוסיף לו סיומת, הקובעת את תפקידו המדויק במשפט. לדוגמא, משתמשים במילה קקטוּס כשאומרים 'הקקטוס דקר אותי' — אך אם אתה הוא שדוקר אותו עליך לזכור לומר תחת זאת קקטוּם. כשאתה נדקר 'על־ידי הקקטוס' אתה אומר קקטוֹ; אך כדי לקטוף את פירותיו 'של הקקטוס', עליך לומר קקטִי. ואם ברצונך לפנות אל הקקטוס ישירות ('הו קקטוס, כמה חדים הם קוציך!'), עליך להשתמש בסיומת אחרת, קקטֵה. לכל מילה יש שש יחסות שונות ולכל יַחֲסה יש סיומת אחרת להטיית יחיד ולהטיית רבים. רק כדי להקנות מושג כלשהו על מידת סיבוכה של המערכת, מפורטת להלן קבוצת הסיומות של שם העצם קקטוס:

נוסף על כל הצרות, אין לכל שמות העצם אותן סיומות. יש חמש קבוצות שונות של שמות עצם, ולכל אחת מהן שייכת קבוצה שונה לחלוטין של סיומות. כך שאם רוצים לדבר על קוצים, לדוגמא, צריך לשנן קבוצה אחרת לגמרי של סיומות.

בעודי נאבק ללמוד בעל־פה את כל סיומות היחסות בלטינית פיתחתי רגשות עזים למדי כלפי הנושא — אבל לא היה ברור לי לגמרי אם מדובר באהבה או בשנאה. מצד אחד, השתי וערב האלגנטי הזה של משמעויות וצורות עשה עלי רושם כביר. הנה לפנינו מבנה מפואר, המבוסס על רעיון פשוט אך רב־השראה: סיומת קטנה של שם העצם משמשת לקבוע את תפקידו במשפט. ההמצאה המחוכמת הזו הופכת את הלטינית לתמציתית כל־כך, שהיא יכולה להביע בכמה מילים מה שבשפות כמו עברית נדרשים בעבורו משפטים ארוכים בהרבה. מצד שני, מערכת היחסות בלטינית נראתה לי שרירותית ומסובכת ללא צורך. לשם מה, למשל, יש כל־כך הרבה קבוצות שונות של סיומות, התואמות לקבוצות שונות של שמות עצם? מדוע שלא תהיה רק קבוצה אחת של סיומות — מכנה משותף אחד לכולן? אך יותר מכל, שאלה אחת לא נתנה לי מנוח: מי בכלל המציא את כל הסיומות האלה מלכתחילה? ואם לא הומצאו, איך יכלה בכלל להיווצר מערכת כללים כה משוכללת?

היו לי חזיונות ילדות שבהם יושבים חכמי רומא העתיקה באסיפה ביום קיץ חם ומתדיינים ביניהם על הסיומות הראויות ליחסות השונות. בתחילה הם מצביעים לטובת -וֹרוּם כסיומת הרבים של יחסת הסמיכות (של הקקטוסים) ואז הם מתחילים להתווכח על סיומת הרבים של יחסת האַבּלאטיב (על־ידי הקקטוסים). אחת הסיעות דוגלת בסיומת -יס אך השנייה תומכת בלהט בסיומת -יבּוּס. לבסוף, בתום ויכוח סוער, הם מסכימים להגיע לפשרה ידידותית. הם פוסקים ששמות העצם בשפה יחולקו לקבוצות שונות; שמות עצם אחדים יסתיימו ב-יס ושמות עצם אחרים יסתפקו ב-יבּוּס.

כמובן, תמיד חשדתי שזה אינו תסריט סביר במיוחד. עם זאת, לא הצלחתי בשום אופן להעלות על הדעת אלטרנטיבה משכנעת שתסביר מאין צצו כל הסיומות האלה. אם מערכת הכללים המשוכללת הזו לא תוכננה על־ידי ארכיטקט ולא קיבלה אור ירוק באיזו אסיפה פרה־היסטורית, איך אחרת יכולה היתה להיווצר?

לא הייתי הראשון, כמובן, שבעיות כאלה הטרידו אותו. מאז ומתמיד העסיקו שורשי המבנה החמקמק של השפה את מוחותיהם של מלומדים ואת דמיונם של מחברי אגדות. במאות מוקדמות יותר, התשובה לכל השאלות הללו מצאה הבהרה בכתבי הקודש: כמו כל דבר אחר בשמים ובארץ, השפה נבראה גם נבראה, וזהותו של הבורא היוותה הסבר לתפארתה. השפה מספרת כבוד אל ומעשה ידיו מגידות סגולותיה.

אך אם באמת אלוהים הוא שברא את השפה וגילה אותה לאדם הראשון בצורתה המוגמרת, איך אפשר להסביר את ריבוי חסרונותיה? מדוע, למשל, מדברים בני־האדם בשפות כה רבות, שכל אחת מהן מתנאה בשלל סיבוכים וחריגים? בתורה, כמובן, מצוי הסבר אפילו לפגמים האלה. אלוהים התחרט עד מהרה על הכלי שהעניק לבני־האדם, כיוון שהשפה העצימה את כוחם, העצימה אותו יותר מדי, והמילים הקנו להם את הדמיון להשתוקק לעוצמה רבה אף יותר. שאפתנותם לא ידעה גבולות, 'ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם'. וכך, כדי לסכל את יוהרתם שלוחת הרסן, הפיץ אלוהים את בני־האדם על פני כל הארץ ובלל את שפתם. אפשר היה איפוא להסביר את ערב־רב הלשונות כעונש אלוהי על ההיבריס האנושי.

סיפור מגדל בבל מהווה תזכורת מצוינת לעוצמתה של השפה ומבשר אל נכון את הפוטנציאל המבהיל הגלום בעוצמה הזאת. אבל בימינו, לא המצאת השפה בידי אלוהים ולא פיזור הלשונות כעונש על רהבתנותם של בני־האדם אינם מקובלים כפשוטם. ועם זאת, האם מישהו הציע אי־פעם הסבר משכנע יותר?

במאה ה־19, כשהחל מחקר מדעי מעמיק של השפה, נדמה היה שהפתרון מחכה ממש מעבר לפינה. מרגע שתעמוד ההיסטוריה של השפה לעיון שיטתי, ודאי יעלה בידי החוקרים להבין אחת מתכונותיה המפתיעות ביותר – התמורות הבלתי־פוסקות החלות במרוצת השנים במילותיה, בצליליה ואפילו במבניה — ועד מהרה יימצא המפתח לכל התעלומות ויתברר איך נוצר המכלול השלם של הכללים הלשוניים. אלא שלמרבה הצער, כאשר צללו למעמקי ההיסטוריה של השפות האירופיות, בלשני המאה ה־19 לא גילו איך צמחו מבנים חדשים מורכבים יותר, אלא דווקא איך מבנים ישנים קרסו בזה אחר זה. לדוגמא אחת בלבד, מערכת היחסות בלטינית נסדקה תחילה ואז קרסה כליל בימיה המאוחרים של השפה, שעה שהסיומות של שמות העצם נשרו ונעלמו. שם עצם כמו annus (שנה), שבלטינית הקלאסית עדיין היו לו שמונה סיומות שונות לפי היחסות השונות ביחיד וברבים (annus, anne, annum, anni, anno, annos, annorum, annis), נותר בשפה־הבת איטלקית עם שתי צורות בלבד: anno ביחיד (ללא הבחנה לפי יחסות) ו־anni ברבים. בשפה־בת אחרת, צרפתית, התכווצה המילה אף יותר — להברה חסרת הסיומת an — ובשפה המדוברת לא נותרה אפילו הבחנה בין הטיית היחיד להטיית הרבים של שם העצם, שכן הגייתם של שם העצם ביחיד an וברבים ans על־פי־רוב זהה — מעין {ã} (סוגריים מסולסלים מייצגים כאן הגייה מקורבת, והסימן ~ מייצג תנועה מאונפפת).

אך לא רק צאצאיה של הלטינית ולא רק מערכות היחסות סבלו מהתפוררות מקיפה כזו. שפות עתיקות כמו סנסקריט, יוונית וגותית התפארו לא רק במערכת יחסות מסובכת להפליא בנטיית שמות העצם שלהן אלא גם במערכת סיומות מסובכת אף יותר החלה על פעלים, ששימשה כדי להביע מבחר ניואנסים דקים של משמעות. גם רוב המבנים הללו לא שרדו בחלוף השנים וקרסו כליל אצל הלשונות המודרניות. ככל שהבלשנים חפרו עמוק יותר בהיסטוריה, כך נדמה, המילים שבהן נתקלו הורכבו בצורה מרשימה יותר, אך כשחקרו את התקדמותן של השפות על ציר הזמן, התהליכים היחידים שנגלו לעיניהם היו שחיקה והתפוררות.

נדמה היה איפוא שכל הסימנים מצביעים על קיומו של 'תור זהב' כלשהו, אי־שם בדמדומי התקופה הפרה־היסטורית (ממש לפני הממצאים הכתובים הראשונים), כשהשפות התברכו במבנים מושלמים — בפרט במערכים משוכללים של סיומות למילים. אך בשלב מאוחר יותר, ומסיבה לא מובנת, הותר הרסן, וכוחות ההרס עטו על השפות והתחילו להחריב את מבניהן המפוארים, בכלותם את כל אותן הסיומות. למרבה הפלא, נדמה שתגליותיהם של הבלשנים רק איששו את עיקרו של הסיפור המקראי: לפני כ־6,000 שנה נתן אלוהים לאדם שפה מושלמת, ומאז אנחנו רק הולכים ומקלקלים אותה.

טבען החד־סטרי עד דכא של התמורות בשפה הותיר את הבלשנים במצב נואש למדי ופתח פֶתח לנסיונות נואשים לא פחות להסבירו. תיאוריה רבת השפעה אחת טענה שמבנים לשוניים מסובכים התפתחו בשפות רק בתקופה הפרה־היסטורית — אותה תקופה שאין ממנה ממצאים כתובים — משום שבאותם ימי קדם עמלו לאומים ימים ולילות על שכלול לשונותיהם. אך מרגע שלאום מסוים צעד אחר כבוד לתוך 'התקופה ההיסטורית' הוא החל להשקיע את כל האנרגיה היצירתית שלו ב'עשיית היסטוריה', ולא נותרו לו משאבים למשימה המכבידה של בניית שפה. וכך קרה שכוחות ההרס התקיפו את שפתו של אותו לאום, והמבנים הלשוניים נסדקו וקרסו בהדרגה.

האם לא יכלו החוקרים להעלות תיאוריה יותר משכנעת? האם לא סביר יותר להניח שבמקביל לכוחות ההורסים בשפה פועלים גם כוחות יוצרים, תהליכים טבעיים המעצבים ומחדשים מערכות של כללים? אחרי הכל, לא מתקבל על הדעת שאותם כוחות שיצרו בתחילה את המבנים הפרה־היסטוריים הקדמוניים עצרו מלכת סתם כך באיזו נקודה אקראית בזמן, לפני יובלות, רק משום שמישהו החליט להפעיל את שעון העצר של ההיסטוריה. קרוב לוודאי, אם כן, שהכוחות היוצרים עדיין נמצאים איפשהו בסביבה. אבל איפה? ומדוע — שלא כמו את כוחות ההרס הבולטים לעין — כל־כך קשה לזהות אותם?

עבר זמן רב עד שבלשנים שמו לב לעובדה שהכוחות היוצרים לא הפסיקו לפעול אחרי התקופה הפרה־היסטורית הרחוקה, אלא שהם קיימים ופועלים גם בשפות מודרניות. למעשה, רק בעשורים האחרונים החלו הבלשנים להעריך את מלוא חשיבותם של הכוחות היוצרים בשפה וצברו מספיק עדויות ממאות שפות ברחבי העולם כדי להקנות לנו הבנה עמוקה יותר של פעולתם. לראשונה אנו מסוגלים לעמוד במידה רבה של בהירות על הדרך שבה מבנים לשוניים אדירי ממדים קורמים עור וגידים, ולהסביר איך מערכות מסועפות של כללי דקדוק יכולות להתפתח לגמרי מעצמן. והיום אפשר סוף־סוף להתמודד עם כמה מהשאלות שנדמו בלתי פתירות במשך זמן כה רב.

***

ספר זה ינסה לחשוף כמה מסודותיה של השפה, וכך לפתור את הפרדוקס שבבסיס ה'המצאה שלא הומצאה'. בעזרת תגליות הבלשנות המודרנית אנסה לעמוד על טיבם של הכוחות היוצרים המתעתעים האלה, וכך לגלות איך יכול היה להיווצר המבנה הענֵף של השפה. מטרתנו העליונה, שאליה נגיע לקראת סוף הספר, היא לערוך מסע אבולוציוני מזורז דרך שלבי היווצרותה של השפה. נתחיל בתקופה פרה־היסטורית מוקדמת, שבה היו לאבותינו הקדמונים רק שמות לעצמים ולפעולות פשוטות, שאותם ידעו לצרף למבעים פרימיטיביים כ'תן מים' או 'זרוק חנית', ומשם נעקוב אחר היווצרותה של המורכבות הלשונית ונראה כיצד יכול היה תחכומן המדהים של הלשונות בנות זמננו להתפתח בהדרגה.

במבט ראשון המטרה הזאת תיראה אולי יומרנית מדי: איך נתאר מה התרחש בזמנים פרה־היסטוריים מבלי להידרש להשערות מצוצות מן האצבע? בשום שפה אין בידינו ממצאים כתובים בני יותר מ־5,000 שנה, והשפות המתועדות מאותה תקופה אינן 'פרימיטיביות' כל עיקר (חִשבו על שומרית, השפה המתועדת הקדומה ביותר, שניחנה במילים־משפטים מחוכמים כגון munintuma’a וברפרטואר לשוני מרשים לא פחות מזה של כל שפה מודרנית שאנו מכירים). פירוש הדבר שהשלב הפרימיטיבי שזה עתה ציינתי, שנכנה אותו לצורך העניין שלב 'אני טרזן', שייך לתקופה קדומה בהרבה מתקופת הממצאים הכתובים, במעמקי העבר הפרה־היסטורי. נוסף על כל הצרות, איש אינו יודע מתי בכלל החלו להתפתח שפות מורכבות (על כך ארחיב בהמשך). איך יכולים איפוא בלשנים לקוות לשחזר, ללא עוגן יציב בעבר, משהו שאירע בתקופה הנשכחת ההיא?

העיקרון העומד ביסודה של התשובה הוא אחת התובנות הבסיסיות של הבלשנות: ההווה הוא המפתח לעבר. עיקרון זה, שהושאל מהגיאולוגיה של המאה ה־19, נקרא בשם המאיים uniformitarianism, אך הרעיון שהוא מייצג פשוט ורב־עוצמה: אותם כוחות שיצרו את מנגנוניה המשוכללים של השפה בתקופה הפרה־היסטורית ממשיכים לפעול ברגעים אלה ממש, עסוקים עד מעל לראש ביצירת מבנים חדשים בשפות של ימינו.

מסיבה זו, הדרך הטובה ביותר לפענח את העבר אינה בהכרח בחינה של תווים דהויים על אבנים עתיקות. רמזים חשובים להבנת התפתחות השפה נמצא דווקא בלשונות ימינו.

זה לא אומר, כמובן, שמשימה זו — לגלות את הכוחות היוצרים בשפה – היא עניין טריוויאלי, אפילו בלשונות בנות זמננו. עם זאת, הודות לתגליותיהם של בלשנים בשנים האחרונות, החיפוש אחר מקורות היצירה בשפה נהיה אתגר ששווה להיענות לו, ולהלן, בקיצור נמרץ, הדרך שבכוונתי לעשות זאת.

הפרק הראשון יבהיר מהו בכלל 'מבנה השפה' — מרשת הסיומות של מילים בודדות ועד כללי צירופן של מילים ליצירת משפטים. בפרק זה נתגנב אל מאחורי הקלעים של השפה ונסקור את המנגנונים המאפשרים לנו להביע מחשבות ורעיונות מסובכים לאין שיעור. לאחר שנתמקד במושא מחקרנו, נוכל להתחיל לבחון את התמורות החלות בשפות במרוצת הזמן. האתגר הראשון יהיה להבין מדוע שפות אינן יכולות לקפוא על שמריהן, מדוע הן משתנות בצורה כה דרמטית בחלוף השנים ואיך הן מצליחות לעשות זאת מבלי לגרום לקריסה כוללת בתקשורת. לאחר שנציג את הסיבות העיקריות לחוסר־המנוחה המתמיד שבו נתונה השפה, נוכל לגשת לעצם העניין — חקירתם של תהליכי השינוי עצמם.

נבחן תחילה את 'כוחות ההרס', היות שהחורבן שהם ממיטים הוא כנראה ההיבט הבולט ביותר בפניה ההפכפכים של השפה. למרבה הפלא, יתברר לנו כי דווקא כוחות ההרס תורמים תרומה מכרעת להבנת אופני היצירה וההתחדשות הלשונית. מעל לכל הם חיוניים לפתרון אחת משאלות המפתח בדיוננו: מהיכן מגיע 'חומר הגלם' של מבנה השפה. חִשבו למשל על מערכת היחסות הלטינית הסבוכה שאליה התוודענו לפני כמה עמודים. מאיפה, למשל, צצו כל סיומות היחסה האלו? דבר אחד בטוח: בשפה, כבכל מקום אחר, שום דבר לא נוצר מעצמו. לעיתים רחוקות מאוד מילים 'מומצאות' יש מאין; אלמנטים דקדוקיים הרי לא באו לעולם ביום בהיר אחד באסיפה פרה־היסטורית, וגם לא נרקחו בתבשיל קדירה של אלכימאי. הם התפתחו מתוך משהו שכבר היה בהישג יד. אבל מה?

התשובה אולי תפתיע רבים. המקור הפורה ביותר לאלמנטים דקדוקיים הוא לא אחר ממאגר המילים היומיומיות והארציות ביותר, פעלים צנועים כגון 'לעמוד' ו'ללכת', ושמות עצם כגון 'ראש'. במרוצת השנים יכולות מילים פשוטות כאלה להשתנות לבלי הכר, להתגלגל בישויות אחרות בתכלית: מילות יחס, סיומות של יחסות, סמני זמן וכיוצא באלה. כדי לגלות איך מתרחשות המטאמורפוזות הללו, נצטרך לחפור מתחת לפני השטח של השפה ולהאיר כמה מהיבטיה המוכרים באור חדש. אך לעת עתה, רק כדי להקנות מושג כלשהו על סוג התמורות שניתקל בהן, חִשבו על הפעלים 'לעמוד' ו'ללכת', לכל הדעות, שתיים מהמילים הפשוטות והצנועות ביותר במאגר הלשוני. במשפטים כ'לך מפה!' ו'הוא עומד באמצע הכביש', הפועל 'ללכת' פשוט מתאר תנועה ממקום אחד למקום אחר, והפועל 'לעמוד' מציין חוסר תנועה. אך שימו לב למשפטים הבאים:

אף אחד לא יודע מה עומד לקרות.

עומד לרדת גשם.

ובעברית עממית יותר:

מי יודע מה הולך להיות פה.

הגשם הולך להתחיל כל רגע.

כאן אין בין 'לעמוד' או 'ללכת' ובין תנועה במרחב דבר וחצי דבר: שום דבר לא באמת עומד כדי לקרות, והגשם לא באמת הולך למקום מסוים כדי להתחיל לרדת; למעשה, 'ללכת' זה הדבר האחרון שהוא עומד לעשות. הצירופים 'עומד ל' ו'הולך ל' פשוט מציינים כאן שהאירוע יתרחש בנקודת זמן מסוימת בעתיד. ואכן, אפשר להחליף את שני הביטויים בְּפועל בזמן עתיד, מבלי לשנות את המשמעות הבסיסית של המשפטים כהוא זה:

אף אחד לא יודע מה יקרה.

הגשם יתחיל כל רגע.

אז מה בעצם קורה כאן? בתחילת דרכם היו הפעלים 'ללכת' ו'לעמוד' פעלים רגילים לגמרי, בעלי משמעות פשוטה של תנועה במרחב (או היעדרה). אך בדרך זו או אחרת החלו הצירופים 'הולך ל' ו'עומד ל' למלא גם פונקציה שונה לגמרי, ולשמש כאלמנטים דקדוקיים, סמנים של זמן עתיד. התפתחויות מסוג זה אינן נחלתה של העברית בלבד. באנגלית, למשל, הצירוף going to משמש גם הוא להבעת זמן עתיד: She’s going to think about it או Is the rain ever going to stop?. למעשה, המטאמורפוזה שעבר הצירוף האנגלי הִנה דרמטית אפילו יותר, משום שבשפת הדיבור היומיומית אפשר לקצר את going to בתפקיד הזה של זמן עתיד ל־gonna:

?Is the rain ever gonna stop

.She’s gonna think about it

אך אם ננסה לכווץ בצורה דומה את going to במשמעותו המקורית של תנועה, מצפה לנו אכזבה. יהיו הנסיבות עליזות ועממיות ככל שיהיו, אף דובר אנגלית לא יאמר I’m gonna London. הצירוף האנגלי going to פיתח איפוא אישיות חצויה: מצד אחד עדיין משתמשים בו במשמעותו המקורית, ה'נורמלית' (I’m going to London), אך בתוך כך צמח בקרבו אלטר אגו, שהתגלגל באלמנט דקדוקי. הוא ממלא פונקציה אחרת, יש לו משמעות אחרת, ואפילו הוגים אותו אחרת.

כמובן, gonna הוא בסך הכל אלמנט דקדוקי צנוע מאוד — לא חוכמה גדולה, תוכלו לומר. אך אף־על־פי שהוא מהווה דוגמה זניחה למדי ל'מבנה השפה', מרחק שמים וארץ מהארכיטקטורה המפוארת של מערכת היחסות בלטינית, הגלגולים שהביאו להיווצרותו טומנים בחובם רבים מהעקרונות הבסיסיים האחראים ליצירתם של אלמנטים דקדוקיים חדשים בשפה. כשנצליח איפוא לחשוף את תעלוליהם של צירופים פשוטים כמו gonna או 'הולך ל', יסללו לנו אלה את הדרך לפענוח היווצרותם של מבנים מסועפים בהרבה.

לבסוף, לאחר שנפצח את סודותיהם של עקרונות היצירה הלשונית, ונזהה את הכוחות העיקריים היוצרים מבנים דקדוקיים חדשים, נוכל להרכיב מכל התגליות הללו ניסוי מחשבתי אמביציוזי ולהשליך עקרונות אלה על העבר הרחוק. לקראת סופו של הספר, אזמין אתכם למסע מזורז דרך שלבי היווצרותה של השפה, משלב 'אני טרזן' הפרימיטיבי ועד תחכומן המסחרר של השפות המוכרות לנו היום.

***

בשלב זה עשוים קוראים רבים לתהות: האם לא נחוץ לומר משהו גם על מה שהתרחש לפני שלב 'אני טרזן'? מדוע מוכרח סיפורנו להתחיל כה מאוחר באבולוציה של השפה, כשכבר היו לאבותינו מילים, ולא ממש בהתחלה, לפני מיליוני שנים, כשהאדם הקדמון ירד מהעצים והחל לנהום את נהמותיו הראשונות? בקיצור גמור, הסיבה היא שהשלב 'אני טרזן' הוא גבול הידע שלנו. רק מרגע שהיו בשפה מילים היא הפכה דומה מספיק לשפות ההווה, די הצורך לתת תוקף כלשהו להקבלות בין אז להיום. לדוגמא, סביר להניח שהאלמנטים הדקדוקיים הראשונים התפתחו בתקופה הפרה־היסטורית בצורה דומה לזו שבה מתפתחים אלמנטים דקדוקיים בשפות כיום. אבל להביט מעבר לשלב 'אני טרזן' אל התקופה שבה באו לעולם המילים הראשונות זה לא כל־כך פשוט, משום שאין לנו מקבילות עכשוויות או איזשהו מקור מידע אחר שנוכל להסתמך עליו. בימינו לא קיימות מערכות של תקשורת המצויות בתהליך פיתוחן של מילים ראשונות. קשקושיהם הסתומים של תינוקות הם ככל הנראה המקבילה הקרובה ביותר לכך, ועם זאת איש אינו יודע באיזו מידה, אם בכלל, משקפת התפתחותן של יכולות לשוניות אצל ילדים את האבולוציה של השפה במין האנושי. לרוע המזל, לא מסתובבים בקרבנו קופי־אדם שעליהם יכולים הבלשנים לבחון את התיאוריות שלהם. אין בידינו אלא גרזני יד ועצמות יבשות, ואלה אינם מספרים מאומה על תחילת דרכה של השפה. למעשה, אין בממצאים ארכיאולוגיים כדי לקבוע בביטחון אפילו מתי החלה השפה להתפתח. ההמחשה הברורה ביותר לבורותנו היא טווח ההשערות האומדות את גילה של השפה — עד כה, עלה בידם של החוקרים לצמצם את אומדנן לפרק זמן כלשהו בין 40,000 שנה למיליון וחצי שנים.

יש בלשנים המאמינים כי כבר להומו אֶרֶקטוּס, שחי לפני כמיליון וחצי שנים, היתה שפה שדמתה למה שכיניתי שלב 'אני טרזן'. הם מסתמכים בטיעוניהם על מוחו הגדול יחסית של ההומו ארקטוס, כלי האבן הפרימיטיביים אך הסדורים למדי שבהם השתמש והעובדה שידע לנצל את סגולותיה של האש. ההשערה הזו עשויה להיות נכונה, כמובן, אך באותה מידה ייתכן שהיא מחטיאה לגמרי את המטרה. השימוש בכלים בוודאי אינו מצריך שפה: אפילו שימפנזים משתמשים בענפים כדי לצוד טרמיטים ובאבנים כדי לפצח אגוזים. יתר על כן, מיומנותם של שימפנזים בשימוש באבנים אינה אינסטינקט אלא כישור מונחל תרבותית, המצוי רק בקבוצות מסוימות של שימפנזים. בקבוצות אלו, אמהות מלמדות את צאצאיהן איך להשתמש באבנים, והן עושות זאת מבלי להיזקק ליכולות המזכירות כהוא זה שפה אנושית. כמובן, אפילו הכלים הפרימיטיביים ביותר של ההומו ארקטוס (אבנים קטנות מגולפות המכונות 'גרזני יד') מתוחכמים בהרבה מכליהם של השימפנזים, אך עדיין אין סיבה שלא להניח כי הוא ייצר את האבנים המגולפות הללו ללא שפה, והנחיל אותן מדור לדור באמצעות חיקוי. גודלו של המוח הוא עדות בעייתית באותה מידה לקיומה של שפה, שהרי לאף אחד אין מושג איזו מיכסה של מוח דרושה כדי לכסות איזה פלח של שפה. מה גם שהיכולת הלשונית יכולה היתה להישאר רדומה במוח למשך מיליוני שנים, מבלי שייעשה בה שימוש. אחרי הכל, אפילו שימפנזים, בהדרכתם של בני־אדם, יכולים ללמוד לתקשר בדרך מתוחכמת בהרבה מכפי שהם מתקשרים בטבע. כך שאפילו אם היה במוחו של ההומו ארקטוס משהו שדומה ליכולת לשונית אנושית, בהחלט ייתכן שהוא אף פעם לא מומש. הטיעונים התומכים במועד מוקדם מפוקפקים, איפוא, למדי.

אך גם הטיעונים התומכים במועד מאוחר אינם משכנעים במיוחד. רוב החוקרים מאמינים כי השפה האנושית (ואני כולל בה גם את שלב 'אני טרזן') לא יכלה להיווצר לפני שההומו ספיינס (כלומר, בני־האדם המודרניים מבחינה אנטומית) נכנסו לתמונה, לפני כ־150,000 שנה. חלק מהטיעונים התומכים בהשקפה הזו מסתמכים על צורתו ומיקומו של הגרון, שאצל קופי־אדם מוקדמים יותר היה גבוה מאשר אצל ההומו ספיינס וכך מנע מהם להפיק את מנעד הצלילים המלא שביכולתנו להפיק היום. חלק מהחוקרים גורסים כי קופי־האדם שקדמו להומו ספיינס לא יכלו, למשל, להפיק את התנועה אִי {i}. אך גם זה אינו נימוק משכנע, שכן לכל הדעות אפילו שפה מתקדמת להפליא יכולה לתפקד ללא התנועה אִי. חוקרים אחרים מציעים תאריך מאוחר בהרבה למועד היווצרותה של השפה, וקושרים בינה לבין ה'מפץ' בתחומי האמנות והטכנולוגיה שאירע לפני 40,000 עד 50,000 שנה. בתקופה הזו מתחילות להימצא עדויות מובהקות לאמנות במזרח אפריקה, כגון קליפות של ביצי יען שעוצבו כחרוזים דמויי דיסקית עם חור נקי במרכזם, שנמצאו בקניה. כעבור זמן־מה, לפני פחות מ־40,000 שנה, מספקים ציורי מערות אירופיים עדות מוחצת אף יותר ליצירתיות אמנותית. יש בלשנים הטוענים כי רק הימצאותם של חפצים סמליים (ולא רק כלים פונקציונליים) מצביעה על השימוש ב'שפת אנוש'; אחרי הכל, איכותה המובהקת ביותר של השפה היא טבעה הסמלי: תקשורת בסימנים שמשמעותם נקבעת לפי מוסכמות בלבד, ולא משום שצלילם נשמע כמו האובייקט שאליו הם מתייחסים. יש ממצאים מפתים נוספים המרמזים על התפתחות כישוריהם של אבותינו הקדמונים בערך באותה תקופה. לפני מעט יותר מ־40,000 שנה הגיעו המתיישבים הראשונים לאוסטרליה, ומשום שהיו מוכרחים לבנות כלי שיט כלשהו כדי להגיע לשם, מאוחדים חוקרים רבים בדעה כי מערכת התקשורת שלהם כללה הוראות מורכבות למדי, כאלה שאיפשרו להם לבנות כלי שיט כזה.

אך שוב צריך להתייחס לדברים בערבון מוגבל. ראשית, מספר הולך וגדֵל של ממצאים מעלה ספקות באשר לפתאומיותו של אותו מפץ בתחומי האמנות והטכנולוגיה, משום שחפצים סמליים המתוארכים לתקופות מוקדמות הרבה יותר החלו להתגלות בשנים האחרונות. בשנת 2004 מצאו חוקרים במערה בדרום אפריקה חרוזי צדפות מחוררים המעידים בצורה ברורה על קיומה של אמנות סמלית לפני כ־75,000 שנה. וכעבור שנתיים התברר שחפצים דומים היו בשימוש כבר לפני כ־100,000 שנה, לא באפריקה, אלא בנחל מערות שבהרי הכרמל. (הצדפות המחוררות עצמן התגלו בכרמל כבר ב־1932, ונחו בשלווה במוזיאון בלונדון במשך שבעים שנה מבלי שיזוהו. רק ב־2006, בעקבות הממצאים מאפריקה, עברו החפצים הללו בדיקה מחודשת ותיארוך מדויק, וזוהו כחרוזים מעשה ידי אדם.) מתברר איפוא ש'התנהגות אנושית מודרנית', כמו שחלק מהארכיאולוגים מסווגים אותה, היכתה שורש הרבה יותר מוקדם מלפני 50,000 שנה, והתפתחותה היתה הדרגתית יותר מכפי שנדמה תחילה.

יתר על כן, אין כל קשר הכרחי בין התפתחות בתחומי האמנות והטכנולוגיה לבין התפתחות לשונית. הנסיקה הטכנולוגית שאנו חווים היום, למשל, לא נבעה משום התפתחות לשונית חדשה, ושום התפתחות של השפה גם לא היתה אחראית למהפכה התעשייתית או לכל קפיצה טכנולוגית אחרת במהלך ההיסטוריה. ויש אפילו סיבה משכנעת יותר לעמוד על המשמר. אילו היתה טכנולוגיה מדד לעוצמה לשונית, היינו מצפים ששפותיהם של שבטי ציידים־מלקטים נחשלים יהיו פרימיטיביות ופשוטות מאוד. בפועל המצב שונה בתכלית. שבטים קטנים, החיים מבחינה מעשית בתקופת האבן, דוברים שפות שבהשוואה למבנים המורכבים שלהן לטינית ויוונית נראות כמשחק ילדים. 'ככל האמור במבנים לשוניים, אפלטון הולך יד ביד עם רועה החזירים המקדוני, קונפוציוס עם הפרא צייד הראשים של אַסאם,' כפי שהכריז פעם הבלשן האמריקאי אדוארד סַפּיר. (בהמשך אפילו אטען שהיבטים מסוימים של השפה נוטים להיות מורכבים יותר דווקא בחברות פשוטות יותר.)

למותר לציין שהיעדרו של מידע מהימן על אופן היווצרותה של השפה האנושית לא עצר אנשים מהעלאת השערות בעניינים אלה. נהפוך הוא – במשך מאות שנים אחד משעשועיהם החביבים של הוגים רבים היה לנחש איך נולדה השפה. אחת התיאוריות המקוריות ביותר היתה ללא ספק זו של הצרפתי ז'אן־פייר בּריסֶה, שהדגים ב־1900 כיצד התפתחה שפת בני־האדם (כלומר, צרפתית) ישירות מקרקורן של צפרדעים. יום אחד, בעודו צופה בצפרדעים בבריכה, הסתכלה לו אחת הצפרדעים ישר בעיניים וקרקרה 'קוואק'. לאחר שהרהר בכך עמוקות הבין בריסה שהצפרדע פשוט מקרקרת גרסה מקוצרת של השאלה quoi que tu dis? (מה אתה אומר?). הוא החל איפוא לגזור את השפה כולה מתמורות וצירופים של 'קוואק קוואק'.

צריך להודות כי, בחלוף מאה שנה, ההשערות המודרניות בדבר היווצרותה של השפה מעמידות סטנדרטים גבוהים מעט יותר. בימינו מסתמכים החוקרים על סימולציות ממוחשבות ופריצות דרך בתחום הנוירולוגיה כדי לשוות לתרחישיהם צביון מדעי יותר. עם זאת, למרות ההתקדמות שחלה בתחום, ההשערות אינן פחות פנטסטיות, כפי שעולה מהמבחר המרשים של תיאוריות שמציעות הסברים (מנוגדים) למקורן של המילים הראשונות: צעקות וקריאות; מחוות ידיים ושפת סימנים; היכולת לחקות; היכולת להוליך שולל; אופני חיזור; שירה, ריקודים וקצב; לעיסה, מציצה וליקוק — וכמעט כל פעילות נוספת תחת השמש. הנקודה היא, שכל עוד אין בידינו הוכחות, יישארו התרחישים האלה תמיד בגדר סיפורי 'היֹה היה': לרוב מרתקים, לעיתים קרובות מבדרים ולפעמים אפילו סבירים — ובכל זאת לא יותר מפנטזיות.

פירוש הדבר, כמובן, שסקירתנו את תולדות השפה תיאלץ להישאר בגדר היסטוריה חלקית בלבד. אך במקום לקונן על מה שלעולם לא נדע, הבה נחקור את מה שנמצא בהישג יד. זהו לא רק פלח משמעותי, אלא גם מרהיב למדי.

***

אך לפני שנתחיל, עלינו להבהיר נקודה חשובה אחת ביחס לתוכנית המחקר שהתוויתי. הנקודה נוגעת לשאלת ה'מוּלדוּת':

איזה חלק ממבנה השפה כבר מקודד בגנים שלנו? קוראים המכירים את הוויכוח הניטש סביב הסוגיה הזו ודאי תוהים איך חקירת תהליכי השתנותה של השפה מתיישבת עם העמדה — המזוהה עם נועם חומסקי ואסכולת המחקר הדומיננטית שצמחה בעקבותיו — ולפיה אלמנטים חשובים במבנה השפה מוגדרים בגנים שלנו. בלשנים מאסכולת ה'מולדוּת' מאמינים כי חלק מכללי הדקדוק הבסיסיים מתוכנתים ביולוגית, וכי מוחותיהם של תינוקות כבר מצוידים בקופסת כלים המיועדת לטיפול במבנים דקדוקיים מסובכים, כך שהם אינם צריכים ללמוד את המבנים האלה ברוכשם את שפת אמם.

לאנשים רבים מחוץ לתחום הבלשנות יש רושם ששוררת תמימות דעים בקרב הבלשנים בנוגע לשאלת המולדות. בפועל המצב שונה בתכלית. הַכניסו חמישה בלשנים לחדר אחד ובקשו מהם לדון בסוגיית המולדות, ורוב הסיכויים שתשמעו לפחות שבע דעות סותרות, מובעות בלהט ובחריפות. הסיבה לחילוקי הדעות הרבים פשוטה למדי: איש אינו יודע באמת מה צרוב במוח, ואיש אינו יודע באמת איזה חלק מהשפה הוא אינסטינקט (בדרך־כלל, כשדבר־מה הופך לעובדה ידועה, לא נותר מקום רב למחלוקות מרתקות. לא מתנהלים ויכוחים סוערים, למשל, על השאלה אם כדור הארץ הוא עגול או שטוח, ואם הוא סובב סביב השמש או שהשמש סובבת סביבו). עם זאת, על חלק מהעובדות הבסיסיות כולם מסכימים, והחשובה שבהן היא יכולתם המדהימה של ילדים לרכוש כל שפה אנושית שהיא. קחו תינוק מכל פינה בקצוות תבל והניחוהו היכנשהו על פני כדור הארץ — נגיד, בּוֹרנֵאוֹ באינדונזיה — ותוך שנים ספורות הוא יידע לדבר אינדונזית שוטפת ונטולת פגמים.

גם על העובדה שהיכולת הזו ייחודית לתינוקות־אדם אין עוררין. בבורנאו נוהגים עדיין, למרבה הצער, לירות בנקבות אוֹרנגאוּטן ולגדל את תינוקותיהן כחיות מחמד. הקופים הללו גדלים אצל משפחות, לעיתים לצד תינוקות־אדם בני אותו גיל, אך לעולם אינם לומדים לדבר אינדונזית. חרף המיתוס הרווח, אפילו שימפנזים אינם יכולים ללמוד שפות אנוש — אם כי יש שימפנזים שפיתחו כישורי תקשורת יוצאי דופן, בהיותם בשבי. בתחילת שנות ה־80 (של המאה ה־20), שימפנז גמדי (בּוֹנוֹבּוֹ) בשם קאנזי נרשם בדפי ההיסטוריה כקוף הראשון שלמד לתקשר עם בני־אדם ללא תוכנית אימונים רשמית. התינוק קאנזי, שנולד במכון למחקר שפה באוניברסיטה באטלנטה, נהג לשחק לצד אמו בשעות האימונים, כשחוקריה ניסו (ללא הצלחה מרובה) ללמד אותה לתקשר באמצעות הצבעה על סמלי תמונות. החוקרים התעלמו מהתינוק משום שחשבו שהוא צעיר מכדי ללמוד, אך ללא ידיעתם קלט קאנזי הרבה יותר מאמו וכשגדל רכש כישורים תקשורתיים וקוגניטיביים מפותחים פי כמה מהכישורים של כל קוף לפניו. בבגרותו הוא ידע להשתמש ביותר מ־300 סמלים שונים והבין 500 מילים ואפילו משפטים פשוטים. אך גם אם איינשטיין זה של עולם הקופים הוכיח שקופים מסוגלים לתקשר מעל ומעבר למצופה, וכך אילץ אותנו לוותר על משהו מבידודנו הקוגניטיבי המזהיר, הרי שאפילו קאנזי לא ידע לשרשר סמלים בתחכום המזכיר אפילו שמץ מתחכומה של שפת אנוש.

המוח האנושי ייחודי בכך שיש בו החומרה הנחוצה לשליטה מלאה בשפת אנוש — על זאת אין ויכוח. אלא שהעובדה שאנו מצוידים מלידה בכל הדרוש ללמידת שפה היא אמת ברורה מאליה, שאינה אומרת הרבה מעבר לכך. היא לבטח לא חושפת את התשובה לשאלה אם כללי הדקדוק הספציפיים אמנם מקודדים בגנים שלנו, או שאולי מה שטבוע בנו אינו אלא תוכנית־אב קוגניטיבית כללית מאוד. זהו סלע המחלוקת שעליו נסובים כל אותם ויכוחים חריפים וסוערים. בעיקרון, אמורה להיות אמת אחת ויחידה מאחורי מחול השדים הזה — אחרי הכל את העובדות, תיאורטית, אפשר להוכיח או להפריך. יום אחד אולי יוכלו מדענים לסרוק ולפרש את פעילות הנוירונים ברמת דיוק כזאת, שהחוֹמרה של המוח לא תהיה מסתורית בעינינו יותר מצורתו של כדור הארץ. אך בל נפתח ציפיות גבוהות מדי — זה לא עומד לקרות בזמן הקרוב. למרות התקדמויות ניכרות בתחום הנוירולוגיה, המדענים עדיין רחוקים מאוד מלהבין כיצד מקודדות במוח פיסות מידע מופשטות ככללים דקדוקיים, בין אם כ'חומרה' (מנגנונים טבועים מלידה) ובין אם כ'תוכנה' (מנגנונים נלמדים). חשוב לחזור ולציין, אם כן, שהבלשנים המתווכחים בלהט על השאלה אילו מנגנונים בדיוק מוּלדים אינם יכולים לבסס את טענותיהם על תצפיות ממשיות, המזהות את קיומו — או היעדרו — של כלל דקדוקי מסוים בנוירונים של הרך הנולד. ברצוני להדגיש ביתר שאת את הנקודה הזו, כדי לפתח אצל הקוראים שאינם מצויים בתחום הבלשנות חוסר־אמון בריא כלפי טיעוניהם של כל הצדדים בוויכוח. העובדות שאינן שנויות במחלוקות הן מעטות, ומרבית הטענות וטענות־הנגד מבוססות על היקשים עקיפים ותחושות סובייקטיביות של הצדדים בוויכוח בנוגע לאילו הסברים נראים 'סבירים' מאחרים.

הקרבות הקשים ביותר במלחמת הסבירוּת מתחוללים על אדמות רחוקות למדי ממשעוליו של המחקר ההיסטורי שלנו. הדיון מוכר בחוגים הבלשניים כוויכוח בנושא 'דלות הגירוי' ונסוב סביב פלא נצחי: המילים היוצאות מפיהם של זאטוטים ותינוקות. איך מצליחים ילדים לרכוש שפה כמעט ללא קושי? איזה חלק מהשפה יכולים ילדים ללמוד על בסיס הגירויים שאליהם הם נחשפים? חומסקי ובלשנים נוספים טוענים כי ילדים מצליחים לרכוש שפה על־סמך גירויים דלים ולא־מספקים. אחרי הכל, הורים לרוב אינם מלמדים את ילדיהם את השפה בצורה שיטתית, וחשוב מכך, הם אינם חושפים אותם ל'עדויות שליליות': כמעט ולא מסבים את תשומת לבם למשפטים שאינם תקינים מבחינה דקדוקית. והנה, לא זו בלבד שילדים מצליחים לרכוש את כללי שפתם, אלא שמהרגע הראשון הם אינם עושים אפילו חלק קטן מן הטעויות שניתן להעלות על הדעת. טענתו של חומסקי היא שמשום שילדים אינם יכולים להסיק בשום אופן את כל הכללים הנכונים מעדויות חיצוניות בלבד, ההסבר הסביר היחיד להצלחתם המדהימה ברכישת השפה הוא שחלק מכללי הדקדוק כבר מקודדים במוחם, ולכן לא היו צריכים ללומדם מלכתחילה.

בלשנים אחרים מציעים פרשנויות שונות לגמרי. הם טוענים כי ילדים לומדים מעדויות חיצוניות יותר מכפי שחומסקי סבר, ונחשפים לגירויים רבים בהרבה מכפי שחומסקי מוכן להודות. אחרים מוסיפים שילדים אינם מוכרחים לשלוט ברבים מהכללים המופשטים שחומסקי הניח, משום שביכולתם לרכוש ידע מושלם של השפה מלמידת מבנים מופשטים הרבה פחות. ובלשנים מסוימים גם הופכים את הטיעון על פניו, וגורסים כי הסיבה לכך שילדים מצליחים ללמוד את כללי שפתם מגירויים דלים יחסית היא שהשפה פיתחה לעצמה אך ורק אותם כללים שאפשר להסיק בצורה נכונה ממידע מוגבל.

הוויכוח עדיין בעיצומו. עם זאת, ספר זה אינו מתרכז בסוגיית רכישת השפה, כך שנוכל, עם קצת מזל, לשמור מרחק מחילופי האש בחזית. ההיבט הפסיכולוגי הזה של המחלוקת בין 'טבע' ל'סביבה' (nature vs. nurture) הוא שולי למדי בכל הנוגע למחקרנו ההיסטורי, ועל כן אתייחס לשאלת המולדות — לפחות עד ימות המשיח — כבלתי־פתורה (אם ברצונכם להתעמק בפרטי המחלוקת, תוכלו למצוא הצעות לקריאה נוספת בהערות בעמוד 314). העמודים הבאים גם לא יעסקו בשאלה הביולוגית של מבנה המוח. תחת זאת, מטרתנו היא לחקור את האופן שבו מתפתחות מוסכמות מסועפות בחברה האנושית. במילים אחרות, הנושא שלנו אינו אבולוציה ביולוגית, אלא תהליכים שמכונים לעיתים 'אבולוציה תרבותית': היווצרותם ההדרגתית בחברה של קודי התנהגות המונחלים מדור לדור.

עם זאת, לא מן הנמנע ששאלת המולדות תרחף ברקע, ולפחות במובן אחד אני מקווה שחקירתם של משעולי האבולוציה התרבותית תניב תרומה חיובית לדיון בשאלה זו. תהליכי היווצרותם של מבנים לשוניים חדשים עשויים להצביע על החלקים במבנה השפה שבעבורם אין כל צורך להשתמש בטיעון המוּלדוּת. העיקרון פשוט למדי: לא מתקבל על הדעת שכללים תחביריים ספציפיים טבועים במוח, אם התפתחו רק 'לאחרונה' (נגיד ב־100,000 השנה האחרונות), ואם נוכל לזקוף את היווצרותם לזכות כוחות השינוי הטבעיים בשפה. במילים אחרות, גם אם היכולת ללמוד את כללי השפה היא מולדת, אין כל צורך להניח שהגנים שלנו מקדדים כללי דקדוק ספציפיים שהתפתחו לאחר שלב 'אני טרזן', שאליו נחזור בפרק 7.

בעמודים הבאים, אם כן, לא נבחן את סבירותן או אי־סבירותן של מוטאציות גנטיות בקופי־האדם הקדומים, ולא נחקור את הרכבם של כרומוזומים או פעילותם של נוירונים. מטרתנו תהיה לסקור את העדויות שהשפה עצמה מספקת לנו בנדיבות שופעת — בכתביהן של תרבויות נשכחות ובביטויים השגורים ברחובות של ימינו. אני מזמין אתכם איפוא להצטרף אלי למסע בעקבות מוסכמותיה הענפות של התקשורת, כדי לגלות איך מערכות הניחנות בתחכום עוצר נשימה יכלו להיווצר מהמאפיינים השגורים ביותר של תקשורת היומיום. אך לפני שנתחיל, עלינו להגדיר בצורה ברורה יותר את מושא מחקרנו: 'מבנה השפה' המסתורי — מהו, מה הוא עושה, ובאילו דרכים מחוכמות הוא עושה זאת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גלגולי לשון”