החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החבר היהודי שלו…

מאת:
הוצאה: | 2009 | 35 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

נקודת מבט מעט שונה על גדול צוררי התקופה של המאה ועשרים, דרך עיניו של נער יהודי שליווה אותו בדרכו משנות בחרותו עד תחילת פרוץ מלחמת העולם השנייה.

העלילה סובבת סביב אישיותו הבלתי צפויה. אבני הדרך של חייו ההפכפכים מול הנאמנות הבלתי מסויגת של פרנץ, נער יהודי שדרכי הגורל הפגישו ביניהם.

קטונתי מלהבין אותו. גם לאחר התחקיר המקיף שערכתי עדיין נותרה השאלה הגדולה, מהיכן נבעה שנאתו המטורפת ליהודים.

לא לכולם. לשניים, הוא ויתר.

מקט: 9-62590-290-0
מסת"ב: 978-1-62590-290-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

נקודת מבט מעט שונה על גדול צוררי התקופה של המאה ועשרים, דרך עיניו של נער יהודי שליווה אותו בדרכו משנות בחרותו עד תחילת פרוץ מלחמת העולם השנייה.


1

"בוקר טוב".

"בוקר טוב חמוד, איך ישנת?"

"טוב… מה השעה?"

"אחת עשרה ועשרים, מתי חזרת אתמול?"

"חזרתי הבוקר בשלוש"

"רוצה ארוחת בוקר חמוד?"

"כן… תודה אימא, אני רק אלך להתרחץ קצת".

לאחר כמה דקות יצא מחדר האמבטיה, התיישב ליד שולחן האוכל במטבח הקטן והחל לאכול.

"אתה חושב אולי לחפש עבודה היום?"

"אימא… נו באמת…"

"אם אתה רוצה אני אולי אוכל לדבר עם פריץ…"

"פריץ?"

"הבוס של אבא".

"מי רוצה עבודה כמו של אבא? אני בטח שלא, אני אלך ללמוד ציור… אני אהיה צייר מפורסם, עוד תראי… עוד תראי…".

"תראה איזה מדים יפים היו לאבא, אתה לא רוצה מדים כאלה?"

"אבל זה סתם מדים, מדים של פקיד מכס".

"לא סתם פקיד מכס, עוזר למפקח ראשי…"

"את מתגעגעת אליו?"

"בוא לא נדבר סרה במתים חמודי".

"פקיד מכס…" הוא אמר בזלזול, "חוץ מקללות, מכות וסירחון של אלכוהול אני לא זוכר משהו טוב ממנו".

"די… די חמוד, אל תתרגז, תאכל, רוצה קפה?"

"כן, תודה, איפה פאולה?" שאל.

"פאולה בבית הספר ואחרי זה היא הולכת להילדה ותישאר אצלה גם בלילה".

"אז אחרי האוכל נלך לטייל קצת?"

"לאן?"

"לוולקסגארטן?"

"אוי, חמוד זה נורא רחוק ואתה יודע כמה אני מתעייפת".

"נלך לאט וכשנגיע, תוכלי לשתות משהו בבית הקפה שם".

"טוב חמוד, קח את הכובע שלך ונלך".

הם צעדו לאיטם לאורך רחוב הומבולד פונים ימינה לרחוב גטה עד הגיעם לגן הציבורי וולקסגארטן.

"אימא, את בסדר?"

"כן חמוד, תן לי רק כמה דקות לשבת לנוח" ואימו התיישבה על ספסל בגן, פניה חיוורות.

"אני אביא לך כוס מים" אמר ורץ לכיוון בית הקפה, ביקש כוס ורץ למלא לאימו מים מהמזרקה שבגן.

"איך את מרגישה?"

"יותר טוב" אמרה בגומעה את המים הקרים, "תוכל למלא לי עוד כוס?" והוא רץ שוב את המזרקה.

"ילד טוב" חייכה אליו, "ממש ילד טוב".

"אולי ניקח טקסי חזרה?"

"אתה יודע שאין לנו כסף לטקסי".

"חכי פה אימא, אני אסדר משהו ולאחר כעשר דקות חזר עם טקסי, הוא עזר לאימו להיכנס פנימה, מסר את כתובתם ולאחר דקות מספר הרכב נעצר לפני הבית. הוא עזר לאימו להיכנס לבניין ותמך בה עת עלו לדירת המשפחה בקומה השלישית. הוא השכיב אותה על המיטה והבעת כאב עזה עלתה על פניה.

"מה קרה אימא?"

"יש לי כאבים" הצליחה לפלוט.

"איפה?" והיא רק הצליחה להצביע על חזה.

"אני אעשה לך כוס תה" אמר ופנה למטבחון וכשחזר עם כוס התה ראה את אימו מנסה לקום מהמיטה.

"אימא, מה את צריכה? אני אביא לך".

"אתה זוכר איפה הקליניקה של ד"ר בלוך?" שאלה

"בערך".

"תביא לי את התיק בבקשה חמוד" והוא רץ למבואה מביא לה את תיקה ופותח אותו, עוזר לה לפשפש בו והיא מוציאה את הפתק, הינה חמוד, תוכל להזמין אותו? הקליניקה ברחוב לאנד 12, בבקשה תזמין אותו".

"אני כבר רץ" ענה ויצא מהדירה הקטנה, יורד במדרגות שתיים שתיים, רץ לאורך רחוב הומבולד, פונה לביסמרק ושוב ימינה בלאנד. צומת ועוד צומת ועוד אחת והוא מול הקליניקה של ד"ר בלוך. הוא דופק בדלת וקול עמוק עונה לו מפנים.

"שלום ד"ר בלוך"

"שלום, שלום , אנחנו מכירים לא?"

"כן, טיפלת בי לפני כמה שנים כשהייתה לי דלקת ראות".

"תזכיר לי את שמך"?

"אדולף, אדוני".

"נכון, נכון, אני נזכר, ואמך קלרה נכון?

"כן, אדוני".

"ומה שלום אימך הטובה?"

"אימא לא מרגישה טוב, יש לה כאב בחזה, תוכל לבוא?"

"רחוב הומבולד 31 אם אני זוכר נכון, ורצת משם הנה?"

"כן, אדוני".

"טוב, בוא ניסע, פרנץ" קרא בקול ומדלת נוספת בקליניקה יצא נער שנראה צעיר מאדולף.

"פרנץ, אנחנו נוסעים".

הרופא לקח את תיקו, הכניס פנימה את הסטטוסקופ וכדורים שונים ויצא החוצה מלווה באדולף בעוד פרנץ פתח את דלתות המוסך, חיבר את ידית ההנעה בקדמת המנוע והמתין שהדוקטור יעלה ויתניע. אדולף התיישב ליד ד"ר בלוך. פרנץ סובב את המנואלה והאוטו התניע. פרנץ קפץ התיישב מאחוריהם. הם יצאו לדרך ולאחר כחמש דקות עצרו ליד פתח הבית.

"תמתין כאן" הורה לפרנץ ועלה עם אדולף לדירה. משנכנסו, הורה לאדולף להמתין בחוץ בעת שהוא בודק את אימו. לאחר זמן לא רב יצא. "יש לכם טלפון?" שאל ואדולף הניד את ראשו בשלילה, "לאחד השכנים?" ואדולף הניד לחיוב "לגברת שטיגליץ". "טוב, תתקשר למספר הזה, שישלחו אמבולנס, צריך לקחת את אימא שלך דחוף לבית החולים בחוב הרראן".

"מה יש לה דוקטור?".

"אני חושד שיש לאימך גידול".

כבר למחרת נותחה קלרה היטלר והגידול שהתברר כסרטן השד, שגילה ד"ר בלוך, הוסר ואדולף לא מש ממיטתה.

באחד הימים בעת ישב אדולף ליד מיטת אימו, הוא חש בטפיחה קלה על כתפו, הוא הסב את פניו ומבטו נתקל בבחור צעיר.

"כן?"

"אתה אדולף נכון? אדולף היטלר?"

"כן" ענה.

"ד"ר בלוך שלח לך משהו לאכול" ועיניו של אדולף אורו.

"ד"ר בלוך שלח לי?"

"כן, הוא הניח שתגיע הנה ולא תספיק לאכול אז הוא שלח לך".

"ואתה?"

"אני פרנץ… אני הנעתי את האוטו של הדוקטור כשבאת אליו לפני כמה ימים, זוכר?"

"אה, נכון, תודה פרנץ".

"מה שלום אימא שלך?"

"לא יודע, היא רק עברה את הניתוח, יש לה כאבים והיא מקבלת מורפיום".

"אתה נשאר פה עוד הרבה זמן?"

"למה?"

"אני חוזר לבית של הרופא אז חשבתי שאולי נלך יחד".

"אתה יודע מה? בוא נלך, בין כה וכו היא לא מזהה אותי כל כך" ושני הנערים יצאו משער בית החולים.

"באיזה בית ספר אתה לומד?" שאל פרנץ.

"עזבתי את בית הספר. אני אומן, מסתובב בלינץ כל היום, מקבל השראה וחוזר הביתה לצייר".

"אתה לא רוצה להמשיך ללמוד באוניברסיטה?"

"העניין הוא שהלימודים לא מעניינים אותי כל כך, אני מאוד אוהב לצייר"

"ויש לך כישרון?"

"המורים לציור אומרים שכן, רוצה לראות את הציורים שלי?"

"כן, אני פשוט כל כך לא מוכשר בזה…"

"זה נורא קל…"

"אם יש לך כישרון" צחק פרנץ.

"כנראה…ואיפה אתה לומד?"

"בבית הספר התיכון ריאלי ברחוב שטיינגאסה".

"גם אני למדתי שם אבל לא סיימתי, אתה תלמיד טוב?"

"ככ… כן"

"מה? אתה מתבייש בזה?"

"לא מתבייש אבל גם להיות יהודי וגם תלמיד טוב… זה עושה בעיות".

"אתה לא גרמני?"

"אני גרמני אבל יהודי"

"אז מה הבעיה?"

"השייגצים"

"המה?"

"השייגצים, הבריונים של הכיתה, כי אם הם תופשים אותי, הם לא עוזבים אותי עד שאני בוכה".

"ברצינות?"

"ברצינות".

"אתה יודע מה? יש לי עוד כמה חברים בכיתה העליונה, אני אדבר איתם, מה אתה אומר?"

"אתה בטוח? אני לא רוצה שתסתבך בגללי".

"מה יעשו? יזרקו אותי?" צחק אדולף, "בין כה וכו אני כבר לא שם".

"תודה אדולף".

"אין בעיה, הנה הגענו, רוצה לעלות אלי לראות את הציורים?"

"כן, אבל לא להרבה זמן כי הרופא ידאג לי"

"אם אתה רוצה אפשר פעם אחרת"

"לא איכפת לך?"

"לא, לא, ממש אין בעיה"

"טוב, אז נתראה".

"כן נתראה ותודה לרופא בשמי ובשם אימי".

"להתראות" אמר פרנץ ופנה לדרכו.

וזה הפך למעיין נוהל. פעמיים בשבוע, ד"ר בלוך היה שולח עם פרנץ חבילת אוכל שהספיקה לאדולף ולפאולה לכשלושה ימים ושני הנערים, הבוגר והצעיר ממנו היו פוסעים יחד חזרה לבית ולעיתים היו ממשיכים את טיולם, מסתובבים בלינץ, מבקרים בכנסיות, בבניין האופרה של לינץ,לעיתים עד הדנובה, לעיתים לצידה השני של לינץ אך בעיקר נהנו העביר את זמנם בפרקים הציבוריים רחבי הידיים שבלינץ.

"מה הקשר שלך לד"ר בלוך?" שאל באחת הפעמים אדולף את פרנץ.

"אין לנו קשר משפחתי אבל… אני חושב שכשאסיים את בית הספר התיכון, אני אלך ללמוד רפואה".

"אז אתה מתחיל מעכשיו?" צחק אדולף.

"תראה, הוריי הם חברים טובים של ד"ר בלוך ואשתו אז מידי פעם אני הולך אליו, לפעמים הוא לוקח אותי לביקורי בית, לפעמים אני נמצא בקליניקה כשהוא מקבל חולים ולפעמים אני רק מניע לו את האוטו או עושה שליחויות בשבילו".

"ואיך הוא מתייחס אליך?"

"ממש טוב, הרבה פעמים הם גם מזמינים אותי לאכול איתם".

"כן, הוא באמת נשמה טובה".

"תגיד, אתה אוהב כלבים?"

"כלבים? למה אתה שואל?"

"לגוסטב,חבר שלי בבית ספר יש כלבת רועה גרמני והיא המליטה לפני חמישה שבועות וכשיש לי קצת זמן, אני הולך אליו ומשחק עם הגורים".

"להגיד לך את האמת, אני לא כל כך אוהב כלבים".

"מה? אתה פוחד מהם?"

"גם זה קצת".

"אין לך מה לפחד, הם כאלה חמודים, הלוואי והוריי היו מרשים לי לקחת גור".

"אתה לא מפחד מהם?"

"אבא שלי סיפר לי שכשהוא היה ילד הוא גם פחד מכלבים אז סבא שלי הביא לו גור וכשהוא גידל אותו ממש ממש מגיל צעיר, אז גם שהוא גדל, הוא כבר לא פחד ממנו וגם מכלבים אחרים. אז מה שחשבתי זה שאם הפגישה הראשונה שלך עם כלב הייתה קצת מפחידה, אז אתה כל החיים שלך תפחד ולא תאהב כלבים אבל אם אתה מגדל כלב מהשלב שהוא גור, הוא הרבה יותר קטן ממך וכשהוא כבר גדול הוא הכלב שלך והפחד נעלם".

"אתה בטוח שהם לא יתקפו אותי?"

"כלב נשך אותך פעם?"

"לא, אבל רדף אחרי…"

"אדולף, אל תהיה מצחיק, אלה גורים וגם אם הם ינשכו אותך, זה מתוך משחק, בוא נלך" ושניהם צעדו במרץ לכיוון בית חברו של פרנץ. כשהגיעו, פתח להם את הדלת גוסטב וליווה אותם לחצר האחורית של הבית. אדולף בתחילה נרתע משמונת הגורים ששיחקו בארגז אך נרגע לאיטו ועת הושיט את ידו לעבר אחד מהם, זכה בליקוקים נלהבים. הגור ניסה לתפוס את ידו של אדולף בשתי כפותיו הקדמיות ובגמלוניות, איבד פעם אחר פעם את שיווי משקלו.

"אפשר להרים אותו על הידיים?" שאל אדולף.

"כן, ודאי" ענה גוסטב, "רק שלא ייפול" ואדולף הרים את הגור השמנמן וקירבו אל פניו, זוכה בליקוקים ונשיכות זעירות ואדולף צחק בהקלה.

"אתה רוצה גור?" שאל אותו גוסטב, "אנחנו מוסרים אותם עוד שלושה שבועות".

"הלוואי ויכולתי, אימא שלי מאוד חולה וזה רק יקשה על המצב".

"אני מצטער לשמוע, אבל כל שנה יש לנו גורים, אז מתי שתחליט, אתה יודע איפה אנחנו גרים".

"תודה גוסטב, אני באמת מקווה שיום אחד זה יקרה".

"לפחות עבר לך הפחד?" חייך אליו פרנץ.

"לגמרי, ממש לגמרי" ענה אדולף בעודו מלטף ומנשק את הגור.

באחד הימים, בעודו סועד את אימו נשמעה דפיקה קלה בדלת, אדולף פתח אותה ובפתח ניצב פרנץ.

"שלום אדולף".

"שלום פרנץ".

"רציתי להזמין אותך לארוחת ערב אצלנו".

"תודה לך, אבל מתי?"

"הערב".

"או, אני ממש מתנצל אבל אני לא יכול, קבעתי עם אוגוסט ללכת לאופרה של ווגנר הערב".

"אוגוסט?"

"אוגוסט קוביצק, סיפרתי לך עליו, אנחנו הולכים לפעמים לשמוע את האופרות של ווגנר…"

"אה, נכון, זה שרוצה להיות מנצח על תזמורת?"

"כן, ואבא שלו עושה לו את המוות".

"טוב, אז פעם אחרת אולי?"

"אני אשמח ותתנצל בבקשה בשמי".

"אין בעיה, אז נתראה".

"נתראה".

לאחר מספר ימים נפגשו השניים וצעדו לכיוון הוולקסגארטן.

"תגיד לי אדולף, קוביצק הוא חבר קרוב שלך?"

"הוא חבר…"

"כמוני?"

"מה אתה משווה בכלל, איתו אני נפגש רק באופרה, אותך אני רואה כמעט כל יום".

"אני מבין".

"תראה פרנץ, אתה כבר בן חמש עשרה כמעט, נכון?" שאל אדולף.

"נכון".

"בכמה מקומות גרת?"

"אני? כל החיים שלי בלינץ".

"ועברת דירות?"

"לא, אנחנו באותו בית כל השנים".

"אז אתה מבין, אני בן שמונה עשרה ועברנו כבר שבע פעמים, לא שעברנו רק דירות שבע פעמים, עברנו למקומות שונים שבע פעמים".

"שבעה מקומות?"

"כן, ומה אבא שלך עושה?"

"הוא סוחר".

ונוסע הרבה?"

"כן, אבל תמיד חוזר הביתה".

"אז אבא שלי היה פקיד מכס וכל פעם שהעבירו אותו למקום אחר, הוא לקח אותנו איתו".

"וואוו".

"אז מצד אחד, אתה מכיר כל פעם מקום חדש אבל מצד שני זה בית ספר חדש, אנשים חדשים ועד שהתרגלת למקום ואיכשהו הצלחתי להתקרב לילד או שניים בבית הספר החדש, שוב עוברים".

"אז ממש לא היו לך חברים".

"ממש לא ותגיד יש לך אחים ואחיות?"

"לא, אני בן יחיד".

"אז לי היה אח חורג גדול ממני שלא אהב אותי כל כך, אחות חורגת ואחות ביולוגית קטנה ממני, ראית אותה כבר, פאולה".

"כן, אני זוכר…"

"אז אם אני כבר מצליח איך שהוא להתחבר אל מישהו, זה הישג אדיר בשבילי".

"אני מבין, פשוט… חשבתי שבגלל שהוא בן גילך אז תעדיף אותו…"

"פרנץ" צחק אדולף, "אנחנו חברים לתמיד, כלום לא יפריד אותנו, באמת, אין לך מה לדאוג, חוץ מזה שקוביצק הוא כזה… איך אני אגיד… נחנח… כל מה שאני אומר הוא מייד מסכים כאילו אין לו דעה משלו. איתך זה אחרת… איתך זה ממש חברות… כאילו אנחנו מכירים שנים".

"בסדר אדולף… כי אני גם לא רוצה לאבד אותך בתור חבר".

"וזה לא מפריע לך שאני מבוגר ממך?"

"לגמרי לא, אתה איש העולם הגדול, היית בהמון מקומות, ראית המון דברים, יש לך תוכניות לעתיד ועם כול הבעיות שיש לך עכשיו, אתה מתנהג כמו מבוגר ולא כמו ילד שלא היה יודע מה לעשות במצבך"

"אל תגזים".

"ותגיד אדולף, חוץ מפאולה יש לך עוד אחים או אחיות?"

"רק האח והאחות החורגים שסיפרתי לך עליהם. למזלי הרע, אחי החורג רב עם אבא שלי וברח מהבית ומאותו הרגע, בגלל שלא היה לו כבר במי להתעלל, אז אני הפכתי לקורבן שלו".

"וואוו אדולף, היו לך חיים נורא קשים".

"ועכשיו הסיפור עם אימא שלי…"

"מה שלומה באמת?"

"לא טוב, ד"ר בלוך מגיע כל יום להזריק לה את זריקות היוד האלו, כל הבית כבר מסריח מיוד".

"וזה עוזר לה?"

"אני לא יודע אבל כל הזמן כואב לה נורא וזה הורג אותי שאני לא יכול לעשות שום דבר נגד זה".

"ולד"ר בלוך אין משהו נגד הכאבים?"

"הוא נותן לה אבל זה לא כל כך עוזר, הוא ממש מלאך, אני לא יודע איך אוכל להחזיר לו אי פעם".

"הוא באמת אדם טוב והוא ממש לוקח מחירים מצחיקים עבור הטיפולים שלו".

"הוא גם הרופא שלכם?"

"כן, הוא גם הרופא שלנו וגם חבר של אבא, הם שרתו יחד בצבא האוסטרי וכשהציבו את ד"ר בלוך בלינץ, אז גם אבא שלי בא לכאן וכשאדוארד השתחרר הוא פתח כאן קליניקה".

"אדוארד?"

"ד"ר בלוך, מה אתה לא יודע שקוראים לו אדוארד?"

"לא, תמיד קראנו לו ד"ר בלוך".

"הם חברים קרובים של הוריי וגם טרודי, לפעמים אני שומר עליה כשהוריה יוצאים".

"טרודי?"

"הבת שלו?"

"אה…".

"היי, אתה יודע על מה חשבתי, אולי תצייר לו ציור לאות תודה, מה אתה אומר?"

"רעיון אדיר פרנץ, ממש רעיון אדיר" והוא לחץ את ידו של פרנץ בחוזקה.

"תגיד, ולך יש חברה?"

"אין לי זמן לשטויות האלה, אני נוסע לווינה עוד כמה ימים"

"לווינה?"

"כן, היית שם?"

"כן, כול שנה בקיץ אנחנו נוסעים לשם. יש להוריי דירה שם ואנחנו הולכים לקונצרטים, הופעות, הצגות, כל כך יפה שם".

"כן זה נכון, הייתי שם לפני כמה חודשים…"

"מה עשית שם?"

"נרשמתי לבחינות הקבלה לבית הספר לציור…"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החבר היהודי שלו…”