הרוצח השלישי

אריק

 שלוש אחר חצות, שעה קשה.

שניים נדקרו בקטטת שיכורים ברחוב מעלה רחוב שבזי בתל אביב.

אם הם לא היו נדקרים, המשטרה לא הייתה מגיעה ולא הייתי מקדים לחזור הביתה והשכן החדש, רסקו,

לא היה נכנס לי לחיים בארבע לפנות בוקר ואז אולי, לא הייתי מסתבך בפרשת רצח המורה לזמרה.

אבל –

בשלוש אחר חצות עדיין הייתי במשמרת הלילה כמאבטח, בכניסה לפאב של פרדי בנווה צדק, בדאון טאון

תל אביב.

הקטטה הייתה מרוחקת למדי. ראיתי שני אמבולנסים חופזים במעלה הרחוב באורות אדומים מהבהבים ומיד אחריהם ניידת משטרה בהבהוביה הכחולים. השוטרים הגיעו במהירות גם אלינו וסגרו את קטע הרחוב. הקבועים של הפאב חמקו מהפתח האחורי. אף אחד לא רוצה להיות מעוכב לחקירה, אפילו לא כעד. פרדי אמר לי:

– תעוף מפה. תמיד מתלבשים בהתחלה על המאבטחים.

– ומה אתך פרדי? אתה נשאר?

– יש לי ברירה? הם ירצו לראות את המצלמות. אם נסגור ישלחו לקחת אותי מהבית ולפתוח. למה לי את זה? עדיף שיעתיקו כאן את החומר מהמצלמות במקום שיחרימו ויחרבו אותן במז’פ.

יצאתי מאחור, לקחתי את האופניים והסתלקתי. פרדי נשאר והתחיל לסגור קופה כשסמל אלירז מהיס’מ פרץ ראשון לפאב וביקש לראות במצלמות את חצי השעה האחרונה. פרדי הושיב אותו מול המוניטור והראה לו איך לצפות בחומר ממצלמות אחת שתיים ושלוש. הוא לא סיפר על מצלמה מספר ארבע שמכסה את היציאה האחורית שמשם יצאו אחרוני הקבועים, קלוד ‘המשקשק’ הברמן ואני.

אחרי חמש דקות אלירז התעייף מלבהות במסך המרצד ונהם:

– איפה המאבטח?

הכוונה אלי.

פרדי משך בכתפיו:

– מה יש לו לעשות פה? כשהבלגן התחיל סגרנו והוא הלך הביתה. הוא לא ראה כלום. תסתכל על מצלמה מספר אחת. המצלמה רואה את מה שהמאבטח רואה.

אלירז לא כל כך האמין לו אבל נמאס לו מהמצלמות. הוא הזהיר את פרדי לא להתעסק עם המצלמות עד להודעה חדשה, פן יואשם בשיבוש חקירה ויצא לרחוב לחקור כמה עדים שכבר עוכבו לחקירה מקודם.

אני גר בדירת רווקים קטנה בבניין באו־האוס ברחוב רש’י בקומה שנייה בלי מעלית. את האופניים אני מחזיק במרפסת.

סמוך לשעה ארבע הגעתי לדירה, הרמתי את האופניים ועליתי למעלה.

לא הספקתי לשים את האופניים במרפסת ושמעתי דפיקה בדלת.

מי מבלבל את המוח בשעה כזאת? משטרה? הצצתי לרחוב, אין אורות כחולים ואין אף אחד. בעינית הדלת ראיתי פרצוף צעיר, חיוור. כשהבחין בחסימת העינית העלה חיוך ענק מאולץ.

מה לעזאזל? פתחתי. הפרצוף החייכני החיוור התנשא על צוואר דק נטוע בין כתפיים צרות. הוא היה לבד. עיביתי את קולי וצמצמתי גבות:

– מה? מה הסיפור? בשעה כזאת? אתה דפוק או משהו?

הוא נראה קצת נבוך ואז פתח את הפה ויצא משם קול בריטון נמוך ועוצמתי יותר משלי. בניגוד מוחלט לדחליליות של הבחור, קול תרבותי מאד.

– אני מתנצל מעומק ליבי. אני דייר חדש בבניין.

הוא הצביע למעלה לכיוון הדירה שלו.

– אני צריך עזרה, נתקעתי בחוץ כבר לפני שעתיים וחשבתי לחכות עד הבוקר ולצלצל לזקנה שתביא לי מפתח אבל שמעתי שאתה מגיע..

הוא משך בכתפיו במבוכה והמשיך:

– אז הבנתי שלא אעיר אף אחד אם אפנה אליך… סליחה אם הפרעתי לך, אני הולך.

הוא נראה די מסכן אבל לא הלך לשום מקום. הבחין שהתרככתי. הוא כחכח, הושיט יד ארוכת אצבעות ואמר:

– שכחתי להציג את עצמי, קוראים לי רסקולניקוב והחברים קוראים לי רסקו.

מוטב רסקולניקוב מקלצ’ניקוב, מלמלתי לעצמי. לחצתי את ידו המושטת ועניתי.

– קוראים לי דוסטוייבסקי,

– שלום אבאלה!,

הבחור ניסה לנשק אותי. בקושי הדפתי אותו. מישהו נשף בכעס מלמעלה,

– אולי תשתקו? חוליגנים, אמצע הלילה.

הזמנתי אותו להיכנס אך מיד כעסתי על עצמי. עכשיו אני צריך לתחזק את האורח הלא קרוא הזה. חרא. רסקו ניצל את המומנטום ואמר:

– אני מת לשירותים ולקפה.

הרגיש בבית החצוף. השינה כבר הלכה ממני. לפחות שיעשה קפה.

כשיצא מהשירותים הסברתי לו איך עושים במטבחון שלי את הקפה,

– בשבילי בוץ שחור וחזק, כפית שטוחה סוכר.

הוא התחיל להתעסק במטבחון ואני פתחתי בינתיים את המחשב שלא נגעתי בו מאז אתמול בצהריים. היה שם הזבל הרגיל, פרסומות, הפניות לפייסבוק וכאלה. ואז ראיתי את המייל שאני מחכה לו כבר חודש.

השולח: גליל־הפקות, חברה להפקות סרטים. לפני חודשיים שלחתי להם הצעה לתסריט.

אני לא רגשן אבל כאן חשתי התרגשות קלה. נשמתי עמוק ופתחתי.

שלום אריק.

הצעתך ‘הפאדיחה’ נקראה בעיון. לצערנו, הצעתך איננה מתאימה לצרכינו.

לאור מספר ההצעות הרב לא נוכל לפרט את נימוקי הדחייה, ואולם, אנו בטוחים כי הצעתך המעניינת תמצא דרכה למימוש, בסופו של דבר.

אנו מודים לך על ההגשה ומאחלים לך הצלחה.

בברכה,

צוות הלקטורים של גליל- הפקות.

כנראה שהשמעתי קריאת אכזבה כי רסקו קרא מהמטבח.

– מה קרה? כמעט ששפכתי את הקפה.

– עזוב, לא חשוב, משהו שלא נוגע אליך.

בהיתי במסך וקראתי פעם ועוד פעם. לא שמעתי את רסקו נכנס לחדר ועומד מאחורי.

הוא אמר בלחש, כמעט ברכות.

– הקפה מוכן.

הסתובבתי וראיתי שהוא מתבונן בסקרנות במסך. טרקתי את הלפטופ.

– מה אתה מציץ קרצייה. זה חומר פרטי!

הוא, כאילו כלום, לא נעלב, צחק.

– אני מכיר את גליל־הפקות. עושים סרטים וסדרות. פעם עבדתי שם. עשיתי קולות רקע לסרט מצויר. הייתי פלוטו בדיבוב לעברית של פופאי. הם דרשו משום מה שפלוטו ידובב לעברית במבטא רוסי.

הוא דיבר ללא כל מבטא. אמרתי:

– אז למה לא לקחו רוסי? לך אין שום מבטא.

עכשיו הוא ענה במבטא רוסי כבד:

– אני יכול לדבר בכל מבטא. אני גם דובר רוסית אבל אני לא מרוסיה.

הוא המשיך, והפעם בלי מבטא

– אני מלטביה. לנו אין מבטא, או אולי יש מבטא בלטי, אם בכלל יש דבר כזה.

הוא צחקק עוד פעם את הצחקוק המעצבן והמשיך:

– אז מה? הצעת להם תסריט? עשו לך פדיחה עם הפדיחה’, איזה פדיחה.

את ‘הפדיחה’ אמר בצורה מודגשת, הצחיק את עצמו. רציתי לסטור לו. טיפוס מרגיז. אבל הכעס שלי התחלף במבוכה.

תסריט, כמו סיפור או שיר, זה משהו אינטימי. נכון שזה נועד לחשיפה אך יש הבדל בין חשיפה ללקטור שזה גורם מקצועי לבין חשיפה למציצן שנראה קצת מופרע. זה כמו ההבדל בין לחשוף את הישבן בפני רופא לבין חשיפתו לעיני הציבור, למשל בבית הכנסת.

לקחתי לגימה מהקפה שהכין. עשה אותו מדויק וטוב.

– כן אני כותב תסריטים. אתה מקושר לחברות הפקה?

הוא התבונן בי במבט שונה. הזחיחות והחנפנות המזויפים נעלמו.

– עכשיו אנחנו מדברים. אתה רוצה עזרה, פרוטקציה, המלצות?

הנהנתי נבוך מעט. ואני לא מובך בקלות. הוא המשיך:

– שנינו יודעים שבהפקות בארץ קשרים ופוליטיקה קודמים לכישורים. אבל עם כל הכבוד וסליחה על ההתבטאות, אולי אתה כתבן עלוב?

הדחף לסטור לאורח הבלתי קרוא חזר, אבל התגברתי.

לקחתי עוד לגימה מהקפה המפשיר וויתרתי על זכות התשובה. במקום זה שאלתי במתיקות.

– במה אתה עוסק עכשיו?

– אה, אני בעסקי ההימורים,

הוא גירד קלות באפו, מהורהר משהו. שקר! חשבתי, אבל לא אמרתי.

– אתה יודע מה קרה בסוף לרסקולניקוב האמיתי?

– כן, בסוף הדרך, אבל אני עוד לא שם. דרך אגב, לדוסטוייבסקי היה סיפיליס…

הוא התרחק מעט מטעמי בטחון. לא נשארתי חייב:

– גם להרצל היה סיפיליס, ולעוד כמה חשובים.

הבחור הזה שנון מידי לטעמי. הוצאתי מהמקפיא בקבוק ומזגתי לשתי כוסיות.

– מה זה?

– משקה הבית. נשתה להצלחתך בהימורים ולהצלחתי בתסריטים.

השקנו כוסיות והוא גמע באחת, כמו רוסי ששותה וודקה, חטף בייגלה מלוח שהיה בצלוחית על השולחן עם עוד כמה בייגלך וותיקים, נגס וקינח את עיניו ואפו.

– וואו, זה היה מיוחד, אהבתי. מה זה?

– זה משקה הבית להזדמנויות מיוחדות.

בבחור היה משהו מזרח אירופאי. לא בדיוק רוסי. משהו מעודן יותר, מתוחכם יותר. מהעיסוק שלי כמאבטח בפאב למדתי להכיר את אנשי שנות התשעים שאהבו להסתובב בפאבים של תל אביב. מזגתי עוד שתי כוסיות וברכתי,

– לכבוד התחלה של ידידות חדשה מופלאה.

הוא בלע בקלילות את הכוסית השנייה וכרסם עוד בייגלה וותיק אחד. אפו ולחייו הסמיקו ועיניו בהקו.

– נהדר. אז איך קוראים למשקה הזה? אקנה בקבוק שיהיה לי בבית.

– המרשם של קלוד. לקלוד, הברמן שלנו יש בקבוק דאבל מגנום מתחת לדלפק. בקבוק הצוות. את כל שאריות המשקאות שהאורחים השאירו מוזגים לבקבוק הגדול וכשהוא מתמלא כל אחד לוקח מהתערובת בקבוק חצי ליטר הביתה. הסומק הבריא נעלם מלחייו של רסקו והתחלף בהבעת תיעוב.

– לאאא! אתה עובד עלי, זה מחליא.

הוא רץ לשירותים והשמיע קולות של הקאה. לדעתי סתם ושום דבר לא נפלט לו החוצה.

– רסקו, רילקס. אף מיקרוב לא יכול לשרוד במשקה הזה שמכיל כארבעים אחוז אלכוהול וגם טעים, נכון? וודקה נקייה תאזן אותך.

הוצאתי מהמקפיא בקבוק אבסולוט אדום ומזגתי. הוא בלע את זה בשלוק אחד ונרגע.

אני לא מכור לשתייה אבל יש לי בבית אוסף נחמד של משקאות לכל הזדמנות. ככה זה כשעובדים בפאב.

הלכתי לעשות קפה שני, חזק ליתר ביטחון. התחרטתי על כל התרגיל עם השתייה, אך לפחות גימדתי את זחיחותו של הבחור המוזר.. עניין חשוב ביחסי שכנים. נשאר עוד זמן עד הבוקר. לא רציתי לזרוק אותו החוצה, מאידך, חששתי להירדם כשהוא בדירה. משכתי את הזמן בדיבורים.

– רסקו, במה את ה עוסק?

– אמרתי לך, אני מהמר.

– זה לא טוב רסקו. מהמרים בסוף מתרסקים.

אני לא סתם צדקן מטיף מוסר. לפאב שלנו נכנסים המהמרים אחרי שבילו כמה שעות בקזינו הלא חוקי שבקומה מעל הפאב. בדרך כלל על כל 20 מיואשים יש אחד שמח. הרי ידוע שהבית תמיד מרוויח. מהמרים לא לומדים.

– רסקו תמיד שמח.

הרמתי גבות. הוא היה שתוי מעט ובמצב רוח דברני. נתתי לו להמשיך.

– תראה, אני לא הולך לקזינו ואני מתרחק ממהמרים אמיתיים שהם זבל של אנשים. לוזרים. גם מי שמגיע לפאב מחייך הוא לוזר.

הקשתתי גבות פעם נוספת, יותר גבוה. הוא המשיך.

– אני מהמר במחשב.

– אז אתה סוציופאט. מוותר על החלק החברתי שבהימורים. אבל המחלה קיימת.

– לא, אתה לא מבין. אני מנהל אתרי הימורים, אני הבית. והבית אף פעם לא מפסיד.

הוא הסביר בפרוטרוט איך הוא פותח וסוגר אתרים מכתובות שונות ומשונות ברחבי העולם ומצליח לשטות ברשויות החוק השונות שתמיד נמצאות בפיגור רב אחרי היצירתיות שלו. ההסבר ממש שעמם אותי וכנראה שהתחלתי לנמנם והוא המשיך לברבר ברקע.

אינני יודע כמה זמן ישנתי. בתשע בבוקר פרדי צלצל ואמר שהעסקים כרגיל. המשטרה אישרה לו לחזור ולהפעיל את המצלמות. הוא ביקש שאגיע למשמרת הרגילה שלי שמתחילה בשבע בערב. רסקו שכב מכורבל על ספה קטנה בחדר וישן כמו סוס. הערתי אותו כדי שיתקשר לזקנה שתביא לו מפתח חליפי לדירתו.

הוא פקח עיניים ישנוניות ושאל,

– איפה אני?

נתתי לו שתי סטירות ידידותיות ואז העיניים התמקדו, החיוך המטופש הופיע והוא צרח

– אבאלה!! וניסה לנשק אותי.

הצלחתי להתחמק.

הקטע של ה’אבאלה’ לא מצא חן בעיני.

אחרי שרסקו התקשר לזקנה שלחתי אותו למטבחון להכין קפה של בוקר ושמתי במיקרו שני כעכים קפואים לארוחת בוקר.

הדחייה של התסריט על ידי גליל־הפקות כאבה לי. חשבתי שתהיה לי פריצת דרך איתם. כל מי שליווה את תהליך הכתיבה שלי הרעיף תשבחות.

לא רימיתי את עצמי. לא ביקשתי חוות דעת ממקורבים חנפנים. כדי לקבל התרשמות אמיתית ממה שכתבתי הצטרפתי לחוג כתיבה יוצרת כאלמוני. המנחה שיבחה ואף נתנה את החומרים שלי ללקטורים מקצועיים שחלקו מחמאות.

אני כבר מתקרב לגיל 40. רווק. אני מתפרנס כמאבטח בפאב של פרדי וגם עוסק פעמיים בשבוע כמדריך קרב מגע שיקומי לילדים פגועים נפשית ומתאמן בחדר הכושר הצמוד למועדון קרב המגע.

אני לא רוצה להמשיך לעבוד כמאבטח. הדחף לכתיבה בוער בעצמותי.

אחרי הקפה והבייגלה רסקו הודה על האירוח הלילי והלך להביא מהזקנה את המפתח לדירתו.

הוא לא ויתר על המילה האחרונה בקשר להימורים באינטרנט:

– קרבנות ההימורים אף פעם לא מתלוננים. לכן למשטרה לא כל כך אכפת ממני ואני רגוע.

סגרתי אחריו את הדלת באנחת רווחה. כאב לי הראש. ניסיתי לנמנם אך השינה לא באה. האפלתי את הדירה, לא עזר.

פתחתי טלוויזיה. הראו איזה תכנית אירוח משמימה. עברתי לערוץ הסרטים וחיפשתי סרט פעולה קליל.

ברשימת הסרטים ראיתי שם של סרט, ‘סופר הצללים’. קיבלתי הארה! אני רוצה להיות סופר צללים. היתרון הגדול הוא שכותבים בתשלום ולא כמו סופר מתחיל שכותב וכותב ובסוף אוכל קש.

בשביל להיות סופר צללים צריך לקוח. צריך מישהו שישלם. איך מוצאים לקוח? מי בכלל צריך סופר צללים? יותר מידי שאלות מעט מידי תשובות.

ניסחתי מודעה קצרה:

סופר צללים מיומן פנוי לקבל לקוח/ה חדש/ה.

אריק 05 XXXXXXX

נא להתקשר אחר הצהריים בלבד.

שלחתי את המודעה לפרסום במוסף הספרותי של עיתון סופ’ש וציפיתי לטוב. אחרי זה נרגעתי. האפלתי את הדירה ונרדמתי כמו תינוק.

בערב הלכתי לפאב. פרדי כבר היה שם. גם הוא הספיק לישון והיה חד וערני כרגיל.

פרדי הוא חבר שלי מהמילואים. אן היפה נטשה אותו וברחה לאוסטרליה, וזה סיפור בפני עצמו, והשאירה אצלו את ליאן הקטנה והחמודה בת השנתיים. הוא תמיד הסתובב עם ספרי ילדים בכיס העמוק של מכנסי הדגמ’ח שלו. אני חושב שהוא קנה את המכנסיים שלו לפי גודל הכיסים כדי שיוכל לתחוב שם ספר.

פרדי טען שרק אם הוא מקריא לליאן סיפור ילדים היא נרגעת ונרדמת. פרדי עצמו היה נוקע את הלסת בפיהוקים אחרי כמה דפים.

רסקו נשכח ממני, כאילו לא היה.

***

ביום שישי, דבר ראשון על הבוקר, קניתי את ידיעות אחרונות ופתחתי את המוסף הספרותי. שם היא הייתה, המודעה הקטנה שלי, לצד מודעות וכתבות מוזמנות. לעזאזל עם גליל־הפקות.

אחר כך יצאתי עם חבר שיש לו סירה לצלול ולדוג. הים היה מלוכלך כרגיל אבל הבריזה נעימה והבירה בצידנית צוננת, היה נחמד.

ביום ראשון, בתשע בבוקר, על השנייה, הטלפון צלצל. מספר לא מוכר. החסרתי פעימה. תפסתי במכשיר ואמרתי הכי אדיש שאפשר בקול תרבותי.

– בוקר טוב, כאן אריק. איך אוכל לעזור?

גברת במבטא של דודה אידישאית ממבני ברק שאלה:

– הלו, זה אריק הסופר?

חשבתי שזאת מתיחה וכמעט שהחזרתי תשובה שנונה בהתאם, אבל הספק כרסם והתאפקתי. שמרתי על הקול התרבותי ועניתי,

– אכן גברתי, אני לשירותך בכתב או בעל פה. מי הדוברת?

– כאן לאה ליטבק מהוצאת הספרים ליטבק ובנותיו בע’מ.

עכשיו כבר הייתי משוכנע שעובדים עלי. ניסיתי לחקות את קולו של הגשש שייקה לוי:

-שאלי נא את שאלתך גברתי ונען.

– תפסיק להתחכם.

הנזיפה נשמעה רצינית. גברת ליטבק במבטא האידישאי הכבד אך בסגנון תל אביבי מובהק המשיכה לכסח אותי:

– כל כתבן זב חוטם חושב את עצמו למשהו. תקשיב לי ליצן; אין לי הרבה זמן בשבילך. זה יום ראשון בבוקר ויש לי הרבה עבודה. הבנת את זה ברוּך?

כך דיברה, ישר ולעניין. מידה כנגד מידה. עניתי לה בנמיכות קומה,

– כן, סליחה גברת ליטבק, לא התכוונתי. אני אריק, לא ברוּך.

– טוב, תפסיק כבר. אם מישהו יטלפן אליך כדי לכתוב ספר זה יהיה רק היום כי העיתון של שבת לא שווה כלום ביום ראשון. בבני ברק אומרים שעם העיתון של היום יעטפו דג מלוח מחר. תקשיב טוב. אם באמת מישהו יטלפן אליך להזמין ספר, חה חה, אתה אפילו לא תדע להגיד לו מחיר, להסביר על עריכה לשונית, כמה יעלה הדפוס, ועוד כל מיני דברים לא חשובים שמתבטאים בכייסף ומרגיעים את הייצר להוציא סייפר.

המבטא האידישאי הזה שרט לי באוזן למרות שיש לי פולנים במשפחה. היא המשיכה:

– יש לי זמן בשבילך היום בשעה 11 אלנבי 94 קומה שלישית מימין. אל תאחר.

בנג. טרקה את הטלפון. ככה, בלי שלום, בלי להתראות ובלי שאספיק אפילו להשחיל מילה אחת. אחרי רגע הטלפון צלצל, שוב לאה ליטבק,

– עוד משהו. אם אזרחי יצלצל אליך תגיד שלאה כבר דיברה אתך, אל תיתן לו להוציא מילה מהפה ותטרוק לו את הטלפון. לשווינדלר. סליחה, לנוכל.

שוב טרקה. מכשיר טלפון חזק יש לה, לגברת ליטבק. היא כנראה מאד כועסת על מזרחי, סליחה, אזרחי.

מי זה לעזאזל אזרחי? גיגלתי וקיבלתי יותר מארבעה וחצי מיליון תוצאות. צמצמתי למר אזרחי ועדיין קיבלתי שלושה מיליון תוצאות. ואז הטלפון צלצל. אולי לקוח?

לאה אמרה שאם יש סיכוי למודעה אז זה רק היום. עניתי בפיק ברכיים ובקול תרבותי.

– בוקר טוב, כאן אריק. איך אוכל לעזור? גבר עם קול צרוד מסיגריות שאל:

– אני מדבר עם הסופר?

– וודאי ווודאי. אשמח לעזור לאדוני.

– מדבר מרדכי אזרחי מהוצאת ספרים אזרחי ובניו,

– אה, צהלתי בידידות, – לאה אמרה לי שתתקשר.

שמעתי שהוא כאילו קצת נחנק, כאילו שנתקעה לו מילה בגרון. והמילה השנייה הייתה:

– המנוולת הזאת.

– מה? שאלתי, – מה אמרת?

אך הוא כבר ניתק. עניין מביך הקולגיאליות בין המו’לים.

בחרתי חולצת פולו נאה ומכנסי ג’ינס טריים. הברשתי את הסניקרס החדשים, התבשמתי בדאודורנט גברי אך עדין וברבע לאחת עשרה גלשתי על האופניים למלצ’ט , משם דרך בלפור עד לאלנבי. מזל שכל המסלול הזה הוא בירידה ולא הזעתי.

מתאים לי המסלול האריסטוקראטי הזה, מלורד מלצ’ט ללורד בלפור, אחר כך גנרל אלנבי. חתיכת היסטוריה

קשרתי את האופניים לתחנת אוטובוס והסרתי את המושב ליתר ביטחון. כדי שלא יגנבו אותם. הכל נדחס לתיק הגב.

אלנבי 94, בניין המשרדים הוותיק, הדיף ריחות חומרי ניקוי וזקנה.

פעם היה במעלית שבבניין נער מעלית קשיש שניווט את המעלית בין הקומות עם ידית כמו הגה של חשמלית ישנה בלונדון. המעלית הנוכחית, גם קשישה, אבל עם כפתורים ובלי נער קשיש.

עליתי למעלה. ואכן על אחת הדלתות היה רשום: ליטבק ובנותיו – הוצאת ספרים.

הדלת הייתה קצת פתוחה. דפקתי ונכנסתי.

בחדרון קבלה קטן ישבה נערה צנומה בחצאית בני ברק עם שיער אסוף.

היא נשאה עיניים גדולות ויפות ממסך המחשב שעליו הקלידה במרץ ואמרה בנעימות:

– בוקר טוב, כיצד אוכל לעזור לך בבקשה?

ניסתה לשחק פקידת קבלה מקצועית אבל לא כל כך הצליח לה. קצת ביישנית.

מהחדר האחורי בקע הקול עם המבטא האידישאי שהכרתי כבר מהטלפון.

– ציפקע, תכניסי אותו. אני כבר יודעת מי זה!

ציפקע, הלא היא הנערה הצנומה, הצביעה על הדלת ולחשה משהו. אמרתי תודה ונכנסתי.

בחדר הקטן היה שולחן גדול שכנראה ראה ימים יפים יותר בחדר ועידות של מנכ’ל אמיתי.

לאה ישבה על כיסא מנהלים שגם הוא נראה כפליט משוק הפשפשים.

על השולחן היו מונחים סדורים אחד על גבי השני ספרים רבים עם כותרים שונים.

לאה ליטבק נראתה כפי שנשמעה, דודה דתייה תפוחת לחיים ורדרדות, משקפי קריאה תלויות על רצועה מונחות על שיפוע חזה הדשן, עיניים קטנות כחולות כחרסינה וסביבן קמטי חיוכים. צעיף משי דק הסתיר את צווארה הקצר, למרות שלא היה קר היום.

– שב בבקשה איש צעיר.

– אני לא כל כך צעיר. מחיתי, וישבתי.

אני נחשב לגבוה, אבל לאה הסתכלה עלי מלמעלה למטה. רק לאחר זמן הבנתי שכיסא המנהלים שלה מוצב בכוונה על בימה קטנה כדי להוסיף לה שיעור קומה, תרתי משמע.

– ציפקע!! תביאי שתי כוסות תה עם לימון וגם את מרקחת השזיפים!

– כבר מאימא, נשמעה ציפקע, עמומה מעבר לדלת.

– ואל תעבירי שיחות.

לרגע חשבתי שאני שומע את חנה לסלו באיזה מערכון נשכח על דודה פולנייה. ואז לאה חייכה ופתאום נראתה נחמדה ולבבית.

– טוב, אז מה יש לנו פה?

– מה.. מה השאלה? את הזמנת אותי. מה את רוצה לדעת? היא התבוננה בי קצת ברחמנות.

– מי אתה? מה אתה? למה אתה רוצה להיות סופר צללים?

את המילה צללים התיזה בבוז.

– בכלל, כתבת כבר משהו? פרסמת כבר משהו? למה סופר צללים ולא סופר נורמאלי? עיתונאי, מחזאי, נובליסט, משורר? למה צללים? אין לך כבוד עצמי? אם אתה כותב פורנוגרפיה אני לא הכתובת.

ממש מקלחת קרה. אף פעם לא חשבתי על כבוד עצמי, ובוודאי שלא בהקשר הנוכחי. והשאלות שלה שאלות לעניין. רציתי להוציא מילקוט הגב את הניילונית עם שלושת התסריטים שכתבתי אבל מושב האופניים הפריע. אז הוצאתי אותו מהתיק ולא היה לי מקום לשים אותו אז שמתי את המושב על השולחן והרגשתי מגושם ומטופש. הוצאתי מהתיק את הניילונית והושטתי לה. היא לא הושיטה יד לקחת. העיניים שלה היו ממוקדות במושב האופניים, מושב מעור חום בהיר, חלק ומבריק מרוב חיכוך עם מכנסי הספורט שלי. היא החווירה, הצביעה עליו ושאלה בקול חלוש ומהסס:

– מה זה? מה הדבר הזה? אתה נורמלי? אתה סוטה?

ואז בצריחה היסטרית:

– קח את זה!!!

נבהלתי. חטפתי את המושב מהשולחן ודחפתי אותו חזרה בבהילות לילקוט הגב. ציפקע פרצה לחדר. אחרי מבט אחד יצאה וחזרה מיד עם כוס מים ונתנה לאימא שלה גלולה ואת המים. היא אמרה לי:

– גם אתה זקוק למים. אתה נראה מבוהל. מה קרה? ראיתם ג’וק?

פתאום נשמעה כמו אימא שלה. הליטבק זינק לה מהפה. רציתי להרגיע אותה.

– ציפקע, הכל בסדר, לא קרה כלום, בואי אני אראה לך בילקוט.

עכשיו ציפקע החווירה וצרחה:

– אל תראה לי כלום! לא רוצה!!

היא יצאה מבוהלת מהחדר ועוד הוסיפה בדלת,

– ואל תקרא לי ציפקע. אני לא חברה שלך.

לאה התאוששה ופרצה בצחוק, הסירה את המשקפיים ונגבה דמעות ולא הפסיקה לצחוק. ציפקע חזרה בדאגה, שמה יד על המצח של אימא שלה. לאה ניערה את היד, קמה ואמרה:

– סליחה, אני רצה לשירותים, ויצאה בחיפזון.

זה הותיר לי מספיק זמן להסביר לציפקע בנחת מה התרחש. ציפקע התנצלה בביישנות על שצרחה ונראתה משועשעת ומרוצה מעצמה..

לאה חזרה ואמרה בטון מעשי:

– הכל בסדר, בוא נתקדם.

בסך הכל, התקרית הקטנה הזאת קרבה בינינו. לאה הרכיבה את משקפי הקריאה והתחילה לקרוא ותוך כדי כך השמיעה קולות קטנים של, אהה, ועוד פעם אהה. לא ברור אם כהערכה או כביטול.

ציפקע הביאה תה עם לימון ושתי צלוחיות עם עיסה שחורה וסמיכה. מבטינו נפגשו והיא התחילה לגחך ומיהרה לצאת. שמעתי אותה מצחקקת מעבר לדלת.

קירבתי אלי את כוס התה. אני אוהב לשתות אותו חם מאד ולא פושר. לאה הפסיקה לקרוא ולהמהם נעצה בי מבט חודר מעל משקפי הקריאה ושאלה בקול נעלב:

– מה? הקונפיטורה שלי, שעשיתי במו ידי, לא מספיק טובה בשבילך? יש לך דיאבטיס חלילה?

– לא, לא לאה, לא ידעתי שזה קונפיטורה, זה שחור כזה, חשבתי שזה ממרח שוקולד ואני אלרגי לשוקולד.

שיקרתי. וגם, למה לכל הרוחות אמרתי זה שחור כזה. זה נשמע ממש מגונה.

אבל היא נרגעה:

– זאת ריבת שזיפים מיוחדת. שזיפים מיובשים מעמק סנטה קלרה בקליפורניה. אז אחרי שהשריתי, שטפתי, חתכתי ושמתי בסיר הברזל הכבד, הוספתי ציפורן קינמון הל ושמן יסמין וגם 5 כפות של רום מג’מייקה שקניתי אצל דויד בשוק לוינסקי, ואחרי שבישלתי על להבה פיצפונת כל הלילה, אז אתה!, היא הרימה קול והצביע באצבע מתרה ומאשימה, – אתה! רוצה לבזות את המעדן הזה ואותי!?

נבהלתי. ארס מהול בדבש בסגנון שלה. והזחיחות, ההתנשאות. אני שונא כאלה.

קרבתי את הצלוחית וטעמתי בקצה הכפית. אמממ. זה היה מעולה. הפסקתי לכעוס. עוד לגימת תה ושאבתי את כל המתיקות המופלאה שבצלוחית.

לאה התבוננה בי בעין טובה לשם שינוי.

אחרי שקראה בעיון שני דפים ועלעלה בחופזה בעוד כמה דפים, הניחה את החומר על השולחן ואמרה:

– כישרון יש כאן. אבל גם משהו ילדותי. נוכל לשתף פעולה. אני אהיה הסוכנת שלך. מידי פעם מגיעים אלי לקוחות שרוצים ספר על שמם. בדרך כלל מדובר בספרי זיכרון, אוטוביוגרפיות, שאיפה להכרה, דברים מהסוג הזה.

התפקיד שלך יהיה לשכתב, לסגנן ולבצע השלמות ולרצות את הלקוח. לעיתים הלקוח לא רוצה או לא יכול לכתוב. נגיד אחד שהוא עיוור או אנאלפבית, כן, גם לכאלה יש מה לספר. אתה צריך להיפגש איתו או איתה, לשמוע את הסיפור ולהפוך את זה לספר.

בכלל לא חשוב אם הסיפור מופרך, משעמם, מרגיז, מה שלא יהיה. הלקוח רוצה ספר הנושא את שמו. אנשים רוצים הנצחה. והם משלמים בעין יפה. ואני צריכה לקיים משפחה וגם להכין נדוניה. נכון ציפקע.!! הרימה לפתע קול.

– אויש אימא, תפסיקי עם זה. זה כל כך מביך. ענתה ציפקע בקול מסכן מהחדר הקדמי.

– טוב מידאלע. לא לכעוס. אימא אוהבת אותך.

– אויש. איזה גלותית זאת.

כך המיידאלע. הבנתי לליבה.

לאה ליטבק הניחה מספר ניירות על השולחן והציגה אותם אחד אחד.

– זה הסכם סוכן ספרותי. זו התחייבות לסודיות וזה נוסח החוק לזכויות יוצרים.

– טוב אני אעביר את זה לעיון עורך הדין שלי.

לאה חטפה את הניירות בחזרה.

– אם יש לך עורך דין אז אני הוטנטוטית. או שתחתום עכשיו ותעוף מכאן או שלא תחתום ותעוף עוד יותר מהר, כרטיס לכיוון אחד.

ראיתי שהיא רצינית. לקחתי את העט ללא מילים נוספות וחתמתי על כל מה שדחפה לי מבלי לקרוא.

– ומה עכשיו, שאלתי, – אני משוחרר?

– מה פתאום משוחרר? עכשיו אתה מתחיל ללמוד.

היא שלפה חוברת דקה, ‘מדריך ליוצר המתחיל’ והוסיפה עוד מספר ניירות בניילונית, ‘תהליך הוצאה לאור’ ומחירון.

– עכשיו אתה הולך הביתה ועושה שיעורים. מחר בחינה על כל החומר.

דחפתי את כל הניירות לילקוט הגב שלי, אמרתי יפה תודה ושלום ופניתי לצאת.

היא עוד קראה אחרי,

– ולפני שאתה יוצא תשאיר אצל הבתולה כתובת מייל וטלפון.

– אויש אימא, תפסיקי כבר עם זה.

כך הבתולה.

כשרשמתי את הפרטים הנערה לחשה.

– היא כזאת מציקה. כל הזמן מביאה שדכניות מגעילות. הלוואי שיהיה כבר מישהו ואני אתפטר מההצקה הזאת.

כשהנחתי את העט על השולחן היא שמה את כף ידה על גב ידי ולחשה:

– אתה נשוי? ידה הייתה לחה וחמימה ונרגשת והיא הסמיקה כמו סלק.

משכתי את ידי כנשוך נחש וברחתי משם. אחר כך התחרטתי. היא כל כך רגישה. הבריחה שלי הייתה דבר פחדני ומעליב. אבל לחזור ולהתנצל יהיה יותר גרוע.

כשדיוושתי חזרה, עדיין מבולבל ונבוך, קיבלתי הארה, רסקו. אולי אכיר לרסקו, הבחור הבודד והמיוחד הזה, את ציפקע.