החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מתוק חמוץ בקיבוץ

מאת:
הוצאה: | 2021 |
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

מארג של תמונות חדות וזכרונות מדויקים לצד פרטים עמומים ושאלות שיישארו כנראה בלתי פתורות לעולמים מרכיב את הממואר "מתוק חמוץ בקיבוץ", קובץ סיפורים קצרים שהוא מסע נוסטלגי של המחבר – עופר מיכאלי, בן להבות הבשן – אל ילדותו והתבגרותו בשנות החמישים והשישים בקיבוץ בגליל העליון. עולמה של קבוצת הילדים ׳ערבה׳, שהמחבר הוא איבר מאיבריה, הוא עולם שהיה ואיננו עוד של מדינה צעירה, תום ואידיאולוגיה, טבע פראי ואנשים אצילים. זהו סיפור סיפור חמוץ מתוק על חלום, שחלק מקרעיו עדיין מבצבץ מבעד לערפילי הבוקר בעמק החולה.

עופר מיכאלי (1950) עסק רוב חייו הבוגרים בחינוך ובהוראה, היה ממייסדיו של בית ספר יסודי אזורי, והוא כנראה המורה היחיד לטבע בארץ שנהג להביא לשיעור בכיתה חיות בר פצועות שמצא בגליל העליון. בשנת 2012 קיבל את אות ״יקיר הגליל העליון״ על פעילותו למען אנשים עם נכויות ומוגבלויות.

הוצאה גלילית 2021, עורכים: דן שביט, ח. בלוצרקובסקי, 180 עמודים עם תמונות (נייר נטול עץ) + דיגיטל

 

"אחשלי" מסיירת אגוז כתב ופרסם ספר אודות חייו הסוערים, במעמקי החברה הקיבוצית משנות ה-50 ועד לאחרונה. לא עוד התחשבנות על בתי הילדים והלינה המשותפת, למרות שזה חלק מהתפאורה. לשירות הצבאי ימצאו אזכורים לחוויות שצברנו שם וחברי מהחברה הקיבוצית ימצאו שם אזכורים מרתקים לחייהם.

צביקה גלוברמן

 

לחיות מילדות ועד זקנה באותו מקום, עם אותם אנשים – זו חוויה שלא רבים זכו בה… כשהיינו קטנים היו ארטיקים מרובעים מאד טעימים וההישג האמיתי היה למשוך ולמשוך ולסיים אחרון. אני קורא עוד ועוד מהספר הנפלא. הזיכרון שלך מאד מרשים! מעניין מה קרה מאז לכל גיבורי וגיבורות הספר?!

נתן און בר

 

עופר, סיימתי עכשיו לקרוא את הספר שלך. ספר מטלטל – חמוץ מתוק. היו קטעים ממש קשים שהשאירו בי רושם עמוק. והיו כמובן סיפורים מצחיקים שמהם נהניתי מאוד. אתה כותב נפלא: כל כך קריא וסוחף ונוגע בלב… היה לי מאוד מעניין ללמוד עליך ועל חייך. בהחלט לא פשוט לגדול כמו שגדלת, וכל הכבוד לך שהגעת לאיפה שאתה היום. בקיצור עופר, תודה שכתבת את הספר. מחכה כבר לספר הבא.

תמי בילו

 

בלעתי את הספר בשקיקה. הוא שייך לז'אנר האהוב עלי במיוחד שעליו נמנים הספרים 'הביתה' של אסף ענברי ו'היינו העתיד' של יעל נאמן, ועוד… כאבתי, דמעתי, וצחקתי חליפות. הכתיבה קולחת ומשעשעת ביותר, ובו-זמנית, לעתים, מעוררת פלצות. הרגשתי שמתחילתו ועד סופו, שרויה בין דפי הספר כנות גדולה ואהבה רבה למקום ונזכרתי בד"ר לאצר, שהילכה איימים גם על בני דורי, על אף פער של 7 השנים בינינו… שאפו לכותר ולעורכים!

מירה יעקבסון

 

כתיבה קולחת, מצחיקה ומסקרנת. התרגשתי מאד. הייתי מרותקת לסיפור התאונה שלך. ספר מקסים. נכס לכל קורא. כתיבה שבכל מילה ובכל שורה שומעים ״עופר״. ייישר כח איש יקר.

דינה מנור

 

כמי שבא מרקע דומה, יש לי כל כך הרבה לומר על הדמיון בחינוך הילדים בכל הקיבוצים, על השובבות, על הערכים, על החברות ועל האחריות. קראתי, נדהמתי, כאבתי והתפללתי לשלומך מהתופת אליה נפלת מתוך מסירות ואהבה לגוזלים(תרתי משמע)…

ניצן ברקן

 

הספר הגיע לידי ומיד פתחתי בקריאה מרתקת. כתוב נפלא מושך, מצחיק, חוויתי, מעורר שפע זיכרונות… עופר עשית זאת!

רותי בן דוד

מקט: 001-3000-226
מארג של תמונות חדות וזכרונות מדויקים לצד פרטים עמומים ושאלות שיישארו כנראה בלתי פתורות לעולמים מרכיב את הממואר "מתוק חמוץ […]

מה יפים הלילות בגנון

1955

אני מודע לכך שמה שאכתוב בפרק זה עשוי לעורר כמה מחלוקות, אך אני כותב זיכרונות פרטיים, ואם מישהו זוכר אחרת — בבקשה שיכתוב אותם.

אני זוכר בבהירות את הלילות החל מ־1954 עת היינו שישייה ואחרי זה שנים־עשר ילדים בגנון — הבית שמאחורי בית התינוקות דאז, ומועדון דורות היום. בדרך כלל היה לנו סדר יום כל־כך עמוס ומעניין עד שעוד באמצע ההשכבה בערב חלק מאתנו היו נרדמים. יָם / יָמיק לוין (שמה היה מרים אבל אף אחד לא קרא לה כך) הייתה הגננת שלנו, וסדר היום שלנו בגנון היה עמוּס ומעניין בצורה בלתי־רגילה: טיולים ארוכים אל מחוץ לקיבוץ וטיולים קצרים להכרת הקיבוץ וענפי המשק שלנו, פעילות בערימות הגרוטאות, ארגז חול, ציורי ידיים עם עיסת קמח ומים רותחים מעורבבים עם צבעי מאכל ששמשו אותנו כצבעי ידיים, ועוד עיסוקים שונים שבוודאי שכחתי. יָם, זו ההזדמנות שלי לומר לך תודה על כל מה שעשית במשך שש שנים בגנון, בגן ד׳ ובערבה. את שקועה ונטועה בצורה מופלאה במוחי ובזיכרונותיי, אף על פי שלפעמים גם קצת פחדתי ממך.

בלילה נשארנו לבד, שומרת הלילה במקרה הטוב הייתה נכנסת פעם בשעה לבדוק מה קורה בגנון. בדרך כלל היינו נרדמים וישנים כמו בולי עץ. נכון, פחדתי מאוד מאוד, בייחוד מהסורים, והפחד הזה עזב אותי רק בסיומה של מלחמת ששת הימים. לא פחדתי מגנבים, שודדים או מכשפות, כי השער של הקיבוץ היה תמיד סגור בלילה (אִמרה של יָמיק, כדי שלא נפחד מגנבים, שודדים ומכשפות). אם פחדתי הייתי נכנס למיטה של עירית יסל וישן בזרועותיה או שהיא ישנה בזרועותיי, ומדי פעם גם אהבנו להשתולל!

בחדרי גנון החדרים היו אשנבים בגודל של 40 על 20 סנטימטרים בגובה של 60 סנטימטרים מהרצפה, ואשנבים הרבה יותר גדולים במרחק של כ־60 סנטימטרים מהתקרה. בקיץ היו פותחים את האשנבים לאוורור ובחורף היו סוגרים אותם.

התפקיד שלי בהשתוללות היה לשמור שיָמיק לוין לא תפתיע אותנו. הייתי שוכב במיטה ומציץ דרך האשנב לכיוון חדר האוכל של הקיבוץ ומתצפת אם מישהו מתקרב. ליָם הייתה שמלה מקסימה! עד היום אני זוכר אותה לפרטי פרטים: שמלה שחורה עד קצת מעל הברכיים, ועל החלק העליון שלה, מסביב לצוואר, רקמה תימנית יפהפייה שפס עבה יורד מצד ימין עוד 20 סנטימטרים מטה באותה רקמה מקסימה. בדרך כלל הייתי תצפיתן אחראי מאוד (שוין, בן של יֶקֶס) וברגע שראיתי את יָם יוצאת מחדר האוכל הייתי צועק: ימבה (ים באה) וכל הילדים היו נכנסים למיטות ועושים עצמם ישנים. אבל פעם אחת פישלתי בגדול, אוי כמה בגדול…

באותו ערב תכננו מריחת ריבה ובתוכה עוגיות מרוסקות לכל הילדים באזורים הכי הכי מוצנעים. כל הילדים התפשטו, בנים ובנות, ופישקו מה שצריך, ואז, בדיוק בקטע הזה, נרדמתי על משמרתי. התעוררתי כשאני שומע את יָם נוזפת, נושפת, רוטנת, אבל לא צועקת. כל הילדים עמדו עירומים בשורה ועל אבריהם, שאז לא היו מוצנעים, מרוחה עיסה אדומה מרובבת בשברי עוגיות. גם אני צורפתי למסדר הזה, והייתי היחיד שהיה לבוש בפיג׳מה. תאמינו או לא, אבל יָם רשפה אש על שני עניינים בלבד: על זה שהשתמשנו בריבה ועוגיות שהן כל כך יקרות, בזמן שההורים שלנו עובדים כל כך קשה כדי שלגנון יהיה מה לאכול, והדבר השני: שעכשיו כולנו ננקה את הלכלוך מעצמנו ומהרצפה. זה היה עונש קשה כי יָם הכניסה את כל זבי הריבה ושברי העוגיות לאמבטיה אחת שהייתה בגנון, והשפריצה עליהם מים קרים! לא היו אז מים חמים בגנון, אלא בצהריים בלבד, כאשר דוּד החימום דלק מהבוקר. זה היה עונש קשה, כי כולם קיבלו מים צוננים על המקומות הכי חמים ואינטימיים בגוף, ואל תשכחו שמי שמרח את הריבה והעוגיות דחף אותם עמוק עמוק… כאן בעצם מתחילות הבעיות הסקסואליות של חלק מהקשישים שהיו פעם ילדי הגנון ואחר כך לילדי ערבה. למרות המחדל הזה בשמירה לא ננזפתי על ידי הילדים ועוד שנים המשכתי להיות השומר מפני בואה של יָם לגנון, אחרי זה לגן ד׳ ואחרי כן לערבה. הו, מה יפים היו הלילות בגנון.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.