החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בית הספר האנגלי

מאת:
הוצאה: | 2014-03 | 242 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:


נורה-לוי

בית הספר האנגלי הינו סיפור אהבה בין מורה צעיר לבין אישה ההולכת עד הסוף בעקבות חלומותיה. מודעה אקראית באינטרנט, מסקרנת ומעוררת את דפנה והיא מגיעה לבית ספר מבודד בדרום אמריקה. סיפור אהבה נרקם בינה לבין מורה מקומי צעיר ושרמנטי. באחד הלילות היא חולמת על אישה שמעולם לא פגשה והוזה את מותה. חוויות מטלטלות עוברות על דפנה, לאחר שגופת אישה מתגלית. היא המומה מחזיונה שהתאמת וחייה נעים בין אהבתה הסוערת לחואן לבין חלומות, הזיות ורגשי אשם, הנטווים במרקם עדין בין מציאות לדמיון.

בהתכתבות מיילים מרתקת השזורה לאורך הספר בין שתי חברות ושתי יבשות – בין דפנה הגיבורה המטיילת בדרום אמריקה, לבין חברתה ענבר המטיילת בהודו, סודות מתגלים, רחשי לִבָּן והרפתקאותיהן.

זהו סיפור מסע רוחני ופיזי, כתוב בהשראת חוכמת הזן. מקריות וקרמה נטווים בו כחוט השני.

האם הגורל מתווה את חיינו? שואלת דפנה. האם אפשר לברוח מהמחשבות של עצמנו? אך המציאות מפתיעה, טורפת את הקלפים ומציגה אמת אחרת לגמרי.

בית הספר האנגלי חתום בשם עט נורה לוי, שם נעוריה של נורית מנור, כדי שתוכל לעמוד מהצד ולהביט פנימה ולספר.

המוטו בספר: "כל בוקר השמש זורחת. יום חדש עולה, מזל חדש."

מקט: 978-965-565-205-5
מסת"ב: 978-965-565-205-5

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

העגלה נעה במהירות קדימה, במישור האינסופי, קיפצה על האבנים שהשתקשקו תחתיה. ישבתי על ספסל העץ ומזוודותיי רעדו לרגליי. מרבד חסר גבולות בצבע החמרה היטשטש לכיוון האופק. פניו המחוספסים של אלפונסו ניבטו אליי, עיניו הביטו הרחק. נער זקוף הדהיר את הפרד, תנועותיו שידרו מקצועיות וביטחון. הוא החזיק בשוט ובמושכות במיומנות, כאילו עשה זאת מאז ומעולם. אלמלא התמונה שנותרה בזיכרוני, תמונת תחנת הרכבת שירדתי בה זה עתה והבתים הקטנים והרעועים בצדה, הייתי בטוחה שלא קיים מקום כה עדין, נידח ועצוב.

יחידה ירדתי בתחנה. על הרציף עמד בית קטן וגלמוד שכתליו כתומים דהויים. ממול, בצדה השני של המסילה, על קרקע מוגבהת קמעה, עמדה שורת בתים מהוהים, שהרוח שָׁחקה והיכתה בהם ללא רחם. תחנה ריקה מאדם ניבטה אליי, כרישום ישן שצויר בצבע מונוכרום חום-כתום.

גבר גבוה ניגש אליי, שני חריצים עמוקים בפניו היו חותם דמותו. חיוכו היה טוב, חזותו רגועה. הוא הציג את עצמו באנגלית וחייך: "נעים מאוד, אלפונסו, חיכינו לך." מסתורי ומוזר היה המפגש. נער חסר גיל הוריד את המזוודות מן הרכבת והיא נסעה לה. בהתרחקותה הרגשתי שניתק הקשר שלי לעולם שהכרתי. צעדנו מרחק קצר בדרך חולית ועלינו על עגלת עץ שהמתינה.

שקשוק העגלה התמזג בשריקת הרוח. הפרד דהר כרוקד משמחה והיה חלק ממשחק התנועות האחידות של הנער, שהחזיק בחיוּת במושכות ולא הביט אף לא פעם אחת לאחור, לראות אם עדיין אנחנו שם.

"תחצו מישור רחב ידיים," כתבו במכתב ההוראות. בקוצר רוח חיכיתי כבר להיות שם. בפליאה הבטתי בשלוש המזוודות שארזתי בהן את כל עולמי. אני פה! מודעת לא מודעת, יודעת לא יודעת לאן אני נוסעת, וגופי נע בקצב העגלה הרוטטת. ידי מתרוממת לבדוק אם הכובע עדיין על ראשי. בהוראות הדגישו: "השמש יוקדת. יש לחבוש כובע נוח הנקשר היטב לצוואר. אין אפשרות לרדוף אחר כובע שעף ברוח."

המכתב שהודיע על קבלתי לצוות, הכיל הוראות מדויקות מאוד שהכתיבו הכול, מגודל המזוודות ועד לפריטי הלבוש המומלצים לנסיעה: "מומלץ ללבוש חולצת כותנה, מעיל רוח קל ולנעול נעלי הליכה נוחות. הנציג שלנו יספק לכם כריכים ומים. משך הנסיעה מן התחנה לבית הספר האנגלי כארבע שעות." שתיתי מים, אך למרות הרעב שתקף אותי, לא יכולתי לאכול את הכריך מול פניו של אלפונסו.

האדמה נראתה כשריד מעולם קדמון. כאילו הטיחו בה אבנים משמים, ריפדו אותה לסירוגין, לְנַחֲמָהּ. עצים בודדים, עקשנים, דלילי עלים, שברו את קו האופק, בדרך נס הגיעו ושרדו. ודאי לא שכוחי אל; אדרבה, רק יקירי אלוהים שורדים.

אדמה אדוּמה חרוכה רצה מול עיניי, תמונה אחר תמונה עד האינסוף.

השמש להטה. האוויר היה חם וכבד. אדים עלו מן הקרקע. מערבולות חול הסתחררו סביב עצמן כסביבונים. רגבים רגבים כגלים יצוקים הבזיקו. הכול בהק. מבזקי אור בצורת מרובע רב ממדים התנועעו בחלל, סנוורו את עיניי. פתאום, מערבולת עטפה אותנו. התנועענו בתוך משפך חול. גרגרי חול דבקו לשפתיי, חדרו לנחיריי. אך העגלה המשיכה לשעוט בעליזות, עברה דרך קיר מאובק שעמד מולנו, כמו ידעה את דרכה מעצמה. ואז הקיר התפוגג והדרך התבהרה. נשמתי לרווחה. רק קו האופק עוד היטשטש, נטמע בשמים הצהובים.

גוש ערפילי התגלה באופק. צמח מן האדמה, נצנץ, הבהב ונעלם.

ושוב פעם האופק היה ריק.

"פאטה מורגנה!?"

אלפונסו חייך.

"מתי נגיע?"

"בעוד פחות משעה."

המשכנו לשעוט קדימה.

מבנים בוהקים הצטיירו בבהירות באופק.

בבת אחת ריח עז של צואה פרץ מכל עבר, נשף בפנינו. התחלחלתי. עצרתי את נשימתי וזזתי הנה והנה בתקווה חסרת תוחלת להימלט מן הצחנה.

"גָנְזוֹ! קח ימינה!" צעק אלפונסו לנער, בספרדית מתגלגלת. "היכנס לבית מהכניסה השנייה! הרוח מזרחית, דוחפת חזק לפנים, והגברת…"

גנזו שרק שריקה חדה והסיט את המושכות במיומנות. העגלה נעה בחטף ימינה, ואנחנו איתה. בן רגע נמוג הריח הנורא ובמקומו חזרה להתדפק על פניי הרוח היבשה והטובה, נטולת הריח, חסרת הפשרות.

"תמיד זה תוקף אותנו בנקודה הזו. כאן מאגר הצואה. היום קוראים לזה בריכות חמצון. היינו צריכים לעקוף את הכניסה המזרחית ולהיכנס לבית הילדים ממערב; הדבר היה מונע ממך את המפגש הבלתי נעים הזה. אנחנו רגילים לקבלת הפנים הזו," אמר אלפונסו וחייך ברכות. "זה חלק מהמקום הזה, מימים ימימה," המשיך בנחת. "התוואי העיקרי של בריכות החמצון עובר בערוץ, רק בחלקו נוגע בחומות וזו הבעיה האחרונה שנותרה. אנחנו משתמשים בשיטה טבעית לטיהור השפכים – השיטה היחידה המתאימה ליישוב קטן ומבודד כמו שלנו. שתלנו צמחייה סופגת ריחות וגם צמחים שדוחים יתושים וחרקים," אמר בהתלהבות פתאומית. "המצב השתפר מאוד בשנים האחרונות. אם תרצי, אסביר לך בהזדמנות על הסימביוזה בין האצות הירוקות והחומרים. זה מעניין מאוד," הוסיף, והשתתק באחת.

החומות התקרבו לעברנו, גדלו מרגע לרגע ונראו כעיר-מבצר עתיקה. הרוח התגברה. אלפונסו נענע כתפיו, איפס אבריו, כחכח בגרונו כמכוון מיתרים והחל מדבר בפאתוס: "הבית נבנה בצורה חכמה ובסימטריה מלאה, על-פי חוקי ארכיטקטורה עתיקים. יש כניסות מארבע רוחות השמים! אצלנו יש התאמה מלאה בין חוקי הטבע והארכיטקטורה. הדבר מתבטא בהרמוניה בין המבנה החיצוני לחלוקה הפנימית ובין המרחב הפנימי למבנים, לחומות ולצריחים. השערים והחלונות אף פעם לא פרוצים לרוח, לכן תמיד נעים וקריר בבית ולא מרגישים את החום הגדול. אנחנו חובקים את חוקי הטבע בכל תחומי החיים, הם המובילים אותנו – עבר והווה בכפיפה אחת! זה הקמע והמזל של המקום."

חומות החימר הגבוהות קרבו והלכו. הרוח שככה.

"אנחנו נכנסים בשער המערבי," קרא אלפונסו.

הצריחים הביטו בנו מלמעלה בסקרנות.

משנכנסנו אל בין החומות הרגשתי רגועה ומוגנת, כאילו חזרתי הביתה מקרב שזה עתה ניצחתי בו. הגעתי מעברם האחר של החלומות.

אלפונסו וגנזו הורידו אותי בפתח הבניין הראשי. פריחה מדהימה קידמה את פניי. פעמוני מג'נטה בוהקים עיטרו את עמודי הכניסה, כפי שנכתב במכתב ההנחיות: "…פרחי קַנְטוּטָָה יקדמו את פנייך, הם סמל ה'בית'."

דרך דלת עץ עתיקה ומרשימה נכנסתי לאולם רחב ידיים שהדיף ריח עץ ישן ומתוק. מלמעלה נשמעה שירת מקהלה שמימית, "גלוריה" מ"מיסה קריאולה", במלוא הדרה! נשימתי נעצרה. עמדתי והקשבתי. המוזיקה המתעצמת הפיחה בי רוח של תקווה. התקבלתי רצויה. אישה המובילה את חייה.

הכול החל במודעה שנתקלתי בה במדור "דרושים" באתר אינטרנט כלשהו:

דרושים

עובדי הוראה לבית ספר אנגלי, במקום ייחודי

בעלי משמעת עצמית גבוהה, מוסריים ואוהבי אדם

אנשי חינוך בתפיסתם הרעיונית

(לאו דווקא מוסמכים להוראה)

משך העבודה: 3 שנים מלאות

המתאימים מתבקשים לשלוח מייל לקבלת פרטים נוספים:

[email protected]

עם קריאת המודעה נכנסתי למסלול המסע אל הבלתי נודע. עניתי במייל. למחרת קיבלתי תשובה, שהגבירה את סקרנותי ועוררה את דמיוני.

"גיל המינימום לקבלת המשרה: 30. המשרה מתאימה גם לגברים גם לנשים. ידיעת אנגלית חובה, ברמה טובה." כתבו.

"לתשומת לבכם: ההתחייבות היא לעבודה רצופה במשך שלוש שנים (חופשות – עפ"י תנאי ההסכם בלבד). ייחתם חוזה בפני נוטריון, בסוף תהליך הקבלה."

" ב ה צ ל ח ה ! "

אני מחייכת, לא נרתעת וממשיכה. הבלתי אפשרי והבלתי ידוע כובשים את לבי. התרגשות מציפה אותי.

אלפונסו וגנזו הניחו את המזוודות שלי בחדר ויצאו. סגרתי אחריהם את הדלת. התנשפתי בכבדות. התיישבתי על המיטה הגבוהה שבמרכז החדר והתרווחתי. החדר היה בדיוק כפי שתואר בהסכם: "לרשות איש הצוות יעמדו מיטה נוחה, ארון עץ בעל שלוש דלתות בגובה 2 מטר, שולחן טואלט, שידת עץ סטנדרטית עם מגירות ומנורת לילה. הקירות צבועים בצבע שמן עד לגובה 1.5 מטר, לשם רחיצתם במים ובסבון לפי הצורך." גם מידות החדר וגודלו של החלון בקיר המזרחי תוארו בדייקנות. הנה הווילון האטום שציינו. בתקווה שיכסה את מסת שחור הליל ובבוקר ימנע מקרני השמש הפולשניות לרצד על עיניי.

בבת אחת התחוור לי איך חלום נהפך לממש. זמן מה החלום הוא רעיון ופתאום, כמו בלהטוט, החלום נהפך למציאות. כעת אני נמצאת במציאות הנזירית שבחרתי בה, שהייתה עד כה החלום.

היכן הייתי בתהליך?

"…מוזמנים בעלי מקצועות אמנות למיניה: ציור, פיסול, כתיבה, אריגה, צורפות, קדרות ועוד," כתבו עוד במכתב. "הערכה גדולה לנו לבעלי מקצועות ותחביבים ייחודיים; כל אלה יתקבלו אצלנו בשמחה: שען, צורף, סנדלר, רצען, חרש-ברזל, קולע סלים…" המילים היו מזמינות ומאתגרות. הלכתי שבי אחריהן בלב שלם ובנפש חפצה.

אני שלווה להפליא.

להקת זבובים חגה סביב האהיל הלבן מעל לראשי, הקישוט היחיד בחדר. הזבובים זמזמו ועפו במעגלים, עשו בחדר כבשלהם. תחילה רק הבטתי בהם, אחר-כך נופפתי בידיי בתנועות רחבות ואפילו קפצתי מעלה-מטה. לבסוף פתחתי את החלון לרווחה, אך הם לא שינו את מסלולם. הבנתי שנכנסתי לטריטוריה של הדיירים הקבועים בחדר ואילו אני "אורחת פורחת שהגיעה מאי-שם ומפריעה", הרהרתי בקול. הנחתי את המזוודה הגדולה על המיטה. פתחתי אותה וכל חיי פרצו החוצה – מכנסי ג'ינס רקומים שקניתי ביפו העתיקה, שמלה שחורה המתאימה את עצמה גם כשאני עולה במשקל וגם כשאני יורדת, חזיית תחרה שחורה שקניתי עם מיכאל בלונדון, עוד כשאהבנו.

הזבובים הוסיפו לזמזם מעל לראשי. בדקתי את השירותים והמקלחת, גם שם נמצאה טייסת זבובים שהתנועעה בעליזות בקווים אסימטריים בין המראה לחלון. פרץ האוויר שנכנס בפתאומיות כשפתחתי את הדלת גרם לאחדים להיתקל בקיר ובמראה, שכמו הבזיקה והם נבהלו. פרט לכך המקום היה נקי מאוד. בפינת תקרת האמבטיה משך את מבטי ריכוז גלמים שקופים שזורים ברִקמת קורים כתחרה. ובפינה אחרת נרתיקים זכים כזכוכית היו תלויים מהתקרה ובתוכם זחלים שהתאבנו. הבטתי בהם באי-נחת.

"מכולת הצוות"! נזכרתי בשלט בוהק שמצמץ אליי מגומחה חשוכה, במבואת המדרגות. החץ הפנה ימינה. האותיות היו כתובות בכתב יד ילדותי מסולסל.

"רשום 3 מצרכים האהובים עליך ביותר," ביקשו בשאלון ההצטרפות לצוות.

רשמתי: פטריות, אבוקדו, דבש.

זו הייתה השאלה החיננית ביותר מכל עשרות השאלות שנשאלו.

"אם המצרכים שרשמת אינם בתפריט המטבח, ייתכן ויהיה אפשר לקנותם באופן עצמאי במכולת הצוות," נכתב בהמשך.

"ואם המצרכים שרשמת אינם בנמצא בבית הספר האנגלי, האם תשרוד בלעדיהם?"

כן / לא / אולי

הפתעתי את עצמי. עד אותו רגע לא ידעתי שאלה המזונות החביבים עליי ביותר. ומה יהיה אם לא אמצא אותם במכולת הצוות? מפליא, עוד בביתי התחלתי את המסע שלי אל עצמי!

סימנתי "כן".

נכנסתי למכולת הצוות, שהייתה אפלולית, מעוטת מוצרים ונראתה יותר כמועדון וכמרכז מידע. בפינה עמד שולחן עגול וכיסאות סביבו, ועל קיר שלם היו נעוצים עלונים, מודעות ומכתבים שלא הגיעו לתעודתם. מאחורי דלפק עץ ארוך וכהה צצה אישה צעירה, קצוצת שיער ומקועקעת זרועות.

"מה בשבילך, גבירתי?" שאלה במבטא סקוטי.

הרגשתי מוזר. זמן רב לא שירתו אותי במכולת או בסופרמרקט, שבהם, אפילו כשמחפשים עזרה לא מוצאים איש. לרוב אנחנו "בוחרים" מוצר באופן אוטומטי; זה שטיבו הושתל בתודעתנו, למרות שעל המדף עומדים בגאון עשרות מתחריו. הרגשת האנונימיות והאינטימיות בזמן הקנייה נעשתה מוכרת ואף רצויה.

"אני מחפשת תרסיס נגד זבובים וחרקים," אמרתי לקצוצת השיער.

דקה ארוכה הביטה בי הצעירה תכולת העיניים בשתיקה.

"תרסיס נגד זבובים וחרקים…" חזרה הצעירה על דבריי בהדגשה. כבר במבטה היה מן הקטילה והנזיפה.

"כן, משהו… לקטילת חרקים," אמרתי בקול הכי רך שהצלחתי להפיק.

"אנחנו מגינים על החיים ונמנעים מלהרוג. גם לזבובים ולחרקים יש זכות לחיות!" אמרה כועסת.

"הגעתי ממש עכשיו…" הסברתי בכמעט תחינה, "בחדר שקיבלתי יש המון זבובים, נרתיקי פרפרים, גלמים…"

עיניה הכחולות ננעצו בי; הביטה אך לא אמרה עוד דבר.

חזרתי לחדרי בידיים ריקות. הבנתי שב'בית' מותר לכל יצור חי להתגורר היכן שיחפוץ ואני היא זו שצריכה להסתגל ולהתאים את עצמי. מיקמתי את תמונתם של דניאלה, ארז והילדים על השידה ואת תמונת יעל ואביב בירח הדבש, כדי שארגיש בבית.

כשהגיע אלפונסו לחדר, לבדוק על אודותיי, מצא אותי מביטה בחשש ובדחייה בפינות החדר ובגלמים הדבוקים לתקרה.

"נשפך לך בושם?" שאל.

"כמה טיפות," עניתי. לא סיפרתי שהתזתי בושם על הזבובים ועל נרתיקי הפרפרים, כדי שיידעו שגם אני גרה כאן.

למחרת, יום שישי, שובצתי לפעילות עם אלפונסו, כדי להשתלב ולהתאקלם. הכול התנהל בפשטות וללא משוא פנים. אחר הצהריים התבקשו הילדים להתקלח מוקדם ולהתכונן למסיבת יום הולדת של שלושה מהם. המסיבה הייתה אמורה להתקיים בשעות הערב המוקדמות באולם הפעילויות.

"לאירוע כזה כל השכבה הצעירה מוזמנת. חוגגים בשירה, במשחקים, אוכלים דברי מתיקה ולפעמים אפילו רוקדים," הוסבר לי. בקבוצה שהצטרפתי אליה היו שמונה בנים בני 7-8. הילדים קיפצו וצחקו, רצו במעגלים, נאבקו, שבו לרוץ וחוזר חלילה.

"המורה החדשה!" קרא אחד הילדים והצביע עליי. הילדים חדלו מקפיצותיהם ונעצו בי מבטם, מודדים אותי מכף רגל ועד ראש. הם הביטו בפניי, בתסרוקתי, בחנו את בגדיי ואת נעליי.

"תכירו, המורה דפנה," הציג אותי אלפונסו, "אנחנו נדאג לקבל את המורה החדשה באדיבות ובנועם, כך הקליטה שלה תהיה נעימה וקלה, ואני בטוח שהיא תעניק לנו מאיכויותיה המיוחדות." כעבור רגע נפנו הילדים ממני, המשיכו במשחקיהם ואני נותרתי חלולה בעקבות מבטיהם הנוקבים שעברו דרכי.

נכנסנו לחדר הלבשה גדול ובמרכז כל אחד מקירותיו פתח המוליך למקלחת. הילדים הגיעו עם שקיות בגדים נקיים. על מוטות עץ ארוכים הצמודים לקירות היו מוברגים מִתלי פליז מסוגננים. מעל כל מתלה התנוססה מדבקה ועליה רשום שם הילד בכתב יד יפה ומסולסל. כל ילד תלה את השקית והמגבת שלו במקום המיועד להן.

"באופן יוצא מן הכלל, בגלל האורחת שלנו היום, רוצו למקלחות בתחתונים!" קרא אלפונסו וחייך. נשמעו קריאות שמחה ספורות ובתוך שניות נעלמו הילדים במקלחות. בחנתי בתשומת לב את השמות המצוירים מעל המתלים: מרסלו, ג'ושוע, אלפרדו, פרננדו, רודריגו, פְּיירו, קרלוס, חואן, אלחננדרו, חוויאר, לואיס, ריקרדו, פדרוֹ, מתאוס, ועוד. ובצד האחר – אנג'ליקה, אנדריאה, אוגוסטינה, מריה, קריסטינה, קטלינה, איזבלה, ביאטריס, גבריאלה, קלאודיה, אַנְקְטי, קטרינה, מיכאלה…

ריחם של הילדים הזכיר לי את ילדיי אחרי האמבטיה, ריח סבוני-ילדותי מתקתק. מגעם היה רך, עיניהם צוחקות, שְׂערם מסורק ובגדיהם נקיים. מן המקלחת נכנסו הילדים לאולם, טהורים וזריזים ככספית. הסקרנות היא שדוחפת, אך מה בלבם? אילו סודות צופן כל אחד מהם? איזה משא נושא כל ילד על כתפיו הקטנות? הוצפתי בשמחה מהולה בעצב. מחשבותיי נסבו על ההחלטה המוזרה שלי – לעזוב הכול ולנסוע אל הבלתי נודע.

אלפונסו נכנס לאולם דוחף עגלת-שולחן מקושטת. נערמו עליה סוכריות צבעוניות וממתקים ארוזים בצלופן. בעקבותיו פסעו הבנים בחגיגיות. בצעדים מהססים הגיע גם ילד שלא מן הקבוצה. ראשו בלט מעל כולם. מראה פניו בוגר, לבושו נאה, מכנסיו כהים, שְׂערו שחור ומסורק לאחור ובידו זר פרחים אדומים וצהובים. ילד צעיר ניגש אליו והחיבה ביניהם ניכרה למרחוק. תנועות ידיו של הילד הגבוה בלטו, כי ליווה את דבריו בנפנוף הפרחים הנה והנה.

"ריקרדו עם הפרחים, זה סיפור אהבה…" לחש אלפונסו באוזני. "הפרחים מיועדים לאיזבלה, הלומדת בכיתה שלי, עם אחיו הצעיר…" המולת הילדים גברה סביב עגלת הממתקים ושני האחים נבלעו בקהל מאחור.

"הבנות מגיעות! הבנות מגיעות!" קרא אלפונסו. "היכן השתייה? הכוסות? סדרו את הכיסאות! נרקוד! מוזיקה!" אלפונסו דיבר בקול מתנגן והחל לנוע בפסיעות גדולות כבריקוד ואלס. אישה גבוהה בשמלה אפורה ארוכה נכנסה בהליכה מלכותית, בידיה עוגת שוקולד ובעקבותיה שורת בנות מצחקקות. להבות קטנות רטטו מעל העוגה, משכו את הילדים כמגנט.

הילדים סידרו את הכיסאות במהירות, זה לצד זה במעגל כמעט מושלם, על-פי הקווים המסומנים על הרצפה. בצד המרוחק של החדר ראיתי את הילד הגבוה, ריקרדו, מושיט זר פרחים לאיזבלה הקטנה…

ראשי הסתחרר. הכיסאות נעו סביבי, זר הפרחים ריצד, והנה אני רחוקה מאוד… אני בבית שלי, ביום הולדתי, והבית מלא אורחים ומיכאל מפתיע אותי בזר פרחים ואומר: "תודה על הכול! אבל… לא אשאר לגור איתך עוד, אני צריך חיים…"

אני לא מבינה את דבריו, כאילו דיבר בשפה זרה, מילים חסרות פשר.

"רציתי להגיד לך תודה," שמעתי אותו אומר, "אני מתחיל חיים חדשים. עובר לגור עם אישה אחרת," והצביע אל עבר החוץ. "זו ההזדמנות שלך לפתוח דף חדש, לפרוח שוב," אמר ויצא מהחדר.

אני חיה איתו שנים, מחכה לו, אוהבת, ועדיין לא מכירה ולא מבינה אותו.

אני ניגשת למראה. בפניי הניבטים שם אני רואה אישה מבוגרת ומוזנחת, אישה זרה. צִלּוֹ הצעיר של אישי יצא את החדר, לבוש בהידור.

מיכאל ואני שוב נתקלים זה בזה והוא אומר לי בלחש: "אל דאגה, לא תרגישי בודדה כשאלך, אחת לשבועיים אבוא אלייך."

אחת לשבועיים? חיים כפולים? ומה יהיה איתי כשהוא לא יהיה בבית? אולי אצא לבילוי, אמצא עיסוקים כוזבים.

המסיבה הסתיימה. האורחים הלכו. נשארתי לבדי.

"יום הולדת שמח! יום הולדת שמח!" שרו הילדים סביבי בהתלהבות. חמודים, טהורים.

"יום הולדת שמח!" אני ממלמלת ומקווה שלא הרגישו שלא הייתי פה. אני כאן! כאן! בעולם החדש שלי!

"דפנה, החדשה! שבי איתנו," אמרה האישה בשמלה האפורה וחייכה, והצביעה על כיסא, "אני אלכסנדרה." התיישבתי. אלכסנדרה נאה, חטובה, גבוהה ממני לפחות בראש, אבל משום מה אני חשה קרירות בסביבתה. הילדים ישבו במעגל ושרו בהתרגשות, בהתלהבות. איש צעיר שגון פניו חמרה ניגן בגיטרה. הוא הביט בילדים וחייך אליהם בחיבה. רגלו האחת הייתה מורמת על כיסא והוא לפת את הגיטרה כאישה נאהבת. מרוכז היה בצלילים שבקעו מן הכלי, נשם אותם. והמוזיקה ליכדה את כולנו.

שלושה ילדים עמדו במרכז המעגל, חגיגיים, מבריקים ממש, התנועעו לקצב המוזיקה. אחד מהם נע באי-נוחות, שפשף עיניו בביישנות; שפת גופו הדגישה את הקושי שלו לעמוד במרכז, לעיני כול. גופו התפתל בין צלילי המוזיקה ובין גלי הבושה. השני בחן את הסובבים, חג סביב עצמו כלא מאמין וחייך בהשתאות. מבטו של השלישי היה נעוץ בעוגת השוקולד המבריקה ובנרות המנצנצים, המהפנטים. אלפונסו ישב אף הוא במעגל, כאחד הילדים, ושר. בניצוחה של אלכסנדרה, נשפו שלושת חתני השמחה והנרות כבו. קול צהלת הילדים נע בחדר כגלים. השתרר שקט מתוק כשהיא פרסה את העוגה. אך הצהלות שבו והתרוממו כשפרוסות העוגה נמצאו בכל צלחת ואצבעות קטנות שוטטו בין קרם השוקולד לסוכריות הג'לי, הטופי, המרשמלו והפה.

ריח הטופי, הטוטי-פרוטי, הציף אותי והעלה זיכרונות ענוגים מימים עברו; ראיתי את דניאלה ואביב שלי, ילדיי הקטנטנים המתוקים…

"טעימה לך העוגה?" שאל אותי הצעיר שניגן קודם וכעת אלפונסו תפס את מקומו עם הגיטרה. פניו של האיש היו ברונזה יצוקה. הוא הביט לתוך עיניי.

"כן, טובה," עניתי אוטומטית.

"הפרוסה שלך עוד שלמה… כדאי לך לטעום!" חייך כמתנצל והושיט אליי יד חזקה, "נעים מאוד, חואן."

"נעים מאוד, דפנה," עניתי, מתאימה את עצמי לחינניות שהציג בה את עצמו. הוא היה נינוח ומרוצה.

חיפשתי מקום פרטי יותר, אבל לחדרי לא רציתי ללכת, עוד לא התרגלתי אליו. הרגשתי שם קור, בדידות, והגלמים… הסתובבתי בין האגפים. המסדרונות היו ארוכים וחשוכים. לבסוף מצאתי את חדר המחשב בבניין הראשי, בקומת הביניים, לא רחוק מחדר המוזיקה.

את היום הארוך סיימתי ליד המחשב. קיבלתי מיילים מילדיי ומענבר חברתי.

—–

אל: דפנה

מאת: ענבר

אני מרגישה כמו מרקו פולו,

מגלה יסודות חדשים, אדמה חדשה.

נפלא לראות את קשת גווני הירוק והכחול,

בכל רגע נתון משהו חדש צומח, מתחדש.

השמים נראים כאן הרבה יותר רחבים

והמרחבים בהירים,

השקט מדהים!

המים צלולים עד כאב.

אשלח תמונות מהמפרץ המדהים שמראהו כגן עדן,

השמים טורקיז והחול דק ולבן.

אני כגרגר חול, מתפלשת ושמחה.

באהבה מקופיפי,

ענבר

—–

אל: ענבר

מאת: דפנה

ענבר יקירתי,

איזו הפתעה!! מטיילת בגן עדן!

אני מתאקלמת מהר במקום המבודד והמיוחד הזה. אכן, מבודד! מהרגע שהגעתי הפך המקום למרכז העולם החדש שלי. כל אחד מאנשי הצוות, בדרכו המיוחדת ובניסוח הפרטי רק לו, מסביר לי פנים ומנסה לעזור וזה בהחלט נעים. ולמרות הכול, ישנם רגעים שבהם אינני קולטת מה אני עושה פה בכלל…?

באהבה,

שלך, דפנה

ישיבת הצוות השבועית נערכת בימי רביעי, באולם מוארך, שמראהו ככנסייה עתיקה. עם סגירת דלת העץ הגדולה, נדמה שרוחות חוכמה ודעת יורדות ושורות על המקום. גבוה למעלה, בתוך כיפת אבן עגולה, תלוי פעמון מתכת ענק, כ-2 מטרים קוטרו וקצהו העליון גלוי לשמים. מדי פעם הוא משמיע הד של צליל, כמזכיר לנו שהוא רואה ושומע אותנו ואת היקום. בשעת סופה, הפעמון הוא המבשר על בואה, אך היום שתק. החלונות ארוכים ושפע של אור מציף את האולם. אי-אפשר לנמנם או להתחבא בין הצללים, חשבתי, הכול גלוי.

"העצים הם תזכורת חזותית לאישיותו האינדיבידואלית של כל ילד," פתח ואמר המנהל.

הציגו אותי ואני חייכתי. אנשי הצוות דיברו ואני סקרתי פיותיהם הנעים, סָפרתי נשימותיהם בין המשפטים, בדקתי את לבושם של הנוכחים ואת הנברשת שירדה מעל שולחן הישיבות. הנברשת הייתה מערך גולמי של צינורות פליז ומתכת שרותכו יחד בגסות ויצרו גלגל גדול שנורות הותקנו עליו. היה בה משהו ארצי ואנושי שהפחית מעוצמתו של הפעמון המדהים והנורא שהביט בנו מלמעלה. נברשת השעטנז נבראה כיצירה חפוזה, בניגוד גמור לפעמון היצוק שמראהו היה מדויק וגברי. יחד, כניגודים והפכים, כבעל ואישה, יצרו הפעמון והנברשת מענה מאוזן לנו, היושבים מטה.

היחיד זולתי שלא הוציא אף לא מילה אחת במהלך הישיבה היה מרווין. במקרה קלטתי את שמו. משהו שונה בלט בתנועותיו, בגדיו היו פחות סדורים ושְׂערו הגיע עד כתפיו. רוב הזמן תלה מבטו בנברשת ובפעמון שלמעלה, כמהופנט. על מכנסיו היו תלויים ברישול מוחצן פְּלייר ופנס, כאילו בכל רגע נתון היה אמור לזנק לעבודה דחופה.

"ניפגש בשבוע הבא!" הכריז המנהל, משפט שבאחת החזיר אותי לילדותי, ולציפייה לצלצול בסוף השיעור.

בתום הישיבה נפתחה דלת כבדה אחרת, לחצר מקורה. לעיניי נגלה מחזה סוריאליסטי מקסים שלא ראיתי כמותו מעולם: שורת עצים גדולי ממדים עמדו מולי כענקים וראשיהם בשמים. כבר לפני שנים נפתחו עבורם פתחים עגולים בתקרה, כדי לאפשר לכל עץ להצמיח ענפיו החוצה וגבוה למעלה, כל אחד על-פי צורכו.

כעת הִפנמתי את משפט הפתיחה של המנהל.

יצאתי לחצר.

לוּ רק יכולתי להקיף בשתי ידיי גזע עץ אחד! הרגשתי צורך עז לחבק את אחד הגזעים. "העצים החושבים" אקרא להם; הם כה אנושיים. כבר בהיכרות הראשונה שלנו הם משכו אותי אליהם החוצה, ומצד שני הובילו אותי אליי, פנימה.

—–

ענבר יקירתי,

אני מלאת אנרגיה, שְׁמחה וזקופה, כמו השתילים הקטנטנים שהביאו מיסיונרים הרפתקנים מאוסטרליה לפני 150 שנה ומאז גדלו להיות עצים ענקיים ונותני השראה.

הדחף לשרוד יוביל אותי להתחדשות. אעצים את חיי במקום החדש והמיוחד הזה. אלמד להתרגש בכל יום מחדש! הגעתי לכאן כדי להבין.

באהבה,

דפנה

הילדים בכיתה שלי רגישים ומתוקים. כשהם רואים אותי עצובה הם עושים הכול כדי לשמח ולהצחיק אותי.

—–

דפנה יקרה,

הייתי שבועיים בתאילנד, היה מדהים!

חונה בבנגקוק וממשיכה להודו.

סר חִינה של בנגקוק, כשראיתי סוחרים בילדות קטנות.

ענבר

—–

ענבר יקירתי,

התמונות מהאי קופיפי נפלאות.

יש לי חלום לגבי עבודתי עם השכבה הצעירה, אני רואה אותם מול כני ציור וצבעים מרצדים בפָּלטות שבידיהם. הילדים קולטים כספוגים, אך אני עדיין לא מוכנה ומגובשת. ואף-על-פי שאין דרך חזרה, ולמרות שאני משתדלת, אינני יודעת איך אשרוד את שלוש השנים. אני מרגישה כמו ימאי שזה עתה עלה ליבשה ‒ מצד אחד אני מלאת רעיונות ומצד שני מתנהלת כמטוטלת מכנית, עושה את המוטל עליי והרגשת הבדידות מתעצמת.

אוהבת,

דפנה

נסענו שלושתנו כשעה. הפעם אלפונסו ישב לצדי וגנזו כדרכו, היה על המושכות. הגענו ליישוב קטן ובו בתים לבנים פזורים כקוביות על משטחים ירוקים. ביתה של משפחת שֶׁפְלַן עמד בקצה היישוב.

לא הייתה לי עילה אמיתית לביקור, ואף-על-פי-כן הייתי מגדירה זאת כמשימה שאין לדחותה. פגשתי את ד"ר אוולין שפלן בחצר העצים החושבים, בישיבת הצוות השבועית השנייה שלי. היא נהגה להשתתף לעיתים מזומנות בפגישות הצוות כפסיכולוגית קלינית. בעלה היה רופא הבית. שוחחנו ומיד הרגשתי שנוצרה סימפתיה הדדית בינינו. כשנוצר קשר מידי בין בני-אדם, התחושה מפעימה ומשמחת. "הקליטה של איש צוות חדש לא קלה, למרות הרצון של כולם והמאמצים הרבים," אמרה לי בחצר. "אני תמיד ממליצה לצאת החוצה ולחזור רעננים. גם שעות ספורות מועילות." הרגשתי שמילותיה נבררו בקפידה, בשבילי בלבד. אחר-כך הוסיפה: "בואי אלינו לביקור. אני בבית עם הילדים, נאכל ארוחת ערב יחד." ההזמנה הייתה לבבית עד כדי כך שעוררה בי רצון לנטוש הכול, לצאת מיד מהחומות וללכת בעקבות האישה הנאה שדיברה במבטא בריטי רהוט.

נכנסתי לבית קטן שגם תוכו היה לבן וצנוע. אוולין טרחה סביבי – שאמצא מקום לכובע, שאשתה מים, שארחץ פניי, שאחלוץ נעליי, שארגיש בבית. מרכז הבית היה מטבח מרווח ובו שולחן גדול, מוקף כתריסר כיסאות. על הרצפה זחלו שני זאטוטים. תינוק עגלגל וצחקני זחל מהר ובהתרגשות, כלטאה זריזה העביר מבט חטוף הנה והנה, וילדון גדול יותר, שזחל אחריו בהתאמה, כאילו חזר גם הוא לגיל הינקות.

אוולין ואני ישבנו לשולחן, כוס קפה בידינו. הקרבה הזו הייתה נטולת היסטוריה קודמת, לכן היה עלינו לרפד את ההיכרות בשיחה ובחשיפה. ואולם היחס לא היה סימטרי, שכן אני זו שהגעתי לביתה, הצצתי לחייה ופלשתי לפרטיותה, ואילו היא פתחה לפניי את דלתה.

מעצם הגעתי לבית הספר האנגלי הייתי 'מקרה'. היה ברור שקינן בי אי שביעות רצון מחיי הקודמים, אולי גם שאיפת בריחה, רצון לשינוי ומחיקת העבר. סביר להניח שמקצת אנשי הצוות הגיעו הנה לאחר שמשהו השתבש בחייהם. אדם מן היישוב לא ייצא סתם כך מנתיבו וייסע למרחקים, לארץ לא נודעת, ויתחייב לשלוש שנים תמימות.

"…שלושה חודשים יינתנו למועמד לבדיקה מעמיקה של התנאים וההתאמה למשרה המוצעת, עד לחתימת ההסכם, שתיערך בפני נוטריון. עם החתימה, המועמד מקבל אחריות מלאה על החלטתו." המשפטים הללו, ששיננתי עוד בביתי כדי להבינם, עלו כעת במחשבתי.

הכול תלוי בי וברצוני, אם לפתוח את עצמי או לא.

שפת הגוף והקמטים שעל פנינו הם המייצבים והשומרים הנאמנים של האני. אינני רוצָה שיסגירו את סודותיי ברבים.

סוגיות אלה ריחפו להן עמוק בראשי, הכתיבו את תנועותיי ויצקו עופרת ברגליי, ואילו אוולין התנהלה בטבעיות וברוגע. הרגשתי שאני היא זו שצריכה לשחרר את המעצורים.

השיחה רצופת השתיקות התנהלה בעצלתיים וקולותינו השקטים עוררו את סקרנות ילדיה לבוא ולראות מקרוב את האורחת. כל אחד בא באמתלה אחרת ‒ "מתי אוכלים?" "האם אני יכול לעבוד בגינה, או חם מדי היום?" "תקריאי לי סיפור!" וילד אחד התקרב והתרחק, כמהסס. לכל ילד הציגה אותי אוולין בתיאור שונה: דפנה אוהבת לצייר; דפנה באה מישראל; דפנה היא מורה לילדים בדיוק בגילך; דפנה אוהבת לעשות אוריגמי. הילדה חזרה וביקשה שאמהּ תקריא לה סיפור וכשנענתה בהנהון רצה והביאה ספר שעל כריכתו ארנב לבוש שמלה. "את קנאית גדולה!" אמרה לה אוולין בחיבה והושיבה את ילדתה על ברכיה. ולי אמרה, "זוהי בתי היחידה בין כל הבנים." אוולין הקריאה באנגלית בריטית ואצבעה של הקטנה רצה על פני המילים. לפתע לקחה הילדה את ספרה ונעלמה באחד החדרים.

אוולין הציעה שארד לנוח בספרייה, "שם קריר ושקט. אקרא לך לארוחת הערב."

ירדתי לספרייה. קרני שמש אחרונות חדרו מחרכי חלונות צרים וזוויתיים, יצרו על הקיר קומפוזיציה של פרצוף. הבטתי בו בהשתאות.

"החבר של אבא, האדריכל חָסוס, תִּכנן את הבית ואת פני ראש השבט המוקרנים על הקיר. פניו והצבעים משתנים על-פי מיקום השמש, כמו בהקרנה במקרן שקופיות," אמר נער נאה, ומיד שאל "את מישראל?" והוסיף בחביבות "שָָָׁלוֹם!" בעברית.

"שלום," עניתי בחיוך. "קריר ונעים פה. אתה הבן של אוולין?"

"אני הבכור! החדר שלי כאן בקומה," אמר בגאווה. "הקומה שקועה עמוק באדמה. זה היה הרעיון של אבא לנצל הבדלי גובה בין חזית הבית ובין מפלס המדרגה הגובל בערוץ הנחל. לפני שנתיים בנינו את התוספת. היו ימים שהבית עמד ממש באוויר, זה היה מראה אדיר!" אמר בהתלהבות וסימן בזרועו זווית חדה. "יש לי כניסה פרטית! אני יוצא ובא בלי להעיר את הילדים, כלומר את האחים שלי," הסביר.

"זה אחי הקטן ריקו, לא מניח את הכינור לרגע," אמר הנער כשראה שאני קשובה לנגינת הכינור, ואז הרים ידו לפרידה ויצא מדלת צדדית.

הספרייה השתרעה על קיר ארוך והספרים היו סדורים על-פי נושאים: קלאסיקות, רבי-מכר, פסיכולוגיה, רפואה, ארכיאולוגיה, חינוך, ניו אייג', ועוד. מצאתי את הספר "המֵּמַד הרביעי" של רודולף שטיינר וטבעתי בכורסה רכה. צלילי הכינור הרכים, שירדו מן הקומה העליונה הציפו אותי, הזכירו לי את אביב שלי מנגן והדמעות זלגו מעצמן.

הבטתי קדימה וראיתי את הדיוקן המוקרן על הקיר מחייך אליי. אור רך נשפך מפניו. התנערתי, הזדקפתי ועליתי בחזרה למעלה.

"הילדים שלך נפלאים, והספרייה אוצר בלום!" אמרתי לאוולין. השולחן היה ערוך והילדים התרוצצו סביבו כמו דבורים. הילדה החזיקה עדיין באותו ספר וכששמעה את אמה מזמינה את כולם לשולחן, הסבה אליו מחייכת.

הייתי רגועה לאחר הביקור אצל משפחת שפלן. כשחזרתי לבית הלכתי היישר לחדר המחשב.

—–

דפנה יקרה!

כשיצאתי אל מחוץ לשדה התעופה הקטן במדרס,

שבו כורעים בשירותים,

עולם חדש חיכה לי,

עולם ממשי עם כוח ועוצמה

שונה מכל מקום אחר.

רוכלים, נהגי מוניות, קבצנים וסקרנים

קיבלו את פניי בחיוך, בעיניים מלאות תקווה.

הנחתי רגליי על הקרקע ומיד הרגשתי בבית.

שלך, ענבר

מדרס, הודו

—–

ענבר יקירתי,

אני רואה חיוך גדול על פנייך.

חזרתי זה עתה מביקור בביתה של פסיכולוגית בית הספר. אחד מילדיה ניגן בכינור והצלילים הנוגים מילאו אותי געגועים. זו הפעם הראשונה שיצאתי אל מחוץ לכותלי הבית. יצאתי מתפקיד המורה להיות אני עצמי. התחברתי למחשבותיי, לרגשותיי.

העבודה עם הילדים מתישה והימים ארוכים… הם זקוקים למסירות מוחלטת, טוטאלית.

באהבה,

דפנה

אחד המקומות המיוחדים בבית הוא המוזיאון, השוכן בבניין העתיק ביותר. קירותיו חשופים כאישה שהתערטלה. גושי אבן גדולים וקטנים מותאמים בסדר מופתי, הזכירו לי את הכותל המערבי. מבוך החללים, עובי הקירות, פתחי החלונות, הדלתות הנמוכות ודלילות האוויר, החזירו אותי אחורה בזמן. בגלל האפלולית בקושי יכולתי לקרוא את הכיתוב ליד כל פריט. כַּדי פולחן דקיקים, שצורתם מושלמת כבשו אותי. כפלא הם בעיניי. איך ייצרו אותם וכיצד שרדו? סמלים מינימליסטיים צוירו על כדי החרס, תיארו בקווים ובצורות פשוטות את תמצית צורתם של פרחי הפולחן – המקה, הקוקה, הקנטוּטה, האיוואסקה, קקטוס סאן פדרו וצמחים אחרים בעלי שמות ארוכים ומסולסלים שאינני מכירה. האיוואסקה למשל צורתו גפן, מפיקים ממנו חליטה הגורמת לתחושת נירוונה. ברחבה המרכזית עומדות בובות אדם במחלצות כוהנים מפוארות. מראן המדויק להפליא מפתיע אותי כל פעם מחדש. הן עומדות כבני אנוש, עדויות תכשיטי זהב, לצד מזבח אמיתי, עליו היו מקריבים קורבנות אדם. תחושה מסתורית ומבעיתה מתפשטת בי תמיד בעומדי שם. אני מגיעה כעת בלבוש חם ובצעיף, להגן על עצמי, מהקור. בחדר מרוחק, האפל ביותר, משומרים לטאות ונחשים בצנצנות. הייתי מעדיפה שריחות קטורת ושמנים יציפו את המוזיאון ולא פורמלין.

הריח הכבד מנשוא האיץ בי לצאת ולנשום אוויר צח.

בחוץ פגשתי את חואן.

"את מגלה את האינקה, מגלה את אמריקה!" אמר וחייך.

הלכנו זה לצד זה בשביל הטֶרָקוֹטה.

שעת בין הערביים. השמש רכה וענוגה.

הציפורים זימרו מכל עבר, כמשוחחות ביניהן.

רוח קלה נשבה, לִחששה בין שיחי הקנטוּטה.

בארוחת הצהריים מיקדה הצעירה הסקוטית את תשומת לב כולנו והודיעה שנדרשת עזרה במטבח. למחרת התייצבתי במטבח ופגשתי את חואן לשמחתי. הוא קיבל אותי בחיבוק ובעיניים בורקות. "טוב לראות אותך, דפנה! גם אני מוצא את עצמי מגיע למטבח יותר ויותר, לפעמים עובד שעות ארוכות. אני עושה זאת קודם כול בשביל עצמי. והרי האוכל מיועד לכולנו. מה שאנחנו אוכלים, זה אנחנו!"

מבטינו נפגשו. ברקים וניצוצות. לבי הלם בפראות.

יש משהו סקסי בעבודה במטבח. באופן מוזר, מתעוררים בנו חשקים נסתרים ותחושות ארוטיות פועמות בעוצמה. ויברציות יצריות נעות בין הסירים… יותר מפעם אחת מצאנו את עצמנו מיכאל ואני מתגפפים בתאווה במטבח ומסיימים באקט אקרובטי על השולחן. רק אחר כך, לקפה ולסיגריה, היינו עוברים למיטה.

קצוצת השיער הסתובבה במטבח, נתנה הוראות, יצאה ונכנסה ולא הפריעה להרמוניה שנקשרה ביני לבין חואן.

—–

דפנה יקרה,

באתי לאורוביל במקרה, וכמו פעמים רבות בחיים – המקרה הוא הדבר הנכון. הגעתי מפוֹדוֹצֶ'רִי בטוק טוק במקום במונית. נגע ללבי סיפורו של בעל תלת-האופן, "חמישה ילדים להאכיל…"

אורוביל הוא יישוב קהילתי. תושביו באו מכל רחבי תבל. חיפשו סביבה רוחנית ואיכות חיים ‒ תזונה בריאה, איכות סביבה, איזון בין האדם לסביבתו, מעורבות קהילתית ‒ ויצרו עולם אוטופי משלהם. היישוב בנוי מקהילות קטנות המאוחדות ברעיון משותף ובקשרים חברתיים. זהו יישוב "ירוק" ‒ מגידול ירקות ופירות אורגניים ועד לבניית בתים אקולוגיים. גם התשתיות ובריכות החמצון אקולוגיות ומערכת החשמל סולארית.

המדהים ביותר הוא, שחלמתי להגיע למקום כזה, למרות שלא ידעתי על קיומו.

סביב אורוביל מתקיים פרויקט שתילה רחב היקף – החייאת היערות הטרופיים שנכחדו. וכך אני נוטעת עצים בחברת מתנדבים. אשאר באורוביל לחוש את הטבע, לקבל השראה.

החלום הפך למציאות.

שלך, ענבר

אורוביל, הודו

—–

ענבר יקירתי,

עשיתי מעשה בקנה מידה קטן ומקומי ועזרתי במטבח. הכול התחיל באופן מקרי ועכשיו זה מתפתח. בחור סקסי שאוהב להסתובב בין הסירים גורם לי להגיע למטבח לעיתים מזומנות…

באהבה,

דפנה

"אני מוותר מחר על ארוחת הערב החגיגית עם הצוות ואם תסכימי, אבשל קדירת קוֹמִידָה קְרִיוֹלָה טיפוסית – אָג'י דה גלינה. במילים פשוטות, תבשיל פלפל חריף בעוף מוקפץ ותפוחי אדמה," אמר חואן וחייך בחיוך גדול. "בואי נבלה את סוף השבוע בסיפור תולדות 'הבית'. חשוב שתכירי את ההיסטוריה של בית הספר האנגלי. זה יקרב אותך למקום וההתאקלמות שלך תהיה קלה יותר," אמר בהתלהבות.

התלבטתי, היססתי, אבל הגעתי לחדרו.

"קודם נאכל ואחר-כך אספר," אמר ופנה לקצוץ ירקות.

התרווחתי על הכריות מרוצה ושמחה. הבטתי בו מזווית העין.

את הארוחה הטעימה, מתובלת וצבעונית, אכלנו ישובים על הכריות, קרובים ונינוחים.

לאחר הארוחה שתינו תה "מאטה דה קוקה" והתכרבלנו.

"להתחיל לספר?" שאל חואן. הנהנתי בראשי.

"מתחם 'בית הספר האנגלי' היה חלק מאתר גדול מתקופת האינקה, ששימש כמרכז דתי וכמבצר צבאי," חואן הקריא מסֶפר עב כרס, מרוט למראה וצהוב דפים. הוא הניח את הספר על ברכיו והסביר: "החורבות שאת רואה סמוך לבית הספר הן חורבותיו של מקדש אל השמש. אם תסתובבי בשטח, תראי חלקים מרצפת המרפסות העתיקות ויסודות מלבניים של היכל, המסמנים קווי מתאר של מבנה אבן גדול," חואן הצביע על תחריט ישן לרוחבו של עמוד והמשיך: "הנה מראה משוחזר של המרכז הפולחני. המרפסת המרכזית שימשה את הכוהן הגדול, ממנה פנה אל קהל מאמיניו באספות העם, בחגים ובמועדים."

"ומהו הריבוע במרכז?" שאלתי.

"במרכז ניצבה הפלאזה, כיכר מרובעת גבוהה, ועליה התנשא מקדש אוֹשְנוֹ. משטחי אבן מעוצבים ומדורגים הובילו למזבח שבמרכז המקדש, עליו הקריבו הכוהנים קורבנות ראווה פולחניים. הוקרבו חיות למיניהן, כמו גם קורבנות אדם. עדויות ארכאולוגיות מלמדות שהמרכז הצבאי הצמוד למקדש, שבית הספר ממוקם בתחומו, נבנה כדי להגן על המקדש. קיומם של המקדש והמרכז הצבאי היה סימביוטי; הם פעלו יחד, זה לצד זה, ונסמכו זה על זה."

חואן קם והוציא שני ספרים ישנים מהארון. "ספרים יקרים!" אמר בעיניים נוצצות. "פעם הגעתי לשוק, ילד הביא שק מלא ספרים עתיקים למכירה, במחיר מצחיק. שִׁילַשתי את המחיר שביקש ושנינו היינו מרוצים." הוא מישש והריח אותם באהבה ופתח כל ספר בדיוק בעמודים הנכונים לגיבוי דבריו בציור, בתרשים ובתמונה.

"האתר כולו השתרע על כשמונה מאות דונם והיה מוקף חומה, כשני מטרים גובהה וארבעה קילומטרים היקפה. ממדי החומה, שחלקים ממנה נותרו עד היום, מלמדים על הכוח הדתי והשלטוני שהיה בידיהם." חואן נע בחדר וליווה את דבריו בתנועות תיאטרליות. "במרכז עמד מקדש אל השמש, וסביבו מקדשים קטנים. לצדם ניצבו מבצר צבאי וקסרקטין ללוחמים. במקום גרו הכוהנים, אנשי הדת, הלוחמים ומשפחותיהם. מרכזים כאלה היו פזורים בכל ממלכת האינקה, שהייתה מורכבת משבטים שונים בעלי תרבויות דומות אך מגוונות. הקשר היחיד בין נקודות היישוב המרוחקות נעשה בידי רצים צעירים, הצָ'אסְקוֹי, שהוכשרו לתפקיד מילדות. הם הוצבו במרחק חמישה ק"מ זה מזה, כדי להעביר שְׁדרים דחופים ביעילות. חשיבותם הייתה רבה, כי נשאו את החדשות. וגם את הסודות," הוסיף חואן בחיוך.

"מרתק, אך אני מנומנמת, איתך הסליחה," אמרתי. "נמשיך מחר?"

"אני נסחף כשאני מספר את תולדות הבית. אלווה אותך. אבשל גם מחר, אחכה לך!"

חדרו של חואן תיאר בפניי באופן ויזואלי את אופיו שלו. חדרו היה מעוצב בסגנון מודרני, פונקציונלי ואסתטי משולב בפריטי פולקלור מקומיים. קטורת, בושם מעודן וריח תבלינים ריחפו בחדר. מְשוּשים ומשולשים בצבעי האדמה, רקומים ברקמת יד, וסביבם עלים ירוקים בהירים שנצנצו על רקע שחור מט, היו המוטיבים בכיסוי המיטה. גיטרה ומנדולינה היו תלויות על הקיר. בלטו חגורות הכלים, ארוגות בדוגמת זיגזג, בצבעי הטורקיז. פינת הישיבה והכריות הצבעוניות כמו הזמינו אותי, ומהרגע הראשון הרגשתי נוח להתרווח בהן. "השטיח שעל הקיר הוא מצמר בייבי אלפקה," אמר. ארון הספרים ושולחן הכתיבה היו מעץ כהה, ואִמרת נחושת רקועה עיטרה את הפינות ואת כנפי הדלתות. על הקיר היה תלוי תצלום פורטרט ישן של יליד הָדוּר פנים, סרט על מצחו ומקטרת מגולפת בפיו. המטבח הצטיין במגוון סירים ומחבתות תלויים, שהוצגו בגלוי. הורגש מיד שידיו של בשלן מנהלות את המטבח הקומפקטי.

למחרת המתנתי בקוצר רוח לשעה שבע בערב. חואן קיבל אותי במאור פנים. "דפנה!" קרא וידיו היו פרושות לרווחה והתחבקנו.

"להמשיך לספר?" שאל בחיוך הכי יפה שראיתי בחיי.

"אשקע בכריות המפנקות ואקשיב."

"אכין לנו תה אלמוליינטה, אלוורה אני מגדל בעצמי. ולארוחת הערב קטפתי בזיליקום, זה נותן לי השראה," אמר ושפשף ידיו כמתכונן למשימה.

הרגשתי מפונקת ומחוזרת.

"למרבה הפלא, והעצב, הספרדים שכבשו והרסו את המקדש והמרכז הצבאי נכנסו דרך השער הראשי!" חואן חזר לספר. "הם התחזו לאנשי שלום! אנשי שלום…" הדגיש בחיוך מר. חואן היה כמספר בתיאטרון, העלה קולו והנמיך, צחק והתעצב, הכול על-פי מהלך האירועים. "הספרדים הגיעו סמוך לטקס פולחן חג השמש ה'אינטי ראימי', החג החשוב ביותר בתרבות האינקה. הכוהנים והחיילים היו שרויים בהתרוממות רוח. יש אומרים שנקודת התורפה הייתה תשמישי הפולחן – השיקויים המיוחדים, הקטורת המעוררת, סמי ההזיה, הצמחים הממריצים ועשבי העישון.

"הספרדים תִּכננו בקפידה את מעשה התרמית. אנשי קבוצת הלוחמים הראשונה התחזו לאורחים שבאו להשתתף בחגיגות חג השמש והתקבלו בברכה בשער הראשי. קבוצת הלוחמים השנייה חיכתה מחוץ לחומות, על סוסיה וציוד המלחמה. והמחנה הראשי של הספרדים הוקם מעבר לקו האופק, כדי לא לעורר חשד. כשהבינו הספרדים האכזריים ותאבי הבצע, שרוב חיילי האינקה חוגגים את חגם הקדוש ושרויים באקסטזה מיסטית ואינם נושאים כלי לחימה והגנה, הציגו בפניהם כלי נשק ורובים להסיח דעתם, והִשקו אותם לשוכרה. מצבם התערער מהר מאוד והספרדים פרצו את השער. זה היה האות לפריצת הדרך ללוחמים שהמתינו מחוץ לחומות. הם דהרו פנימה על סוסיהם, הרסו את המקדש והרגו בקלות יחסית את החיילים החוגגים והכוהנים, על משפחותיהם," כתפיו של חואן נשמטו, כאילו חווה בעצמו את המפלה. "באתר לא נותרו אלא ילדי אינקה ספורים, עזובים. למזלנו לא הרגו את כולם, אולי בהיסח הדעת ואולי משיכרון הניצחון." חואן הביט בי, ראה אותי קשובה והמשיך: "בין שבטי האינקה שררה יריבות. לכן, השתלטות הספרדים על מבצרים בנקודות מפתח הביאה לבסוף לידי נפילת האימפריה המיוחדת הזו. הממלכה התקיימה משנת 1200 ועד כיבוש הבירה קוסקו בידי הספרדים ב-1533. זו השנה שהוצא בה להורג הקיסר האחרון, אָטָאהוּאָלְפָּה, שכינה עצמו 'אינקה'." חואן חדל לדבר, עצם עיניו ונשם עמוקות.

"בואי נרומם את רוחנו ונשמע את ג'יאן מרקו, הוא שר שירי אהבה בקצב פרואני."

הקשבנו לג'יאן מרקו עד אחרי חצות.

"דפנה יקירתי, אני מאושר שאת כאן!"

הוא החזיק את ידי, לא רצה שאלך. "הישארי," אמר.

נדתי בראשי לשלילה.

"אל תברחי ממני, דפנה. כאפולו אני מחזר אחרייך, מקנא לך ונמשך ליופייך. אקרא לך דפניטה. שמך החדש ישמור עלייך ועל גורלנו שיצלח. דפניטה שלי!"

ישנתי בחדרי וחלמתי עליו.

בארוחת הבוקר התיישבתי ליד חואן. זה היה שינוי מרענן לראות את חיוכו המקסים על הבוקר. אחר-כך סיירנו בחורבות מקדש אל השמש, בחנו את שארית רצפת המרפסות ובדקנו את אבני יסודות ההיכל. היה מרשים לראות מקרוב קטע מהחומה שנותרה זקופה, מעוטרת בתבליטי ציפורים ופרחים מסוגננים, שהרוח באופן מקרי לא הצליחה לטשטש.

חזרנו לחדרו.

"קומץ כוהנים, אנשי דת וחיילים נותרו אחרי הטבח. ימים רבים ישבו ספונים בחדרים נסתרים," המשיך חואן לספר בפנים רציניים אחרי שהתמקמנו. "יש אומרים שהם הסתתרו ארבעים יום. הספרדים השחצנים התעללו והשחיתו את פסלי אל השמש, את ציורי הקיר הענקיים, ועשו בבית כבשלהם. רובם נשארו במחנה, קרובים לסוסיהם, בחברת כמרים ואנשי דת נוצרים שליוו אותם במסעותיהם. לילה אחד, קומץ אנשי האינקה יצאו ממחבואם ובפעולה מתוכננת שיספו את גרונותיהם של כחמישים ספרדים שישנו באתר. זעקותיהם המחרידות הגיעו לאוזני חבריהם שחנו מחוץ למקדש ההרוס. אך הנקמה הייתה בלתי צפויה ובלתי מתקבלת על הדעת, והספרדים האמינו שהדבר קרה בידי האלים הזועמים ולא בידי אדם וברחו על סוסיהם, כל עוד נשמתם באפם.

"השמועה על כוהנים וחיילים אמיצים, שהרגו והבריחו מאות רבות של ספרדים לוחמים ואנשי דת נוצרים, הגיעה לקצות הארץ. הכפריים רצו לשמוע שוב ושוב את סיפוריהם של הנוקמים האמיצים: כיצד ניסו הספרדים לדבר על לבם בדברי חנופה, רמייה ופיתוי; כיצד התחבאו ימים ארוכים בתוך מבוך החדרים הסודיים; איך נפלה החלטת הפעולה; איך שחררו את אגפי הבית. הכול הם רצו לדעת. כל פרט ופרט!" חואן דיבר בהתלהבות.

"אותם בני אינקה ספורים, שהבריחו את הספרדים, רוממו את רוחם של שאר הניצולים והיו מושא להערצה. וכאות תודה על גבורתם, והכבוד שנחלה הקהילה, הכוהנים תִּכננו טקס דתי וכינוס גדול שבמהלכו היו אמורים להעלות לקורבן עשרה ילדים. ההכנות היו קדחתניות; הכפריים תפרו בגדים חגיגיים, אספו מזון, הביאו קלחי תירס יבשים לשמר את אש האינטי, הכינו שיכר תירס כמִנחה לאלים וכמשקה לכול, ניקו את מרפסות המקדש החרב והתארגנו לקראת החגיגות. שליחים ורצים נשלחו לכפרים רחוקים להעביר את דבר הטקס הקרב ובא. השמועה התפשטה במהירות ו…"

דפיקה בדלת. שנינו הִבטנו זה בזה בתימהון. קמתי מן הכר והתיישבתי על כיסא.

חואן פתח את הדלת.

"חואן, רציתי לדבר איתך, אולי למרות הכול נמצא דרך להתגבר על ההדורים," שמעתי קול אישה.

חואן יצא מהחדר למבואה.

"לא ידעתי… חשבתי שאתה לבד," שמעתי שמִלמלה.

"היכנסי, מריאן. זאת המורה החדשה, דפנה, את מכירה. אני מספר לה את תולדות הבית," אמר חואן לאישה.

"לא! לא שיערתי! אמרתי לך שאני לא בטוחה, וכבר אתה…" אמרה האישה בקול משתנק ושבה על עקבותיה.

לבשתי את הסוודר, נעלתי את נעליי ונעמדתי ליד הכיסא, ידי לופתת אותו.

"אל תלכי, מריאן אינה קשורה אליי. לאחד מילדיה יש קשיי קליטה וכולנו נרתמים לכך, ולה עצמה יש רתיעה מזרים," אמר והביט לעיניי.

כעת התבררה לי לאשורה כוונת החוזה: "…איש צוות רשאי להביא לבית הספר שלושה ילדים לכל היותר. על 3 ילדים ינוכו 38% משכרו של איש הצוות; ינוכו 30% מן השכר. על ילד אחד ינוכו 18% מן השכר. חוזה נוסף ייחתם בנפרד במקרים המיוחדים הללו. החישוב הכלכלי משני לרעיון שמירת המסגרת המשפחתית העומד לנגד עינינו. לצערנו, לא נוכל לאפשר לאיש צוות להביא יותר מ-3 ילדים לבית."

"דפניטה, הישארי," אמר בעיניים בורקות ואחז בידי.

"הישארי, אני זקוק לך," כמו אמרה לפיתתו.

"אנחנו נמצאים בימי ההכנות לטקס הדתי הקדוש ולקראת הקרבת הילדים לאל השמש," המשיך חואן לספר. "כל זאת, כהכרת תודה על הניצחון שנחלו בהברחת הספרדים מן המקדש ההרוס. השמועה על הטקס הקרב ובא עברה במהירות עם הרצים ובעקבותיה הגיעו מיסיונרים נוצרים, שהטיפו נגד הקרבת הקורבנות." התלהבותו של חואן התעוררה ככל ששב ונכנס לסיפור. "המיסיונרים הזהירו בתקיפות: אם לא יתחייבו הכוהנים בכתב להפסיק את מנהג הקרבת הילדים, יקרה דבר נורא! ההסכם שורטט ונכתב, אך מעולם לא נחתם וההכנות לטקס נמשכו. בינתיים נפלו רבים למשכב, כוהנים וכפריים קדחו מחום ומתו. הבריאים שנותרו ברחו עם משפחותיהם והתמקמו בפאתי המדבר באוהלים, מיוסרים על שלא נחתם ההסכם עם המיסיונרים.

"השמועה על מוות מחולי נורא הגיעה לכוהנים במקדשים רחוקים ונשלחו אנשי דת לערוך טקס 'טיהור והצלה'. תכף אסביר," חואן עצר, סידר את הכריות מאחורי גבי, מזג תה והמשיך. "אנשי הדת בחרו בטקס הקרבת הילדים שהיה מקובל במסורת האינקה, אף-על-פי שנשבו גם רוחות חדשות, שהתנגדו לזה. אימפריית האינקה מנתה בשיאה כעשרה מיליוני בני אדם, שהיו פזורים לאורך היבשת. הממלכה הייתה מושתתת על חוקי השלמות. ומאחר ואין שלם יותר מארבע רוחות השמים, היא נקראה 'ממלכת ארבע רוחות השמים', טָאוָאנְטִינְסוּיוּ בשפת הקָצ'וּאָה, שהיא שפתי. הממלכה, החוקים, המקדשים והארכיטקטורה, הכול התנהל על-פי חוקי השלמות והסימטריה. קווי יסוד אלה היו תמצית דברי אנשי הדת, שהגיעו ופסקו: 'יש לחלק את האזור הנגוע לארבעה חלקים, בהקבלה ליסודות השזורים בחיינו – טהור, טמא, רוחני וגשמי. והפעולות בשטח תיעשינה על-פי צורכי האנשים במקום.'"

"נוגע ללב, אנושי וחכם," אמרתי.

"בדיעבד, 'החולי הנורא' היה מלריה. מחלה חדשה שהגיעה עם הספרדים והמיסיונרים מאירופה."

שעה ארוכה התחבקנו ליד חדרי.

"יש לך שיער יפה," אמר חואן לפני שנפרדנו, כמו ליטף במבטו את שְׂערי.

—–

דפנה יקרה,

אישה הודית, מכל מעמד, תהיה לבושה סארי, תענוד תכשיטים יפים ופרח טרי יוצמד לשערה. הסארי ייכרך סביב חמוקיה, יתפתל על גופה וישרטט באופן טבעי את צורתו – ביטוי מושלם לנשיות! תרכיז המושג "הודו, נמצא בבגדיה של האישה. בנאית, מקבצת נדבות, פקידת בנק, אפילו פוליטיקאית, כל אחת מהן תילבש סארי צבעוני, תענוד תכשיטים לידיה ולרגליה ותלך זקופה וגאה. אך אל נא נשלה את עצמנו, קיימת אפליה בין הגברים לנשים. הנשים יודעות את כוחן, אך מסוֹרות והרגלים עתיקים יצוקים עמוק וקשה לשנותם; המוקש העיקרי הוא הנישואים הנקבעים מראש על ידי המשפחות.

פוליטיקאיות בעלות שיעור קומה הן הסמל והתקווה לנשים בהודו, כמו אינדירה גאנדי (שנרצחה), סוניה גאנדי, אמה ג'אוֹאָלָלִיטה ואחרות. אך הנשים המפורסמות הללו רחוקות מהאישה ברחוב אלפי שנות אור. ואף-על-פי-כן, הנשים ההודיות הן ההשראה לאלים ולאלות ולא להפך, והן שנותנות לי השראה וכוח.

שלך, ענבר

מדרס, הודו

חואן הפך למושא מחשבותיי בשעות הפנאי והלילה.

אני עושה כל מאמץ כדי למצוא אותו ונוחלת הצלחה במיוחד במטבח. ההתחככות האקראית שלנו במטבח מעלה חיוך נסתר על שפתותיי, כי ראיתי ניצוצות זוהרים סביבו.

"האם מישהו לקח אותך לסיור בבית?" שאל אותי חואן לקראת סיום הכנת ארוחת הערב.

"לא, אבל אני כבר מכירה," עניתי בביטחון.

"בכל אופן אקח אותך הערב לסיור," אמר בחיוך, "מגיע לך! 300 שנה לא אכלו בבית מרק טעים כמו שבישלת היום!"

לפני ארוחת הערב הלכתי לחדר המחשב. מייל חיכה לי מענבר.

—–

דפנה יקרה,

מרגישה שכבר הייתי כאן בהודו. הכול נראה לי מוכר.

אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שיש לנו מחשב-על, היודע לחשב חישובים מתוחכמים, חוש שישי ואינטואיציה! אלה המצפנים והיועצים שלי בדרך.

שלך,

ענבר

—–

ענבר יקירתי!

פרויקט השתילה באורוביל הצית את דמיוני והחזיר אותי הביתה לארץ. נזכרתי בט"ו בשבט, והנה אני בגן הילדים… כולנו מסודרים בשורה, עציצים קטנים בידינו, ואנחנו הולכים מלאי גאווה לשתול עצים. בורות חיכו לנו בשטח צחיח, כְּפִּיות פעורים ורעבים. לפני כשנה, הגעתי לגינה שכוחת אל ביפו, התרגשתי כשהבנתי שאת העצים הגבוהים הגדלים בה, אני נטעתי.

דפנה

בסיור המודרך הביא אותי חואן לאולם רחב ידיים באגף שהיה כולו בלא שימוש וללא תאורה. חלונותיו היו גדולים וגבוהים והירח ניבט מהם. גם בחושך ראיתי את יופיו של האולם, שרהיטים וחפצים עזובים היו פזורים בו.

כשעתיים הסתובבנו חואן ואני באגפים השונים של הבית וסיימנו בקומה השלישית, בחדר קטן ואפל ונטול חלונות, אבל מלא סמרטוטים וגרוטאות. התנשקנו והתגפפנו כאילו שלא אהבנו מעולם. יצאנו מהחדר שלובי ידיים, אבל מהר מאוד ניתקנו מגע, כדי שלא יתגלה סודנו.

הייתי שיכורה מתחושת הלהט שאפפה אותי.

הוא הביט בי בעיניים בורקות וכבש אותי במבט ראשון.

ראשון הוא לי בארץ הזהב והקוקה, ולבי כינוקא.

בלילה חיפשתי את חום גופו, התמוססתי ממתיקות קולו וממתק שפתיו.

שפתיו נצמדו לצווארי.

התהפנטתי מהצלילים שלחש לאוזניי הלוהטות.

לוהט אחז בכתפיי, כרך על גופי את זרועותיו ושוקיו וירכיו,

השתכרתי מהזדקקותי לו.

כמוכת ברק התמוססתי,

עצמתי עיניי והוא הרווה את צימאוני התובעני, נגס בי בלסתות הברונזה והכניע.

נתתי את לבי לחואן.

צורתו של האולם הנטוש הצטיירה בראשי בבהירות עם אור ראשון של בוקר: ראיתי קרני שמש מרצדות בו וילדים מציירים בשמחה. גיליתי שיש בי כוח והתלהבות להרים את נושא האמנות. דיברתי בהתרגשות עם סניור גוסטב, אב הבית: "מצאתי אולם!" אמרתי ותיארתי באזניו את מיקומו והוא זיהה מיד. "אחת לשנה כוהני הדת עורכים טקס 'טיהור והצלה' באולם הממוקם בקומתו השלישית של האגף המזרחי, פרט לזה הקומה כולה ריקה. יהיה נכון לפתוח שם חדרי אמנות, ואולי בעקבותיהם ייפתחו עוד חדרים ציבוריים," אמר בשביעות רצון. "מרווין ידאג לפינוי הגרוטאות, לתִּכנון ולביצוע השיפוצים, ואני אדאג לתקציב ולחומרים."

—–

ענבר יקירתי,

ביום אחד מצאתי שתי פנינים נדירות! אולם אמנות ואדם מקסים.

באהבה,

דפנה

חיכיתי להריח ריחו, לשמוע צליל קולו, התגעגעתי לסיפוריו.

"ואכן, נשלחו אנשי דת למגר את המגיפה שהתפשטה ללא רחם," המשיך חואן לספר, מלא להיטות. "אנשי הדת הגיעו לאזור החולי עם עגלות וחמורים. הם הביאו עמם מים נקיים, אוכל טרי, מרקחות, שמנים, אבנים קדושות וצמחי מרפא. ראשית לכול הוציאו את כולם, לרבות החולים והתינוקות, אל מחוץ לבית למשך שלושה ימים, ובמהלכם היה עליהם להיטהר ולהתנקות. אחר-כך חילקו את הבית לארבעה אגפים, בהפרדה מוחלטת, ושום אדם או חפץ לא עברו מאגף לאגף. אנשי הדת נכנסו לבית הריק, שרפו בכל אגף חפצים, קלחי תירס יבשים ואת דמויות האלים שהוכנו. עשן רב היתמר מהחלונות. הגשם השוטף שהחל יורד לפתע, שלא בעונתו, ניתך בזעף שלושה ימים. למרות עוצמת הגשם, איש לא מת גם לא מבין החולים, הזקנים והתינוקות הרכים, והדבר היה לאות בעיניהם." חואן הניח את ספרו והדגיש: "מנהג הקרבת הילדים היה שנוי במחלוקת, גלויה וסמויה." והוא המשיך להקריא: "זקן אנשי הדת שהגיע ל'טיהור והצלה' היה איש אלוהי נלהב, ובמהלך הימים רקד ושר: 'הטקס הקדוש יציל אותם ממוות!' בבוקרו של היום השלישי, לפני פרישתו להתבודדות, הודיע: 'הטקס יתקיים כסידרו, עשרה ילדים יועלו לקורבן וחיי האנשים יינקו ויחזרו לסידרם. עם עלות השחר יינתן הסימן האלוהי!' אמר והתרחק עם שניים מעוזריו. הם התמקמו בראש גבעה לרגלי עץ בודד. בערב השלישי והאחרון, שבו שהו כולם בחוץ בהמתנה, הסופה התחזקה, והלילה שהגיע היה סוער במיוחד. ברקים התפוצצו ורעמים הדהדו, בכי התינוקות הטריד והאנשים היו תשושים. כל הלילה רעדה האדמה מעוצמת הרעמים שהתנפצו והתפשטו אי-משם בקצה העולם, בין השמים ליבשה. שרידי המקדש, המבצר והבית הוארו בהבזקים קצרים וכולם ראו את יופיים וקסמם, אך זכרו את החולי ואת הקללה שרבצה עליהם. כך עבר הלילה האחרון. למחרת, השחר עלה, הגשם פסק והעולם נראה בהיר וצלול. עוזריו של איש הדת ירדו בגפם, ממררים בבכי, ואיש לא הצליח להוציא מילה מפיהם. לבסוף, לאחר ששתו מים ורחצו פניהם, הודיע אחד מהם: 'האיש הקדוש מת! כל הלילה התפלל, רקד, עלז ובכה לסירוגין, ביקש תשובות ולא קיבל. הברקים התחזקו, אך האיש הקדוש המשיך לרקוד. לפתע, ברק הצית את ענפי העץ והוא נדלק כעמוד אש. צעקת האיש נשמעה כרעם וכצחוק אדיר ואז נפל ומת והשחר עלה.'

"שלושה ימים התאבלו האנשים על האיש הקדוש וביום הרביעי פסקו אנשי הדת המלומדים: 'האיש הקדוש ספג במותו את הרוע, התיר את הקללה, טיהר והציל את העדה. לא יוקרבו קורבנות ילדים לאל השמש! תיעשה פעולת טיהור סמלית.' ומאז החלטתם זאת של המלומדים הליברלים, מתקיים ביום הארוך ביותר של השנה, טקס שריפת הצואה של עשרת הילדים הקטנים ביותר, כקורבן לאל השמש. לזכרו של האיש הקדוש מתקיים פולחן 'טיהור והצלה' בקו האופק ושחזור מראה העץ הבוער. לאירוע מגיעים נגני הגיטרה הטובים ביותר מכל האזור וההילולה נמשכת שלושה ימים. וכך מיטהר הבית מחוליו ויושביו ניצָָלים, שנה בשנה!" סיים חואן בפאתוס.

התרווחתי על הכריות רגועה ומחויכת, כמו ראיתי את הסיפור בסרט.

כְּמים חיים היו לי השעות שביליתי בחברתו.

בישיבת הצוות השבועית, לקראת סוף הדיון, אב הבית סניור גוסטב הודיע בחגיגיות: "היוזמה הברוכה של דפנה, המורה החדשה, לשפץ חדרי אמנות באגף המזרחי, תביא לפיתוח ולחידוש האגף כולו בעתיד!" כולם הביטו בי בהערכה ובסקרנות.

כבר באותו יום הגעתי לאולם העזוב. הזזתי רהיטים וחפצים, כדי להתרשם. תחושה מוזרה חשתי, כאילו מישהו צופה בי, עוקב אחריי במבטו. הבטתי סביבי ולא ראיתי איש. הפניתי ראשי בחדות לאחור, לרגע חשתי שוב שעיניים מביטות בי. משכתי בכתפיי, כמו להתנתק מן המבט הבלתי נראה. עמדתי דומם. שקט שרר. השקט המוחלט הניח את דעתי והלכתי, אך הייתה לי תחושה ברורה שעיניים עוקבות אחריי.

—–

דפנה,

ההתאהבות מתחזה לזמן קצר למאהבת הקבועה – היצירה,

ההתמכרות ליצירה דוחקת את ההתמכרות לאהבה,

וחוזר חלילה.

אך הס מלהזכיר את האמת הזו בפניה של השנייה,

כי על פניו

האחת אינה שורה ללא אחותה

למרות שהיא צרתה.

ענבר

שוב הגעתי לאולם העזוב. רהיטים ישנים עמדו בגרמיות זה על גבי זה כבתוך סבך. הזזתי לצדדים כיסאות, שולחנות וחפצים שגובבו יחדיו. תוך כדי הזזת הרהיטים, ראיתי מחיצת עץ גבוהה שנראתה כצִדו האחורי של פסנתר, ועמדה במרכז החדר. דחפתי את המחיצה, אך היא הייתה איתנה ולא זזה. דחפתי אותה שוב, אך הייתה תקועה במקומה. דחפתי בכל כוחי, פתאום פני אישה הבזיקו לשנייה, והמחיצה זינקה כמעצמה והחליקה קדימה במהירות. הפנים נעלמו. חבטה אדירה נשמעה. שקט. דממה. התאבנתי. פעימות הלב שלי נשמעו כפגזים. החדר התמלא קרני אור בכל גווני הקשת. הרגשתי ישות נוספת מסתובבת בחדר, נוכחת-לא-נוכחת. עיניי נעצמו, הייתי קלה כנוצה. רוחי שרתה במקום ללא הנוכחות הפיזית, וכך גם הישות האחרת. פקחתי את עיניי. שקט מעיק שרר. האוויר עמד כבד מנשוא. לוחות ברזל בלתי נראים סגרו עליי סביב. בקושי רב ניתקתי רגליי מהרצפה. עקפתי את מחיצת העץ וראיתי אישה שכובה. עיניה פקוחות לרווחה ופיה פעור. מטבע כסף נצנץ על הרצפה ליד ראשה של האישה, פרח הקנטוּטה היה מוטבע עליו. לבי הלם בחוזקה. זיעה כיסתה את פניי. לא ראיתי את האישה קודם ולא ידעתי שהייתה בחדר. תרתי בעיניי, ראיתי שאני לבד. יצאתי מהאולם. הסתובבתי בין החדרים, האגף כולו היה שומם. דומם. סגרתי את דלת האגף. בדקתי שאיש אינו מגיע. ניגשתי שוב לאישה השכובה, היא הייתה חסרת רוח חיים. ניגשתי לחפש משהו לכסות את פניה. כעיוורת גיששתי בחושך בחדרים הקטנים. בחדר נטול החלונות מצאתי שק פלסטיק שחור. חזרתי וכיסיתי בו את פני האישה. אין איש בעולם שיאמין לי. עליי להחביא אותה. משכתי אותה ברגליה עד לחדר הקטן נטול החלונות, שם הנחתי והתרחקתי. האישה התמזגה באפלה. איש אינו יודע שהאישה מתה. התרחקתי מהמקום בצעדים מהירים. בחדרי לבשתי בגדים שחורים, גרבתי גרביים שחורים מעל נעלי ההתעמלות ואספתי שְׂערי לתוך כובע שחור. עוד דקה עברה ועוד שעה, לבסוף החושך העמוק הגיע. יצאתי ונבלעתי בחשיכה. הדופק הכתיב. צִלְלֵי הלילה נעו לצדי והרוח שרקה. עליתי במהירות לקומה השלישית באגף העזוב. ריח דוחה עמד בחדר נטול החלונות. האישה מכוסה יריעת פלסטיק שחור הייתה שרועה שם. אזרוק אותה מהצריח למטה. זה המקום שבו אדם ישליך את עצמו. מותה ייראה כאילו איבדה עצמה לדעת. אין לי דרך חזרה. היא רצתה למות. תִּכננה הכול! אני מושכת את רגליה ושק הפלסטיק נע איתה. היא כבדה מאוד. עליי להובילה במדרגות, להרים אותה ולהשליכה מהצריח. רק כך אהיה משוחררת. במדרגות אל הצריח אני כורכת את יריעת הפלסטיק מתחת לגבה וזרועותיה ונמנעת מלהביט בפניה. בכוח מושכת את רגליה במעלה המדרגות. זיעה ניגרת על פניי כדמעות. הזמן אוזל. הקרבה לצריח מגבירה את עוצמת אור הירח. ירח מלא! גלוי בהיר וצלול מביט בי. השק השחור נשאר מאחור ופניה מתגלים. אני מסבה פניי שלא להביט בה. עוד שתי מדרגות. אני עוטפת שוב את פני האישה בשק הפלסטיק השחור, כורכת אותו מתחת לגופה ומושכת את רגליה. טיפת דם אחת לא אבדה לה. קיבלה מכה ומתה. מכת אלוהים. לאן אני מובילה אותה? הרוח מהדהדת: א-ב-ד-ו-ן! האישה מובילה אותי לאבדון! הרגע הקשה מגיע. עליי להרים אותה, להתרומם יחד איתה ולזרוק אותה למטה. אור הירח נופל בדיוק על פני האישה. אני מליטה את פניי בידי שלא להביט בפניה. הגורל המשותף שלנו נחרץ. אני מחבקת את האישה המתה, מצמידה אותה אליי בכל כוחי. דמעותיי מתערבבות בזיעה הנוטפת על פניי ועל פניה. אני תופסת את גופה בין זרועותיי ועולה על כיסא, כמעט קורסת. בשארית כוחותיי אני ממסמרת את ידיי בה, מרימה אותה, נלחצת לקיר, נחלצת בקושי מלפיתתה ודוחפת אותה למטה. להביט למטה? לראות היכן נפלה??

תריס החלון הנטרק העיר אותי מהסיוט.

נשימתי כבדה ומהירה. חושך מוחלט שורר בחדר.

אני שטופת זיעה. טעם מר בפי.

אתקלח. זרם המים ישטוף את חלום הבלהות.

חייבת לראות את חואן הלילה! לא אוכל לישון בחדר, הסיוט מבעבע מהקירות…

כאב בזרועותיי! אני רועדת מקור. רגליי נושאות אותי בקושי.

המים החמים שטפו את ראשי והחליקו על גופי. רציתי להישאר כך לתמיד, אבל לבשתי מכנסי אימון וחולצה צבעונית ויצאתי אליו. ברגע האחרון הרגשתי קור עז והתעטפתי בסוודר.

באחד הערבים שבהם בישלנו חואן ואני יחד במטבח, אמר לי: "אם אי-פעם תרגישי מצוקה או תחלמי חלום רע, בכל שעה, דלתי פתוחה לפנייך. לא תפריעי. שלוש נקישות בדלת. אין אישה אחרת בחיי."

לא חשבתי שאתדפק על דלתו, אבל זו הייתה הבריחה והגאולה שלי באותו לילה.

נקשתי שלוש נקישות והוא פתח מיד, כאילו חיכה לי.

עמדתי מולו חלשה, מהססת. התחבקנו. הרגשתי בטוחה לידו. התכרבלתי אצל גופו החסון, ובין זרועותיו פרצתי בבכי. בכיתי על החלום הרע שחלמתי, על געגועיי לאהבה, על אהבתו שכיסתה אותי ללא תנאי.

הוא טיפל בי כבילדה קטנה. סידר כריות מאחורי גבי, ניגב דמעותיי, הכין תה, ולא שאל מה קרה.

הוא היה רך ואוהב ואני התמסרתי. רציתי לשכוח הכול.

—–

דפנה יקרה,

קודם המחשבה, אחר-כך זה קורה.

קודם זה קורה, אחר-כך המחשבה מתבססת.

קודם המחשבה ממציאה, אחר-כך זה קורה.

קודם זה קורה ואז המחשבה מתעצבת.

קודם המחשבה, המולידה מציאות.

ענבר

הווילון האטום עצר בקושי את קרני הבוקר הפולשניות. בקצוות ריצדו פסים זוהרים, האירו מול עיניי כפנסים. גופי מכוסה זיעה קרה. נושמת בכבדות. חייבת להרחיק את הסיוט ממני, בהיגיון, בקור רוח. מצד שני, התרגשות חדשה ממלאת אותי, רטט פנימי שלא הרגשתי כמותו זמן רב. לבי מלא בחואן אהובי יפה התואר. אך גופי בקושי נושא את עצמו. אני חצויה ומפוצלת, בין הגוף הכואב והנפש השמחה, המאוהבת והדוויה גם יחד.

מצאתי עיסוק מרגיע היום, לאחר ליל כאבים דמויי התכווצות שרירים; עברתי בין המבואות שליד חדרי הצוות והבטתי בגינות הקטנות שכל אחד יצר לעצמו. כל מבואה הייתה כניסה לעולם פרטי, עם סיפור ונשמה; ככתב יד. עולם אישי! המבואה שליד חדרו של חואן הייתה פינת חמד רעננה. מטפסים כיסו את הקירות. עציצים פורחים שולבו יחד ברצועות מתכת מצולבות, אִשפשרו גישה נוחה לכל עציץ. שלט קטן הגדיר כל צמח: שם הצמח… משפחה… נמצא באזור… השקיה… כמו תעודת זהות.

"בבת עינו של חואן הם עציצי התבלינים וצמחי המרפא," שמעתי אמרו.

"גם צמחים מרגישים מגע של אהבה," אמר לי חואן בחדרו. "בגינתו הפראית לכאורה של ד"ר זלצבורג, שנמצאת בהשגחתי, אני מגדל את כל הגידולים המיוחדים. מטפס על הרים ומחפש, מזדחל לנקיקים, הכול כדי למצוא צמחים נדירים, צמחי-תרופה; ושותל אותם אצלי בגינה, כלומר בגינה של ד"ר זלצבורג," סיפר וחייך חיוך של מנצח. "הורעלתי יותר מפעם אחת בדרך. חטפתי פריחה ואֶקְזֶמָה ממגע גופני עם צמחים רעילים, קיבלתי הרעלות קיבה מטעויות בזיהוי צמחים, ומכות הדף מהזיות."

להבות קטנטנות נעות בחדר. נראות אלא לי בלבד. אנחנו מתנשקים ונצמדים, מתערטלים ומתאחדים והמוזיקה משתלבת וידינו לוהטות. חום גופו עוטף אותי. שנינו יחד. מקשיבים לרחש הענפים הגבוהים ולזמרת הציפורים השמחות השרות לנו רומנסות.

—–

דפנה,

אף לרגע אחד לא התעלמתי מהזמניות שלי כאן

(ובכלל)

יושבת על מזוודות ומחכה

יבוא זמן ואמשיך לנוע, הלאה בזמן.

נמנעת מהשביל שהותווה עבורי,

נעה בדרך, בחֵירות.

ענבר

"איפה היינו?" שאל חואן. "אה! הסתיימו ימי האבל לאיש הקדוש, והמלומדים הליברלים פסקו: טקס סמלי במקום הקרבת קורבנות הילדים. וכך אנחנו מיטהרים שנה בשנה…" חואן חייך חיוך דק ודפדף בספריו. עצמתי עיניי ודמיינתי את המראות שסיפר. הייתי מרוצה שחואן לקח את הבמה ויכולתי להיות רפה לצִדו ולנוח. גופי היה חלש.

"מכורח המציאות, אנשים ששרדו את התלאות והדלות, לקחו תחת חסותם את הילדים שנותרו לאחר הטבח. יחד שיקמו את חייהם ואת ההרס," חואן הקריא מספרו הכבד. "יושר וכבוד הדדי היו הבסיס לדרכם של הכוהנים, שניהלו את הבית. בכתב סתרים עתיק, המבוסס על קשרי חבלים, תיעדו הכוהנים את תולדות אל השמש ה'טִיָאטָה אִינְטִי', את מלכי האינקה, את האלות השונות, את הקודים הסודיים של הטקסים ואת פרטי התנהלות הפולחן. רק יחידי סגולה ידעו לקרוא את כתב הסתרים שנקרא 'קִיפּוֹ'; מילולית פירושו קשר."

"זה מעניין מאוד."

"רגע, בואי ננסה לבנות מילים בכתב החבלים, על-פי הדוגמאות המצוירות בספר." בהתלהבות רבה הוריד חואן ספר מהספרייה שכריכתו חומה ובלויה, וקופסת עץ ישנה מעוטרת פרחים. הִבטנו בריכוז בתרשימי כתב הקשרים המשורטטים בספר. בתוך קופסת העץ נגלו לעינינו חבלים משופשפים, דהוהים, בעוביים שונים, ששיירי צבע ספוגים בהם. "לכל קשר, לכל חבל, לכל צבע, הייתה משמעות שייצגה אות, מילה, מושג או מספר," הסביר.

"ראי, אנחנו קשורים!" אמר חואן כשהוא מחבק ומהדק אותי אליו בחוזקה.

בשעת לילה מאוחרת, הצטחקנו והשתעשענו בבניית מילים "אינטימיות" שיצרנו מחבל, כשהספר פתוח לצדנו. על כל חבל עבה מיקמנו בהתאמה חבלים דקים, בצבעים ובמרחקים שונים, ולבסוף טמנו הכול בקופסה.

"החבלים החדשים שורטים, אצבעותיי כבר כואבות מהקשירות."

"זה כמו ב'קשר' חדש, כשעדין לא מכירים איש את רעהו…" אמר והידק אותי אליו שוב.

מילות הסוד שלנו יישארו טמונות עמוק בתוך הקופסה… חשבתי להנאתי.

עם כניסתי לחדר האוכל הרגשתי אי-שקט מתחת לפני השטח. אלפונסו ניגש אליי בפנים מודאגים ואמר שביומיים הקרובים אתנהל בעצמי עם הקבוצה שלנו גם אחרי שעות הלימודים. "עד שיסתדרו דברים," אמר ולא הסביר. משהו מוזר מתרחש סביבי. כולם זזים אחרת היום. אוולין נכנסה לחדר האוכל כבדת פנים, מזגה לעצמה משקה והתיישבה ליד המנהל. ניגשתי גם אני לקחת אוכל.

"שלום, דפנה," אמרה לי אוולין בתשומת לב כשעברתי לידם.

"בוקר טוב," השבתי והבטתי בריכוז בצלחתי הגדושה.

"…מצבה לא היה טוב, ימים ארוכים הסתגרה ולא יצאה." שמעתי את אוולין אומרת למנהל הקשוב כשהתרחקתי מעט.

חזרתי למקומי. הבטתי בהם בריכוז. לא יכולתי לשמוע אותם עוד.

"דפנה," רכנה אלכסנדרה לעברי, דיברה בלחש, עיניה היו מבוהלות. "ססיליה התאבדה! אסון כבד!! תכניות הלימודים השתנו להיום. אלפונסו המליץ שנפעיל בחצי השני של הבוקר את שתי הקבוצות שלנו יחד, אך הכול תלוי במזג האוויר כמובן. אפשר לצאת עם הילדים לטיול קטן או לבלות בחוות החיות," אמרה ונשמה עמוק.

"התאבדה…?" כוחי אזל בפתאומיות.

"פ-ע-י-ל-ו-ת יחד… מעדיפה את חוות החיות," דיברתי במאמץ רב. "נבקש מגנזו לקחת את הילדים לסיבוב בעגלה."

אלכסנדרה הנהנה בראשה, סבה והלכה.

אישה התאבדה? אני שוב חולמת…?

בכוח דחפתי כפות דייסה לפי ובלעתי.

חואן נכנס לחדר האוכל והתיישב מולי. פניו היו חוורים כסיד.

"ססיליה התאבדה!! נפלה מהקומה השלישית באגף המזרחי…" הוא אחז ראשו בין ידיו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן.

רוצה להקיא.

זה המקום שבו אדם ישליך את עצמו…

הקומה השלישית באגף המזרחי…

החלום…! החלום שלי.

"ססיליה הייתה האמא של כולנו! אני לא מאמין!!" זעק חואן.

מחיצת עץ גבוהה… כצִדו האחורי של פסנתר, עמדה במרכז החדר…

מהי המציאות ומהו הסיוט?

חואן הביט בי, עיניו היו כַּחֲלוּלוֹת.

"לא הכרתי אותה," נפלטו המילים מפי בשקט.

האם המציאות היא הסיוט? צריכה להתעורר. האישה מחלומי התאבדה!

אכנס לכיתה, אשקע בעבודה, אתמסר, כמו שלא עשיתי עד עתה.

בשעה 11.00 נכנס המנהל לכיתה שלי, לבוש בגלימתו השחורה. כל הילדים קמו ונעצו בו מבטים מופתעים. עמדתי מכווצת בפינת החדר ופניי לילדים ולמנהל.

"בוקר טוב, אדוני המנהל!" אמרתי בקול והילדים חזרו אחריי במקהלה.

"קרה מקרה מצער בבית הספר," פתח ואמר, "המורה היקרה שלנו, ססיליה, הלכה מאיתנו. היינו צוות ומשפחה והיא הייתה לנו מורה, חברה ואמא. משום כך יחולו שינויים במערכת השעות בימים הקרובים. ייתכן שתראו אנשים זרים בבית שלנו. נא להיות קשובים למורים ולאנשי הצוות. להשתדל להיות חבריים וחביבים זה לזה, יותר מאשר בדרך כלל. יש לנו סיבה טובה להתנהג יפה – עלינו להקל על כאבם של אנשי הצוות והתלמידים שהכירו ואהבו את המורה." גלימתו השחורה התנופפה אחריו עם צאתו מהכיתה. הילדים היו המומים, הרגישו שמתחוללת דרמה. למזלי, לא היה עליי להגיד דבר בנוכחותו. התיישבתי, ברכיי רעדו.

"נעשה הפסקה בלי לצאת מהכיתה. שתו מים. נתלה את הציורים היפים שציירתם ונניח להם להתייבש. יותר מאוחר נצא החוצה." קולי היה חלש.

הילדים השתחררו מהשפעת כניסתו הדרמטית של המנהל והסתובבו מרוצים בכיתה. אחת הילדות ביקשה לסרק אותי. לא התנגדתי. אולי חשה במצוקתי. ילדים אחרים החלו גם הם לקלוע צמות זה לזה והיינו כשבט ילידים.

זו הייתה הזדמנות פז לחזור ולספר לילדים אגדת אינקה עתיקה על פרח הקנטוּטה. "היה היו שני מלכים, אִילִימָני ואִילָמְפּוּ, ולכל אחד מהם היה בן, יורש עצר. שני המלכים, שליטים חזקים ועשירים, שלטו על אזור עצום ונרחב ושניהם זכו להערכה רבה. המלכים התקנאו זה בעושרו ובשגשוגו של זה ופתחו במלחמה. שניהם נפצעו אנושות בקרב. על ערש דווי השביע כל מלך את בנו שינקום במלך האחר. המלכים הצעירים היו משועבדים להשבעת אביהם ואף-על-פי שהתנגדו למלחמה ולא נטרו טינה איש לרעהו, יצאו למלחמה שנייה. אך ההיסטוריה תמיד חוזרת ושני הבנים נפצעו אנושות בקרב. במקום להטיח מילים קשות, סלחו זה לזה בנדיבות וביקשו ממשרתיהם להשכיבם זה לצד זה על הדשא הירוק, בשדה הקרב. על ערש דווי הופיעה לפניהם אלת הפריון פָּחָמָָָמָה וסיפרה כי הם עומדים למות בגלל האיבה ששררה בין אבותיהם. וכדי להעניש את האבות, הכוכבים שלהם ייפלו מהשמים וייהפכו להרים מכוסי שלג. וכך, עד עצם היום הזה, שתי הפסגות הגבוהות ביותר באזור הקרבות, אזור קוֹלוֹסוֹיוֹ, נקראות אִילִימָני ואִילָמְפּוּ. הנהרות המזרימים את מימי הפשרת השלגים הם דמעות החרטה והם המפרים את העמקים. פרחי הקנטוּטה הפורחים לאחר הגשם מסמלים את אחדות העם. האדום והצהוב מסמלים את בני המלך והירוק מסמל את התקווה."

הסיפור הרגיע את הילדים ואותי ויצאנו החוצה.

אישה התאבדה. אני לא חולמת!

חייבת למצוא מקום להתחבא. חדר המחשב!

—–

ענבר יקירתי,

הפחד הוא אחד הכוחות שמובילים אותנו ואת מעשינו. לפעמים הוא תופס אותנו בלתי מוכנים וכוחו האימתני משתלט. תת-ההכרה משתעבדת בקלות לפחד. לפחד השפעה על החלומות שאנחנו חולמים. אומרים שהפחד הוא שיצר את האלים.

חלמתי חלום, ליתר דיוק סיוט. הוא היה קשה מנשוא, ועכשיו כל פרטיו נושקים למציאות. עליי למצוא דרך להפריד בין ערות לחלום.

אנא המשיכי לכתוב לי, אני זקוקה למילותייך הטובות, אינני כתמול שלשום.

באהבה, דפנה

למחרת בארוחת הצהריים לא אכלתי דבר. השעות נמשכו לאין קץ. כאבה לי בטן. רגליי נעו בכבדות.

לעת ערב, בחדר המחשב, האינטימיות התאימה לי. ענבר לא כתבה, לא אחותי ולא הילדים. הגיעו רק הודעות ג'אנק ובדיחות ממוחזרות. ישבתי עד הנעילה. לא היה לי לאן ללכת.

בישיבת הצוות השבועית שהייתה קצרה מהרגיל הייתי קשובה בדריכות לכל מילה של הנוכחים. גם אחרי משפט הסיום, "ניפגש בשבוע הבא," איש לא יצא, כולם היו תשושים ושקטים וחששו לצאת לקור. אבל אני נשמתי עמוק, ויצאתי לחצר המקורה כחתול. הייתי חייבת להתחכך בגזעי העצים החושבים. הרגשתי מועקה. הבלהות שוב חדרו למחשבותיי. ליטפתי את קליפתו החלקה של גזע העץ ולפתע ידיי לפתו אותו מעצמן ואחזו בו במשך זמן רב. בקושי רב ניתקתי מן העץ. רציתי להישאר כך לנצח, חבוקה איתו.

—–

דפנה, מהמוּרות בדרך הן חלק אינטגרלי במסע של כל אחת מאיתנו. ענבר

—–

ענבר יקירתי,

תיאורייך כה ציוריים! מילותייך מלבבות. בזכותך מחשבותיי מוסטות לזמן קצר. לצערי אינני במצב נפשי לתאר לך נופים וחוויות. הקרקע נשמטת מתחת לרגליי. אני מובלת על ידי הכוכבים. לאן הם לוקחים אותי?

האם קרה לך פעם, שחזרת והיית במקום שיש לו משמעות מיוחדת עבורך, כמו למשל מקום התרחשות הנשיקה הראשונה עם מישהו שאת אוהבת? והנה בדיוק במקום הזה את חולמת שקורה שם משהו נורא ואיום. התחושה קשה מנשוא, כי אינך רוצה לזכור כך את המקום, ואפילו רוצה למחוק אותו מהזיכרון ומהיקום.

באהבה,

דפנה

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית הספר האנגלי”