החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ילדה של אחרים

מאת:
הוצאה: | 2014-08 | 354 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

26.00

רכשו ספר זה:

בוקר אחד זוכים יעל ואריק כץ בירושה מפתיעה: במסגרת הסכם חילופי צוואות שערכו בעבר עם זוג חברים מקנדה, הם זוכים לרשת את נועה, בתם בת העשר של בני הזוג.

נועה אינה מצליחה להיקלט בישראל ויעל מחליטה לעזוב באופן זמני את אריק ואת ילדיהם המשותפים, ולחזור איתה לטורונטו כדי לחפש לה משפחה מאמצת מתאימה יותר. היא יוצאת איתה למסע לקנדה, מתגוררת בביתה, מתאמצת לבנות איתה מערכת יחסים, ומגלה בהמשך כי הקשר עם נועה עמוק יותר ממה שהיה נראה לעין.

הגילוי מעורר טלטלה, מביא להבנה שהחיים שאחרי, לעולם לא יוכלו להיות כמו אלה שלפני, ומעמיד את יעל בפני התלבטות לגבי הקשרים בחייה.

על הורות ומחויבות, על אהבה ודי.אן.איי, על המקומות הרחוקים בעולם ועל הבית האמיתי שביניהם.

עינת דנון, תושבת רעננה, נשואה ואם לשניים. בעלת תואר שני במנהל עסקים ותואר ראשון בשיווק ותקשורת מאוניברסיטת יורק בטורונטו. עוסקת בפרסום ובכתיבת תוכן. ילדה של אחרים הוא הרומן הראשון שלה.

ידיעות אחרונות | Ynet | בלוגיה | המלצה | סלונה | השרון פוסט | פייסבוק | נוריתה |

מקט: 001-1880-001
מסת"ב: 978-965-565-0570
בוקר אחד זוכים יעל ואריק כץ בירושה מפתיעה: במסגרת הסכם חילופי צוואות שערכו בעבר עם זוג חברים מקנדה, הם זוכים […]

פרק 1

יעל

אם הייתי יודעת את כל מה שלא ידעתי כשהחיים הרגילים התחילו להפסיק, לא הייתי נשארת באותו יום לעבוד מהבית, לא הייתי פותחת את הדלת, וגם לא הייתי חושבת שלחיים שלי יש טעם של קפה מפלסטיק.

בכל בוקר אני חייבת לצאת: לביים את הבוקר, ללהק את הילדים, להתלבש וקדימה – החוצה למשרד. אני ממהרת כאילו שמחכים לי עשרים לקוחות וחמש ישיבות. כשאני מגיעה, אחרי שעצרתי לקחת קפה הפוך קטן ודל בכוס פלסטיק למטה בבניין, אני מתיישבת בכורסת המנהלים הרכה שלי ולא מנהלת אפילו את עצמי.

החלטתי לבלבל את תחושת הפלסטיק. לא עוד יום רגיל, לא קמה ורצה. נשארת. אחרי שטיילתי עם המחשב הנייד בין המטבח למכונת הכביסה, ואחרי שהטלפון הנייד צלצל מתוך המייבש, ואחרי שסידרתי את הבית פעם אחת, פעמיים, חמש פעמים לפחות, התיישבתי והושבתי מולי את המחשב, היטבתי לו בידידותיות את תנוחת הצג ולי את משענת הכסא, ליטפתי עכבר שיפשיר מסך קפוא וקיבלתי את אותה התחושה של אין אתחול.

הצלצול בדלת האט את תאוצת מחשבות ה”בוקר טוב” והעביר אותן לחניה זמנית. כשסובבתי את ידית הדלת, לא חשבתי שזה יהיה הרגע שיחלק את החיים ללפני ואחרי, הרגע שתמיד אחזור אליו ואשחזר ואנתח, שערמות של תסבוכות וחוסר פיתרונות ייבנו עליו. רגע של תהיות למה בכלל זה קרה ומה היה קורה אילו, ושכבות של שאלות שיישאלו על כל מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה.

פתחתי את הדלת במרווח הצצה קצר, כמו דפדוף בתוך דף ראשון של ספר לא מוכר. מרווח שמשאיר מרחב קטן, כזה שמאפשר לסגור אותו בטריקה מהירה. מעונן וגשום, ואישה צעירה מהודקת ומכופתרת בחצאית שחורה ובחולצה לבנה מגוהצת, וילדה שהייתה עסוקה בלהתבונן ברגליים היחפות שלי. שתיהן עמדו שקטות וציפו שאכניס אותן, לפני שיירטבו מטיפות הגשם הבוציות.

“שלום, את יעל כץ?”.

“כן”, האצבעות מתמרנות את השיער, מפנות ימינה תלתל שגולש בעדינות לעין, והעיניים מצטמצמות לראות חד, כי לא הספקתי להרכיב את עדשות המגע.

“אנחנו צריכות לדבר”, הגוף נשען על שער המשקוף.

“זה דחוף”.

הובלתי אותן אחריי למטבח הלבן המואר שלי. הן התיישבו על הכיסאות הלבנים, והיא הציגה את עצמן: “אני גלית וזו נועה”. לאחר שהגשתי לנועה שוקו, כי גלית הודיעה שנועה צמאה וחייבת לשתות, ועכשיו, נתתי מבט מאיץ בגלית, וזו אמרה: “ניסיתי להשיג אותך אתמול בטלפון ולא היה לי מספר מעודכן. אממ… אני רק מתמחה במשרד עורכי דין ולא מבינה למה בחרו אותי לתפקיד הזה”. היא עיינה בערימת הניירות ששלפה מתיק מעצבים בצבע שחור, בעוד נועה סופרת את ריבועי המרצפות ומדי פעם מטפטפת עיגולי שוקו קטנים על הרצפה הלבנה.

“אולי תסבירי כבר?”, הגנבתי הצצה לכיוון עיגול השעון התלוי על הקיר ממול. אם היא תדבר עכשיו זה ייקח חמש דקות, ואם לילדה יש מה להגיד אז עוד חמש. אחרי זה אני אדבר עוד שתיים. בעצם, אני לא אדבר. אני ישר אתרום. זה יקצר תהליכים. תוך שתים-עשרה דקות הן בחוץ ואני חוזרת למחשב. לא, אני הולכת למשרד. לא, אני הולכת לקנות תיק מעצבים כמו שלה ועוברת לקפה בלי סוכרזית. אולי משם מגיע הטעם של הפלסטיק.

גלית בוחרת את הדף העליון בערימה ומדברת אל האותיות הכתובות על הדף: “אתם יעל ואריק כץ, נכון? גרתם פעם בטורונטו, קנדה? היו לכם שכנים בשם חלי ובני גלילי?”.

“כן, היינו שם ארבע שנים בשליחות מהעבודה של אריק, בעלי. הוא עובד בהייטק”, עניתי וקמתי בקפיצה. “רגע, רגע, זאת נועה גלילי?”, הצבעתי לכיוונן, “זאת את, נועה? לא קישרתי אותך לגלית. איך לא זיהיתי אותך? כמה זמן עבר מאז שהייתם כאן?”. התבוננתי בה: מיניאטורית, קטנטונת, זרה אך מוכרת, והדלקתי את האור על כמה זיכרונות. הפשרתי רגעים שקפאו מזמן והוזנקתי מחוסר מחויבות למעורבות עד צוואר.

“טוב, אז תשמרו על עצמכם”, אמרתי לחלי ולבני.

ישבנו כולנו אצלנו בערב הקנדי הקפוא, סביב שולחן ‘איקאה’ מעץ פורניר, כשלצידו מספר כסאות צהובים קלים, תואמים בפשטותם, מערכת ריהוט שכל משפחה ישראלית בטורונטו רכשה באותה תקופה, כי זה היה הפתרון הפחות מורכב לדיירים ארעיים.

“מה?!?”, שאל בני, “למה את מתכוונת כשאת אומרת ‘תשמרו על עצמכם’?”.

הסתכלתי מהצד הרחוק של השולחן באלכסון, במבט ישר אל תוך העיניים של בני, שהיו קצת ממצמצות וטיפה תכולות מימיות, וחזרתי על המשפט: “תשמרו על עצמכם. אני מעדיפה אתכם חיים ולא חלילה מתים”. הוא בהה עווית מתאמצת עם הפה, והקול שלו היה מעט צרוד כששב ודיבר.

“סיפרנו לך עכשיו שאולי יום אחד, את תירשי את הדבר הכי יקר לנו בעולם, וזה כל מה שיש לך להגיד? זה הכל?”.

שתקתי אל מול הזוג הזה, החברים-שכנים שלנו מקומה תשע, שכרגע חזר מפגישה אצל עורך דין וסיפר שערך צוואה ואנחנו מיועדים להיות היורשים.

בני פתח את הפה ומייד סגר ושוב פתח ופזל אל חלי שתעזור לו, כמו תמיד, אבל חלי שתקה והביטה בי ובאריק, דרוכה לתשובות. “אולי כדאי שאני אחזור: חלי ואני היינו היום אצל עורך דין, כתבנו צוואה, והחלטנו שאם יקרה לשנינו משהו – אנחנו רוצים שאתם תקבלו את נועה”.

“יעלי, הוא מתכוון למשמורת, קסטידי, לילדה”, אמר אריק וביד אחת חיבק אותי אל תוך הכתף שלו, ובמקביל, ניסה לדחוף את זוג הרגליים הארוכות שלו תחת הכסא שהתגמד לקראתו.

הגשתי לבני שוב את המשפט שכבר אמרתי, והפעם ליוויתי אותו בלעיסת הבהרה: “זה מאוד מחמיא לנו שהחלטתם להוריש לנו את נועה, אבל אני לא רוצה שחלילה יקרה לכם משהו”.

בני שיחרר אנחת רווחה ארוכה: “אהה.. את מתכוונת לזה, ואני חשבתי לרגע שאת לא מרוצה מהצעד שעשינו”.

שתקתי. אכן, אני לא מרוצה. אכן, אני לא מוכנה לאמץ את בתו בכל רגע נתון. אכן, בהחלט מספיקים לי הילדים שלי. ובייבי נועה, היא בת שלוש, ומה היא בכלל מבינה. אולי היא תרצה לגור עם מישהו אחר אם דברים רעים כאלה יקרו.

חלי העבירה מבט אל אריק ואלי ואמרה: “אתם כבר יודעים ממזמן שההורים שלי מאוד מבוגרים ובקרוב יעברו לבית אבות. אימא של בני גרה לבד עם מטפלת פיליפינית וסובלת מאלצהיימר. לי יש אח אחד ואנחנו בקושי מדברים, ולבני אין אחים ואחיות, אז נשארתם אתם. נכון, אנחנו מכירים רק שלוש שנים, אבל התחברנו כל כך ואתם היחידים בסביבה שנראים לנו מתאימים. אנחנו סומכים עליכם שאם משהו יקרה, תעזרו לבת שלנו ליהנות מחיים מאושרים”.

בהיתי בקיר ממול, מנסה לעכל את העובדה שירשתי ילדה. יש אנשים שיורשים סכומי כסף גבוהים, ואני, כל מה שהצלחתי לרשת בחיים זה ילדה. כלומר, עוד לא בדיוק ירשתי אותה, אני אירש אותה רק אם שני ההורים שלה ימותו. יש לקוות שזה לא יקרה. איך אוכל לקחת על עצמי עוד ילדה בנוסף לשניים שלי? אם מתכננים לכתוב צוואה, צריך לשתף לפני שכותבים, או שאולי להוריש ילדים זה כמו להוריש כסף או רכוש: אף אחד לא אומר לך כלום מראש ופתאום מגיע צ’ק בדואר או טלפון מאיזה עורך דין לא מוכר.

נכון שהפכנו להיות חברים טובים, אפילו שאנחנו מכירים רק שלוש שנים, ונכון שחגגנו יחד איתם את כל ארוחות החגים והם הדבר הכי קרוב למשפחה כאן, ובליל הסדר בני התחפש לאליהו הנביא ושם קצף גילוח במקום זקן, וחילק מתנות כמו סנטה קלאוס, ואיך אפשר להגיד להם ‘לא’, כשבני בא לחלץ אותנו עם האוטו כשנתקענו בסופת שלגים באמצע הלילה והחבר הקנדי של אריק מהעבודה אמר לו בטלפון שיתקשר לשירותי גרירה ונתן לו את המספר. בני נעל מגפיים, החליק עם האוטו בשלג ובא לעזור. הוא תמיד פשוט, שותק ומדבר רק כשצריך בלי קשקושים, וחלי, שיודעת שאני נוטה לאחר, תמיד אוספת את נועם מהגן יחד עם נועה כאילו יש לה אחריות גם על הילדים שלי, ושתינו אומרות ‘איזה מזל שיש לנו כאן חברים שהם כמו משפחה’. וכמובן, הפעם ההיא כשנועם נפצע בגן, היא הייתה הראשונה שהגיעה להיות איתי בבית החולים, עוד לפני אריק, ופעם אחת בגן, כשבני הזוג שלנו לריקוד סוף השנה לא הגיעו, היא מיד קלטה את הבדידות וצירפה אותנו למרות שלה כבר היה זוג צמוד.

איך אפשר לא לאהוב את נועה ואת זה שהיא תמיד מתיישבת עלי בטבעיות עם קוקיות בריח של תפוח ירוק, ואחרי זה קופצת ומדלגת ופותחת את הארונות הנמוכים במטבח, מתיישבת על הברכיים ובסבלנות מחברת מחדש כל סיר למכסה שלו?

בעוד בני וחלי מתבוננים בי, ונראה היה שחלי מתחילה לחטוף את אחד מהתקפי המיגרנה שלה שגורמים לה להיות עוקצנית ולא נחמדה, הרצתי את השנים קדימה בדמיון, איך פתאום יום אחד היא תגיע: “שלום אני בייבי נועה ואת ירשת אותי. לא, אני לא מגיעה עם כסף או הוראות הפעלה, אני פשוט ירושה עוברת וזהו”.

“יעל, אריק”, אמר בני, וחלי הביטה באריק ובי במבט מיגרנה נעלב. “זה יותר מדי? אתם רוצים שנבטל את זה? אולי אתם רוצים לעשות הסכם חילופי צוואות? אנחנו מורישים לכם את בייבי נועה, ואת ואריק יכולים לכתוב את הילדים שלכם בצוואה ולהוריש אותם לנו”.

התקרבתי קצת לאריק עם הגוף, נגיעה שמהצד היא בלתי נראית. רק הוא יכול להרגיש את המגע המרפרף של האוויר שהיא מזיזה. אני יודעת בדיוק מה הוא הולך לענות להם, כי זו אותה המחשבה כמו שלי, שעוברת לו בראש.

אריק השתהה ואני התחלתי לכוון את המילים, במטרה לשפוך אותן ולנגב בעדינות את מעטה השקט שהתיישב על השולחן. שתיקות משותפות משתקות אותי. בדיוק כשהיססתי את המילה הראשונה הוא אמר שאין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר וכלום לא יקרה, ושאם עד היום לא עשינו חילופי זוגות, כנראה שכבר לא נעשה, אבל לפחות דבר אחד אנחנו עדיין יכולים להספיק בחיים: חילופי צוואות. פתחתי מייד את הפה לתקן אותו ולהגיד שאי אפשר לסמוך על המזל ומי יודע מה יהיה, ולמרות החברות – למה שנעשה משהו שאנחנו לא שלמים איתו? אבל חלי ובני הסתכלו עלי במבט כזה קצת פגוע והרבה מפציר, כאילו אני כבר עומדת להציל לבת שלהם את החיים, אז הסתפקתי בלהניח את היד שלי על הירך של אריק מתחת לשולחן, ובמקום הנגיעה המלטפת הרגילה לחצתי אותה חזק בכל הכוח של שפת הנגיעות. יש לנו את המלטפות שהן הכי ארוכות, יש את המרגשות עם התשוקות ויש את המהירות עם החיוך, יש קצרות כועסות שהן בכלל לחיצות ויש את הלחיצה המלחיצה של “נדבר על זה בבית”.

לא חילופי זוגות ולא חילופי צוואות. אני אכריח אותו לחזור אליהם ולבטל את הכל. יש הסכמים שאי אפשר לא לכבד, ויש משחקים שאסור להשתתף בהם, כי אם יום אחד החשבון יגיע, לא נוכל לגייס את ההון הרגשי הנדרש לכזה תשלום. בינתיים, ליד השולחן, שתקתי וקיוויתי שלפחות בימים הקרובים, עד שהוא יודיע להם שהתחרטנו, הם יידעו לשמור על עצמם.

אחרי שהם הלכו, וגם למחרת, רקחנו ויכוחים. אני הייתי בעד ביטול החלק שלנו בצוואה שלהם ורקדתי את “ריקוד הדבורה”. כך אריק קורא לתנועות שאני עושה בכל פעם שאני מרגישה שאני מאוד צודקת, כשתוך כדי ריקוד מתחילה לזוז מצד לצד, כולל הנפת הידיים בתנועות מעגליות רחבות המזכירות לו דבורה מעופפת.

“יותר אנשים נולדים בעולם מאשר מתים בכל רגע נתון”, אריק אמר באופטימיות טבעית ובמספר חישובים סטטיסטיים, “וכמה אנשים מהסביבה הקרובה שלנו, את מכירה שמתו והשאירו אחריהם ילדים קטנים? לא, לא כאלה ששמעת עליהם, כאלה שאת מכירה אישית מהמעגל הראשון, לא מעגל שני או שלישי. ל’אף אחד’ הזה תוסיפי את כמות הזוגות שאת מכירה שמתו ביחד והשאירו ילדים, ותקבלי אפס”.

הוא הצליח לשכנע אותי שאין סיכוי בעולם שמשהו יקרה לשניהם. “הכל יהיה בסדר, הסטטיסטיקה לטובתנו. את סתם כותבת תסריטי אימה. תשכחי מזה. ואיך את יפה כשאת מחייכת, יעלי”.

בינתיים עברו שבע שנים, ועם חלי, בני ובייבי נועה היינו בקשר של מיילים וטלפונים. בעיקר ברכות בחגים ופגישות מרגשות המעלות זיכרונות בעת ביקוריהם הקצרים בארץ, אם כי בשלוש השנים האחרונות הם נעדרו מכאן.

חברות של מקום משתנה עם המקום. לאחר שעזבנו את טורונטו וחזרנו לישראל, כי לאריק נגמר החוזה ואני התעקשתי שלא יחדש אותו, קטן באופן טבעי המקום שהיה קשור לטורונטו ורחוק מישראל, אך לא נמוג.

והנה, יושבת מולי עכשיו, בתל ברוך צפון, עורכת הדין גלית, לבושה בחולצה לבנה מגוהצת ויפה, ובייבי נועה הגדולה לצידה, בשיער חום המחולק בשביל עקום וזוויתי, ועם השיער משתלבים עור חלבי בהיר, הכחול של העיניים, שפתיים תינוקיות עם הטבעה של לב בשפה העליונה, ואף סולד קטן ומתריס שמתפרץ החוצה למעלה מהפנים. בת כמה היא? ניסיתי לחשב. היא הייתה בת שלוש כשעזבנו, ואנחנו כאן כבר שבע שנים. בת עשר, כמו נועם. הוא הרי בוגר ממנה בשלושה חודשים.

“לפני כמה שעות אספתי את נועה משדה התעופה, היא נחתה מטורונטו”, אמרה גלית וליטפה לנועה השקטה והקפואה כבובת שלג קטנה את הראש. “היא טסה בליווי דיילת, לאחר שחלי ובני… שניהם. כשחזרו מפגישה, נסעו על הכביש המהיר לאסוף אותה חזרה מבית הספר. משאית טריילר התנגשה במכונית שלהם”.

נועה

“תפסיקי כבר לעצבן אותי”, אספתי את התיק ורצתי למכונית, לאבא, שהסיע אותי לבית הספר.

“נמאס לי מהאימא הזאת”, אמרתי לו. כל בוקר היא מכריחה אותי לקחת לבית הספר את הדברים הכי פחות טעימים. למה אשלי או ליסה יכולות להביא המבורגר של מקדונלד’ס ולי תמיד נותנים סנדוויץ’ עם איזשהו משהו בריא?”.

“בייבי, תירגעי”, אמר אבא שלי וליטף לי את השיער.

“לא, אבא, שהיא תפסיק כבר להתערב לי באוכל. אני ילדה גדולה. בת עשר. ותפסיק לקרוא לי בייבי, במיוחד ליד החברות שלי”.

כשהגענו, קפצתי מהמכונית, רצתי לליסה ועשיתי ביי עם היד לאבא. הוא יצא ולא מיהר, נשען על הדלת של האוטו והסתכל עלי רצה. היום עבר די בסדר, החברות הטובות שלי היו טובות מהרגיל ואשלי הודיעה בהפסקה שהיא עושה מסיבת יום הולדת ומזמינה אותנו למסיבת פיג’מות אצלה בבית.

התכוננתי לצאת, לחכות לאבא שיסיע אותי לחוג בלט. עברתי ליד הילד הקיוטי שמסתכל עלי בהפסקות. אני חייבת לדעת איך קוראים לו. ישבתי על המדרגות בחוץ, ירד שלג והיה לי קצת קר. תמיד אני קופאת מקור עם החצאית האפורה של בית הספר. כל המכוניות עם ההורים נסעו ואבא עוד לא הגיע. בארבע וחצי כבר התייאשתי. אז מה אם צעקתי על אימא בבוקר? זו סיבה לא לאסוף אותי?

מיסטר ספרקס, המנהל, יצא אל המדרגות וביקש ממני להיכנס. “מה קרה, נועה, לא באו לקחת אותך?”.

“אבא היה צריך להיות כאן מזמן. אנחנו מאחרים לשיעור בלט”.

מיסטר ספרקס, שכל התלמידים קוראים לו “מיסטר אס”, קרא לרייצ’ל המזכירה וביקש ממנה לקחת אותי לשיעור.

“ומה יהיה כשאבא יבוא ולא ימצא אותי?”.

“אל תדאגי, נועה. אני אחכה לו כאן עד שיגיע לקחת אותך. את רוצה לנסות להתקשר הביתה?”.

לא הייתה תשובה בבית, רק המענה הקולי ענה לי באנגלית הישראלית של אימא. לא הייתה תשובה גם בטלפון הנייד, לא של אימא ולא של אבא.

אחרי שיעור הבלט, מר ספרקס, המזכירה שלו, שוטר ועוד כמה אנשים שאני לא מכירה, רצו לדבר איתי.

“נועה, בואי שבי, אנחנו רוצים לדבר איתך. לאימא ולאבא הייתה תאונת דרכים והמכונית שלהם נפגעה, לכן הם לא יכלו לבוא לקחת אותך”.

“נבר מיינד, אבא רצה להחליף את האוטו, אז עכשיו הוא יוכל לקנות אוטו חדש בצבע אדום כמו שרציתי”.

כולם שתקו.

“אז מתי הם באים לקחת אותי?”.

המזכירה של מר ספרקס זזה הצידה, הוציאה נייר מקומט וקינחה ברעש. אני שונאת שמקנחים לידי את האף ברעש. היא לא יכולה לצאת מהחדר אם היא מצוננת? למה היא באה לבית הספר אם היא חולה? מה יש לאנשים האלה, למה הם לא מדברים ואיפה אבא ואימא כבר?

“מתי הם באים? אני רעבה.” אני רוצה המבורגר ממקדונלד’ס כמו של אשלי אבל בלי ירקות, רק עם קטשופ.

מר ספרקס החזיק לי את היד. היד שלו הרגישה רכה, כמו כדור ספוג. “נועה, אימא ואבא שלך מאוד אוהבים אותך, אבל הם לא יכולים לחזור. הם… הם… מתו בתאונה”.

הוא ניסה להסביר לי, כמו לתינוקת, מה קורה לאנשים כשהם מתים: הם מפסיקים לנשום והלב שלהם מפסיק לפעום. ניסיתי בזמן שהוא דיבר, לעצור לעצמי את הנשימה קצת, אבל לא הצליח לי להרבה זמן. הוא גם אמר שעכשיו אבא ואימא לא יכולים לחשוב או להרגיש יותר. זה ממש לא נכון, הם תמיד ירגישו שהם אוהבים אותי. הם אמרו לי שלא משנה איפה הם נמצאים, הם מרגישים אלי את האהבה שלהם.

“מה זאת אומרת מתו? ההורים שלי לא הולכים לשום מקום בלי להודיע לי קודם, הם לא יעזבו אותי לבד אף פעם. מה פתאום מתו. הם לא מתו. מה פתאום? ואימא שלי, אימא שלי, היא, היא חייבת לחזור. היא אמרה שהיא תיקח אותי בשבת לשופינג לקנות לי מעיל כמו של אשלי. היא הבטיחה לי. ואבא אמר שהיום הוא יביא לי טושים בריח חדש, אתם תראו שהוא יבוא עוד מעט, להביא לי. אבא שלי יכעס על מה שאתם אומרים. הוא יכעס עליכם. הוא לא מת, אבא שלי. הוא לא”.

רציתי הביתה. הם אמרו שאי אפשר, אני לא יכולה להיות שם לבד, ואני אמרתי שאפשר. אני אזמין את אשלי ואת ליסה, או שאני יכולה ללכת אליהן. אישה אחת שקוראים לה קייטי והיא פסיכולוגית שדואגת לילדים, אמרה שבקנדה אם ההורים לא נמצאים, המדינה שומרת על הילדים, עד שבאים הקרובים שלהם לקחת אותם, ועכשיו הם יבררו מי הקרובים שלי ויקחו אותי אליהם, ובינתיים אני יכולה לבחור אם אני רוצה לבוא איתה או ללכת עם רייצ’ל המזכירה, עד שימצאו לי את הקרובים. לא רציתי אותה. אני לא מכירה אותה. וגם לא רציתי את רייצ’ל.

רייצ’ל לקחה אותי אליה הביתה והשכיבה אותי לישון במיטה שלה. היה לה ריח של סבתות עם בושם, לא כמו של אימא שלי, שתמיד יש לה ריח של אבקת כביסה שהיא קונה בחנות של הממתקים והחומוס והעיתונים מישראל.

בבוקר התעוררתי והתבלבלתי וניסיתי לחשוב מה לא בסדר, ואז כשנזכרתי, נבהלתי נורא ואמרתי בלב “תיכף הם יבואו לקחת אותך, הם לא ישאירו אותך פה. הם תיכף יבואו. הנה הם באים. הנה הם באים”. עצמתי עיניים חזק עד שאפשר היה לראות עיגולים גדולים וצהובים ובתוכם קטנים, אדומים. חיכיתי שאבא יגיע, וביקשתי בלב סליחה מאימא על זה שכעסתי עליה בגלל הסנדוויצ’ים. אולי הכל קרה בגללי? בגלל שצעקתי על אימא?

רייצ’ל דיברה בטלפון וכל הזמן אמרה “כן… כן …כן…”, ובאה אלי למיטה ואמרה שמצאו לי קרובים ואני נוסעת לישראל.

לישראל? מה יקרה אם אני אלך והם יחזרו ולא ימצאו אותי? ומה אני אעשה שם בלי אבא ואימא שלי? אני לא מכירה הרבה אנשים. עם מי אני אריב כל בוקר ומי יחבק וינשק וידגדג ויצחיק אותי? מי יעשה איתי שיעורים וייקח אותי לחוג בלט ואיך נעשה מסיבת יומולדת ב”קנדה וונדרלנד”? ואיך נקנה לי ציוד סקי, ואיך ניסע לטיול בקיץ למונטריאול? ומה עם הכלב שאימא הבטיחה לי ואמרה שהוא יהיה המתנה שלי לחנוכה?

יעל

כל כך הרבה שאלות. מה אני אומרת קודם? זה הרגיש כאילו מישהו הפעיל רכבת חשמלית עם שלט בתוך הראש, והשריר ברקה הימנית נמתח לכל האורך וניסה לתפוס את כאב הראש. חשבתי על הפעם האחרונה שראיתי אותם.

“תעזבו כבר את הכפור בטורונטו. תבואו לגור לידנו, נעזור לכם להשתלב, בני יוכל בקלות למצוא עבודה, ונחפש לכם דירה בשכונה שלנו. תגורו לידנו, נחזור לארוחות משותפות ולטיולים בחופשים”. הם מצידם הצטדקו: “כן, אתם יודעים, יש כל כך הרבה פיגועים בישראל, הרבה יותר בטוח לנו בקנדה. יש לנו ילדה קטנה שצריך לשמור עליה”.

אני קמה לנועה ומעבירה את ידי על שיערה, וחושבת על העיניים שלה שכל כך ריקות והכתפיים שלה שמכונסות פנימה והידיים הקפוצות המשולבות בחיקה. שום דבר ממה שיש לי לתת לה לא מעניין אותה עכשיו, מילים מנחמות לא יכולות להזיז לה. לעזאזל היא בת עשר, והיא בוהה והיא לבד, איפה חלי, איפה בני, כלום, ריק. קולה של גלית מחזיר אותי לכסא. “כשהמשטרה בטורונטו חיפשה בין החפצים שלהם, היא מצאה בארנק של חלי גלילי כרטיס עם רשימת שמות למקרה חירום, וביניהם גם טלפון של עורך דין מקומי. אחרי שהמשטרה שוחחה עם עורך הדין סטיוארט גרין, הוא הוציא את הצוואה שכתבו ההורים לפני שבע שנים ויצר קשר עם המשרד שלנו. בדרך כלל, באין צוואה, ההליך הרגיל הוא שמחכים לקרובי המשפחה עד שהם מגיעים לקחת את הילדה מידי הרשויות, וזה יכול לקחת שבועות עד שמאמתים את הקירבה, אבל במקרה הזה אין צורך. יש צוואה מפורשת ובה… את יודעת…”. גלית נשמה בקול רם מדי, כאילו היא לוגמת אוויר ברעש מקשית של שקית טרופית.

“כן”, אמרתי ופזלתי לכיוון נועה שהקשיבה לשיחה, תמכה יד קטנה בסנטר, הזיזה קווצת שיער מהפנים בתנועה ילדותית, והסתכלה רק לצד של גלית.

“הם רצו שאנחנו נגדל את בייבי נועה, אבל זה היה מזמן. הם בטח שינו את זה. לא גרנו בקנדה הרבה שנים, לא ברור לי למה הצוואה הזאת לא מעודכנת. יכול להיות שהם שכחו לעדכן אותה? חוץ מזה, צוואה שנכתבה בקנדה תקפה גם למדינה אחרת? אל תשכחי שאנחנו גרים במקום אחר בעולם וכשהצוואה נכתבה גרנו בקנדה”.

“אז מה?”, שאלה גלית, “אני לא מבינה”.

“הם בטח היו מעדיפים שנועה תגדל בקנדה ולא בישראל”, אמרתי והטיתי את הגוף לכיוון נועה שהמשיכה להביט קפואה רק בגלית, שהסתכלה רק עלי, ויצרה משולש לא שווה שוקיים של מבטים.

נועה שאלה: “מה זה “צבעה?” וזו היתה הפעם ראשונה ששמעתי את הקול שלה מאז שהיתה בת שלוש. הוא נשאר דק וצלול כמו של ילדות קטנות.

“לא צבעה, צבעה זה מלשון לצבוע”, אמרה גלית. “אומרים צ-וו-א-ה. באנגלית זה ויל”. נועה הביטה בה מבולבלת ואמרה בקול קטן: “ויל, מה שאוכלים לדינר?”.

“לא, לא ויל”, תיקנתי את המבטא של גלית. “באנגלית אומרים will, שזו צוואה. לא veal, שזה בשר עגל, וגם לא wheel, שזה גלגל”.

“את יודעת מה זה will, חמודה?”, שאלה גלית. “צוואה זה מה שההורים שלך ביקשו שיקרה איתך אם הם לא יהיו לידך. הם רצו שיעל והמשפחה שלה ישמרו עלייך כשהם לא נמצאים”.

נועה הדפה בי מבט עוין ואמרה: “אני רוצה הביתה”.

גלית נעמדה מאחורי נועה וניסתה לחבק את כתפיה, אך זו התכווצה מייד. גלית לא התייאשה והמשיכה לנסות לחבק אותה, תוך כדי הסברים שגרמו לי לתהות מה עבר להורים שלה בראש, ואיך באמת קרה שירשתי אותה, ומי זה האיש החכם שהרגיע אותי שהכל יהיה בסדר ושאני סתם כותבת תסריטי אימה בראש.

“יעל, הצוואה מעודכנת. זה מה שההורים של נועה רצו עבורה. הכל עדיין מבולבל אצלך, תני לעצמך זמן לעכל את החדשות. אנחנו נשאיר את כל הטופסולוגיה המשפטית לעוד כמה ימים. בינתיים תקבלי את נועה, תארגני לה חדר, תכירי לה את המשפחה, ותנסי שהיא תחייך קצת”.

“הטופסולוגיה המשפטית?”.

“סליחה”, אמרה גלית, “התכוונתי למסמכי האימוץ. זה מה שהם ביקשו”.

“גלית, אפשר שנלך? אני צריכה ללכת לטואלט”, אמרה נועה בקול מתחנן וזזה במקום.

“בואי, נועה, אני אראה לך איפה השירותים”, ליוויתי אותה, פתחתי לה את הדלת, הדלקתי את האור, והספקתי לבלוע טעימת ריח רחוקה של שמפו תפוח ירוק מהשיער שלה, כמו שהיה לה פעם, כשהייתה קטנה.

בדיבור מהיר וקצבי, לפני שנועה תחזור מהשירותים, תקפה אותי גלית בצרורות מידע לוגיסטי: “יעל, את צריכה לדאוג רק לנועה. הכל כבר מסודר. הלוויה תהיה כאן. יש קרוב משפחה, האח של חלי, שדואג לכך. הקונסול הקנדי מטפל בהעברת הגופות לארץ, וכאן האח יטפל בכל הפרטים. הם ביקשו לא לקיים שבעה. בני הזוג מאוד מבוססים כלכלית. בעיזבון הם השאירו מספיק כסף לילדה ויש גם את הבית שלהם בקנדה, שעובר להיות תחת אחריותכם. אתם תמונו כאפוטרופוסים שלה ושל רכושה עד שהיא תגיע לגיל 18”.

“רגע, גלית, עד כאן”, אמרתי בתקיפות. “אמרת שיש לחלי אח. למה הוא לא מאמץ אותה? למה אנחנו? ברור שעדיף לה להיות עם קרוב משפחה אמיתי ולא עם סתם חברים של ההורים”.

“יעל, זו לא החלטה שלי, הכל כתוב כאן”, אמרה, ונתנה בידי מעטפה חומה עבה שממנה הציצו ניירות כתובים בצפיפות.

אני מקמטת את המעטפה ומקפלת אותה לשתיים. אם הייתה זרד, לבטח הייתה מתפצחת. אני מושיטה אותה בחזרה לגלית. “אין לניירות האלה שום סמכות להחליט שאני אהיה האפוטרופוס”.

“את צודקת”, אומרת גלית ונוטלת את המעטפה מידי. “במקרה של פטירת שני ההורים, הסמכות לקבוע מי יהיה האפוטרופוס של הילד היא של בית המשפט, והמטרה הראשונית היא לבדוק אם יש משפחה קרובה שתעשה זאת. אם הייתה להורים העדפה אחרת והיא נרשמה בצוואה, בית המשפט בהחלט ישקול אותה, ואם היא תהיה מנומקת מספיק והגיונית, הוא ימנה את האפוטרופוסים אותם ביקשו ההורים בצוואתם ויבקש את הסכמתם בזמן אמת”.

“אם כך, אז כשישאלו אותי אני אגיד שאין הסכמה בזמן אמת”, אני מתרווחת לאחור וחיוך של הקלה מתפשט על פני, אך המבט של גלית גורם לי לכדרר את הבעת ההקלה החוצה במהירות.

“את חושבת שתוכלי לומר את זה בבית המשפט ליד נועה, לאחר שהשופט יקריא בקול את הצוואה, ולאחר שבבית המשפט יהיה ברור שאין למי להעביר אותה? אין לה קרובים: ההורים שלו נפטרו, ובצד השני יש לה סבתא אחת סיעודית ודוד אחד שבצוואה מצוין באופן מפורש כי יתרחק מן הילדה. תקראי בבקשה לפני שאת קופצת למסקנות חפוזות”. גלית מחזירה לי את המעטפה. “במיוחד קראי את הסעיף שמנמק את ההחלטה שלהם בנספח האחרון. אם תסרבי, היא תישאר בלי אף אחד. גם לא עם מי שההורים שלה חשבו שהם הכי מתאימים לגדל אותה”.

“ייקח לי זמן לקרוא את כל מה שכתוב כאן, כל כך הרבה ניירת. תני לי קודם כמה ימים לקרוא, אני אחזור אלייך”.

“זה בסדר, יש לך זמן. את מה שחשוב את כבר יודעת”, אמרה והצביעה על נועה שבדיוק חזרה מהשירותים, העיפה בי מבט מהיר ומייד הנמיכה את העיניים. הספקתי לראות לחיים אדומות מבריקות.

גלית נעמדה ושוב ליטפה את שערה של נועה למעלה, מהראש ועד לאמצע הגב, ופטרה את עצמה מכל מחויבות: “ביי, חמודה, אני חייבת ללכת עכשיו, יש לי פגישה נוספת בעוד חצי שעה. יעל, בואי תלווי אותי ותקחי את התיק של נועה מהרכב שלי”.

קמתי אחרי גלית, ליד כסאה של נועה השתופפתי על העקבים, הנחתי בעדינות יד על ירך רזה ואמרתי: “נועה, חכי לי כאן, אני מייד חוזרת”. היא בהתה ולא הגיבה, רק המשיכה לשתות מהשוקו. עמדתי מולה בלי לזוז, והבטתי דקה ארוכה בילדה הקטנה של חלי ובני, שישבה אצלי במטבח בלעדיהם. על שפם השוקו שעיטר את שפתה העליונה ועל המבט שלה מעל כוס החרסינה, שהיה עגום ואבוד, כל כך מכונס ובודד, ועל הלבד התועה שלה בעולם שהתקפל לתנוחה קיפודית נואשת אצלי במטבח.

“יעל, אני ממהרת. את באה?”. גלית נוגעת בי, מעירה אותי ומתקדמת לכניסה. רצתי אחריה וברחתי מהמבט של נועה שהתמקד בי. כשיצאנו מחוץ לטווח השמיעה שלה, תקפתי: “אני לא מבינה את העניין עם הפגישה הבאה שלך. בלי הודעה מוקדמת את מביאה לי ילדה ומעטפה הביתה, עוזבת אותי בלי שאני מכירה אותה וכבר הולכת לפגישה הבאה שלך? יש לך עוד ילדים לחלק ברחבי העיר? לאן את ממהרת, חכי רגע. אני לא יודעת מה לעשות. למה את משאירה אותי איתה לבד?”.

נועה

ספרתי 36 מרצפות לבנות במטבח של האישה הזאת. בכוונה טפטפתי לה מהשוקו על הרצפה. ראיתי שהכל אצלה לבן ונקי ועומד ישר במקום, אז החלטתי קצת ללכלך לה.

בהתחלה כשהיא פתחה את הדלת, והשיער שלה היה פרוע והיא לבשה טרנינג והסתכלה עלי כאילו שהיא לא רואה טוב, עוד חשבתי שאולי היא קצת נחמדה, אבל אין מה להשוות אותה לאימא שלי, שהיא הרבה יותר יפה וגם מחייכת אלי כל הזמן. האישה הזאת לא צוחקת ולא מחייכת. כלום, אפילו לא סמייל אחד. רק יושבת במטבח, מנסה ללטף לי את הברך ומסתכלת על השוקו שאני מטפטפת לה כמו גשם על הרצפה.

אני לא מבינה את ההורים שלי. מה עבר להם בראש כשהם החליטו שהם רוצים אותה? למה הם לא שאלו אותי קודם? הם היו צריכים לתת לי לבחור ולא להחליט בשבילי. אולי הם פשוט שכחו לעדכן את הדבר הזה, שהיא וגלית כל הזמן רבו עליו, ועכשיו אני תקועה כאן ואין מי שיחזיר אותי הביתה.

כשיעל חזרה, היא רצתה להתיישב לידי אבל שמתי את התיק על הכסא ליד אז היא ישבה מולי ושתקנו, ובסוף היא התחילה לדבר ראשונה.

“נועה, מה את רוצה לעשות?”.

שאלתי אותה בחזרה, בפעם השנייה שדיברתי אצלה בבית. “כמה זמן אני אצטרך להיות כאן?”.

היא חייכה חיוך כמו של עיפרון שבור, כמו של קלמר מלא בעפרונות עקומים: “אני לא יודעת, נועה. אבל אל תדאגי, תיכף נועם יחזור מבית הספר ויהיה כאן מישהו בגילך ואני אכיר לך גם את טל ואריק. את זוכרת אותם, נועה? את זוכרת את הטיול שעשינו כולנו להרי הרוקי כשראינו את הדוב השחור?”.

לא רציתי שהיא תמשיך לדבר איתי ואמרתי שאני עייפה ורוצה לישון. לא באמת רציתי, פשוט לא היה לי כוח אליה ולכל מה שהיא אומרת.

“בואי”, היא ניסתה לתת לי יד ואני שמתי את הידיים בכיסים והחזקתי חזק בכיס את השרשרת של אימא. “אני אכיר לך את הבית: כאן הסלון והמטבח, ומכאן יוצאים לגינה כשלא יורד גשם. בואי תראי למעלה את החדרים”. עשיתי לה “לא” עם הראש. או מיי גאד, אני לא רוצה להכיר את הבית שלהם. “את יכולה לישון כאן בחדר העבודה בינתיים, עד שנסדר לך חדר. זה בסדר כאן?”.

איזה חדר מכוער לעומת החדר שלי בבית שלי עם מיטת הבמה והמוט-בר והמראה הארוכה לאימוני בלט, והטלוויזיה על הקיר. וכאן, מה היא נותנת לי? לישון בחדר של המחשב, כאילו? אם אבא שלי היה יודע את זה הוא היה כועס עליה. אם הוא היה יודע את זה הוא היה לוקח אותי ולא משאיר אותי פה אפילו דקה אחת.

“אני נורא עייפה, אני אלך לישון עכשיו”, אמרתי ליד הדלת.

“את צריכה ממני משהו, נועה?”, יעל שאלה לפני שהדלת התקרבה ממש מהר אליה.

“לא. אני לא צריכה כלום”.

אני צריכה את החדר שלי,

ואת הבית שלי,

ואת אימא. אימא ואבא. אבא. אבא. אבא שלי.

כאב לי הגרון וכאבו לי העיניים. היו בהן ערימות של חול. שכבתי במיטה, הסתכלתי על התקרה והוצאתי את השרשרת מהכיס.

פעם, כשהייתי קטנה, בת תשע, שאלתי את אימא כשהכנו ספגטי-מאמי: “אימא, אם את תמותי, מי תהיה אימא שלי? ואם את תמותי, אבא יתחתן עם מישהי אחרת? ואם היא תהיה מגעילה? ואם את תמותי, כל הדברים שלך יהיו שלה או שלי?”. אימא הרימה בשתי אצבעות אטרייה של ספגטי ומשכה אותה בפה, כמו נשיקה ארוכה מרעישה, והורידה את השרשרת שלה עם הלב הכחול הקטן שהשפיץ שלו דוקר את האצבע. “למה, נועיתי, לחכות כל כך הרבה זמן אם אפשר להתחיל מעכשיו?”.

אולי קצת נרדמתי, כי כשפתחתי את העיניים עמדו ליד המיטה שני ילדים עם תלבושת בית ספר. הם דיברו נורא מהר ובקושי הצלחתי להבין מה הם אומרים. זה לא שאני לא יודעת עברית. יס, אני יודעת. לא את כל המילים. למשל “צוואה”, לא ידעתי מה זה בעברית, אבל גם באנגלית לא כל כך הבנתי. אני מבינה עברית טוב, מדברת בסדר, אבל לא כזה מהר.

“איך קוראים לך?”, שאל הילד המתולתל.

“נועה”.

“באיזה בית ספר את?”.

“אני לא מכאן, אני מקנדה”

“את באמת קנדית מקנדה?”.

כן, עשיתי עם הראש.

“גם אני גרתי שם פעם כשהייתי קטן אבל אני לא זוכר כלום. באיזה כיתה את?”.

“אני בכיתה חמש”.

“חמש? איזו כיתה זה חמש? אני בכיתה ה’. מה זה אצלכם?”.

“לא יודעת, אני בגרייד פייב, ופייב זה חמש”.

“יש לכם אייפד אצלכם בקנדה?”.

עשיתי כן עם הראש.

“תראי את האייפד של ליאם. הוא חדש, תינוק בן שבועיים. הוא קיבל אותו ליום-הולדת והוא שומר עליו. באמת, הוא שומר עליו כמו על תינוק. את רואה איך הוא עטוף? הוא לא נותן לי לגעת בו. לך יש אייפד?”.

“כן, יש לי הכל, אבל בגלל שאימא ואבא שלי מתו אז הכל נשאר בקנדה”.

“מתו? באמת-באמת מתו? מה, את לא מפחדת להיות כאן לבד? אז תבקשי מאימא שלי שתסדר שיביאו לך את האייפד”.

“בוא, נועם, אני עוד מעט צריך ללכת. בוא נעלה לחדר שלך”.

“רגע, עד מתי את נשארת אצלנו?”.

“אני לא נשארת אצלכם. עוד מעט יבואו לקחת אותי הביתה”, אמרתי לנועם וחזרתי לשכב על המיטה, עם הגב אליהם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ילדה של אחרים”