"חיים כה רבים חייתי: נישאתי בגיל שלוש־עשרה ונעשיתי יורד מרכבה בגיל שש־עשרה, הייתי תלמיד חכם ומשכיל יווני, משיח וכופר. על […]
א
המרכבה היטלטלה על דרך לא כבושה בליל מוצאי שבת, עת שבה מת השבוע והבא אחריו טרם נברא. מבעד לחלונות הפתוחים הסתננו אוויר חם של חודש אב ואור הירח שחסר רק מעט למילואו.
יפתח, שישב מולי, היה רק צל כהה באור הקלוש. הוא לא הוציא הגה מפיו מאז יצאנו לדרכנו. אף אני שתקתי: בדממת הדרך דימיתי לשמוע את מילותיו האחרונות של אבי מהדהדות בחלל הריק. מילים שכוונו ליפתח: בי סירב אפילו להביט.
המרכבה הוסיפה לנסוע אל הלילה. אור הירח היה די לראות בעדו, והימים חמים מכדי לנסוע תחת שמש הצהריים. מבחוץ שמעתי את צניפת הסוסים. אבי חכר אותם ואת המרכבה כל הדרך מקיסרין, על מנת שאגיע לישיבת לוד ברוב רושם. עוד תקווה שנכזבה.
מיששתי בכיס כותונתי עד שאצבעותי התהדקו סביב ריקוע דק של כסף. האומנם רק הבוקר העניק לי אותו? ראיתי שוב את פני אבי כפי שהיו אז, את הלחלוחית שנרמזה בעיניו כשאסף אותי אל תוך חיבוקו. תחילה נבהלתי — מאז ומעולם מיעט לגעת בי — אך עד מהרה התרפקתי על חוזק זרועותיו ועל ריח הבשמים שהתערבב בזיעת הקיץ, על גופו שיכולתי לטבוע בו. לאחר מכן ענד את הקמע לצווארי, אותו קמע שעבר במשפחתנו מאז ימי בית חשמונאי. משקל המתכת על חזי היה כהמשך של חיבוקו.
הסרתי את הקמע לפני החורשה, כמובן, והסתרתי אותו בכיסי. אילו היה ענוד סביב צווארי, אינני יודע אם היה בי הכוח לעשות את מה שעשיתי.
רכבנו דרומה ומערבה לעבר דרך החוף. עד מהרה, הבנתי, לא אדע כיצד לשוב אף אם ארצה בכך. הוצאתי את ראשי מבעד לחלון וקראתי אל הרכב לעצור, אך הוא התעלם מקריאתי. לא היתה זו הפעם הראשונה, אך כל ניסיון כזה העצים את הכעס שחשתי.
הכנסתי את ראשי שוב ופניתי ליפתח. ‘אין לך רשות לנהוג בי כך!’ קראתי. ‘אינני ילד עוד, אלא גבר שהגיע למצוות!’ קולי, שנשבר מחמת הכעס, בקע מפי גבוה וצרוד. יפתח קימט את מצחו כמשתומם על הכרזתי. חשתי את הדם מציף את לחיי ופניתי ממנו, שלא יראה אותי בתבוסתי.
במשך כמה שעות נסענו בדממה. יפתח עצם את עיניו והתנמנם עם תנועת המרכבה, אך אני החזקתי את עיני פקוחות עד שדמעות עלו בהן. הזכרתי לעצמי שאני נישא בשבי, והמעט שבכוחי לעשות הוא להתנגד בלבי.
צפיתי באור השחר שהסתנן אט־אט אל העולם ובשמש שהפציעה מעל הגבעות שהשתרעו ממזרח. אורה גילה שרידי חורבות בצדי הדרך, כפרים שיושביהם לא שבו לאחר המלחמה ושדות שלא נותר מי שיחרוש אותם. כעבור זמן קצר עצרה המרכבה בחורש אלונים. ייתכן שהיו פונדקים בסמוך, אך בכולם היה חשש טומאה: טומאת כלים וטומאת משקים של גויים ועמי ארצות. אף טמאי המת רבו עוד בכל שנה, עם כל קבר אחים חדש שהתגלה בצד הדרך ובאין מקדש ואפר פרה אדומה לטהר. לישיבת לוד, כך הורה אבי, היה עלינו להגיע בטהרה.
הרכב הכותי, תשוש מרכיבת הלילה הממושכת, פרש שמיכה בצל שני עצים והשתרע עליה. יפתח, עדיין מבלי לדבר, הוציא מכליו תאנים, דגנים וגבינה ופרש אותם בינינו. מאז סעודת הצהריים שלאחר עלייתי לתורה לא טעמתי דבר, וחשתי את בטני מתעוררת לריח המזון. יפתח הושיט לי צלחת עץ קטנה שעליה גבינה ולחם. הבטתי בה, אך לא עשיתי שום תנועה כדי ליטול אותה מידיו. יפתח הביט בי. ‘עוד נסיעה ארוכה לפנינו,’ אמר לבסוף. ‘אתה זקוק לאוכל כדי להשלים אותה.’ היו אלה המילים הראשונות שאמר לי מאז צאתנו לדרך.
הנדתי בראשי. ‘אינני רוצה להשלים אותה.’
הוא הביט בי עוד רגע, ואז משך בכתפיו והשיב את האוכל לכליו, מניח כל דבר במקומו. לאחר מכן הושיט לי את נאד המים, אך גם לו סירבתי. במקום זאת נטלתי שמיכה מהצרור, פתחתי את דלת המרכבה ויצאתי החוצה.
‘היזהר מהעקרבים,’ אמר יפתח.
‘מוטב לי לישון עם העקרבים מאשר להיות כלוא כאן,’ הטחתי בו. הוא השיב במשיכת כתף נוספת.
האדמה היתה מכוסה עשבים יבשים ובלוטים, ואלה התפצחו תחת רגלי כשקפצתי מן המרכבה. הבטתי כה וכה, אך לא ראיתי את קצהו של החורש. אף על פי שהרביתי להתהלך בסמוך לבית האחוזה, וגם עד שפת הכינרת טיילתי לא פעם, מעולם לא ישנתי אלא במיטתי — ופעם או פעמיים במיטת פונדק בציפורי או בקיסרין. עמדתי כשהשמיכה בידי והירהרתי באזהרתו של יפתח. הכותי איננו חושש מפני העקרבים. אך אולי הוא שוגה? או שמא יש לו קמע או לחש שמגוננים עליו? נזכרתי במה שסיפרה לי לאה על מכשפי הכותים. הנורא שבכולם, שמעון מאגוס שמו, יכול היה לצוות על כל בעל חיים לעשות את רצונו, והיה משיל את גופו כנחש המשיל עור. המחשבות הללו לא סייעו להרגיע את פחדי.
פרשתי את השמיכה על הארץ ונשכבתי עליה. האוויר הלך והתחמם. מחטים ואבנים דקרו את גבי, והעולם רחש צלילים: רשרוש עלי האילנות, זחילתם של רמשים ולטאות, זמזומם של זבובים. עצמתי את עיני, אך מדי כמה רגעים העפתי מבט סביבי, אל שולי השמיכה ואל סנדלי העור שחלצתי, וחשבתי על עקרבים.
כששבתי למרכבה והשתרעתי על המושב, נמנעתי מלהביט ביפתח. העץ היה נוקשה כנגד גבי, והבוקר מהביל. הזעתי בכותונת המהודרת שלגופי, לבוש בר המצווה שלא היתה לי שהות להחליפו. השינה היתה ממני והלאה: במקום זאת, עצמתי את עיני וחשבתי על רות.
ראיתי אותה לעיני רוחי כפי שהיתה אמש, ממתינה לי בחורשה שמעבר לבית האחוזה. לגופה לבשה שמלה ירוקה ששאלה מאמה, שנתלתה עליה רפויה אך צבעה הדגיש את עיניה. תלתליה שכה אהבתי היו פזורים סביב ראשה כענן סערה. היא חייכה אלי את חיוכה המעוקל, כאונייה המיטלטלת על הגלים. נתתי את המגילה בידה לעיני שני העדים ואמרתי את המילים העתיקות. לאחר מכן נותרנו לבדנו, שוכבים על הארץ זה לצד זה וצופים יחדיו בכוכבים כשראשה נח על חזי. ריחה הציף אותי, בד שמלתה וזיעתה ורגבי האדמה שדבקו בה, ושמץ מריחם החריף של תבליני המטבח. כשדיברה, נדמה כאילו קולה בקע מתוכי, מרעיד את עצמותי. עתה, בחלל המרכבה, שכבתי כשזרועותי חובקות את גופי, ממשש את היעדרה.
לפנות ערב חידשנו את נסיעתנו. יפתח ניסה שוב לשדל אותי לטעום דבר־מה או לפחות ללגום מהמים, אך ללא הועיל. ‘אינך יכול לצום לנצח,’ אמר לי. משכתי בכתפי ולא השבתי דבר. שתיקה היא נשק שאף אני יכול להשתמש בו. אבי יכול לגרש אותי, הוא יכול להפריד ביני ובין רות, הוא יכול להגלות אותי לישיבתו של רבי אליעזר בן הורקנוס; אך הוא איננו יכול לאלץ אותי להסכים לכך.
לא טרחתי להביט מבעד לחלון אל הארץ שנראתה לי כגוועת באור הדמדומים. ממילא לא היה שום מראה שחפצתי בו מלבד אלו שהותרתי מאחור. הרוח שחדרה פנימה היתה חמה, העשב שבצדי הדרך מצהיב תחת השמש הקיצית. ואם כך בגליל, כיצד בלוד, הניצבת על גבול המדבר? דמיינתי את החום הזה חודר אל תוכי אט־אט, ימים ולילות שייבשו את עורי ויסדקו אותו. חשבתי על אדם הראשון, מגורש מגן העדן אל ארץ שממה; ידיו של יפתח שנחו בחיקו, קשות מעבודה, אחזו בלהט החרב המתהפכת. אלא שאדם, אמרתי בלבי, לפחות גורש עם חוה, ואילו את אהובתי — אשתי — קרעו ממני.
יפתח היה צנום ונמוך קומה. פניו היו פשוטים וריקים מהבעה, מאותם אנשים שעל פי רוב אין מייחדים להם מבט נוסף. באחוזה היו שכינו אותו על דרך היתול ‘צלו של אבויה’, בשל נאמנותו לאבי. יותר מפעם אחת מאז צאתנו לדרך מצאתי את עצמי מתבונן באוזנו. רק מבט קפדני גילה את החור שעוד נותר נקוב בה, סימנו של עבד שסירב לצאת לחופשי בשנה השביעית. יפתח נשא את הסימן בגאווה, אך עתה תהיתי אם זעק כשסומן. ואם זעק, האם היה זה בגלל הכאב החד או מפני הידיעה שמעתה ועד עולם אין חייו נתונים בידו? ועתה, אמרתי בלבי, אני הולך לקראת אותו גורל עצמו: אף אם יסמנו אותי בכותונת של תלמיד או באדרת רב, העבדות בעינה עומדת. מחנק עמד בגרוני.
טלטלותיה של המרכבה התמעטו כשעלינו על דרך החוף. הדרך הרומית היתה מוגבהת, מרוצפת כולה, ושתי כרכרות יכולות היו לחצות אותה זו בצד זו. בפעם הראשונה שבה ראיתי אותה, הדרך הפעימה אותי בגודלה וברוחבה, נמתחת כל הדרך מאנטיוכיה ועד אלכסנדריה. עתה, מצטיירת לאיטה לאור הירח, היא אילצה אותי להכיר בזעירותי. איזה סיכוי יש לי לשחות כנגד הנהר השוצף הזה, שנושא את כל בני האדם לדרכם? לוד וישיבתה ממתינות לי במורד הזרם, וכל שאועיל הוא להתיש את זרועותי.
הצמא גבר, מייבש את פי ומסחרר את ראשי עלי, ואף את הרעב התחלתי לחוש. ניסיתי להסיח את דעתי בדמיונות, בסיפורי גבורה שטוויתי לעצמי: דמיינתי כיצד אחמוק מיפתח ואעשה את הדרך חזרה ברגלי. אפרוץ לאחוזה באין רואה, אחלץ את רות מן החדר שחלקה עם אמה ועם יתר המשרתות, ונברח יחד לחיות בשדות ובכרמים כזוג האוהבים בשיר השירים. בדמיון אחר, משובח יותר, הגעתי ללוד ושהיתי בה עד שנסמכתי לרבנות, אלא שבזכות חוכמתי עשיתי זאת בתוך שבועות ספורים, ובגיל צעיר משנסמך אדם אי־פעם. אז שבתי לביתי עטוי אדרת צמר ושלמה, כאחד הנביאים מימי קדם, הוכחתי את אבי באותות ובמופתים ובישרתי לו שרצון האל הוא שאהיה עם רות, והוא כרע על ברכיו וביקש מחילה.
אך ישנה גם אפשרות פשוטה מאלה, חשבתי לפתע בעומק הלילה: אוכל הרי ללכת אל רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, ולגלות לו את תוכניתו של אבי. הוא יעניש אותו ודאי, אולי אף יפקיע ממנו את נכסיו במצוות הזקנים, אך עלי לא תהיה לו סיבה לתרעומת: בתור יורשו של אבי, האחוזה תעבור לרשותי, ואני ורות נחיה בה כבעל ואישה. כן, כך אעשה, חשבתי, וחשתי פרפור של תקווה עובר בחדרי לבי כמשק כנפיים.
לא נדרש זמן רב עד שהכנפיים הללו נגדעו. לבגוד באבי? כיבוד אב הוא מעשרת הדיברות. ובנוסף ישנו חוב גדול בהרבה שאני חב לו, ויותר מכך לאמי, כזה שלעולם לא יהיה בכוחי לשלם. לא, מוטב שלא אהרהר בכך אפילו. במקום זאת, עצמתי את עיני והנחתי לטלטלות המרכבה לשאת אותי הרחק מתוך עצמי. בלילות החורף הארוכים וחסרי המעש באחוזה למדתי כיצד לעשות זאת: לנקות את ראשי ממחשבות, ליצור נקודות של ריק בקרבי ולהינשא למקום שאף את שמו לא ידעתי, מקום שקיבל אותי אל חיקו כמו בית שבעומק הבית.
עד עלות השחר חדלו הרעב והצמא להציק לי והתחלפו בחולשה שהיה בה מן ההתעלות, כאילו יצאתי מתוך עצמי והמראתי אל על. פעימות לבי התערבבו בטלטלות המרכבה על הדרך. ישנתי והתעוררתי וחוזר חלילה, וחלומות פקדו אותי בין שעיני היו פקוחות ובין שעצומות. שקעתי באזור דמדומים שבו דמיון ומציאות נמזגו זה בזה כמים ושמים בקו האופק. המרכבה חנתה שוב, אך לא ידעתי היכן. זימנתי אלי את דמותה של רות, והיא ליוותה אותי, יושבת לצדי ומלטפת את ראשי הנח על ברכיה, אלא שלא היתה זו רות שבבשר אלא רות שברוח: ריחה הציף אותי, מגעה נטמע בי, אור חום־ירקרק קרן ממפרקי אצבעותיה כאילו היתה יער ולא נערה. לעתים היו לי מלווים נוספים, דמויות שהכרתי על פה מילדותי המוקדמת: אבשלום רכב מחוץ לחלון, ושערו הסתבך בענפי עץ בצד הדרך. יונה הנביא ישב לצדי בכרכרה וייעץ לי, אך את נינווה לא הזכיר ולו במילה: כל דבריו הוקדשו ליופייה של העיר תרשיש. סיפורים נעשו לי אמיתיים מחיי שלי, עד כדי כך שלא ידעתי עוד אם אני אלישע בן אבויה, המדמיין שהוא ירמיהו הנביא שנכפה עליו לצאת לגלות, או שמא אני ירמיהו המדמיין, בסבל גלותו, שהוא אלישע בן אבויה. בהפוגות שבין חלום לדמיון ראיתי את יפתח מביט בי, פניו מיטלטלים מעלה ומטה בקצב נסיעתנו ועיניו דאוגות. הוא שפך עלי מים, ופעם או פעמיים ניצל רגע של הסחת דעת כדי לתחוב את הנאד לפי. ירקתי מה שיכולתי, וכשניסה להאכיל אותי, נעלתי כנגדו את לסתותי בנחישות. את המרד שלי, לפחות, זכרתי מבעד לכל הדמיונות.
נכנסנו ללוד בשעת בין ערביים של היום השני ליציאתנו לדרך, חוצים שווקים ורחובות צרים. העיר שנשקפה מבעד לחלון המרכבה היתה בנויה בצפיפות, כאילו הבתים התקבצו יחד כדי ללחוש זה לזה איזה סוד. היתה זו העיר הראשונה שראיתי שלא היתה מוקפת חומה, והדבר הוסיף לתחושת הזרות שנטעה בי, ערבוב התחומים: היה בה דבר־מה עירום כמעט, ועם זאת מלא חיים עד להבהיל. הרחובות שבהם נסענו לא היו מרוצפים, וילדים, כלבים ותרנגולות התרוצצו בהם בערבוביה, מזנקים ממקומם רגע לפני שנדרסו תחת גלגלי המרכבה. האוויר היה כבד מריחות של חציר וזבל בהמות.
ישיבתה של לוד היתה מבנה גדול ורבוע, עשוי לבנים ואבן חול, כמצודה בלבה של העיר. יכולתי לחוש ברצון עז ועוין שמשל בה, בנפשו של אדם שאסר מלחמה על עולם ומלואו. חלש כפי שהייתי, נכנעתי לרצון הזה: חשתי כיצד אני מאבד אף את יכולת התנועה. כשלבסוף נעצרה המרכבה, נאלץ יפתח לגרור אותי החוצה. מעבר למבנה הישיבה היתה השמש פצע מדמם שזיהם בהדרגה את השמים.
ניצבנו בפני שערי עץ מוגפים, שגובהם כמעט כפליים מגובהי. בראשם נקבע לוח של כסף ועליו נחרט פסוק מתהלים: ‘פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ’. יפתח הקיש על השער, ולאחר כמה רגעים נפתח חריץ בדלת ועין הציצה מתוכו.
‘מה לכם במקום הקדוש הזה?’ שאל קול מבעד לחריץ.
‘דבר לי אל רבי אליעזר בן הורקנוס,’ השיב יפתח בקול שקט ורשמי.
‘איחרתם בשעות את המועד,’ השיב הקול. ‘רבי אליעזר הגדול דן רק עד חצות היום — יתר זמנו הוא קודש לתורה.’
‘איננו בעלי דינים,’ הסביר יפתח. ‘זהו אלישע בן אבויה, ואביו שלח אותו על מנת שילמד כאן.’
‘האומנם?’ העין שבחריץ סקרה אותי, ויכולתי לשמוע בוז בקול הדובר. ‘ואם תלמיד חכם הוא, היכן תפיליו? שמא איננו יהודי, חלילה?’
יפתח הביט בי, תוהה לפשר השאלה. משלא השבתי, הוא העביר את אצבעו על השער כבוחן את איכותו. ‘עבודת עץ איתנה,’ מילמל. ‘חדש, הלא כן?’
‘אכן,’ השיב הקול. ‘ומה לך בזה?’
‘הוא נבנה לפני שנתיים,’ המשיך יפתח, ‘ונישא לכאן כל הדרך מיפו על גבם של ארבעה שוורים. אני ערכתי את הסידורים בעצמי. אדוני היה בין אלה שסייעו לרכוש את השער, שאתה חוסם עתה בחוצפתך בפני בנו.’
היה רגע של שיהוי, ואז נשמע צליל של בריח מוסט. בעל הקול התגלה כנער שמנמן כבן שש־עשרה, לבוש בכותונת לבנה ופניו מחוטטים. הוא הוסיף לעמוד לפנינו, חוסם את הפתח. ‘תצטרכו להמתין עד הערב לפני שתיכנסו,’ הודיע לנו, ‘ולאחר מכן לטבול, שמא דבקה בכם טומאה ואינכם יודעים.’
יפתח הניד בראשו בקוצר רוח. ‘איבדנו די זמן,’ אמר. כנראה לא רצה לספר לו על צומי.
‘אין ברירה,’ אמר הנער. ‘כל מי שמבקש לבוא בקהל חייב להימצא בטהרה.’
‘אדוני הוא מזרע כוהנים,’ אמר יפתח. ‘יצאנו מביתו לפני יומיים ומחצה, ומאז היינו לבדנו במרכבה, ישנים בצדי הדרכים. הרכּב ששכרנו כותי, וגם הם מקפידים על טהרה. לא היה דבר שיטמא אותנו. עכשיו, אנחנו נכנסים.’ יפתח לא היה אדם גדול, אך כשפסע פנימה בנחישות, גורר אותי אחריו, הנער נרתע והניח לו לעבור.
מצאנו את עצמנו עומדים בתוך חצר פנימית, פתוחה לכיפת השמים ומוקפת מכל עבריה במבני הישיבה. במרכזה ניצבו עץ חרוב ומזרקת שתייה במתכונת רומית. המקום כולו אמר חומרה ושקט. יפתח פסע מבעד לחצר כשאני נגרר עמו, והנער נאלץ לבוא בעקבותינו.
עברנו בדלת נוספת אל אולם גדול, ששורות ארוכות של ספסלים סודרו לאורכו. המקום היה מלא נערים וגברים ששוחחו יחד בזוגות או בחבורות, כולם לבושים בבגדים לבנים מאותה מתכונת, ולכולם תפילין לזרועותיהם ולראשם. ריח כבד ומעיק של זיעה עמד בחלל הדחוס, וההמולה היתה רבה. מלוונו ניסה לומר דבר־מה, אך יפתח התעלם ממנו ופסע היישר לפנים, מוביל אותי מבעד לרווח בין הספסלים אל קדמת האולם.
האיש שבפניו התייצבנו היה כבן גילו של אבי, אך נמוך וצר ממנו, זקנו אפור וארוך ושְׂער ראשו דליל. לגופו לבש אדרת צמר לבנה — סימנו של רב שנסמך — שהיתה בלויה מרוב שימוש, כפי שהיו גם התפילין שעיטרו את מצחו. הוא עמד זקוף ונוקשה, ראשו מורם, ופניו הצרים דמו ללוח אבן שנחרצו בו קמטים עמוקים שלא יימחו עוד. ידעתי מיד שנוכחותו היא זו שחשתי בה, שרצונו הוא שמושל במקום הזה. תהום נפערה בבטני למראהו וברכי רעדו. חשתי שדי שיפנה את מבטו ויביט לעברי, כדי שאצנח מת בו במקום.
אך הוא לא הביט בי. עיניו היו נעוצות בשני תלמידים כבני שמונה־עשרה שעמדו לפניו ושנו הלכות, אף להם תפילין כשל רבם.
‘אלה לבושים של כוהן גדול,’ אמר אחד. ‘חושן ואפוד, מעיל וציץ ומצנפת.’
למרות תשישותי שבו אלי המילים: למדתי את ההלכה הזו מפיו של יוסף, מורי לתורה. היה דבר־מה מנחם במילים המוכרות, כריחו של תבשיל אהוב בבית זר.
ידיו של האיש ששיערתי כי הוא רבי אליעזר היו שלובות לפניו. הוא הינהן כמעט בקוצר רוח. ‘ומה לבושו ביום הכיפורים?’ שאל. קולו, גבוה וצרוד קמעה, העלה על דעתי חריטה בסלע יבש.
‘כלבושי כוהן הדיוט,’ מיהר השני לענות, וחברו הינהן אחריו.
‘ממש כלבושי כוהן הדיוט?’ חזר הרב. ההטעמה היתה קלה, ועם זאת הורגשה היטב: שניהם שתקו. למרות עייפותי, היה נדמה לי שזיהיתי את השגיאה. ‘כלבושי כוהן הדיוט,’ חזר בקול שקט, מדוד.
‘אתה!’ פנה לפתע ליפתח. ‘מתי ניתנה התורה?’
יפתח, שלא למד תורה מימיו, נבוך בעליל מן השאלה. ‘במעמד הר סיני?’ מילמל.
‘בהר סיני, יפה. ביציאת מצרים. לפני אלף שלוש מאות תשעים ושבע שנים. דבר אלוהים!’ הוא שב ופנה אל התלמידים, וקולו הלך והתגבר, עד שהרעים כתוכחתו של נביא זעם. קמטי הכעס שבפניו העמיקו. כל העיניים באולם נפנו עתה לעברו. ‘דבר אלוהים, שנשמר במשך ארבע־עשרה מאות שנים. דורות על דורות שעמדו ושנו את דברי התורה. עד שבאתם אתם, זוג גלמים, ושמטתם אותה מבין טלפיכם! כלבושי כוהן הדיוט,’ ציטט, לעגו נשפך עליהם כיורה רותחת. ‘והאם אין בידינו הלכה מפורשת, שאבנטו מפשתן בלבד?’
שני התלמידים כבשו את פניהם בקרקע. רבי אליעזר שילח אותם מעל פניו בתנועת יד. ‘לכו, הסתלקו מכאן. ממילא אין טעם שאוסיף להשחית עליכם את זמני.’ הם פנו לדרכם. אט־אט שבו השיחות בחדר והתחדשו.
‘ואתה, מה עניינך?’ נפנה רבי אליעזר אל יפתח. ‘האם גם אתה באת לכאן לשבש לי הלכות?’
‘חלילה, כבוד הרב.’ יפתח עמד כפוף מעט, ידיו מוסתרות מאחורי גבו. עם אבי לא נקט מעולם נעימה מתרפסת שכזו. הבטתי מרותק ברבי אליעזר. ראיתי רבנים בעבר — רבי יהושע בן חנניה ביקר בבית אבי, ואף רבן גמליאל עצמו — אך מעולם לא חשתי יראה כזו, כוח כזה שקרן מדמותו של אדם.
‘שמי יפתח בן יואב,’ אמר, ‘ובאתי הנה בשליחות אדוני, אבויה בן עזרא.’
‘כן, כן, אני זוכר את אדונך,’ השיב רבי אליעזר בקוצר רוח. ‘מה לי ולו?’
יפתח החווה לעברי. ‘זהו בנו, אלישע, שהגיע זה עתה למצוות. אביו שלח אותו שילמד תורה מפיך.’
לראשונה הפנה רבי אליעזר את מבטו לעברי. גון עיניו היה חום כה כהה עד שהיה כמעט שחור. הוא הציץ בי, בחן ופסל אותי, הכול בתוך שניות מספר. ‘נכחתי בבריתו,’ אמר. ‘הוא נולד ביום חורבן הבית. סימן מבשר רעות.’
‘בירכת אותו אז שיהיה גדול בתורה,’ הזכיר לו יפתח.
‘אביו סחט ממני את הברכה הזו,’ השיב רבי אליעזר מיד. ‘מה עוד תבקש ממני עתה?’
‘הוא תלמיד ראוי לכבוד הרב,’ אמר יפתח. ‘היו לו טובי המורים. הוא דובר עברית, ארמית ויוונית, יודע על פה כמעט כל התורה, נביאים וכתובים, ושונה ארבע מאות הלכות.’
”כמעט’ כל התורה,’ חזר רבי אליעזר בהטעמה, ואז פנה אלי שוב. ‘מדוע אתה חפץ ללמוד?’ שאל.
כל אותו הזמן הוסיף יפתח לתמוך בי כדי שלא אפול ארצה. במאמץ עילאי של הרצון נשאתי בשתיקה את מבטו של רבי אליעזר, ולא השבתי דבר.
‘מה? שמא אינך רוצה ללמוד?’ שאל אותי. הוספתי לשתוק.
הוא פנה שוב ליפתח. ‘הנער אילם או סתם שוטה?’ שאל. ‘אני עומד בראש ישיבה, מכהן כדיין העיר ונמנה עם זקני הסנהדרין. כל זמני קודש לתורה. שמא אדוני סבור כי אני אומנת, שבאת הנה להפיל לחיקי ילד שאינו רוצה ללמוד?’
‘אביו רוצה שילמד,’ אמר יפתח, ‘ובכך העיקר.’
רבי אליעזר הניד בראשו בעוז. ‘לימוד התורה הוא דבר שבין האדם ובין ריבון העולמים,’ אמר. ‘לאיש מלבדו אין חלק ונחלה בכך.’
‘הוא רצה ללמוד,’ ניסה יפתח, ‘כל חייו התכונן לכך. אלא שעתה…’
‘מה?’ שיסע אותו רבי אליעזר. ‘שמא דיבוק או שד נכנסו בו? התהום השתלטה על נשמתו? מה עניין לי מה רצה ומה לא רצה הזאטוט הזה?’ נדמה היה לי כי קולו יפה רק לגוונים שבין לעג לרטינה.
‘כבוד הרב, אנא ממך,’ ביקש יפתח. הוראותיו של אבי היו מפורשות: ‘קח אותו ללוד, ברצונו או בניגוד לרצונו,’ הורה בטרם צאתו מן המרכבה. הבלעתי חיוך. את האפשרות הזו לא הביא בחשבון.
יפתח הנמיך את קולו. ‘הנער, הוא טוען שהוא מאוהב. הוא נישא בסתר, בניגוד לרצון אביו. לכן לא רצה להישלח מביתו, ולכן הוא נוהג עתה כאילם.’
אחת מגבותיו העבות של רבי אליעזר התרוממה. הוא סקר אותי בעניין מחודש. ‘נשוי בגיל שלוש־עשרה? על דעת עצמו?’
‘משובת נעורים, לא יותר,’ מיהר יפתח להבטיח. ‘אביו הודיע לו שיגרש את הנערה אם לא ילך ללמוד…’
רבי אליעזר התעלם מדבריו. ‘הנח לו,’ הורה. יפתח שיחרר את זרועי ונשמטתי מאחיזתו. רק במזל הצלחתי להיאחז בספסל ולא ליפול ארצה.
‘הילד חיגר, חלילה?’ שאל רבי אליעזר.
‘לא,’ אמר יפתח, ‘אלא שהוא צם זה יותר מיומיים, מאז שיצאנו מבית אביו.’
התרגשותו של רבי אליעזר גברה כמדומה. ‘צם? מרגע שיצאתם?’ הוא הוסיף לבחון אותי, ויפתח הינהן. ‘אם כן, הנער חגג בר מצווה, נישא באותו יום, ומאז הוא שקוע בצום, ואתה בא לכאן ומפטפט על אביו ועל מה שאמרתי בבריתו?!’ קולו התנשא שוב לכדי צעקה. כמה מן התלמידים שעמדו בסמוך הגניבו לעברנו מבטים. יפתח שתק, נבוך.
‘אדונך, אבויה,’ שאל רבי אליעזר, ונעימה של דחיפות התגנבה לקולו, ‘מה מוצאו?’
‘משפחתו מירושלים, כבוד הרב,’ השיב יפתח.
‘שוטה שבשוטים! מה אכפת לי שם עירו. הוא כוהן? לוי אולי?’
‘אכן,’ גימגם יפתח, ‘יש לאדוני הכבוד להשתייך למשפחת כוהנים, אף שהוא עצמו מעולם לא שימש בקודש.’
‘צא מכאן מיד,’ הורה רבי אליעזר. ‘צאו, צאו כולכם! השיעורים תמו להיום.’ התלמידים, שהיטיבו להכיר את רבם, מיהרו כולם לעבר הדלת. יפתח היה בין האחרונים לעזוב.
בתוך כמה רגעים נותרנו רק רבי אליעזר ואני באולם הישיבה. ישבתי על הספסל והוספתי להביט נכחי, תשוש מכדי להיות מופתע ממה שהתרחש סביבי. ‘עצום את עיניך,’ הורה לי.
היתה זו הנחיה שלא התקשיתי לציית לה. כעת, משהאולם התרוקן, החל האוויר הדחוס מצטנן לעת ערב וריח השדות נמסך בו. סביבי שרר שקט מוחלט; אפילו נשימתו של רבי אליעזר לא נשמעה. כמעט מיד צללתי לאותו אזור שכבר נעשה לי מוכר, בין שינה ובין חלום בהקיץ. דמויות ומראות התרוצצו בתוך עפעפי, אך לא עשיתי כל מאמץ להיאחז בהם.
שמעתי לצדי את קולו של רבי אליעזר, אך הוא לא בא מבחוץ, אלא כביכול מתוך חלומי, רך להפתיע. ‘שווה בנפשך אמת מים,’ אמר. ‘כזו שמוכרת לך היטב.’ קולו הרגיע אותי, נסך יציבות בעיני רוחי. העליתי על דעתי את הכינרת, מימיה רגועים תחת שמש הצהריים.
‘הבט במרוצת המים,’ הורה לי רבי אליעזר. ‘הנח לרוחך להיסחף בה. חוש את המים, את האור, את מרוצת האדוות.’ הינהנתי קלות, וכעבור רגע הוסיף: ‘עתה, אמור לי מה אתה רואה.’
תחילה לא היה דבר אלא המים, מתנוצצים לעיני רוחי. אך מעט־מעט החלה תמונה להתגבש. ראיתי בית מפואר, עשוי כולו שיש. גברים לבושים לבן הסבו סביב שלושה שולחנות אדירים, ושולחן רביעי ניצב על גבי במה מוגבהת. זיהיתי את פניהם של חלק מן היושבים, ואחרים היו זרים לי, אך אחד מהם לא היה אדם כלל: צל שחור, אדיר, הסב לשולחן, והם התאספו וטרחו סביבו, מוזגים נוזל אדום אל תוך כוסו.
‘אני רואה את זקני הסנהדרין מסיבים לסדר הפסח,’ אמרתי, ‘ומלאך המוות מסב עמם.’
‘מה עוד אתה רואה?’ שאל.
הראייה היתה קלה יותר הפעם. עמדתי על ראש גבעה, לצדו של רועה צאן מבוגר. בידינו היו קרדומים, וחצבנו בהם במשך שעה ארוכה. כשנשאתי את מבטי, ראיתי הר עצום מתנודד תחת מכותינו. כשעמדנו לקראת סיום מלאכתנו, מבלי שתהיה לי שליטה בכך, נשאתי את ידי ונעצתי בלבו של הרועה את הקרדום, שהיה עתה ללהב מאכלת. ההר התרסק ברעש גדול, אותיות הזדהרו בשמים, ולבי נמלא צער כה חד, שחשתי כאילו בלבי שלי נעצתי את הסכין. סיפרתי כל זאת לרבי אליעזר.
‘מה עוד אתה רואה?’ קולו של רבי אליעזר רעד קמעה בהתרגשות עצורה.
תשישות ממין שונה נפלה עלי עכשיו, כזו שלא היה לה כהוא זה עם הצום, ואיימה להכריע אותי. כשיכולתי שוב להביט, ראיתי את עצמי עומד בהיכל עצום ממדים, שקירותיו עשויים משמי הלילה, והמנורות שדולקות בו הן אור הכוכבים. הייתי לבוש חושן, אפוד ומגבעת של כוהן גדול, ולנגדי התנשאה דמות עצומה, מכונפת, שפניה היו פני. בידה האחת אחזה הדמות ספר: ידעתי שכזה הוא, אף שלא דמה לשום ספר שראיתי. דפיו היו דבוקים יחדיו וכרוכים בעור, מחציתו שחורה ומחציתו לבנה. התעלות ואימה היו מעורבות בו בשיעורים שווים. הייתי כה שקוע בספר, שרק כשהדמות הניפה את ידה השנייה, הבחנתי בחרב האש. פלטתי צעקה, בשרי בער, והאפלה אספה אותי אל קרבה.
*
התעוררתי במיטה רכה בחדר חשוך. חלון, שלא היה יותר מסדק בקיר, בישר לי שבחוץ כבר ירד לילה. לא ידעתי אם ישנתי שעה או שתי יממות. התיישבתי במיטה, ומיד נתקפתי סחרחורת שהפילה אותי שוב לאחור.
‘ברוך מחיה המתים,’ אמר קול צרוד. ‘חששתי כבר שנצטרך לומר עליך קדיש.’ הבטתי וראיתי את רבי אליעזר יושב לצד מיטתי, ללא התפילין, עתה משהערב ירד. כד מים היה מונח לידו, וזיעה נקוותה על מצחו. הוא נראה עייף, כאילו צעד חמישה מילין תחת שמש הצהריים.
רבי אליעזר ספק את כפיו, וכעבור רגע נכנסה דמות נוספת אל החדר, תוויה עמומים כנגד אור הירח. ‘השוטה חי, אם כי בקושי,’ הודיע רבי אליעזר, קולו שב לעוקצנותו הרגילה. ‘תצטרך לשלם לי את שכר החדר. הוא נועד לאורחי הישיבה, לא לתלמידים.’
‘תלמידים,’ נשמע קולו של יפתח. ‘פירוש הדבר שתקבל אותו?’
‘אם כך נגזר עלי,’ נאנח רבי אליעזר. ‘אני משער שאביו ישלם את דמי מחייתו?’ יפתח הינהן. ‘כמו כן, עליו להבטיח שלא ירעיב את עצמו למוות לפני השיעור הראשון.’ הוא נטל כוס, מילא אותה מכד החרס וקירב אותה אלי. ‘שתה,’ הורה לי.
אינני יודע מהיכן נמצא בי הכוח לסרב לו. במקום לקחת מידו את הספל, צנחתי חזרה על המיטה. רבי אליעזר קם ממקומו ובחן אותי במבט שמורת רוח והערכה נמסכו בו בשיעורים שווים.
‘כמובן,’ אמר ליפתח, ‘ישנו תנאי נוסף. מסור לאדונך שאל לו לשלח מעל פניו את הטבחית או את בתה. הנערה נשואה לבנו כדין. כשיסיים את לימודיו כאן, ישוב אליה.’
לא נזקקתי לאור רב כדי להבחין בתדהמתו של יפתח. ‘במחילה מכבודך,’ אמר לבסוף, ‘העדים אומרים שהנער קידש אותה במגילה של עובדי אלילים!’
‘הראה לי,’ הורה רבי אליעזר.
יפתח נטל מצרורו את המגילה שהחרים ממני בליל הנישואים ושנותרה בכליו מאז. למרות העייפות והחולשה, כעס עלה בי למראה.
רבי אליעזר נטל את המגילה מידיו ובחן אותה באריכות. ”המשתה’ של אפלטון,’ הכריז. ‘הנוכל הקטן התברך בכושר המצאה. המגילה של אביו?’
‘חלילה!’ מחה יפתח. ‘אדוני לא מחזיק דברי כפירה כאלה בביתו. ודאי השיג אותה בעצמו, בדרך לא דרך.’
‘היא רכושו, אם כן,’ פסק רבי אליעזר. ‘והנערה, לדבריך, בת מצווה. עדים היו?’
‘שניים מנערי החווה,’ אישר יפתח. ‘הם אלה שבאו להזעיק אותי לאחר מעשה.’
‘הקידושין תקפים, אם כן,’ חזר רבי אליעזר והושיט את המגילה ליפתח. ‘קח את זו עמך ומסור אותה לארוסתו — היא רכושה כדין. איכות ההעתקה משביעת רצון. הייתי מעריך את שווייה בעשרה מטבעות נחושת, אולי מעט יותר מכך. ודאי יותר מפרוטה, שהיא כל שנדרש.’
‘תקפים? לא ייתכן!’ קרא יפתח, שוכח לגמרי את נימוסיו הקודמים. ‘הרי הנישואים לא מומשו, והוא רק ילד…’
‘אני מצטער,’ קטע אותו רבי אליעזר בקולו הלעגני, ‘באמת צר לי. משום־מה שגיתי לחשוב שאני ראש הישיבה הזו, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי ומזקני הסנהדרין. והנה מתברר שאדוני בא הנה ללמדני תורה! מחל לי, רבי ומורי. אנא, בוא והורה לי מהם התנאים שבהם קידושין תקפים. הרי ודאי אינני שונה יותר מאלף הלכות על דיני קידושין וכתובות.’
יפתח נותר ללא מענה. ‘אמסור לאדוני את דבריך,’ אמר.
רבי אליעזר הניד בראשו. ‘לא ולא,’ אמר. ‘אתה חושב אותי לשוטה? אתה סבור שתמסור לו את דברי, והוא יעשה כרצונו? ובכן, מסור לו כך: אם אגלה ששילח את אשת בנו מביתו למרות הוראתי, לא רק שאסלק את בנו מהישיבה שלי, אלא שהוא יצטרך לתת על כך את הדין בפני.’
יפתח הרכין את ראשו, ואז סב על עקביו ויצא ללא מילה נוספת. רבי אליעזר נופף בידו כמי שמגרש מעליו יתוש, ואז הציע לי שוב את המגש. ‘עתה, התואיל בטובך לשתות, פגע רע שכמוך?’ שאל.
‘תודה,’ לחשתי.
‘אל תודה לי,’ אמר. ‘הודה לריבונו של עולם. הוא, ולא אני, הוריד את הגשמים והוציא את הלחם מן הארץ.’
חלש מכדי לדבר, הנדתי בראשי. נדמה שהבין.
‘אם כוונתך לנערה שלך, דע שגם את ההלכה לא אני בדיתי מלבי, חלילה.’ הוא הביט בי במבט חמור בעיניו הכהות. ‘ראה בכך את שיעורך הראשון והחשוב מכולם: אנו איננו ממציאים את ההלכה.’ הוא ביטא את המילים באיטיות ומתוך הדגשה. ‘מקורה בקדוש ברוך הוא. אנו לומדים, שונים, מקיימים ומלמדים.’ הינהנתי, אף שלא הבנתי מדוע הוא סבור שהדבר כה חשוב: הרי כבר כילד למדתי שכך הם פני הדברים.
הוא קירב את הכוס לשפתי והשקה אותי בעדינות. גופי נתקף רעד למגע המים ולבי האיץ את פעימותיו. רבי אליעזר הרחיק את הכוס, מניח לי שהות להתאושש, ואז הניח לי ללגום פעם נוספת. הוא המתין עמי עד שאזרתי די כוח לקום לישיבה וליטול את ידי, ואז הושיט לי פרוסת לחם מרוחה בדבש. בירכתי לפני שאכלתי, והוא הינהן, מוסיף כל העת להביט בי בעיון. היתה מין מוצקות יתרה באוכל, תחושה של כבילה בשיבה אל הגוף.
סיימתי את פרוסות הלחם שהושיט לי ואזרתי עוז לבקש עוד. ‘תאכל מחר עם כולם,’ אמר. ‘לא מגיעות לך שום זכויות יתר רק מפני שתיקנת תענית על דעת עצמך.’
היתה שאלה נוספת שרציתי להציג לו, אך לא ידעתי כיצד לנסחה. בעודי מהסס, הוא הקדים אותי: ‘מה היה החיזיון השלישי?’ שאל.
‘אם כן, אכן היו אלה חזיונות?’
‘כן, ודאי שהיו חזיונות,’ אמר, קצר רוח. ‘עתה אמור לי מה ראית.’
‘אני סבור שראיתי מלאך,’ אמרתי. עתה, הרחק מן המראות, המילים נשמעו באוזני כדמיונותיו של ילד. לדבר על לבושי הכוהן הגדול שלגופי נראה לי כביטוי נורא של יוהרה, ולכן לא אמרתי על כך דבר.
‘ו…?’ עודד אותי רבי אליעזר. ‘מה היה תואר דמותו של אותו מלאך? מה עשה? האם אמר לך דבר־מה?’
תיארתי לו את המלאך המכונף שפניו כפני. ‘הוא הניף עלי חרב של אש.’ הזיכרון שילח בי רעד.
‘זהו? הניף עליך חרב ותו לא?’ הוא נשמע מאוכזב קמעה.
‘יכולתי ממש לחוש אותה צורבת בבשרי,’ אמרתי, מתאמץ להסביר לו את מה שחשתי. ‘ובידו השנייה היה ספר,’ נזכרתי.
‘ספר? תאר לי אותו.’
סיפרתי לו על הספר שכדוגמתו לא ראיתי, על הדפים המרובים האסופים יחד בכריכה שמחציתה שחורה ומחציתה לבנה.
הוא בחן אותי במשך רגע ארוך, מהורהר, ולאחר מכן הניד בראשו כמי שמנער שינה מעפעפיו. ‘הלילה תוכל להוסיף לישון בחדר האורחים,’ אמר. ‘מחר תהיה כאן עם זריחת החמה לשיעור הראשון.’
‘אנא,’ ביקשתי. ‘טרם אמרת לי מה פירושם של הדברים שראיתי.’
‘נראה שעלינו להישמר מפני מפולות סלעים,’ אמר ביובש. ‘אך מלבד זאת, אף אני אינני יודע מה ראית. נבואות אינן עניין פשוט לפענוח.’
‘אתה אומר…’ היססתי. תהיתי כיצד אוכל לבטא את המילים מבלי להישמע כשוטה, אך לבסוף אמרתי נואש. ‘רצונך לומר שאני נביא?’
‘אל תתרברב,’ גער בי, ידו האחת מושכת בזקנו, ‘אתה רחוק מלהיות נביא. אך ישנן פעולות שאדם עושה, מצבים מסוימים, שמעוררים בו ניצוץ של נבואה. אתה קיבלת עול מצוות ונישאת באותו יום עצמו, ואז עינית את נפשך, וכך הפלגת מעבר לעולם הזה.’
שקלתי את דבריו במשך רגע. ‘האם אוכל לעשות זאת שוב?’ שאלתי.
‘אם תימצא ראוי,’ השיב, ‘ואם יהיה רצון מלפני ריבון העולמים, לא תהיה זו הפעם האחרונה. טוב שבאת אלי כשבאת. רק שמור בסוד את מה שראית, והקפד שלא תוכיח את דברי מי שאומרים שמאז החורבן ניתנה הנבואה לשוטים.’ בזאת נפטר ממני רבי אליעזר והותיר אותי לבדי בחדר. המתנתי עוד עת קלה עם ברכת המזון וצפיתי בו כשחצה את החצר ויצא מבעד לשערי הישיבה, אדרתו מתבדרת אחריו במשב קל של רוח קיצית.
אין עדיין תגובות