החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אספר לך כשניפגש

מאת:
הוצאה: | 2020 | 296 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

נעים מאוד, קוראים לי גבי.

אני לא יכול לרוץ.

במקום ללכת אני מתנדנד ממקום למקום.

אני לא יודע לקשור שרוכים.

אני קופירייטר די בינוני שמכור לערוץ הספורט.

יש לי אלפי עוקבים ברשתות החברתיות (אבל זה לא סיפור).

אני לא אוהב גבינה לבנה, אבל זה לא קשור.

אני מאוהב בספיר, אנחנו מתכתבים כל היום, ובראש שלי אנחנו כבר זוג. יש רק בעיה קטנה: מעולם לא נפגשנו. ויש עוד בעיה: היא לא יודעת שיש לי שיתוק מוחין, אני מפחד לספר לה. לצערי, היא רוצה לקלקל את כל מערכת היחסים שבניתי ולהיפגש איתי פנים מול פנים.

 

גיא לייבה הוא כתב במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" ו- ynet. הוא לקח את חוויותיו מעולם הדייטינג כאדם עם שיתוק מוחין והפך אותן לספר מצחיק ונוגע ללב. זהו ספרו השני.

 

״גיא לייבה יוצר מדם ליבו, מגיש את סיפורו האישי הכואב והמרגש בכישרון רב, בהומור משובח וללא רחמים עצמיים. קריאה בספרו מרתקת ופותחת לב, מצחיקה עד דמעות ובעיקר מעוררת אמפתיה כלפי הדמויות המככבות בו״.

– הסופר דודו בוסי

 

מקט: 4-1272-940
נעים מאוד, קוראים לי גבי. אני לא יכול לרוץ. במקום ללכת אני מתנדנד ממקום למקום. אני לא יודע לקשור שרוכים. […]

 

1

“בוקר טוב.”

“היום נפגשים?”

“ברור, מחכה כבר לראות אותך.”

הגוף פתח מסיבה. כל השרירים תפוסים. הבטן עושה קולות. זה נראה טוב, זה נראה מעולה, זה נראה פנטסטי. בחורה בת גילי בערך, נראית בסדר גמור בתמונות. לא ג’ניפר אניסטון בשיאה אבל גם איש הפיל. עיניים חומות, שיער שחור. מראה ישראלי טיפוסי. בול הטעם שלי. בעצם במצבי כולן הטעם שלי. סטודנטית לחינוך (עם שם כמו מיכל זה הטופ שאפשר לשאוף אליו), לא הכי כוסית בעולם. היא לא תתנשא עליי, והכי חשוב: ים של נושאי שיחה משותפים. זה לא קשה איתי – ראיתי את כל הסדרות שקיימות.

כבר הזמנתי לנו שולחן בבר יוקרתי במתחם נגה ביפו. יהיה יין, תהיה אווירה טובה, יהיה בסדר. ביקשה שלא אאסוף אותה. יותר טוב, פחות פאדיחות. אני תמיד מתבלבל בדרכים ויכול לעבור באשדוד כשאני נוסע מחולון לראשון לציון. תמיד מתפספסת לי יציאה כי אני באמצע שירת קריוקי של זוהר ארגוב.

אני גם נראה טוב יחסית, הורדתי איזה חמישה קילו בחדר כושר. פיזית אני במצב הכי טוב שהייתי מאז שנולדתי. בעבודה אני סופרסטאר, אפילו מזהים אותי ברחוב לפעמים ואומרים לי שהם חולים על השטויות שלי בפייסבוק. אני בשל לדייט הזה כמו מנגו באוגוסט.

יש לי בראש בדיוק מה שאני הולך ללבוש: חולצת אדידס בצבע כחול-נייבי עם הפסים בצד, את הכרס לא רואים גם עם אמצעי ראיית לילה של באטמן; ג’ינס של זארה, נעליים גם אדידס. רק שהיום הזה ייגמר, אני לחוץ יותר משחקן שהולך לבעוט פנדל במונדיאל. אני מרגיש שזה יהיה לילה מיוחד. זה הולך להיות היום שבו סוף-סוף אנשק בחורה. אולי אפילו מעבר. היא עשתה לי לייק לב בפייסבוק. לייק לב זאת הרמה הכי גבוהה של לייקים, לא לוחצים על זה סתם. היא הייתה יכולה להסתפק בלייק רגיל. ובווטסאפ שלחה לי לב סגול פעמיים. זה גבוה במדרג הלבבות. שני אחרי האדום, אבל אני לא חזיר.

אני חם עליה כל כך למרות שאני בקושי מכיר אותה. כמה שיחות באינטרנט מספיקות לי כדי להתאהב. אני יודע שזה פתטי. חברים שלי אומרים לי שאני כמו בחורה, אבל ככה אני. מה”היי” הראשון ידעתי שזה יכול להתפתח למשהו. אני מנסה להרגיע את עצמי ולא מצליח, פשוט לא מצליח. כל השערות בגוף שלי עומדות למסדר. אני שוכח שזה דייט ראשון ולא מועד ב’ בסטטיסטיקה מתקדמת. פרפרים בבטן? יותר בכיוון של עטלפים.

הנה אני נכנס לבר, מוביל אותה יד ביד לכיסא שלה. זורק הערה מתחכמת למלצרית, מסדר לה ת’כיסא כדי שתשב בנוח. מה תרצו להזמין? וויסקי על קרח בשבילי.

“אבל אתה נוהג היום,” היא תגיד בקול מפוחד.

“אל תדאגי, מרי אן,” ארגיע אותה במבטא דרומי כבד, “אדם שלא יודע להשתלט על וויסקי לא יכול להשתלט על אישה, במיוחד לא על אישה כמוך.”

“הו, קלינט,” היא תסמיק.

“גבי בשבילך. יין לגברת בבקשה,” אומַר בביטחון.

המלצרית תביא את היין ואני אמזוג לבחורה שלי. הכול יהיה בסדר. הרגליים לא כואבות, הגב ישר, יד שמאל במקום שלה. הכול פיקס.

“אני חושב שבזבזנו כאן מספיק זמן,” אצחקק אחרי שעה קלה.

“הו, באמת? גם אני חושבת.”

נצא לטיול קצר. היא תשתוקק לנשיקה. האורות של יפו יזרחו והכוכבים ייצבעו לכבודי בגוונים צהובים-כחולים. היא תשאל את עצמה, למה זה לוקח לו זמן כל כך? למה המאצ’ו המסוקס הזה לא מנשק אותי? אני כבר רטובה. אוף.

אני אוביל אותה לאיזה ספסל, נשב.

“תסתכלי על הכוכבים, אני הזמנתי אותם בשבילך,” אגיד.

“הו, קלינט.”

“את מתבלבלת, זה גבי.”

“גבי, זה הדבר הכי רומנטי שמישהו אמר לי אי פעם.”

“כן? היה לך כיף בדייט הזה?”

היא תהנהן.

“הגיע הזמן לפרס שלך, מתוקה,” אומר ואנשק אותה. הלשונות שלנו יתערבבו ואני ארגיש איך היא מתחממת ומנסה להפשיט אותי באמצע יפו. אני אגיד לה, “תירגעי, אני לא בחור כזה. אני לא שוכב עם אף אחת בדייט הראשון.” אבל היא כבר כל כך חמה עליי שלא אכפת לה לשכב איתי במקום ציבורי. אנחנו עושים את זה באוטו שלי, ואחר כך אצלה בדירה. פעמיים. והיא נרדמת בזרועותיי.

“אתה הכי טוב שהיה לי אי פעם, אני חושבת שאני מאוהבת.”

“אני יודע את זה.”

השעה 17:59 ולמרות שסיימתי כבר לעבוד אני מחכה לצאת בשש כדי שלא יפתחו עליי עיניים. קבענו ב-21:00. זה שעה בפקקים, שעה התארגנות, שעה לאכול סרטים עם עצמי.

“תהיה חיובי גבי. מקסימום עוד אכזבה, לא?” אני אומר לעצמי, “שום דבר לא יפיל אותך. לא היום. מיכל בחורה טובה ויהיה בסדר. תהיה קרח בוורידים.”

נגמר היום. התקלחתי. שמתי בושם. התלבשתי. נתתי לעצמי נשיקה מול המראה וקרצתי. יפו, אני בא!

מגיע לפניה, השעה 20:55.

“היי,” היא אומרת כשהיא מגיעה באיחור נסבל. יש לה קול נעים. חשבתי שיהיה לה קול של מורה.

היא נישקה אותי בלחי, הסמקתי טיפה. מקווה שלא ראתה.

“היה לך קשה להגיע?” שאלתי.

“אין חניה,” אמרה.

וואו גבי, איזו התחלה של שיחה, פשוט מדהים. “איך הגעת לפה?” אולי תשאל אותה “נו, איך בחורה כמוך עדיין לבד?” ותהפוך לדוד שלה סופית.

“באת עם רכב? איך תנהג בחזרה?”

“אני אהיה בסדר,” גמגמתי.

מה יהיה דוד גבי? תכף תציע לה צימוקים!

“אז… מה ככה?”

“בסדר, חיים.” היא נתנה לי את המבט הזה. אני מכיר את המבט הזה. מבט “אני יודעת מי אתה באמת”. הרגשתי עירום. הכול נדפק. איפה כל השיחות בווטסאפ על החיים ועל ריק ומורטי. במציאות זה לא זז ואנחנו חמש דקות בתוך הדייט.

“אכפת לך אם אלך לשירותים?” אמרתי.

“לא מאמי.”

הופה. מאמי זה טוב. מאמי זה מעולה. אולי יתניע משהו כשאחזור. אוי ואבוי, היא ראתה אותי הולך.

“מה נסגר עם ההליכה שלך?”

“מה?”

“אתה שיכור?”

“אני…? לא.”

“אז מה נסגר עם ההליכה, ועם היד? אתה חולה במשהו?”

“אני לא חולה בכלום.”

“אתה לא בסדר, אתה נכה,” אמרה בזעם ויצאה מהבר.

למזלי זה לא קרה כשחזרתי, השעמום נמשך. ומי שלא חווה שעמום בדייט לא יודע מהו שעמום. זה יותר גרוע ממשחק גביע הטוטו בין בני סכנין למכבי פתח תקווה.

“איך היין?” שאלתי.

“הממ, בסדר.”

“איך הייתה הדרך לכאן?” רגע, כבר שאלת את זה.

“את שתקנית.”

“לא, אני פשוט ביישנית.”

“אה,” זזתי בכיסא בחוסר נוחות, “מה עשית היום?”

“סתם, עבדתי ובאתי לכאן.”

“בדיוק ראיתי היום סדרה חדשה, ‘בוג’ק הורסמן’. משהו של נטפליקס על סוס שהיה פעם כוכב טלוויזיה, נקרעתי מצחוק.”

“נשמע מעניין.”

היא שיחקה בטלפון שלה, ואני בשלי. אבל לא היה שום דבר חדש, קראתי מיילים שיווקיים. צץ לי רעיון: אני לא הולך לעשות כלום בדייט הזה. אני מוותר. נכנסתי לטוויטר לקרוא קצת על המשחקים שהיו היום.

“אז?” אמרה לפתע.

“אז מה? את משעממת אותי,” העזתי.

“סליחה?”

“את לא מדברת אז אני לא אעשה כלום. תקשיבי, מצידי שזה יהיה הדייט הכי גרוע שהיה לך בחיים.”

“למה ככה?” צחקה פתאום.

“את רוצה לדבר, תדברי. סיימתי לסחוב את הדייט הזה.”

“מה אתה רוצה לדעת עליי?”

“הדבר הכי אישי שאת יכולה לספר לי.”

“אח שלי נשרף לפני שלוש שנים.”

“מה?”

“פתאום אני כבר לא כזאת משעממת, אה?”

“איך זה קרה?”

“הוא גר לבד ושכח לכבות את הטוסטר-אובן, הלך לישון וכשהוא קם זה היה מאוחר מדי.”

אף שריר לא זז בפנים שלי כשהיא סיפרה את זה. אני לא יודע מה אני אמור לעשות מכאן. בחיים לא קרה לי דבר כזה, אני לא יודע מה לעשות. בא לי לתפוס את הראש. מה היא מפילה עליי טרגדיות משפחתיות? מה הלאה, דייט שני זיכרון בסלון עם סבתא? אני לא מגיב טוב למצבים כאלה. תחליף נושא, בהול.

“אז… אה… היה לך חבר בעבר?” שאלתי בהיסוס.

“כן, ולך?”

“הייתה אחת.”

“ולמה נפרדתם?”

“הרגשתי שהיא לא מספיק בוגרת בשבילי, רציתי להתקדם ושנעבור לגור ביחד. אותה זה פחות עניין.” איזה שקר מדהים, כמו תרגיל של סימון ביילס על הקורה, 10 מ-10 קל.

“אז אתה רוצה להתחתן?” חייכה.

“אולי.”

“בוא נראה אם אנחנו מתאימים. אני ימנית, ואתה?”

“מה זה חשוב? זה לא כל כך משנה, אני כן מאמין שיהיה שלום יום אחד. אף מלחמה לא נשארת לנצח.”

היא אחזה בידי ואמרה לי: “אפשר לספר לך סוד?”

“תמיד.”

“לא יהיה שלום, אף פעם.”

“גם לי יש סוד,” חייכתי. “נשים לא יקבלו זכות הצבעה, אף פעם,” המשכתי, “זה פשוט לא יקרה. חבל על המאמץ. העולם לא משתנה. אה, ועוד משהו – שחורים לא ישוחררו מעבדות לעולם, לא תהיה מדינה יהודית, הרצל סתם מתאמץ. עוד הזוי עם זקן.”

“אני חושבת שהבנתי,” היה לה חיוך לבן.

אני חושב שאני יכול להתחבר אליה איכשהו. יש פה התחלת בנייה יפה. אפשר להתאהב בה בקלות, היא די חריפה והיה ליד שלה מגע טוב של בחורה אמיתית. לא זוכר מתי בחורה נגעה בי ככה בפעם האחרונה. ואם השקר יתגלה יום אחד? הוא לא. אני פשוט אמציא לה שקר על בחורה שהייתי איתה ואתגלגל איתו. מקסימום יהיה ריב, ואז מה? היא תוותר על אהבת חייה כי הוא שיקר לה על הניסיון שלו? כולם עושים את זה.

היא גם לא נגעה בטלפון שלה איזה עשר דקות, אז אני חושב שתפסתי פה משהו.

היא הלכה לשירותים, ואני שוב התחלתי להריץ את התסריט של עוד שנה אנחנו פה, היא אומרת לי שהיא יודעת שלא הייתה בחורה. אני מחייך ואומר שלא יכולתי לעשות שום דבר אחרת. “היית כל כך יפה וכל כך רציתי אותך באותו לילה. לא רציתי שתחשבי שאני לא גבר. ומה זה משנה עכשיו? אנחנו כבר שנה ביחד.” ואז אני שולף טבעת והכול בסדר. מוחאים לנו כפיים והיא אומרת “כן.” אנחנו מעלים תמונה לפייסבוק ומקבלים 10,000 לייקים ואיזה 900 תגובות. קל. “אוי, ידעתי שזה יהיה ככה מהרגע הראשון,” היא תגיד.

כשחזרה מהשירותים הצעתי לה דרינק נוסף. היא סירבה.

“בטוחה?”

“כן.”

“אז מה בא לך לעשות?” אולי נמשיך את הדייט בים, ומשם לאוטו שלי, ומשם למיטה שלי ומשם… מקווה שאסתדר.

“תראה, אני אהיה כנה איתך.”

שיט. שום דבר טוב לא יוצא אחרי המילה המקדימה “תראה”. זאת מילה שהיא פתח לאסון. זה תמיד “תראה, אתה לא מתאים לארגון שלנו,” ואף פעם לא “תראה, אנחנו חושבים שמגיעה לך העלאה.”

“אוקיי…” היססתי.

“חשבתי שהערב הזה יתפתח בצורה אחרת. חשבתי שאתה מישהו אחר. בפעם הבאה שאתה יוצא עם מישהי, תהיה יותר פתוח איתה לגבי מי אתה.”

“אוקיי…” אמרתי. “אז זה נגמר?” הוספתי.

“אני חושבת שכן, אין לי מה להגיד לך. אני לא חושבת שיתפתח כאן משהו.”

“אולי שפעת,” עניתי.

“אוקיי…” היא לא צחקה.

הזמנתי חשבון. הרגשתי כאילו קיבלתי פצצה לפנים ממייק טייסון. לפחות לא נשך לי את האוזן.

היא הלכה הביתה. חתונה כבר לא תהיה פה, גם לא דייט שני.

“אנחנו מבואסים?” שאלתי את עצמי, ופרצתי בצחוק ענק בתוך האוטו. השומר בחניון חשב שהשתגעתי וניגש לדפוק לי על החלון. אני פשוט צחקתי איזה חמש דקות רצופות וכאבה לי הבטן. אוי גבי, אתה כזה מטומטם. אתה קולט שלפני שעתיים וחצי רצית להתחתן עם הבחורה הזאת? אפילו לא שמעת את הקול שלה. זה הזוי מדי אפילו בשבילך. אתה מתכוון להתעורר על החיים ולהפסיק להיות פאתט? או שיהיו עוד דייטים כאלה?

התחלתי לנהוג. אבל נאלצתי לעצור בצד כי לא יכולתי להפסיק לצחוק על עצמי. לפחות הייתה סטייה מהתסריט הקבוע והיה לי קצת אקשן הפעם. זה תמיד הולך ככה:

אני אוסף אותה מהבית, היא נכנסת לרכב שלי. אני יודע שהיא מרגישה מוזר כי היא רואה תפוח הגה. היא לא תגיד כלום. גם אני לא. אחר כך היא תגיד שלא בא לה לשתות הערב למרות שקבעתם שתיקח אותה לפאב מגניב והיא סיפרה לך כבר על לילות מטורפים שלה ושל חברותיה. פתאום היא פניה פניניבאום, בת 65 מגבעתיים, שאומרת לך, “בוא נמצא איזה ארומה או קפה קפה” (סימן מספר 1). ואז הפה שלי מתמלא ברוק של הפסד, זה בעצם מחליף את הבכי שעולה בגרון רק ביותר גברי. אני בולע אותו ואומר בסדר. מנסה לשחק אותה מגניב. דייט אמור להיות קליל. יושבים איזה שעה ומדברים על כלום, השיחה יותר איטית ממשאית באיילון צפון בשמונה בבוקר. אחרי שעה יותר כבדה מטקס יום השואה בתיכון, היא מזייפת איזה “אני צריכה לקום בשש מחר (כשהשעה תשע בערב) או שחברה שלה צריכה אותה דחוף.

במקרה הטוב היא תגיד שהיא רוצה שנהיה ידידים. במקרה הפחות טוב היא תשלח בבוקר הודעה שזה לא ילך בינינו. וברוב המקרים, גם הודעה לא תישלח.

מה אתה חושב, אני אומר לעצמי, שבגלל כמה סטטוסים מצחיקים בפייסבוק אתה תתחיל לזיין? אפילו ללואי סי.קיי זה לא עזר.