החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

איזה מזל שלא קפצתי

מאת:
הוצאה: | 2022 | 170 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

"אילו קפצתי אז מהמרפסת של חדרי המפואר שבגרמניה, בקומה השישית, לא הייתם קוראים היום את המילים האלה. זה נראה מאוד מפתה להיפטר מכל החרא הזה, ואז… שקט. הס. דממה."
הספר "איזה מזל שלא קפצתי" מבוסס על זכרונותיה ויומניה מוכתמי הדמעות של הכותבת, המתעדים ילדות והתבגרות קשה מנשוא בגרמניה של שנות ה-60' וה-70'. זרות, תלישות, בדידות וערעור ערכי הבסיס עומדים במרכז ספר זה, כמו גם מסע לעצמאות ולשיקום של ילדה שהתבגרה בעל כורחה הרבה יותר מוקדם.
זהו ספרה השלישי של נורית משה, אשר מביאה לראשונה אל הדפוס את סיפור התבגרותה השלם. ספריה הקודמים "שחור ולבן בצבעים" (שירה) ו"הילד הכחול שידע הכל (ילדים), אף הם שאבו השראה מחוויות חייה כנערה צעירה, בודדה ושונה.
כיום נורית נשואה באושר לאלון, אמא לשני ומורן, וסבתא לפז ודניאל ומתגוררת בגבעתיים, העיר הראשונה שהאירה לה פנים בחייה ושם בחרה להישאר.

מקט: 4-575-746
"אילו קפצתי אז מהמרפסת של חדרי המפואר שבגרמניה, בקומה השישית, לא הייתם קוראים היום את המילים האלה. זה נראה מאוד […]

פרק 1
הילדה

כשנולדתי לא היה בי שום דבר מיוחד. נולדתי בעיר דרומית שקוראים לה באר שבע, לאבא ואימא צעירים, ולמרות גילם הצעיר היו לשניהם כבר ילדים מנישואים קודמים. לאבא היו שני ילדים מאישה אחרת ולאימא הייתה עוד ילדה מגבר אחר. אף אחד מהילדים שלהם לא גר איתנו חוץ ממני. זה היה קצת מוזר, אבל בעיקרון לא היה שם שום דבר מיוחד נוסף.

אימא סיפרה לי שבסוף ההיריון שלה איתי, אחרי שכבר סיימה חודש תשיעי ובטנה תפחה כמו כדור ענק – עדיין לא הראיתי סימנים שאני רוצה להגיח אל אוויר העולם. כנראה היו לי את הסיבות שלי. רק כשהרופאים איימו על אימי בצום מוחלט, עד שהתינוקת תחליט להיוולד, נכנסתי לפניקה ובלי להסס אפילו דקה נוספת, יצאתי החוצה עם כל ארבעת הקילוגרמים שלי. מסתבר שהייתי תינוקת שמנמנה ומודעת היטב לחשיבות האוכל כבר אז.

בתור תינוקת זה לא היה נורא כל כך להיות שמנמנה, ויש כאלה שיגידו אפילו שזה היה חמוד מאוד. היו לי את כל הלאכים שאנחנו מכירים מדוברי היידיש למיניהם, שקראו לזה אז בקאלאך (לחיים שמנמנות) ופיסלאך (רגליים שמנמנות), ועל כל אלה ניצחו בענק זוג עיניים ענקיות ונוצצות בכחול ואניצי שיער זהובים, שהתחילו כבר לצמוח על ראשי הקטן ונראו כמו כתר של נסיכה.

הוריי קראו לי נורית, כי לסבא שלי קראו נח, אבל הרי הם לא היו יכולים לקרוא לי נוחית או משהו כזה, אז נתנו לי שם שמתחיל באות נון וככה נחה עליהם דעתם.

גדלתי ופרחתי בבאר שבע הדרומית, בירת הנגב, בשכונה ידועה ומפורסמת לאו דווקא לטובה בשם שיכון ד’. אבא שלי היה נהג אוטובוס בחברת האוטובוסים המקומית, אני זוכרת היטב את רגעי האושר שבהם לקח אותי איתו לעבודה והושיב אותי לידו על דרגש קטן קרוב לחלון השמאלי בעודו נוהג. הרגשתי שם ענקית ודמיינתי שאני מלכה ששולטת בכל העולם ממרום כס המלכות שלי, שם באוטובוס ליד אבא.

אהבתי לשיר את ‘בת הדייג’ שהשמיעו ברדיו הקטן שלנו כמעט כל היום ולא הפסיקו להזכיר, שהזמרת היא מרים אביגל ושצפויות לה גדולות ונצורות. לפני שידעתי לדבר, כבר ידעתי את כל מילות השיר. המילים הסתלסלו מפי בשפה ילדותית ועילגת קמעה: “ילדה קטנטנה אפורת העיניים, נשאה תפילתה לרחוק,” לקול מחיאות הכפיים של אבא ואימא.

הייתי שמחה ומאושרת והחיים היו יפים עד שהגעתי לגיל שלוש, אז החליטו אבא ואימא לשבור את הכלים ולהתגרש.

נשארתי עם אימי, ומאותו רגע התחילו גלגולינו בארץ ובעולם. גרתי עם אימי בכל מיני מקומות בארץ. לא שאני זוכרת, אבל אמרו לי שהתגוררנו בנתניה, בתל אביב, בקיבוץ כפר מנחם ובעוד המון מקומות, שאפילו עכשיו אני לא ממש יודעת מה הם ואיפה הם.

פעמיים בשנה ביקרתי את אבי בבאר שבע, שם הייתה לו אישה חדשה ושני ילדים חדשים. אימא ליוותה אותי לרכבת והזכירה לי שוב ושוב לרדת, רק כשהרכבת תגיע לתחנה הסופית, שם אבא היה מחכה לי ולוקח אותי לביתו.

אהבתי להיות אצל אבי. התקבלתי תמיד בחיבוק חם על ידי משפחתו, אבל גם ליוותה אותי תמיד תחושת חרדה בכל פעם שנסעתי אליו. הייתי בטוחה שאימא החליטה למסור אותי לידיו של אבי ושיותר לא אראה אותה. אומנם זה היה מופרך לחלוטין, כי אימי לא הייתה מוותרת עליי לעולם, אבל…

שמעתי את הסיפורים על אחותי הגדולה ממני בעשר שנים, אסתי, שמעולם לא באה להתגורר איתנו, כי אבא שלי לא רצה אותה. היא הייתה, כזכור, בתה של אימי מנישואים קודמים. גם את הסיפור על בנו של אבי מנישואיו הקודמים שמעתי, נדמה לי שקראו לו מולי או מוליק, שלא הסתדר בביתנו וחזר לגור אצל אימא שלו.

סיפרו לי גם שבתקופה מסוימת בחיי התגוררנו כולנו כמשפחה בדירה הקטנה בשיכון ד’, אבל האידיליה הזאת הסתיימה מהר מאוד. אחותי עברה לגור אצל סבא וסבתא שלנו, ומולי או מוליק או איך שקראו לו, עבר לגור עם אימו.

אפשר להבין מהמצב המסובך הזה, שהקרקע די נשמטה מתחת לרגליי כל פעם שהייתי נוסעת לבקר את אבא, כי אף פעם לא ידעתי אם בסופו של החופש הגדול, אוכל לחזור ולחיות אצל אימא.

כך זה נמשך עד שהייתי בת שש, כשאימא הביאה ערב אחד הביתה איש זקן וגרום ואמרה לי שקוראים לו ישראל ומעכשיו הוא יגור איתנו. הנהנתי בראשי בצייתנות והלכתי לחדרי, סגרתי את הדלת אחריי ומייד ניגשתי לקופסה הסודית שלי עם חטיפי השוקולד שהחבאתי.

מאז, האיש המוזר הזה שכן בביתנו.

האמת שלא ממש אהבתי את האיש הזה, אבל מעולם לא העזתי לומר זאת למישהו, אפילו לא לאימא. הוא נראָה לי קצת מפחיד עם הגבות העבותות שהתנוססו מעל עיניו ועם עיני הפלדה שלו שננעצו בי כל פעם שעשיתי או אמרתי משהו מטופש.

קינאתי מאוד באחותי הגדולה, שבלי להניד עפעף אמרה לאימא המשותפת שלנו, שעם האיש הזה היא לא תגור לעולם. כך קרה שאחותי הגדולה נשארה לגור אצל סבא וסבתא ורק אני נאלצתי לגור עם אימא ועם האיש המוזר.

לישראל היה בן בשם דני מאישה קודמת שבא לגור איתנו. אני לא זוכרת איך זה היה לגור איתו, אבל אני כן זוכרת שגם ממנו קצת פחדתי. גם את זה לא אמרתי לאף אחד אפילו לא לאימא. בדרך כלל לא אמרתי כלום לאף אחד. עשיתי כל מה שאמרו לי – הלכתי לבית הספר, הכנתי שיעורי בית וקראתי ספרים. המון ספרים. כשקראתי, אף אחד לא היה יכול לפגוע בי. היינו רק הספר ואני וכל העולם נשאר בחוץ.

כיוון שהייתי ילדה טובה כל כך וממושמעת, אימא הצליחה לשכנע את ישראל לקנות לי כלבלבה קטנה, ופתאום חזרתי להיות מאושרת. קראתי לה שירלי, כי היו לה תלתלים שחורים והיא הזכירה לי את שירלי טמפל. זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי, סוף סוף היה לי מישהו שיכולתי לספר לו את כל מה שאני מרגישה בפנים. היה לי שמח כל כך, שפתאום חזרתי להיות סתם ילדה קטנה, כמו שילדה קטנה צריכה להיות – שמחה, מאושרת ובלי דאגות.

גרנו אז בתל אביב בדירת קרקע קטנה בת שני חדרים והול (ככה קראו אז למבואה), מול מפעל תנובה. אימא הייתה ספרית ובמשך היום חדר הכניסה של הדירה הפך למספרה קטנה. בלילות המספרה הייתה הופכת לחדר השינה שלי, כי לא היו מספיק חדרים בדירה הקטנה, כדי שאחד מהם ישמש חדר בשבילי, אבל לא היה לי אכפת. רוב היום שיחקתי להנאתי בחצר עם חברות. אהבתי לשוטט בגינה הגדולה שמחוץ לביתנו ולהקים חבורה סודית עם חברותיי בסגנון ‘השביעייה הסודית’ ו’חבורת הבלשים והכלב’ ולצאת להרפתקאות ברחבי הגינה, שבהן חיפשנו כלבים שהלכו לאיבוד לבעליהם, או שעקבנו אחר אנשים שנראו לנו חשודים, עד שגילינו שהם סתם אנשים שמיהרו הביתה אחרי יום עבודה, או עד שהתעייפנו.

ישראל היה צבעי במקצועו והגיע הביתה אחרי יום העבודה עם בגדים מלאים כתמי צבע וסיד. שמעתי אותו מתלונן באוזני אימי פעמים רבות, שהעבודה הזאת קשה לו מדי ושאין לו כבר כוח בגילו לטפס על סולמות ולסחוב דליים עם צבע. הוא חזר ואמר שדברים צריכים להשתנות ושיש לו תוכניות איך לשנות אותם.

אותי התוכניות שלו לא ממש עניינו כל עוד היה לי את שירלי ואת החבורה הסודית ובעיקר את הספרים שלי, שסיפקו לי עולם ומלואו של חלומות והרפתקאות, שאף אחד לא היה יכול להפריע לי בהם, גם לא הילדים בבית הספר שקראו לי שמנה ודוגרת וכל מיני שמות מעליבים בסגנון הזה. שמנה כי הייתי באמת ילדה שמנמנה ועגולה, ודוגרת כי שם המשפחה שלי מאבא היה דוגרי, כך שהיה קל מאוד להפוך אותו לדוגרת שזה גם סוג של שמנמונת.

ביום בהיר אחד חזרתי מבית הספר והבנתי מהדיבורים סביבי, שאימא וישראל החליטו לעבור לגור בארץ אחרת. לא ידעתי בדיוק איפה נמצאת הארץ הזאת, רק שמעתי שקוראים לה גרמניה. נזכרתי שלמדנו בבית הספר כל מיני דברים על גרמניה, אבל אף אחד מהם לא היה טוב. אימא הסבירה שאני אישאר אצל סבא וסבתא שלי עד שהיא וישראל יסדרו לנו את הבית החדש בגרמניה. היא הבטיחה שיהיה לי כיף שם, שיקנו לי המון בגדים חדשים וצעצועים יפים ושיהיה לי חדר יפה משלי. לרגע אחד ראשי הסתחרר משמחה, סוף סוף אגור אצל סבא וסבתא! זה נשמע כמו חלום!

סבתא תיתן לי כל יום חטיף שהחביאה מעל המקרר וסבא יושיב אותי על ברכיו ויספר המון סיפורים. “אבל,” אמרה אימא, “קודם כול צריך למסור את שירלי, כי אי אפשר לקחת כלבה קטנה לארץ חדשה שהיא לא מכירה.” אני רק חשבתי לעצמי איך ילדות קטנות אפשר וכלבלבות לא. לא עזרו כל תחינותיי ותחנוניי, גם הבכי בלילות בין הסדינים לא עזר. הסתגרתי שוב בתוך עצמי ובעיניים דומעות ולב כבד מסרתי את שירלי למשפחה אחרת עם שני ילדים קטנים ומאושרים שמייד התאהבו בה, כי איך אפשר שלא?

ואז הגיע היום הקשה מכולם.

“אני צריכה להיפרד ממך,” אמרתי לחנה, חברתי הטובה, ודמעות מילאו את עיניי. “אנחנו עוברים לגרמניה ולא נראה לי שנחזור משם בקרוב.”

“אבל למה?” שאלה חנה בבלבול, “מה יש לכם לחפש בגרמניה? אין שם אנשים ששונאים אותנו, היהודים?” הוסיפה בלחש, כאילו פחדה שהגרמנים ישמעו את דבריה חס וחלילה.

“אין לי מושג,” השבתי וחשבתי שהלב שלי עומד להתפוצץ מרוב צער. “אני חושבת שזה בגלל ישראל, אבי החורג, ששכנע את אימא שיהיה להם הרבה יותר טוב שם.”

חנה לא ידעה מה לומר, אבל ראיתי שגם עיניה נמלאו לחלוחית שמבשרת דמעות.

“תכתבי לי?” שאלתי אותה בשקט, “אני מבטיחה לכתוב לך כל יום.”

“בטח,” השיבה וחיבקה אותי אל ליבה כשפיה רוטט מבכי, “ואל תשכחי אותי טוב, את מבטיחה?”

“איך אני יכולה לשכוח אותך? אותך ואת כל ההרפתקאות שלנו פה בשכונה, את החבורה שלנו שרדפה אחרי גנבים ואת הפעם ההיא שהתחבאנו במין מכל מוזר עם דלת נסגרת ורק במזל הצלחנו לצאת ממנו בחיים. איך אפשר לשכוח את כל זה?” חיבקתי אותה חיבוק אחרון וברחתי משם, לפני שאפרוץ בבכי מול עיניה.

ניסיתי לשחזר בראשי את ההבטחות של אימא לפני נסיעתה לגרמניה, לדמיין את הבית החדש שלנו עם החדר היפה שמחכה לי שם, אבל לא הצלחתי להתגבר על ההרגשה שזהו, מעכשיו החיים שלי יהיו אחרים ומפחידים.

הרגשתי איך אבן גדולה מתיישבת לי על החזה ונהיית כבדה יותר ויותר מרגע לרגע. זה היה יותר מדי בשבילי. הרגשתי שאני משאירה מאחור את כל מה שאי פעם אהבתי בחיי.

הייתי בת עשר כששירלי נמסרה ונפרדתי מכל מה שהכרתי ואהבתי. עברנו לארץ אחרת, ארץ שרוב היהודים העדיפו לברוח ממנה, שהעלתה בלב כולם מראות נוראיים של אימה וזעזוע, שרק לפני מספר שנים החליטה לחסל אותנו, היהודים, כדי שלא יישארו יותר כאלה על פני האדמה.

ואנחנו שמנו פעמינו לארץ הזאת.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.