אייל שמעוני, בכיר בתעשיית המזון הישראלית. מוכר כמי שעזב קריירה אקדמית מצליחה לטובת התעשייה ועולם הפודטק הישראלי. בין היתר זכה […]
שני אנשים נכנסים למשרד לבקש עזרה
עוד יום ארוך במשרד; ריצה בין מטלות, פגישות הכנת חומרים. כבר אחר הצוהריים המאוחרים, והשמש המאדימה בין גורדי השחקים במערב מתחילה להציף את החדר באור מסנוור. מסך המחשב נצבע בכתום. איש קירח, ממוצע קומה, ניגש לאיטו אל החלון להגיף את התריס כדי שיוכל להמשיך לעבוד. מאחוריו נשמע צלצול טלפון. הוא חוצה את החדר ומביט. מספר מוכר על הצג, חבר מהתיכון. “הי, מה קורה?” הוא שואל בשמחה. השיחה גולשת לילדים ולקריירה, ואז החבר מספר שיש מישהו שפגש בחו”ל לפני שנים. האיש עובד באיזה סטארט־אפ, הוא מוסיף, והוא רוצה לשאול ולהתייעץ לגבי עניין מקצועי. “אין בעיה,” עונה הקירח, “בשמחה,” וממשיך בשגרת היום.
חולפים כמה ימים, ופתאום מופיע מספר טלפון לא מוכר על הצג. “מדבר זה וזה, אני החבר של החבר שלך. אשמח להתייעץ איתך על כמה נושאים.” קובעים להיפגש, מנסים לתאם, הוא מחבר בין המזכירות, ומזכירתו רק מתוסכלת מכך שאין לה טלפון לחזור אליו וגם לא מייל לשלוח אליו זימון. נבוך, קצת לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה, הוא שולף אמירה סתמית. “כן כן,” הוא אומר לה, “הבחור קנאי לפרטיותו…”
מפה לשם חולפים הימים, הפגישה איכשהו אינה מתקיימת ואז מגיע מסרון נוסף: “מתי אתה פנוי? אשמח להיפגש לכוס קפה”. משום־מה הוא דרוך. הכול נשמע מוכר ומציף בו זיכרונות מימים אחרים; גם ההתרגשות והסקרנות, וגם משהו מתחושת הימים ההם. גם כשמדובר בטכנולוגיה, השדה הזה של העמימות עושה לו טוב, והוא נכנס לתפקיד.
אחרי ההתרגשות הראשונית מתעוררות השאלות. במה מדובר? איזה רעיון מגלגלים עכשיו? מישהו בכלל שם לב באיזו משרה בכירה הוא מחזיק? באמת חושבים שהוא יכול להיות פעיל באיזשהו אופן במיזם חדש?
קובעים בקפה ידוע ומוכר במרכז הארץ, מקום הומה בכל שעה. כשהוא מתקרב למקום לחפש חנייה, הכול הופך בלי משים לאוטומטי, הכול פתאום טכני ומבוקר מאוד. בלי להקדיש לכך מחשבה, הוא חולף במכוניתו על פני בית הקפה ומעיף בו מבט, ממשיך לאט־לאט אל החנייה שברחוב האחורי. רק מאוחר יותר, כשינתח בראשו את התרחיש, יבין שכיוון את עצמו לכניסה המשנית. כהרגלו הוא קצת מקדים ומחפש מקום שירגיש בו נוח. מבט חטוף מזהה מרפסת צד ובה ארבעה שולחנות זוגיים, במרחק בטוח מההמון הממלא את החלק המרכזי של המסעדה. הוא בוחר שולחן אחד לפני האחרון ומתיישב, עם הפנים לכניסה.
בחור צנום, כחול עיניים וממושקף מופיע, מזהה אותו במבט, מתקרב ושואל: “אתה…?” ומתיישב מולו. על השולחן הוא מניח נייר עטוף בניילון ופניו מופנות מטה. הוא כבר מדמיין מה יש בפנים. הבחור לא מפתיע ומציג את עצמו. שואל מה שלומו, קצת על מה הוא עושה כעת, שיחת חולין. הוא משתף פעולה ואינו שואל מאין הבחור ומה הוא עושה, מחכה בסבלנות למהלך הצפוי כל כך.
“אנחנו צריכים שתעזור לנו,” הבחור אומר. עכשיו הוא דרוך, קשוב ומסוקרן, “אנחנו מפתחים משהו שאתה מבין בו, ונשמח שתעזור לנו ללמוד את התחום ואת הנושא.” הוא מבין שלא יוכל לקבל עוד פרטים כרגע, וגם אם כן – הוא סוחב איתו הרגל שלא לשאול. “אבל כדי שנוכל להתקדם אני צריך להסביר לך כמה דברים,” הוא אומר. הנה זה בא, הוא חושב. “ויש כאן מסמך.” נו תוציא, הוא חושב לעצמו. “שצריך לחתום.” בעיניים הוא בוחן את הבחור, אין לו מושג מה הוא יודע. “הכול בסדר,” הוא אומר לו, עובר בזריזות על הסכם הסודיות, כאילו זה משנה משהו, וחותם. “נהיה בקשר,” הבחור אומר, והוא עוזב ראשון.
האם זה מה שגרם לו להפר את השתיקה?
אין עדיין תגובות