החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מלכת היופי של ירושלים

מאת:
הוצאה: | 2013 | 450 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מהרגע שבו פגש מבטו של רפאל ארמוזה בברק עיניה הכחולות של הנערה
המסתורית, דבר לא חזר להיות כמו שהיה. הברק שהכה ברפאל יפגע בבנו
גבריאל כשיפגוש את רוח‘ל, ובלונה, בתו של גבריאל, כשתפגוש בדוד.
את סיפורן של האהבות הבוערות, והמציאות הכואבת שעוברות כחוט
השני בין ארבעה דורות, מספרת גבריאלה, בתה של לונה. אט־אט נחשפים
בפניה הסודות והשקרים, ובעיקר כוחות הנפש שנאלצים בני המשפחה
לגייס כדי להתמודד עם הפסגות והתהומות שהחיים מציבים בפניהם.
מלכת היופי של ירושלים הוא סאגה על משפחת ארמוזה, בני הקהילה הספניולית בירושלים, מתחילת המאה העשרים והשלטון התורכי, דרך שנות המנדט הבריטי, הקמת מדינת ישראל ועד תחילת שנות השבעים.
הספר רווי באווירה הירושלמית, בניחוחות התבלין ובאור הלבנה המאיר את הפינות האפלות ביותר של המשפחה.
זהו רומן רחב־יריעה, מרגש, שכתוב בשפה עשירה וקולחת של עברית מתובלת בספניולית, בקור ירושלמי צורב של החמצה וחום של קיץ ואהבה.
מלכת היופי של ירושלים הוא רומן הביכורים של שרית ישי-לוי, עיתונאית, חברת מערכת ‘עולם האשה‘, מחברת ספרי טיולים וביוגרפיות ומגישת תוכניות ופינות בטלוויזיה.

מקט: 4-20-52914
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
זמן קצר לפני יום הולדתי השמונה־עשר הלכה אמא שלי לונה לעולמה. שנה קודם לכן, בזמן שישבנו כמנהגנו, כל המשפחה, לארוחת הצהריים והיא הגישה לשולחן את הסופריטו המהולל שלה בליווי אפונה ואורז לבן, היא התיישבה על הכיסא ואמרה: "דיוֹ סנטוֹ, אני לא מרגישה את הרגל."
אבא התעלם מדבריה והמשיך כדרכו לקרוא 'ידיעות' ולאכול. את רוני אחי הקטן זה הצחיק, והוא טילטל את רגלה של אמא מתחת לשולחן ואמר: "הרגל של אמא כמו רגל של בובה."
"זה לא מצחיק," התעצבנה אמא שלי, "אני לא יכולה להעמיד את הרגל על הרצפה."
אבא המשיך לאכול וגם אני.
"פור דיו, דוד, אני לא יכולה לדרוך על הרגל," היא אמרה שוב: "היא לא נשמעת לי."
כעת כבר היתה על סף היסטריה. אבא הפסיק סוף־סוף לאכול והוריד את העיניים מהעיתון.
"תנסי לעמוד," אמר. אמא לא הצליחה להתייצב ונאחזה בפינת השולחן.
"צריך לקחת אותך לקופת חולים ומייד," אמר אבא.
אבל מרגע שיצאו מהדלת הרגל של אמא נשמעה לה, והיא חזרה להרגיש אותה ולדרוך עליה כאילו כלום לא קרה.
"את רואה, זה שום דבר," אמר אבא, "את כרגיל היסטרית."
"בטח היסטרית," אמרה אמא, "אם זה היה קורה לך היו שומעים את האזעקה של מגן דוד אדום מפה עד קטמון."
האפיזודה ההיא חלפה כלא היתה, ואמא היתה מספרת אותה שוב ושוב לרחליקה ולבקי ולכל מי שרק היה מוכן לשמוע, ואבא היה מתעצבן ואומר: "מספיק! כמה פעמים אפשר לשמוע את הסיפור על הרגל מריונטה שלך?"
ואז קרה המקרה השני. אמא חזרה מהמכולת, ורגע לפני שעמדה להיכנס הביתה היא נפלה ואיבדה את הכרתה. הפעם כבר הוזמן אמבולנס של מגן דוד אדום ואמא הובהלה לבית־החולים 'ביקור חולים'. אמא חלתה בסרטן ולא יכלה לא לעמוד ולא ללכת, ונאלצה לשבת בכיסא גלגלים. זה היה הזמן שבו אמא התחילה לשתוק. בעיקר שתקה עם אבא. הוא היה מדבר אליה והיא לא ענתה. אחיותיה, רחליקה ובקי, הזניחו את בעליהן וילדיהן והיו סביבה כמעט עשרים וארבע שעות ביממה. למרות תחנוניהן היא סירבה לצאת מהבית, התביישה שאנשים יראו אותה, את לונה, זאת שהיו לה הרגליים הכי יפות בירושלים, על כיסא גלגלים.
ככל שהקשחתי את ליבי בימים ההם, זה היה מכמיר לב לראות את רחליקה קולפת לאמא תפוח זהב ומפצירה בה לאכול את הפרי שאהבה יותר מכול, ואת בקי מושחת בזהירות ובעדינות בלק אדום את ציפורניה של אמא, שגם כעת כשהיתה חולה וחלשה הקפידה על מניקור ופדיקור. ושתיהן, רחליקה ובקי, עושות ככל יכולתן להתנהג כרגיל, כאילו שום דבר נורא לא קרה, ומקשקשות "דאלה דאלה דאלה כמו שתי תרנגולות," כך סבתא רוזה היתה אומרת, ורק לונה, הקשקשנית מכולן, שותקת.
בלילה היתה אחת מהן נשארת בתורנות כדי לישון עם אמא, שישנה עכשיו בסלון, על הספה שנפתחה למיטה והיתה מוקפת בכיסאות שולחן האוכל כדי להגן עליה מנפילה.
כל תחנוניו של אבי שתישן במיטה שבחדר השינה ושהוא יישן בסלון לא הועילו.
"היא אומרת שאין לה אוויר בחדר השינה," אמרה רחליקה לאבא. "לפחות תישן אתה כמו שצריך, שיהיה לך כוח להשגיח על הילדים."
אלא שלי ולרוני לא היה נחוץ שאבא ישגיח עלינו. ניצלנו את העובדה שכולם עסוקים סביב אמא ולקחנו לעצמנו חירות יתרה להסתובב ברחובות. רוני העדיף את חברת בני גילו ובילה בבתיהם ימים שלמים וגם לילות רבים. ואני ביליתי עם אמנון, אהובי. להורים של אמנון היתה חנות ספרים במרכז העיר, אחותו כבר היתה נשואה, והבית הגדול שלהם ברחוב המעלות עמד כולו לרשותנו. אם אבא שלי היה יודע מה אנחנו עושים בזמן שהוא לא מתעניין איפה אני מסתובבת אחרי הלימודים, היה מכה את אמנון מכות רצח, ואותי היה שולח להיות ילדת חוץ בקיבוץ.
כשחזרתי הביתה בשעות מאוחרות מהרגיל, אמא כבר לא קראה לי "ילדת רחובות" וכבר לא היתה מאיימת עלי: "חכי חכי שאבא יגיע הביתה ואני אספר לו באיזה שעה חזרת." היא אפילו לא היתה מביטה לעברי, אלא רק יושבת על כיסא הגלגלים שלה, בוהה באוויר או מתלחשת עם אחת מאחיותיה שהיו היחידות שהצליחו להוציא ממנה מילה. אבא היה מכין ארוחת ערב, וגם הוא לא ממש שאל אותי שאלות או התעניין במעשיי. דומה שלכולם היה נוח שאבלה כמה שפחות בבית, כדי שחלילה לא ארגיז את אמא שלי, שגם כשהיתה על כיסא גלגלים לא קיבלה ממני הנחות.
אחר צהריים אחד כשעמדתי לצאת מהבית בדרך לאמנון, עצרה אותי רחליקה.
"אני מוכרחה לקפוץ הביתה," אמרה. "תישארי עם אמא עד שבקי תבוא."
"אבל יש לי מבחן! אני צריכה ללכת לחברה ללמוד."
"תזמיני את החברה שלך ותלמדו כאן."
"לא!" קולה של אמא שלי שכמעט לא נשמע בימים ההם הקפיץ את שתינו. "את לא מזמינה לפה אף אחד, אם את רוצה תלכי, אני לא צריכה שתישארי כאן לשמור עלי."
"לונה," אמרה רחליקה, "את לא יכולה להישאר לבד."
"אני לא צריכה שהיא תחזיק לי את היד. אני לא צריכה שגבריאלה תשמור עלי או שאת תשמרי עלי או שבקי תשמור עלי או שהשד ישמור עלי, אני לא צריכה כלום, תעזבו אותי בשקט!"
"לונה, אל תתרגזי, כבר יומיים לא ראיתי את מואיז והילדים, אני מוכרחה לקפוץ הביתה."
"תקפצי לאן שאת רוצה," אמרה אמי ושוב התכנסה בעצמה.
"כפרה דה עוונות," ספקה רחליקה כפיים. מעולם לא ראיתי את דודתי כל כך מיואשת, אבל היא מייד התעשתה והורתה לי, "את נשארת פה על יד אמא שלך ולא זזה ממנה! אני קופצת לכמה רגעים הביתה ותכף חוזרת, ושלא תעיזי להשאיר את אמא רגע אחד לבד."
היא הסתובבה ויצאה, ואני נשארתי, לחרדתי, לבד עם אמא שלי. היה אפשר לחתוך את האוויר בסכין. אמא שלי בפרצוף כעוס וחמוץ יושבת על כיסא הגלגלים שלה, ואני עומדת באמצע הסלון כמו אידיוטית. הייתי מוכנה לעשות הכול באותו רגע, רק לא להישאר איתה לבד.
"אני הולכת לחדר שלי ללמוד," אמרתי, "אני משאירה את הדלת פתוחה. אם את צריכה משהו תקראי לי."
"שבי," אמרה אמא שלי.
מה? אמא שלי מבקשת ממני לשבת איתה כשאנחנו שתינו לבד בחדר?
"אני רוצה לבקש ממך משהו."
נדרכתי. אמא שלי אף פעם לא ביקשה ממני שום דבר, רק חילקה לי הוראות.
"אני מבקשת שלא תביאי לכאן לא חברים ולא חברות. עד שאני אמות אני לא רוצה אנשים זרים בבית."
"איזה תמותי?" כל כך נבהלתי, עד שהדרך היחידה להדוף את הדברים שאמרה היתה לענות לה במילים שאפילו אני לא האמנתי שיוצאות מפי, "את עוד תקברי את כולנו."
"אל תדאגי, גבריאלה, זו את שתקברי אותי," אמרה בשקט.
החדר היה צר מלהכיל את שתינו.
"אמא, את צריכה להגיד תודה לאלוהים. יש אנשים שחוטפים סרטן ותכף מתים מייד. אותך אלוהים אוהב, את מדברת, את רואה, את חיה."
"זה נקרא לחיות?" גיחכה אמא שלי, "שהשונאים שלי יחיו ככה, זה למות בעודי בחיים."
"זו את שבוחרת לחיות ככה," עניתי. "אם היית רוצה היית יכולה להתלבש, להתאפר ולצאת מהבית."
"כן בטח," סיננה, "לצאת מהבית על כיסא גלגלים."
"החבר שלך, הג'ינג'י, ששכב לידך פצוע ב'הדסה' במלחמה, הוא היה על כיסא גלגלים, ואני לא זוכרת שהוא לא יצא מהבית ואני זוכרת שהוא תמיד היה מחייך."
אמא שלי הביטה בי כלא מאמינה.
"את זוכרת אותו?" שאלה בשקט.
"בטח שאני זוכרת אותו, הוא היה מרכיב אותי על הברכיים שלו ועושה איתי סיבובים עם הכיסא גלגלים, כמו במכוניות מתנגשות בלונה פארק."
"לונה פארק," מילמלה אמא, "רכבת שדים." ולפתע פרצה בבכי כשהיא מסמנת לי בידה לצאת מהחדר, להניח לה לנפשה.
מובן שברחתי. גם ככה היה לי קשה להכיל את השיחה הכמעט אינטימית שהתנהלה בינינו. זו היתה השיחה היחידה בינינו שהיתה קרובה לשיחה בין אם ובתה, וגם היא הסתיימה בבכי.
היא בכתה כמקוננת, קולה עולה ויורד, ואני אטמתי את אוזניי בחדרי. לא יכולתי לשאת את קול בכייהּ הנואש, את קינתה המשוועת. לא היה לי הלב לקום ממקומי ולאסוף אותה בזרועותיי, לנחמהּ.
שנים רבות אחר כך הצטערתי על הרגע הזה. במקום שליבי ייפתח הוא הלך ונאטם. נשכבתי על רצפתו הקרה של חדרי, אטמתי את אוזניי בידיי וצעקתי בלי קול לאלוהים: תשתיק אותה, בבקשה אלוהים, תשתיק אותה.
ואלוהים, באיוולתו, שמע לי והשתיק אותה. עוד באותו לילה נשמעו יללות האמבולנס שעצר בחריקת בלמים בפתח ביתנו. ארבעה אנשים חסונים טיפסו את כל חמישים וארבע המדרגות עד לקומת הגג, השכיבו את אמא שלי על אלונקה והבהילו אותה לבית־החולים. על שולחן הניתוחים, גילו הרופאים לזוועתם כי הגוף של אמא שלי, כולו אכול מבפנים.
"זה אבוד," אמר לי אבא שלי, "לרופאים אין מה לעשות, אמא שלך הולכת להביא."
שנים רבות אחרי מותה, כשמצאתי בליבי מקום להכיר את אמא שלי, להכיל אותה, גילתה לי דודתי רחליקה את סוד ייסוריה, את כאבה שמעולם לא פג, אלא שאז כבר היה מאוחר מכדי לתקן את מה שנשבר ביני לבין אמי.
***

אני אישה של סתיו אני, אישה צהובה בשלכת. נולדתי בשערו האחורי, שתי פסיעות לפני החורף.
בילדותי הייתי מחכה לגשם הראשון ולפריחת החצבים. הייתי רצה לשדות, מתגלגלת על העשב הרטוב, מצמידה את פניי לאדמה ונושמת ריח של גשם. אספתי צבים וליטפתי את שריונם הנוקשה באצבעותיי הדקיקות, הצלתי קיני נחליאלי שנפלו מהעץ, קטפתי סתווניות וכרכומים ועקבתי אחרי החלזונות שהיו מציפים את השדות עם גשם ראשון.
הייתי נעלמת לשעות, ואמא, שהיתה בטוחה שאני אצל סבא וסבתא, לא חיפשה אותי אף פעם. כשהייתי חוזרת הביתה מכוסה באדמה לחה שדבקה לבגדיי וצב מבוהל בידי, היתה נועצת בי את עיניה הירוקות ומסננת בלחש שהיה כמו הדהוד של סטירה: "משונָה מכל הבריות. איך? איך נולדה לי ילדה כמוך?"
גם אני לא ידעתי איך נולדה לה ילדה כמוני. היא היתה כל כך רזה ושברירית, לבושה תמיד בחליפות גזורות היטב שהיו מבליטות את מותניה הצרים, נועלת נעליים מחודדות עקב כמו בז'ורנלים הצבעוניים של שרה התופרת, שהיתה תופרת לה את כל הבגדים לפי השמלות של שחקניות הקולנוע מהוליווד.
פעם אמא היתה תופרת לה ולי אותן שמלות בדיוק, מאותו בד ובאותה גזרה. היא היתה מלבישה אותי בשמלה, מזהירה אותי שוב ושוב לא להתלכלך, קושרת סרט מבד השמלה לתלתליי האדומים, מנקה ברוק את נעלי הלכה שלי, וכך היינו יורדות יד ביד לקפה 'עטרה' שעל יד הבית שלנו בבן יהודה. אבל אחרי שפעם אחר פעם ליכלכתי את השמלות ולא התייחסתי אליהן בכבוד הראוי להן, היא הפסיקה. גם נעלי לכה לבנות וגרבי מלמלה הפסיקה לקנות לי.
"איזו מין ילדה? חורנית! את אף פעם לא תהיי ליידי. לפעמים אני חושבת שנולדת בשכונת הכורדים!" היא היתה אומרת, וזה היה הדבר הנורא ביותר שיכלה להגיד לי, כי יותר מכל עדה אמא שלי שנאה כורדים.
אני לא הבנתי למה אמא שנאה כורדים. אפילו סבתא רוזה לא שנאה אותם, בטח לא כמו ששנאה את האנגלים. אף פעם לא שמעתי אותה אומרת: "יימח שימן הכורדים", אבל כשהיו מזכירים את האנגלים שהיו בארץ בזמנים מלפני שנולדתי, תמיד, אבל תמיד, היא היתה מוסיפה: "יימח שימן האינגלים".
זה היה ידוע שסבתא רוזה שונאת את האינגלים עוד מזמן המנדט מאז שאחיה הקטן אפרים נעלם לשנים וחי מתחת לאדמה כשהוא היה במחתרת של הלח"י.
לאמא שלי, לעומת זאת, לא היה שום דבר נגד האנגלים. להפך, הרבה פעמים שמעתי אותה אומרת שחבל בכלל שהם עזבו את הארץ. "אולי אם היו נשארים האנגלים, הכורדים לא היו באים."
אני דווקא אהבתי מאוד את הכורדים, ובמיוחד את משפחת ברזאני שגרה בחצי השני של הבית של סבא וסבתא. רק גדר דקה הפרידה בין שתי החצרות, ופעם בשבוע היתה הגברת ברזאני מבעירה אש בחצר ואופה מאפה טעים ובתוכו גבינה מבעבעת, ועד שאמא שלי לא אסרה עלי באיומי מכות רצח שלא אתקרב לצד של ברזאני, חיכיתי לרגע שבו "הכורדייה", כך סבתא קראה לה, היתה מזמינה אותי לשבת על הרצפה מסביב לטאבון ולהתענג על המאפה שהיה לו טעם גן־עדן.
אדון ברזאני היה לובש שמלה גדולה – "כמו ערבים בעיר־עתיקה," אמא שלי היתה אומרת – וחובש לראשו מטפחת מגולגלת, וצוחק בפה בלי שיניים ומושיב אותי על ברכיו ומדבר איתי מילים שלא הבנתי.
"פפוקתה, איפה קנתה אותך אמא שלך, בשוק מחנה יהודה?" היתה גברת ברזאני צוחקת, "למה לא יכול להיות שהיא ואת אותה משפחה."
רק שנים מאוחר יותר סיפרה לי דודתי בקי שלמשפחתנו יש חשבון ארוך עם הכורדים.
דודתי בקי היתה בת הזקונים של סבתא וסבא ארמוזה, ואותי אהבה כאילו הייתי אחותה הקטנה. היא שמרה עלי ובילתה איתי שעות ארוכות בהרבה מהשעות שבילתה איתי אמי. אני גם הייתי האליבי שלה כשהיתה פוגשת בחוץ את החבר שלה אלי כהן היפה, שהיה יפה כמו אלן דלון. כל יום אחר הצהריים היה אלי כהן היפה מגיע על האופנוע השחור והמבריק שלו לעל־יד־המדרגות ושורק את "על ראש הגבעה עומדת פרה". דודה בקי היתה יוצאת לחצר, עושה לו סימן, ואז היתה גוררת אותי איתה וצועקת לסבתא רוזה, "אני לוקחת את גבריאלה לגן שעשועים." ולפני שלסבתא היתה הזדמנות לענות, היינו כבר בעל־יד־המדרגות, שם היה מחכה אלי כהן היפה. בקי היתה מושיבה אותי בינה לבינו, והוא היה נוסע לאורך רחוב אגריפס עד קינג ג'ורג'. ותמיד כשהיינו חולפים על פני הבניין הצנוע שממול לפרפומריה 'צילה', איפה שאמא שלי היתה קונה אודֶקולונים ואודם, בקי היתה אומרת, "הנה הכנסת שלנו." ופעם אפילו ראינו את בן גוריון יוצא מהכנסת שלנו והולך לכיוון רחוב הלל, ואלי כהן היפה נסע אחריו עם האופנוע, וראינו אותו נכנס למלון 'עדן'. שם, סיפרה לי בקי, הוא הולך לישון כשהוא בכנסת שלנו, בירושלים שלנו.
אחרי שראינו את בן גוריון, אלי כהן היפה עשה סיבוב וחזר לקינג ג'ורג'. "אלי! אתה נוסע כמו משוגע!" בקי צעקה, אבל הוא לא שמע ודהר עם האופנוע, חלף על פני רחוב המעלות ועצר בכניסה לגן העיר. ושם היה מנהג קבוע: הם היו שולחים אותי להתנדנד בנדנדה או להתגלץ' במגלצ'ה והיו מתנשקים עד שנהיה ערב וכמעט חושך. ורק אז, כשהגינה היתה מתרוקנת מילדים ומאמהות ואני הייתי נשארת יחידה בארגז החול, אלי כהן היפה היה מחזיר אותנו הביתה על האופנוע שלו כשאני לחוצה בינו לבין בקי. ואמא שבאה לאסוף אותי היתה צועקת על דודה בקי, "איפה לעזאזל החמישי היית עם הילדה? חיפשתי אותכם בכל ירושלים!" ובקי היתה עונה לה: "אם במקום לשבת כל היום בקפה 'עטרה' היית לוקחת אותה בעצמך לגן שעשועים, אז אולי הייתי יכולה ללמוד לבחינה שיש לי מחר בסמינר, אז תגידי תודה!"
ואמא שלי היתה מיישרת את חצאיתה הגזורה היטב, מעבירה יד על תסרוקתה המוקפדת, בודקת את ציפורניה המשוחות בלק אדום וממלמלת מתחת לאף, "לכי לעזה ולאשקלון!" ואז היתה אוחזת בידי ולוקחת אותי הביתה.
דודה בקי התארסה עם אלי כהן היפה בקפה 'ארמון'. אלו היו אירוסים יפים עם שולחנות עמוסי כל טוב וזמר ששר שירים של ישראל יצחקי. דודה בקי היתה יפה כמו ג'ינה לולוברג'ידה, ואלי כהן היפה היה יפה כמו אלן דלון, וכשהצטלמנו עם הזוג המאורס לתמונה המשפחתית סבא גבריאל ישב באמצע, מוקף בכל המשפחה, ואני ישבתי על הכתפיים של אבא שלי וראיתי את כולם מלמעלה. זו היתה התמונה האחרונה של סבא גבריאל, כי חמישה ימים אחרי זה הוא מת.
ורק אחרי שהוא מת, בזמן השבעה, כשאמא שלי כל הזמן התעלפה מרוב בכי והיה צריך לשפוך עליה מים בשביל שתתעורר, וסבתא רוזה כל הזמן אמרה, "באסטה, לונה! תחזרי לעצמך שלא יבוא אצלנו עוד אסון!" וטיה אלגרה אחותו של סבא גבריאל אמרה, "עליו השלום גבריאל, לא רק שהיא לא בוכה עליו, גם לבת שלה היא לא נותנת להתעלף עליו." דווקא אז מצאה בקי את הזמן להודיע לכולם מתי היא מתחתנת עם אלי כהן היפה, וכולם אמרו "מזל טוב, אבל צריך לחכות שתעבור שנה בשביל הכבוד של גבריאל דודה" ובקי אמרה שאין סיכוי שהיא תחכה שנה, כי אם היא תחכה היא תהיה יותר מדי זקנה בשביל להביא ילדים, וטיה אלגרה אמרה: "כפרה דה עוונות, גבריאל, איזה בנות גידלת שאפילו לא נותנות לך את הכבוד של השנה."
ואמא שלי שהתעוררה מעלפונה לחשה, "תודה לאל שהיא סוף־סוף מתחתנת, כבר חשבתי שהיא תמות בתולה זקנה." ואז פרצה מהומה, ודודה בקי רצה אחרי אמא שלי עם הסָפָּטוֹס ואיימה עליה שהיא תרצח אותה אם עוד פעם היא תעז להגיד עליה שהיא בתולה זקנה, ואמא שלי אמרה לה, "מה לעשות, קירידה, זאת עובדה, בגיל שלך כבר הייתי אמא." ודודה בקי ברחה מהבית ואני רצתי אחריה במדרגות של רחוב אגריפס עד שהגענו לבית־הקברות של בית־החולים 'ולך', והיא התיישבה על הגדר של בית־הקברות והושיבה אותי לידה, ופתאום היא פרצה בבכי תמרורים.
"אוי פאפו, פאפו, איך הלכת, איך עזבת אותנו, פאפו? מה נעשה בלעדיך?" ופתאום היא הפסיקה לבכות ופנתה אלי וחיבקה אותי חזק ואמרה לי: "את יודעת, גבריאלה, כולם אומרים שיותר מכולנו סבא גבריאל אהב את אמא שלך לונה, אבל אני אף פעם לא הרגשתי שהוא אוהב אותי פחות. סבא גבריאל היה לו לב של זהב ובגלל זה כולם סידרו אותו. ואת, יפה שלי, שלא תיתני אף פעם לאף אחד לסדר אותך, את שומעת! את תמצאי לך בחור כמו אלי שלי ותתחתני איתו ותהיי מאושרת, נכון ילדה טובה? אל תחפשי לא בימין ולא בשמאל, איך שתפגשי בחור כמו אלי ותרגישי את האהבה כאן בלב."
היא לקחה את ידי והניחה על גופה מעל לבטן באמצע בין שני השדיים היפים שלה, "בדיוק כאן, גבריאלה, תרגישי את האהבה, וכשתרגישי תדעי שמצאת את אלי שלך ותתחתני איתו. ועכשיו בואי נחזור הביתה, לפני שסבא גבריאל יתרגז שברחתי לו מהשבעה."
בסופו של דבר דודה בקי חיכתה שנה עד שתמו ימי האבל ורק אז נישאה לאלי כהן היפה בקפה 'ארמון', איפה שהם התארסו. אותי הלבישו בשמלה לבנה ושלחו אותי ללכת לפני הכלה ולפזר סוכריות עם בן דודי בועז, בנה הבכור של דודה רחליקה, שנולד כמה חודשים לפני והיה חנוט בחליפת חתן ועניבת פפיון.
אמא ואחותה האמצעית רחליקה עשו הכול יחד. אפילו על שמלת השושבינה שלי ועל החליפה של בועז החליטו ביחד. כשרחליקה לא היתה בביתה ברחוב אוסישקין היא היתה אצל אמא שלי, וכשאמא שלי לא היתה בביתנו שברחוב בן יהודה, היא היתה אצל דודה שלי.
אחרי מותו של סבא נשארה סבתי רוזה לבדה בבית הגדול של סבא ושלה. מדי פעם היתה באה לבקר בביתנו או הולכת לבקר את בנותיה האחרות. היא היתה מגיעה תמיד עם שוקולדה וסוכריות במבליק, ותמיד היו לה סיפורים מרתקים על הזמנים שהיא עבדה בבתים של האינגלים.
"די כבר עם הסיפורים האלה!" היתה אמא שלי מתרגזת, "זה לא כבוד כל כך גדול לנקות בית שימוש של אנגלים."
וסבתא לא נשארה חייבת והיתה עונה: "זה גם לא בושה כל כך גדולה! אני לא נולדתי כמוך פרינססה עם כפית של זהב בפה, אני הייתי צריכה להאכיל את אחי אפרים, וחוץ מזה גם למדתי מהאינגלים הרבה דברים."
"מה, מה למדת מה-אי…נ…ג…ל…י…ם?" אמא שלי היתה עונה בלעג, מושכת את המילה אינגלים ככל שיכלה, "וחוץ מזה כמה פעמים צריך להגיד לך: אנגלים, אומרים אנגלים."
סבתא התעלמה מהלעג של אמא והשיבה בשקט: "למדתי לסדר שולחן, למדתי אינגלית. אני מדברת אינגלית יותר טוב ממך שלמדת בבית־ספר של האינגלים, ועד היום האינגלית שלך כמו הצרות שלי."
"אני? אני לא יודעת אנגלית?!" אמא שלי היתה מתעצבנת, "אני קוראת ז'ורנלים באנגלית, אני אפילו לא קוראת את התרגום בסינמה, אני מבינה הכול!"
"טוב, טוב, שמענו עלייך, הכול את מבינה, חוץ מדבר אחד, הדבר הכי חשוב, כבוד ונימוסים, זה את לא מבינה, מלכת היופי של ירושלים."
ואמא היתה יוצאת בהפגנתיות מהמטבח ומשאירה אותי עם סבתא רוזה, שהיתה מושיבה אותי על ברכיה ואומרת לי, "תזכרי, גבריאלה, אין עבודה שאינה מכבדת את בעליה. אם חס וחלילה שלום תהיי פעם במצב, טפו טפו טפו, שלא יהיה לך ברירה, גם לנקות בית שימוש של אינגלים זה לא בושה."
אהבתי לבלות עם סבתא רוזה. היא היתה מספרת סיפורים מעולה ואני הייתי מאזינה מצוינת.
"לפני שנולדת, הרבה הרבה לפני שנולדת, גבריאלה קירידה, ירושלים שלנו היתה כומו חוצלארץ. בקפה 'אירופה' בכיכר ציון היתה מנגנת תזמורת והיו רוקדים טנגו, ובמרפסת של 'קינג דיוויד' היה פַייב אוקלוק טי עם פסנתרן, והיו שותים קפה מתוך ספלים דקים של פורצלן, והמלצרים הערבים, שייפול עליהם, היו לובשים חליפות פראק עם עניבות פפיון. ואיזה עוגות היו מגישים שם עם שוקולדה וקצפת ותותים, והאדונים היו באים לבושים בחליפות לבנות וכובעים מקש, והגברות עם כובעים ושמלות כומו במירוצי סוסים שלהם באינגליה."
אבל סבתא שלי, כך נודע לי שנים לאחר מכן, לא היתה אף פעם בחייה בקפה 'אירופה' וגם לא ב'קינג דיוויד'. היא סיפרה לי מה ששמעה אצל האנשים שאת בתיהם ניקתה. היא סיפרה לי את חלומותיה, חלומות שחלקם התגשמו שנים לאחר מכן, כשאחיה העשיר ניק, שסבתא קראה לו ניסים, היה מגיע מאמריקה לביקור בירושלים, וכל המשפחה היתה הולכת למרפסת של מלון 'קינג דיוויד' שבו התארח, והוא היה מזמין את כולם לקפה ועוגה. וכשהפסנתרן היה מנגן הייתי מגניבה מבט אל סבתא שלי שהיתה לבושה במיטב בגדיה והייתי רואה ניצוץ של עונג בעיניה והבעה של קורת רוח, שהיתה נסוכה על פניה רק לעיתים נדירות.
סבתא רוזה ידעה חיים קשים, היא חיתה עם גבר שנהג בה כבוד אבל לא אהב אותה כמו שגבר אוהב אישה. כל חייה היא לא ידעה אהבת אמת, אבל מעולם לא התלוננה, לא בכתה. גם בשבעה של סבא גבריאל, כשנחלי דמעות זרמו מעיניהן של אמי ואחיותיה ואיימו להציף את ירושלים כולה, לא זלגה דמעה אחת מעיניה והפעמים היחידות שבהן חייכה ואפילו צחקה היו איתי. סבתא רוזה אף פעם לא היתה מחבקת. היא לא אהבה לגעת ולא אהבה שייגעו בה. אבל אני הייתי יושבת בחיקה, עוטפת את צווארה בזרועותיי הקטנות ומדביקה נשיקות ללחיָה הכמושה.
"די, די גבריאלה, באסטה, את מציקה לי," היתה גוערת בי ומנסה לנער אותי מעליה, ואני הייתי מתעלמת, לוקחת את ידיה הגסות ומקיפה בהן את גופי, מכריחה אותה לחבק אותי.
אחרי מותו של סבא חדלה סבתא להזמין את המשפחה לארוחות שבת וערבי חג ומסורת החמין מקרוני עברה לביתנו. אחרי ארוחת השבת הדשנה הייתי מתלווה אל סבתא לביתה ונשארת אצלה עד שאמא או אבא היו באים לקחת אותי. אהבתי את שידות העץ הכבדות, את המזנונים עם הוויטרינות שבתוכן עמדו בסדר מופתי כלי אוכל עשויים פורצלן ובדולח, ותמונות החתונה של אמא, רחליקה ובקי בתוך מסגרות עשויות כסף. אהבתי את התמונה הגדולה של סבא וסבתא שהיתה תלויה על הקיר: סבא גבר צעיר יפה תואר לבוש בחליפה שחורה וחולצה לבנה עם עניבה תואמת, מכיס הז'קט שלו מציצה ממחטה לבנה, יושב זקוף על כיסא עץ, נשען על שולחן, מחזיק בידו עיתון מגולגל. סבתא עומדת לידו, לבושה בשמלה שחורה רכוסה עד צוואר, עונדת תליון של זהב. קו שמלתה מגיע כמעט עד קרסוליה והיא גורבת גרביים שחורים ונועלת נעליים מבריקות. היא לא נוגעת בסבי אלא מחזיקה במסעד הכיסא. פניו של סבא מחוטבות, האף, העיניים, השפתיים מושלמים כמעט. פניה של סבתא רחבות, שערה השחור כמו דבוק לקודקודה ועיניה פעורות לרווחה. הם לא מחייכים, רק מביטים אל המצלמה ברצינות תהומית. בני כמה הם? סבא אולי בן עשרים ואחת? סבתא בת שש־עשרה?
על הקיר מנגד היה תלוי ציור גדול בצבעי שמן ובו נהר מוקף הרים שפסגותיהם מושלגות. על הנהר שטות סירות מפרש, ובתי אבן כמו נשפכים לתוכו. את שתי גדותיו מחבר גשר אבן ומעל לכל זה שמיים כחולים נקיים עם ענני נוצה קלילים.
אהבתי את שולחן האוכל הכבד ועליו מפת התחרה, שבמרכזה קערה גדולה שהיתה תמיד עמוסת פירות, ואת הכיסאות המרופדים סביב השולחן, ואת הספה הרחבה בגוון אדום עמוק שמונחות עליה בסדר מופתי כריות הגובלן שסבתא רקמה, ואת שטיחי הקיר על הקירות שכל אחד מהם סיפר סיפור אגדה. ובמיוחד אהבתי את ארון הבגדים העשוי עץ ובראשו ריקועי אריות. הארון, שהיו לו דלתות מראה, עמד בחדר השינה של סבתא שישנה בחדר נפרד מסבא. שעות הייתי עומדת מול המראה, מדמיינת שאני סנדרה די שמתנשקת עם טרוי דונהיו וחיה איתו באושר ובעושר. אהבתי גם את החצר שהיתה מוגנת בחלקה בגג רעפים שהצל בקיץ, ומוקפת בגדר ברזל שבוגנוויליה סגולה השתרגה עליה ועציצי גרניום בתוך קופסאות פח צבועות בלבן עמדו לאורכה. בחצר היו שרפרפים, כיסא הקש מרופד הכריות שסבא גבריאל אהב לשבת עליו לעת ערב, ולידו שולחן עץ שעליו היתה סבתא מגישה את ארוחת הערב. אחרי מותו של סבא הפך הכיסא שלו ליד זיכרון ואף אחד לא ישב עליו יותר.
החצר היתה הממלכה שלי. הייתי יושבת על השרפרף, בוהה בשמיים ומחכה לקשת בענן, כי פעם שאלתי את סבתא רוזה מה זה אלוהים והיא אמרה לי שאלוהים זה הקשת בענן. כשלא הייתי בוהה בשמיים הייתי מדמיינת שאני שחקנית קולנוע כמו השחקניות מהוליווד שאמא שלי כל כך מעריצה. בירושלים שלנו צילמו את הסרט 'אקסודוס', ופול ניומן כוכב הסרט, שאמא שלי אמרה שהוא יותר יפה אפילו מאלי כהן היפה, התארח במלון 'קינג דיוויד'. כל יום אחר הצהריים אמא שלי היתה לוקחת אותי ביד והולכת איתי לכניסה של 'קינג דיוויד' בתקווה לראות את פול ניומן. אחרי שבמשך כמה ימים היא לא הצליחה לראות אותו, חצינו את הכביש למגדל ימק"א, אמא קנתה כרטיסים בחמישה גרוש וטיפסנו במעלית לראש המגדל שהיה הכי גבוה בירושלים. "משם," היא אמרה, "אף אחד לא יכול להסתיר לי את פול ניומן."
אבל גם שם לא הצלחנו לראות אותו, כי בכל פעם שהוא הגיע ל'קינג דיוויד', המכונית השחורה הביאה אותו עד דלתות הזכוכית המסתובבות של המלון, והוא חמק בעדן בלי להעיף מבט על האנשים שבאו במיוחד לראות אותו.
בסופו של דבר זכתה אמא לראות את פול ניומן כשהשתתפה כניצבת בסצנת ההמונים שהנציחה את הרגע שבו הוכרז על הקמת המדינה וצולמה במגרש הרוסים. באותו בוקר היא לקחה איתה במיוחד את המשקפת שאבא קנה בשביל לראות ציפורים בטיולים שלנו להרי ירושלים. אפילו שסוף־סוף הצליחה לראות את פול ניומן דרך המשקפת, אמא שלי היתה מאוכזבת.
"אני ראיתי אותו אבל הוא, נאדה, לא ראה אותי, טוב איך יראה מקילומטר?"
אמא שלי היתה משוכנעת שאם פול ניומן רק יראה אותה מקרוב הוא לא יעמוד בפניה. אף אחד לא עמד בפניה של אמא שלי. מישהו רק היה צריך להגיד לפול ניומן שאמא שלי היא מלכת היופי של ירושלים, אבל אף אחד לא אמר לו ואמא הסתפקה בזה שראינו את הסרט 'אקסודוס' כל יום, כשהסרט שיחק ב'אוריון', בזכות אלברטו הסדרן ששכב לידה פצוע בבית־חולים בזמן המלחמה והכניס אותנו לסרט חינם.
אמא שלי כל כך העריצה שחקני קולנוע, ובראשם פול ניומן וג'ואן וודוורד, דוריס דיי ורוק הדסון, ואני חלמתי שיום אחד אסע להוליווד, למרות שלא ידעתי איפה זה הוליווד, ואחזור שחקנית קולנוע מפורסמת, ואז אמא תפסיק לקרוא לי "חורנית" ותפסיק להגיד שאני משונה מכל הבריות ואיך איך נולדה לה ילדה כמוני. ועד שאסע להוליווד התאמנתי.
בכל הזדמנות כשהחצר של סבא וסבתא היתה ריקה, שיחקתי שאני חיה בסרט. בסרט קראו לי נטלי, כמו נטלי ווד, והייתי רוקדת שעות בזרועותיו של ג'יימס דין, וכשהיינו ג'יימס ואני מסיימים לרקוד הייתי קדה קלות בפני קהל דמיוני. פעם אחת אחרי שסיימתי לרקוד שמעתי מחיאות כפיים סוערות וצעקות בראבו, בראבו. נעצרתי בבהלה וראיתי שכל השכונה עומדת על יד הגדר וצופה בהופעה שלי. מבוישת עד עמקי נשמתי רצתי לתוך הבית היישר לחדרו של סבא, נשכבתי על מיטתו וטמנתי את ראשי בכר, עיניי מוצפות דמעות מבושה. סבתא רוזה שהיתה עדה לכל המחזה לא באה אחרי. רק לאחר זמן רב, כשיצאתי מהחדר, היא ישבה על הכורסה שלה בסלון, הביטה בי ואמרה: "גבריאלה קירידה, למה את מתביישת? את רוקדת כל כך יפה, את צריכה להגיד לאמא ואבא שירשמו אותך ללמוד בלט אצל רינה ניקובה."
מכל בני המשפחה אני הייתי הכי קרובה לסבתא רוזה. כל זמן שסבא גבריאל היה בחיים היה הבית שלו ושל סבתא מרכז המשפחה. שם נפגשו בערב שבת לקידוש ולארוחת ערב, ובשבת בבוקר לוובוס חמינדוס שסבתא היתה מוציאה מהסיר של החמין, והיינו אוכלים אותן עם בורקיטס ממולאים גבינה וסוטלאץ', דייסת סולת מתוקה שסבתא היתה מציירת עליה בקינמון מגן דוד.
אחרי ארוחת בוקר שבת היינו משחקים בחצר. אמא, רחליקה ובקי היו מקשקשות, ואבא, מואיז של רחליקה ואלי כהן היפה של בקי היו מדברים על כדורגל ותמיד היו צועקים בגלל שאבא היה אוהד של הפועל ירושלים ואלי ומואיז היו אוהדים של בית"ר. וכך היה עובר הזמן עד לצהריים ובצהריים היינו אוכלים חמין־מקרוני ואחרי החמין סבא היה שוכב לישונצהריים, וכדי שלא נפריע לו היו שולחים גם אותנו הילדים לישונצהריים. אמא, רחליקה ובקי היו ממשיכות לקשקש, ואבא, מואיז ואלי היו הולכים לבית של דודה קלרה אחותו של אבא ובעלה יעקב המכונה ג'קוטל, שגרו ברחוב לינקולן מול מגרש ימק"א, שם התקיים בכל שבת אחר הצהריים משחק של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. "לראות כדורגל מהמרפסת של קלרה ויעקב זה יותר טוב מלשבת ביציע של המכובדים," דוד מואיז היה אומר.
את הכינוי ג'קוטל הדבקנו ליעקב אחרי שרוני אחי הקטן ואני ראינו את הסרט 'ג'ק קוטל הענקים' ב'אורנע' אולי איזה מאה פעמים, כי גם יצחק הסדרן של 'אורנע' שכב פצוע עם אמא בבית־חולים בזמן המלחמה. "מזל שאמא כמעט מתה במלחמת השחרור," רוני היה אומר, "אחרת איך היינו נכנסים חינם לסרטים?"
אחרי שסבא מת וסבתא חדלה לבשל, עברה מסורת החמין־מקרוני בשבת בצהריים לבית שלנו, ואחרי הארוחה, במקום לישונצהריים היינו הולכים כולנו למשחק של בית"ר. כבר מלמטה הייתי רואה שעוד רגע המרפסת של דודה קלרה וג'קוטל תיפול ביחד עם כל המיליונת'לפים אנשים שעליה, שכולם היו קרובי משפחה, ולכן הייתי נזהרת לא לעבור מתחת למרפסת אלא ללכת בצד החומה של מגרש ימק"א.
בלית ברירה נאלץ אבא לצפות מדי שבת במשחקים של בית"ר ירושלים שנואת נפשו. כל זמן שהיה אפשר לראות משחק מהמרפסת של קלרה וג'קוטל בחינם, הוא היה הולך עם כולם, למרות שתמיד היה מקלל את ה"בני כלבים" ומתפלל שיפסידו, וכולם היו צועקים עליו: "עוזראין איתך, דוד, בשביל זה באת לפה? בשביל להביא את הנאחס?"
סבתא רוזה אף פעם לא באה איתנו לראות משחק של בית"ר אחרי החמין־מקרוני, והיתה חוזרת לביתה. לפעמים הייתי מתלווה אליה, ובזמן שהיא היתה יושנתצהריים אני הייתי מחטטת לה בכל המגירות ומחפשת אוצרות, וכשהיא היתה מתעוררת היא היתה מתעצבנת עלי ואומרת, "כמה פעמים אמרתי לך שאסור להכניס את הידיים במקום שלא שייך לך? את יודעת מה קרה לחתול שהכניס את היד במגירה שלא שייכת לו? נתפסה לו היד ונחתכו לו האצבעות. את רוצה שתהיה לך יד בלי אצבעות?" ואני, מרוב בהלה, הייתי מחביאה את הידיים שלי עמוק עמוק בכיסים ונשבעת שיותר בחיים לא אכניס את הידיים במקומות שלא שייכים לי, אבל מעולם לא עמדתי בשבועה.
מדי פעם בשעות אחר הצהריים, כשאמא היתה הולכת לקפה 'עטרה' או לאחד מעיסוקיה, סבתא היתה באה לשמור עלי ועל רוני, ואני הייתי יושבת עם סבתא ומעודדת אותה לספר לי סיפורים על הזמנים של פעם לפני שנולדתי, על תקופת האינגלים ועל החנות של סבא גבריאל בשוק מחנה יהודה, ועל האוטו השחור של סבא, שהיו נוסעים בו לים המלח ולתל־אביב, ועל הזמנים שהם גרו בבית עם מעלית מול בית כנסת ישורון ברחוב קינג ג'ורג', ואיך כל המשפחה באה לראות את האמבטיה עם השני ברזים, אחד למים חמים ואחד למים קרים, אמבטיה כמו שסבתא שלי ראתה רק בבתים של האנגלים שהיא ניקתה.
שאלתי המון שאלות, וסבתא שלי היתה אומרת עלי שבלעתי רדיו ושאני עושה לה כאב ראש, אבל ראו עליה שהיא נהנית לספר לי את מה שאולי לא סיפרה לאף אחד מעולם.
ויום אחד התיישבה סבתא על הכיסא של סבא בפעם הראשונה מאז שמת ואמרה לי: "גבריאלה קירידה, סבתא שלך כבר זקנה, כבר ראתה הרבה דברים בחיים. היו לי חיים קשים, אבא ואמא שלי מתו במגפת הכולרה שהיתה בירושלים שלנו ונשארנו יתומים. אני הייתי בת עשר, גבריאלה, כמו שאת עכשיו, ועליו השלום, אפרים, היה בן חמש, הוא היחיד שנשאר לי: אחי ניסים ברח לאמריקה עוד לפני שהתורכים יימח שימן תלו את אחינו רחמים בשער שכם בגלל שלא רצה ללכת לצבא שלהם. לא היה לנו מה לאכול ומה ללבוש, וכל יום הייתי הולכת למחנה יהודה, אחרי שסגרו, בשביל לאסוף מהרצפה את מה שנשאר: עגבניות, מלפפונים, אולי חתיכת לחם. הייתי צריכה לדאוג לאפרים והתחלתי לעבוד משק בית אצל האינגלים, ושם היתה הגיברת נותנת לי לאכול ואני הייתי אוכלת חצי ומביאה לאפרים חצי.
"ואז כשהייתי בת שש־עשרה עליה השלום נונה מרקדה חיתנה אותי עם הבן שלה, עליו השלום סבא שלך גבריאל, ופתאום נהיו לי חיים טובים. גבריאל היה עשיר גדול והיה יפה תואר, כל הבחורות בירושלים רצו את גבריאל ומכולן בחרה מרקדה אותי. למה בחרה דווקא אותי הענייה היתומה, ידעתי רק אחרי מוצ'וס אניוס, הרבה שנים, אבל אז לא שאלתי שאלות. הכרתי את גבריאל מהחנות בשוק. בכל יום שישי הייתי באה לקבל גבינה וזיתים שהיו הוא ועליו השלום סניור רפאל אבא שלו מחלקים לעניים. מי חלם שהוא יהיה בעלי? שאני אהיה אמא של הבנות שלו? איזה סיכוי היה לי, יתומה משכונת שמעא, שאין לה לא משפחה ולא ייחוס, אפילו להתקרב למשפחת ארמוזה? ואז ככה, בלי שהבנתי מאיפה זה בא לי, מכל בנות ירושלים אותי היא בחרה לבנה לכלה. דיו סנטו, חשבתי שאני חולמת, ולמרות שאמרה לי שאני יכולה לקחת זמן ולחשוב, עניתי לה תכף 'כן' והחיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה. פתאום היה לי בית, פתאום היו לי בגדים, היה לי אוכל, היתה לי משפחה. לא שהכול היה ורוד, הרבה דברים אפילו היו שחורים בעוונותיי, אבל לי זה לא היה חשוב, העיקר שיותר לא אצטרך לנקות בתים של אינגלים ושאפרים יהיה בן־אדם ויהיה לו בגד ואוכל. העיקר שבמקום המשפחה שאיבדתי תהיה לי משפחה חדשה: בעל, ילדים, חמות שקיוויתי שתהיה לי כמו אמא, גיסות שקיוויתי שיהיו לי כמו אחיות וגיסים שקיוויתי שיהיו לי כמו אחים.
"גבריאלה מי אלמה, אני אישה זקנה ועוד מעט אני אמות, ואחרי שאני אמות את תהיי היחידה שאני אחסר לה. הבנות שלי שיהיו בריאות יבכו קצת וימשיכו את החיים שלהן. ככה זה הטבע של הבן־אדם, הזמן עושה את שלו, אנשים שוכחים. אבל את, קירידה, את לא שוכחת, לא כמו אמא שלך שיש לה זיכרון של ציפור, רגע אחד אומרת ככה ורגע שני לא זוכרת מה אמרה. אני שמתי לב לזה עוד מזמן שהיית תינוקת, לא סתמת את הפה, אבלסטינה דה לה פלשתינה, כל הזמן שואלת שאלות, רצית לבלוע את כל העולם. עכשיו, קירידה מיה, אני אספר לך על סבתא שלך רוזה ועל סבא גבריאל ועל המשפחה שלנו ואיך מעשירים גדולים שגרו בבית עם מעלית ואמבטיה, שהיתה להם החנות הכי יפה בשוק מחנה יהודה, הפכנו לחורנים שבקושי היה להם כסף לקנות יין לקידוש ביום שישי.
"כל מה שאני יודעת סיפר הסבא שלך גבריאל שהיה מספר את תולדות המשפחה לפי מה ששמע מהפה של עליו השלום רפאל אבא שלו. אחרי שמת רפאל נשבע גבריאל להמשיך ולספר לבניו ולבני בניו את הסיפור של המשפחה מהיום שבאו מטולדו, אחרי שהמלך פרדיננד והמלכה איזבלה שהנשמה שלהם תישרף באש הגיהינום, גירשו את היהודים מספרד לארץ ישראל. ובגלל שלא נשארו, כפרה דה עוונות, בנים לגבריאל ולי, רק בנות, היה מספר עוד פעם ועוד פעם ללונה, רחליקה ובקי ומשביע אותן שיספרו לילדים שלהן. אבל אני על אמא שלך לא סומכת שתספר לך, למה היא הראש שלה בעננים והזיכרון שלה, וואי דה מי סולה, יותר טוב שנשתוק. אז בואי, מי אלמה, בואי בונייקה, תשבי על הברכיים של הסבתא הזקנה שלך ותשמעי מה ששמעתי שסיפר סבא גבריאל."
ואני עשיתי כמצוותה. טיפסתי על ברכיה, התכנסתי בחיקה ועצמתי את עיניי, שואפת לתוכי את ריחה החם, המוכר, שהיתה בו מתיקות של סוּטְלאץ' ומי ורדים. סבתי שיחקה בתלתליי, מסלסלת אותם סביב אצבעה הגרומה, נאנחה עמוקות והשתהתה כמו שמשתהים לפני שאומרים דברים חשובים, והמשיכה בסיפורה כאילו לעצמה היא מספרת ולא לי.
"אחרי שגירשו את היהודים מטולדו, נסע ראש המשפחה סניור אברהם עם הוריו, אחיו ואחיותיו כל הדרך מטולדו עד לנמל של סלוניקי ועלה על אונייה שהביאה אותו ישר לנמל של יפו."
"והמשפחה שלך, סבתא?"
"המשפחה שלי, מי אלמה, הגיעה גם היא מטולדו לסלוניקי ונשארה שם הרבה שנים, עד שעליו השלום סבא־רבא שלי עלה לארץ ישראל. אבל אני לא אספר לך על המשפחה שלי, גבריאלה, למה הסיפור של המשפחה הולך לפי האבא, ומהיום שהתחתנתי עם סבא שלך ונכנסתי למשפחת ארמוזה נהייתי גם אני ארמוזה, והסיפור של המשפחה של גבריאל נהיה גם הסיפור של המשפחה שלי.
"אז תשמעי טוב טוב ואל תפריעי לי עוד פעם, למה אם תפריעי אני לא אזכור איפה הפסקתי ולא אדע מאיפה להמשיך."
הינהנתי והבטחתי לא להפריע יותר.
"מיפו נסע סניור אברהם אולי שלושה ימים, אולי שלושה לילות עד ירושלים, בשביל שכל החלום שלו היה לנשק את האבנים של כותל מערבי. בירושלים פגש עוד ספניולים כמותו שהביאו אותו לבית כינסת ונתנו לו מקום לישון. ברובע היהודי בעיר־עתיקה היו גרים אז סוחרים קטנים, חנוונים, בעלי מלאכה, וגם צורפים שעבדו בזהב ובכסף והיו סוחרים עם הערבים. בזמנים של מזמן היו יחסים של כבוד ושכנות טובה עם הישמעאלים, והספניולים היו לובשים שמלות כמו שלהם, אפילו דיברו ערבית, והיו אצלם שדיברו ספניולית.
"מצב קשה היה אז בארץ – דיו סנטו. אישה ילדה שמונה ילדים אחד אחרי השני וכולם מתו בלידה או כשהיו תינוקות.
"גם אני חמישה ילדים ילדתי לסבא שלך גבריאל, ורק ייבדלו לחיים ארוכים שלוש הבנות שלי, פּישקָדו אי לימון, נשארו בחיים. הבנים עוד לא גמרו חודש ומתו, ואחרי שנולדה בקי נסגר רחמי.
"עשיתי כל מה שצריך לעשות בשביל להביא לגבריאל בן זכר. בין האירוסין לחתונה הזמינו אותי ואת בעלי לעתיד סבא שלך לברית מילה של קרוב משפחה. בזמן הברית נתנו לי להחזיק את התינוק בידיים ולמסור אותו לבעלי המיועד שהיה מעביר אותו הלאה לשאר המכובדים, כך היה המנהג בשביל להבטיח שלזוג הצעיר ייוולדו בנים.
"ובאמת, ישתבח שמו, לא עברו ימים רבים אחרי החתונה והתעברתי. כמה אהבתי להיות בהיריון, אפילו מרקדה חמותי שאף פעם לא עשתה לי חיים קלים היתה טובה אלי. היא וכל קרובות המשפחה פינקו אותי בסוכריות של דבש כדי להבטיח שלא תיוולד חס וחלילה שלום בת, ושייוולד בעזרת השם בן זכר.
"לא אומרים דברים רעים על המת, גבריאלה, אבל עליה השלום חמותי מרקדה, מתי שהיתה יכולה היתה תוקעת לי סכין גם בגב וגם בלב, אבל בהיריון הראשון ההוא דווקא דאגה שכולם יקיפו אותי באהבה.
"כל מה שביקשתי נענו לי, בעיקר הדברים המשונים ביותר, בגלל שהיה ידוע שאם לא ייענו עלול חס וחלילה שלום להיוולד תינוק מכוער עם כתם על העור. ואני, בחורף ביקשתי ענבים וסברס. טוב, מאיפה יביאו לי ענבים וסברס כשבחוץ יורד מבול? אתרוגים לעומת זאת הביאו לי בשפע. למה אצלנו האמינו שהאתרוג, ובעיקר פטמתו, הוא סגולה בדוקה לבן זכר.
"וכשבאה שעת הלידה מיהר גבריאל לבית הכינסת עם שאר הגברים של המשפחה להתפלל לשלומי ולשלום התינוק. אני נשארתי בחדר עם המיילדת ועם בנות המשפחה ובראשן מרקדה, ואת הצעקות שלי שמעו בלילה ההוא מהבית שלנו בעיר־עתיקה עד נחלת שבעה בעיר־חדשה, ודחפתי ודחפתי ודאלה דאלה דאלה, עד שהנשמה כמעט יצאה לי מהגוף עוד לפני שיצא התינוק, ורק אחרי שכבר הייתי בטוחה שריבון עולם לוקח אותי אליו, נולד במזל טוב בן זכר, ומרקדה פתחה את הדלת וצעקה 'ביין נסידו', נולד לטובה, וכל השכנות שעמדו מחוץ לדלת ענו לה בחזרה 'סאנו קי 'סטֶה', שיהיה בריא, והמיילדת לקחה את התינוק ורחצה אותו וחיתלה את גופו בבד כותנה לבן והניחה אותו בחיקי, ועוד לפני שנישקתי אותו על השערות האדומות שלו, מרקדה לקחה אותו ממני וצעקה לילדים שירוצו מהר לבית כינסת לקרוא לגבריאל שיבוא לראות את ה'בכורו לה בובו' שלו.
"וכשבא גבריאל הוא לקח מידיה של מרקדה את התינוק, החזיק אותו בעדינות כאילו היה גביע קריסטל יקר שאם יחזיקו אותו יותר מדי חזק עוד רגע יישבר, קירב אותו אל ליבו והודה לריבון עולם. ורק אז התפנה אלי ששכבתי כומו מוּאֶרטָה בין הסדינים, ובפעם הראשונה בחיים שלי ושלו הוא נישק אותי על המצח.
"מה אני אגיד לך, קירידה מיה, זה היה אחד הרגעים הכי מאושרים בחיים שלי. בפעם הראשונה מאז החתונה הרגשתי מהצד של גבריאל קצת אהבה. אפילו מרקדה עם הפרצוף חמוץ כמו לימון שלה, שאף פעם לא היתה מחייכת אלי ותמיד היתה מדברת איתי קצר ואף פעם לא שואלת לשלומי, פנתה אלי ואמרה: 'קומו 'סטאס, רוזה? קֶרֶס אונה קוזה?' מה שלומך רוזה, את צריכה משהו, ועוד לפני שהספקתי לענות הורתה לאלגרה בתה להביא לי לצ'ה קון דבש, חלב עם דבש.
"הייתי שמחה, גבריאלה, הרגשתי שבפעם הראשונה מאז שנכנסתי למשפחת ארמוזה, מרקדה וגבריאל מרוצים ממני. הנה הבאתי נכד למרקדה ובן בכור לגבריאל. הרגשתי מין חום כזה בלב, כמו גאווה, הרגשתי שאולי עכשיו אני שייכת, אולי עכשיו אני חלק מהמשפחה.
"התינוק שנולד קראו אותו רפאל על שם סבא־רבא שלך, שמת זמן קצר לפני שהתחתנתי עם גבריאל.
"כמה אהבתי את רפאל בבת עיני. הייתי מנקה את החדר שגרנו בו עד שהבריק. כמה שהייתי עייפה אחרי הלידה לא התעייפתי מלנקות שלא תתפוס את התינוק חס וחלילה איזה מחלה, ולא ימות חס ושלום כמו התינוקות של התימנים בסילוואן, שהיו מתים כמו זבובים, רק מהלכלוך. מתחת לחלון עמדה העריסה של רפאל ומעליה תליתי טארה, מנורת שמן שגבריאל הביא מבית כינסת, וכל ערב אחרי תפילת ערבית היו באים תלמידי חכמים וקוראים מספר הזוהר לכבודו של התינוק רפאל.
"אבל התינוק, כמה שפינקנו אותו וכמה שאהבנו אותו וכמה שהתפללנו בשבילו, כל הזמן בכה ובכה ולא היה לי יום ולא היה לי לילה. כל היום על הידיים, בוכה בוכה ואני לא יודעת מה לעשות. אני ילדה בעצמי, אולי שש־עשרה, אולי שבע־עשרה, והתינוק בוכה גם כשהוא בעריסה, גם כשהוא בידיים, ואני לוחשת לו מילים של אהבה: 'קירידו מיו, איז'ו מיו, מי אלמה, מה כואב לך, רפולי, מה כואב?' והוא בוכה ואני בוכה עד שנגמרו לי הדמעות אבל שלו לא נגמרו, והוא לא עושה הפסקה אפילו בשביל לנשום. מרקדה אמרה שאולי אין לי מספיק חלב, שאולי צריך להביא אישה מינקת. לא רציתי שהילד שלי יינק משדיים של אישה אחרת, לא רציתי שידיים זרות יצמידו את הגוף הקטן לשדיים זרים. ובשביל להגביר את החלב כמה ששנאתי שום, מרקדה היתה מכריחה אותי לאכול שום ואמרה לי שוב ושוב שרק השום יעודד את התינוק רפאל לינוק במרץ, וכך הוא יהיה מבסוט ויפסיק לבכות.
"הכי פחדתי מעין הרע ומשדים. הכי חשוב היה להטעות את השדה הכי גרועה לילית, שהיה ידוע שהיא אוהבת לפגוע בעיקר בבנים זכרים, בשביל שחס וחלילה לא תבוא לילית ותיקח אותו. הייתי מלבישה את רפאל בבגדים של ילדה. לפי האמונה שלנו, גבריאלה, בשביל לבלבל את השד היה צריך "למכור" את הילד למישהו אחר. ככה מכרו גם את אמא של גבריאל, ובגלל זה קראו לה "מרקדה" שהפירוש שלו בעברית: מכוּרה.
"כשהגיע הזמן למכור את רפאל הקטן, פניתי לוויקטוריה סיטון שכנתי הטובה, ואמרתי לה: 'יש לי עבד למכירה,' שזה היה סימן למכירת הילד. ויקטוריה הסכימה 'לקנות' את 'העבד' ונתנה לי בתמורה צמיד זהב. למחרת התכנסנו שתי המשפחות ושחטנו עז כפרה ושינינו את שמו של רפאל למרקדו – מכוּר."
"ויקטוריה הסבתא השנייה שלי?" הפרעתי שוב לסבתא רוזה.
"אז עוד לא ידענו שהבן של ויקטוריה, אבא שלך דוד, יתחתן עם לונה ונהיה קרובי משפחה, אז ויקטוריה סיטון היתה שכנה שלנו באוהל משה וככה היה המנהג.
"שלושה ימים החזיקה ויקטוריה סיטון את רפאל התינוק בביתה, ואחר כך עשינו טקס מכירה חדש וקנינו אותו ממנה. אבל שום דבר לא עזר, גבריאלה, לא הבגדים של הילדה שהלבשתי אותו, ולא שמכרנו אותו לויקטוריה סיטון. השדים המנוולים היו יותר חכמים מאיתנו: ויום אחד כשרפאל היה כמעט בן חודש ועוד לא עשינו לו פדיון הבן, הוא נהיה כחול כמו העין שהיתה תלויה לו מעל העריסה בשביל לשמור עליו, ועד שהספקתי לצעוק ולקרוא לגבריאל, ועד שבא גבריאל ובאה מרקדה הוא כבר היה מת. מרקדה הרימה את השמיכה של רפאל, הסתכלה לגבריאל בעיניים ואמרה לו שזה עונש מאלוהים. אז עוד לא הבנתי למה מגיע לסבא שלך כזה עונש מאלוהים, ורק אחרי מוצ'וס אניוס הבנתי למה התכוונה הזקנה החמוצה.
"ובלילה ההוא שמת רפאל הקטן, מתִי גם אני. לא מתִי כשהתורכים יימח שימן תלו את אחי רחמים בשער שכם, לא מתי כשאבא שלי ואחר כך אמא שלי מתו במגפת הכולרה ונשארתי לבד בעולם, ילדה בת עשר יתומה עם אח בן חמש. לא מתִי כשהבנתי שבעלי לא אוהב אותי ואולי לא יאהב אותי אף פעם, ושחמותי רק דבר אחד מעניין אותה, למרר לי את החיים. אבל כשרפאל הילד שלי מת, מתִי גם אני וסבא שלך גבריאל מת גם כן, ורק אחרי שנולדה לונה אמא שלך הוא התחיל לחיות מחדש.
"אחרי שנולדה לונה, נולד לנו עוד בן זכר והוא מת עוד לפני שהספקנו לעשות לו ברית מילה ולתת לו שם. ואני, גם אחרי שלונה נולדה, לא חזרה לי השמחה ללב, גם לא אחרי שרחליקה ובקי נולדו. את יודעת מי החזיר לסבתא שלך את השמחה?"
"מי?" שאלתי ותליתי בסבתי עיניים גדולות.
"את, מי אלמה," אמרה סבתא רוזה, ולמרות שלא אהבה לנשק, נשקה לראשי והרגשתי שהלב שלי מתפוצץ.
"את החזרת לי את השמחה בלב. הבנות שלי שיהיו בריאות אף פעם לא אהבו אותי כמו שאת, איז'ה מיה, אוהבת אותי, ואולי גם אני לא אהבתי אותן כמו שאמא אוהבת ילד. לא היה לי מקום בלב, הלב שלי היה מלא בכאב ובגעגועים לרפאל התינוק ולא נשאר מקום בשבילן. אבל אותך, קירידה מיה, אותך, מי וידה, חיים שלי, אותך אני אוהבת הרבה. איך שנולדת נפתח לי הלב מחדש, התרחב ונכנסה בו שמחה שכבר שכחתי שיש בעולם הזה…"
"אני אוהבת אותך, סבתא, הכי בעולם אני אוהבת אותך," הידקתי את חיבוקי סביב מותניה הרחבים של סבתא שלי.
"אהבה," צחקה סבתא רוזה, "אצלנו במשפחה, גבריאלה, אהבה זו מילה שאף פעם לא היו מדברים אותה. מאמא שלי זכרונה לברכה לא שמעתי מילים כמו אהבה. כל החיים שלה היתה בעוני עד שמתה מהמגיפה שכמעט הרגה את כל ירושלים, ומעליו השלום גבריאל לא זכיתי שיגיד לי 'אני אוהב אותך' אפילו פעם אחת. ובכלל, מה זו אהבה? מי יודע? הבנות שלי לפני שהתחתנו אמרו 'אני אוהבת את דוד', 'אני אוהבת את מואיז', 'אני אוהבת את אלי'. ואני מסתכלת ואומרת, 'אוהבת? הגיעו ימות המשיח.' מזל, מזל מהשמיים שנשארו לנו רק בנות, למה אצלנו במשפחה הגברים מתחתנים עם נשים שהם לא אוהבים. הגברים של משפחת ארמוזה, גבריאלה, לא מוציאים מהפה שלהם את המילה 'אהבה' אפילו לא לעצמם. אבל סיפורים על אהבה ששברה את הלב, גבריאלה, סיפורים על אהבה שלא היתה בה אהבה, זה דווקא יש אצלנו במשפחה, את זה ישתבח שמו אלוהים לא החסיר מאיתנו.
"טוב, היידה, זה מספיק בשביל היום, כבר דיברתי יותר ממה שרציתי. היידה, קומי, עוד מעט תבוא אמא שלך לקחת אותך הביתה ותתרגז שלא אכלת ארוחת ערב. בואי, קירידה, תעזרי לי לחתוך ירקות בשביל הסלט."
רק בשבת שלאחר מכן, כששוב הלכו כולם אחרי החמין־מקרוני לראות משחק של בית"ר על המרפסת של קלרה וג'קוטל, ואני הלכתי לסבתא, היא שוב הושיבה אותי על ברכיה והמשיכה את הסיפור על משפחת ארמוזה.
"סבא־רבא שלך, רפאל, היה צדיק גדול, תלמיד חכם שהעמיק בלימודי הקבלה ואפילו נסע כל הדרך מירושלים לצפת בשביל להתפלל אצל האר"י הקדוש. מספרים שרפאל עשה בליבו החלטה לוותר על חופה וקידושין, וכמעט שנדר בליבו שלא להוליד בנים ולהתמסר כל כולו ללימודי הקודש."
"אבל איך נולד סבא גבריאל אם אבא שלו לא התחתן?"
"פּאסֶנסיה, קירידה, כל דבר בזמנו. תשמעי טוב טוב ואל תתפרצי לי, למה אם תתפרצי עוד פעם אני אשכח את מה שרציתי להגיד לך ואת לא תדעי כלום. דיו סנטו, למה כל הבנות במשפחת ארמוזה יש להן קוצים ואין להן סבלנות?" נאנחה.
סבתא לקחה את הזמן שלה עד שהמשיכה בסיפור, ואז הנמיכה את קולה כמו לוחשת סוד וסיפרה: "מספרים שיום אחד הגיע לצפת אביו של רפאל הצדיק והודיע לו שמצא בשבילו כלה: רבקה מרקדה בתו בת החמש־עשרה של רבי יוחנן טולדו, יהודי אדוק וסוחר גדול. רפאל לא היה יכול להמרות את פי אביו, אבל דרש, וגם קיבל, רשות להישאר בצפת שלושה חודשים עד מועד החתונה, ומאותו רגע נכנס עוד יותר באורח חיים צנוע וסגפני.
"לאט לאט חלפו שלושת החודשים והגיע המועד שבו צריך היה רפאל לחזור לירושלים ולהתחתן עם הבתולה רבקה מרקדה כפי שסיכמו אביה ואביו. וככל שקרב המועד כן הרבה רפאל יותר ויותר בהסתגפות ובתעניות. ואז, גבריאלה, אז קרה מקרה ששינה את החיים של רפאל ואף פעם הם לא חזרו להיות כמו שהיו.
"את עוד ילדה קטנה, גבריאלה, אבל דעי לך, מי אלמה: האהבה לא רק שהיא עיוורת, היא גם מעוורת, האהבה יכולה להביא אושר גדול אבל גם להביא אסון גדול. סבתא שלך, גבריאלה, לא ידעה מה זה הרגש של האהבה. סבא שלך אף פעם לא אהב אותי כמו שגבר אוהב אישה, אולי גם אני לא אהבתי אותו כמו שכתוב בשיר השירים, רק חייתי על ידו, הבאתי לו בנות סאנוס קי 'סטֶן, שיהיו בריאות, דאגתי לו ולבנות והשתדלתי שהחיים שלנו יהיו טובים, לא פחות ולא יותר. אבל תמיד בלילה לפני שהייתי נרדמת חשבתי מה זאת אהבה, והסיפור הזה ששמעתי על סבא־רבא שלך רפאל לא יצא לי מהראש.
"יום אחד, ככה שמעתי, היה רפאל הולך באחת מסמטאותיה של צפת לכיוון בית כינסת יוסף קארו, ובעודו שקוע בתוך עצמו ממלמל מילות תפילה כשהעיניים חצי עצומות, נתקל שלא במתכוון בנערה צעירה שהלכה מולו. רפאל נבהל והרים את ראשו ועיניו נתקלו בעיניה שהיו כחולות כמו ים ועמוקות כמו באר. שתי צמות זהובות עיטרו את פניה ועורה הבהיר היה לבן וצח. רפאל שחש כאילו ראה את יופייהּ של השכינה, מיהר להסתיר את עיניו בכף ידו והסתלק לדרכו. אבל בכל הלילות והימים שבאו אחרי הפגישה ההיא לא הצליח לגרש את דמותה של הנערה ממחשבותיו. היא באה לו בבוקר כשהתפלל שחרית, ובאה לו בלילה כשהתפלל ערבית, היא באה אצלו כשטבל במקווה ובאה אצלו כששכב לישון. הוא לא הבין מה הוא מרגיש, רק ידע שהעיניים הכחולות שלה פגעו בו כמו פגיעה של ברק. 'דיו סנטו,' חשב לעצמו, 'זה חטא, מה שאני מרגיש לאישה זרה, זה חטא.'
"הוא החליט להחמיר בתענית ונשבע לעצמו להתרחק ממקום שיש בו נשים, שהרי ידע כי המיועדת מחכה לו בירושלים כפי שסיכמו אביה ואביו. אך דמותה של האישכנזיה שנתקל בה בסמטאות צפת רדפה אחריו כמו שד ולא היה לו יום ולא היה לו לילה, מה שעשה לא הצליח לגרש את המחשבות על הנערה עם העיניים הכחולות והצמות הצהובות, עד שיום אחד מצא עצמו אורב לה במעלה הסמטה במקום שבו נתקל בה לראשונה וראה אותה יוצאת מאחד הבתים והלך אחריה כמו משוגע, אבל כשהסתובבה אליו ונעצה בו את עיניה הכחולות, נס על נפשו כל עוד רוחו בו.
"באותו יום החליט רפאל לשוב לירושלים מוקדם מהמועד שהקציב לו אביו ולמהר להעמיד חופה וקידושין ולהיפטר אחת ולתמיד מהדיבוק עם העיניים הכחולות. הוא אפילו לא העלה בדעתו לפנות בדברים לבחורה שבאה מהעדה של האישכנזים, דברים כאלה, כך ידע, אסורים כאילו היו חטא. את מבינה, גבריאלה? חטא!"

אני לא כל כך הבנתי מה זה העדה של האישכנזים ובטח לא מה זה חטא. וסבתא אפילו לא שמה לב שאיני מבינה. היא המשיכה לספר, יותר לעצמה מאשר לי, היא דיברה ודיברה כאחוזת דיבוק, מנדנדת אותי על ברכיה בלי לחוש כלל בכובד משקלי, והמשיכה לדבר גם כשנרדמתי.
כשהתעוררתי היה הרחוב שקט ורק מלמולי התפילה מבית הכנסת הסמוך וקריאות המתפללים נשמעו. פה ושם נשמע צחוק ילדים מאחת החצרות, ואני מצאתי את סבתא יושבת מהורהרת על הכיסא של סבא. "בוקר טוב, קירידה מיה," קראה לעברי. למרות שכבר היה ערב, על השולחן בחצר עמדה ארוחת הערב. אחת לכמה זמן, כשהייתי ישנה אצל סבתא, היא היתה אופה בורקיטס במיוחד בשבילי ומכינה לי את הסוּטלאץ' עם המגן דוד בדיוק כמו שאהבתי.
"ואף מילה לאמא שלך, גבריאלה, שלא תתרגל! שתמשיך להכין לכם בורקס ולא תבקש ממני להכין."
סבתא, כמו שאר בני המשפחה, לא ידעה שאמא קונה בורקס מוכנים מקדוש, והאמינה שאמא אופה את הבורקס בעצמה, ואני, שאמא שלי השביעה אותי והזהירה אותי לא לגלות לעולם שהבורקס מוכנים, שתקתי כמו דג ולא טרחתי להעמיד את סבתי על טעותה.
סבתא קילפה בזהירות את הקליפה של הביצה הקשה ובצעה את הביצה לארבע – תאכלי, תאכלי, ילדה טובה, את צריכה לגדול – והתיישבה על הכיסא של סבא והמשיכה את הסיפור מהנקודה שבה נרדמתי שעות אחדות קודם לכן.
"את מבינה מה קרה, גבריאלה? עליו השלום רפאל התאהב באישכנזייה מצפת, ואסור היה לספניולים להתחתן עם אישכנזים בשום אופן. זה היה מזמן התורכים כשבארץ היו אולי שש אלף יהודים שכמעט כולם גרו בירושלים. בזמן הזה כבר היו בארץ לא רק יהודים ספניולים אלא גם יהודים מארצות אישכנז. וואי וואי, כמה היה קשה לאישכנזים. מסכניקוס, לא ידעו ערבית ולא ידעו ספניולית ולא מצאו לא את הידיים ולא את הרגליים. טוב, גם האישכנזים יהודים, לא? אז הספניולים פתחו את הדלתות, נתנו להם להתפלל בבית כינסת, והאישכנזים היו עושים הכול כמו הספניולים, אפילו התחילו מדברים ערבית ולובשים שמלות כמו ספניולים, שהתלבשו כמו ערבים. עשו כל מה שאפשר בשביל להשתלב בספניולים, נו מה לעשות, כולנו יהודים, לעזור צריך. אבל להתחתן, חס וחלילה שלום! למה הספניולים רצו לשמור את עצמם בשביל עצמם ולהתחתן רק בתוך עצמם, שלא יתערבבו, השם שומר, עם אישכנזים וייוולדו להם ילדים חצי בחצי.
"וואי דה מי, גבריאלה, איזה סקנדל ובושה יכלה כלה אישכנזייה להביא למשפחה. כמו המקרה של שרה הבת של יהודה יחזקאל שהתחתנה עם יהושע ילין האישכנזי ולא עזר לו ליהודה יחזקאל שאמר פעם ועוד פעם כי אבי החתן גדול בתורה, לא עזר לו כלום, איזה בושה. עד כדי כך התנגדו הספרדים לנישואים עם אישכנזים, שהשר משה מונטיפיורי בכבודו ובעצמו העמיד פרס מאה נפוליאון זהב למי שיתחתנו בנישואי תערובת. ואת יודעת כמה זה היה מאה נפוליאון זהב, גבריאלה? אולי כמו אלף לירות, אולי כמו עשרת־אלפים לירות. ולמרות העוני שהיה בירושלים ולמרות שמאה נפוליאון זהב נחשב כסף שרוב האנשים רק יכלו לחלום עליו לא היו מי שיקפצו על המציאה.
"עליו השלום רפאל לא הצליח להפסיק לחשוב על האישכנזייה. העיניים הכחולות שלה רדפו אותו לכל מקום. את מבינה, גבריאלה מי אלמה, אפילו שראה אותה כהרף עין היא נכנסה אצלו עמוק בלב ולא יצאה, ובמקום להתעמק בתורה יומם ולילה הוא חשב על אישכנזייה. כאילו שנכנס בו שד, כמו מוכה ירח היה הולך בסמטאות של צפת ומחפש אותה, בשעות הבוקר אחרי תפילת שחרית, בשעת צהריים כשהשמש החמה הבריחה את האנשים לתוך בתי האבן הקרירים והסמטאות התרוקנו מאדם, ובערב אחרי תפילת מנחה כשחבריו התכנסו בבית המדרש. גם בלילה מאוחר, כשאפילו הירח והכוכבים היו הולכים לישון היה משוטט בסמטאות, מציץ לחלונות הבתים, פותח את שערי החצרות אולי במקרה ייתקל בה. אבל האישכנזייה, כאילו בלעה אותה האדמה. הוא לא ראה אותה יותר אפילו פעם אחת, ולמרות שלא יצאה לו מהלב, עמוק בליבו חש הקלה גדולה וראה בזה סימן משמיים והלך וטבל במקווה של האר"י הקדוש וטיהר את גופו ומיהר וחזר לירושלים. שבועות אחדים לפני שנקבע מועד החופה והקידושין הלך עם אביו לבית אבי הכלה לראות לראשונה את כלתו. כל הדרך שתק רפאל כמו אילם ולא שאל את אביו אפילו שאלה אחת על הכלה. והכלה, מסכניקה, הסתגרה מאחורי מנעול ובריח באחד מחדרי הבית ועד שאמה לא הרימה את הנעל ואיימה עליה במכות רצח, סירבה לצאת ולפגוש את חתנה. שלושה ימים ושלושה לילות, כך סיפרו, לא הפסיקה לבכות מרוב פחד, ולא עזרו כל מילות החסד והאהבה שהרעיפה עליה אמה. ככל שסיפרה לה זו מה יהיה תפקידה כעקרת בית וככל שנתנה לה הוראות מדויקות כיצד עליה לנהוג עם בעלה בליל הכלולות, גבר בכייהּ והפחד אחז בה.
"הרבה זמן ישבו החתן רפאל ואביו בחדר המגורים של משפחת טולדו, מחכים לצאתה של הכלה המיועדת, עד שאזלה סבלנותו של אביה, והוא ביקש את סליחתם ונכנס לחדר שבו שהתה בתו ממררת בבכי ואיים עליה באלף מיתות אם לא תצא מייד ותפסיק לעשות לו בושות, ונזף באמה שהיא מפנקת יותר מדי את הילדה ומרשה לה לעשות ככל העולה על רוחה.
"לבסוף יצאה רבקה מֶרְקָדָה מהחדר, מסתתרת מאחורי גבה של אמה, והציצה בחתן שזקן אדום עיטר את פניו, ולא העזה להביט בעיניו שהיו מושפלות וממוקדות ברצפה. המפגש היה קצר ורפאל שמח שבדרכם הביתה אביו אפילו לא שאל אותו לדעתו על הכלה.
"בבוקר החתונה נאספו בבית הכלה אמו של החתן, אמה של הכלה וקרובות משפחה משני הצדדים, וביחד עם חברותיה הקרובות הקיפו את הכלה וליוו אותה בשירה ובריקודים ל'בַּנְיוֹ', תוך שהן זורקות עליה סוכריות. אחרי הטבילה לקחה אמו של רפאל את העוגה שהביאה איתה מהבית ופרסה אותה מעל ראש הכלה וחילקה את הפרוסות לחברותיה הבתולות ובירכה אותן שתמצאנה גם הן חתן במהרה בימינו אמן. אחר כך התפזרו אישה אישה לביתה, ואמו של רפאל התפנתה לשיחת אם ובן עם החתן ונתנה לו הוראות מדויקות כיצד לנהוג בכלתו בליל הכלולות.
"'קירידו מיו,' אמרה לו, 'היום אני מוסרת אותך בידיים של אישה אחרת. מהיום אתה שייך לה, אבל שלא תשכח, אני אמא שלך, ואני תמיד אהיה יותר חשובה מאשתך. וכשייוולד לך ילד, בעזרת השם, והוא יתחתן בשעה טובה, אשתך, אמא שלו, תהיה יותר חשובה מהאישה שלו. ככה זה אצלנו, האמא תמיד באה לפני האישה, האמא היא הסניורה הראשונה. האישה שלך, מי אלמה, היא משלנו, אישה טובה. אבא שלך ואני בחרנו אותה אחרי שפגשנו הרבה בתולות. אמנם אבא שלה ואמא שלה פינקו אותה הרבה, ובגלל זה כדאי שעל ההתחלה תעמיד אותה במקום, שתדע טוב טוב מי האדון בבית! שלא תתפנק אצלך כמו שהתפנקה אצל אבא שלה. היא צריכה לדאוג לך לבית נקי, לבשל לך ולכבס לך ובעזרת השם להוליד לך בנים בריאים, אבל גם אתה צריך לדאוג לה, לפרנס אותה, לכבד אותה ולנהוג בה כבת מלך. בלילה של החתונה, מי אלמה, תנהג בה כדרך גבר בעלמה, אבל תהיה עדין איתה, לאט לאט, לא בכוח, ואם לא ילך בפעם הראשונה תנסה עוד פעם, ואם לא ילך בפעם השנייה תנסה בפעם השלישית. לאט לאט, בעדינות, ובעזרת השם בעוד תשעה חודשים כעת חיה תהיה לנו ברית.'
"רפאל היה נבוך והרכין את ראשו וניסה לא לשמוע את מה שאומרת לו אמו, אבל היא דיברה ודיברה ורק משהרים את עיניו ונעץ בה מבט נוקב השתתקה.
"'רק עוד דבר אחד, קירידו,' אמרה לו לפני שתאבד סבלנותו: 'קצת לפני שתשבור את הכוס, תניח את רגלך למשך דקה קצרה על רגלה של הכלה כדי להבטיח שבבית שלכם אתה תהיה הסניור, בעל הבית, המלך.'
"משהגיע בשעה טובה יום החתונה, לבש רפאל את הטובים בבגדיו שהכינה לו אמו מבעוד יום והלך בראש תהלוכה גדולה לבית הכינסת של יוחנן בן זכאי שבחצרו התקיימה החופה. אחרי טקס החופה והקידושין, אחרי שנשבע אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ואחרי שאמו לחשה באוזנו לא לשכוח את עניין הרגל הוא עשה כמבוקשה. אחר כך, אחרי ששבר את הכוס וכולם צעקו מזל טוב, והוא מצא עצמו בחדר הייחוד עם כלתו כששניהם עומדים נכלמים ולא יודעים מה לעשות, הרגיש רפאל שמשהו נשבר בתוכו, ומאותו רגע אבד לו הלהט שבאמונה. עד כדי כך אבד לו, שהוא החליט באותו מעמד שהוא מפסיק את התעניות, ההסתגפויות ולימודי הקודש. הוא החליט שאם השמיים גזרו עליו לא להחליף מילה או מבט עם האישה שעליה הוא חולם ימים ולילות ולשאת אחרת במקומה, הוא יעשה לביתו. וכשאחז בסנטרה של כלתו החדשה והרים את פניה האדומות מבושה ואילץ אותה להביט בעיניו, הוא נשבע שהוא יהפוך את אשתו לאישה מאושרת, ויעשה הכול למענה ולמען הילדים שייוולדו להם.
"ובליל הכלולות הוא נהג בה בעדינות אין קץ, והיא נכנעה למגע ידיו ונתנה לגופו לחדור לגופה. אבל בכל מעשה האהבה של הלילה ההוא הראשון והלילות שבאו לאחר מכן הוא לא נשק לה אפילו פעם אחת, ורבקה מרקדה, שאמא שלה אף פעם לא אמרה לה אפילו מילה אחת על נשיקה, לא הרגישה שרפאל מחסיר ממנה משהו והיתה שוכבת דוממה עד שיסיים את מעשיו, יקום וילך למיטתו ויניח לה לישון במנוחה.
"אחח… כפרה דה עוונות," נאנחה סבתא רוזה, "ככה התחיל הכול."
"מה התחיל?" שאלתי, לא מבינה למה מתכוונת סבתי.
"ככה התחיל העניין שהגברים במשפחת ארמוזה רוצים נשים אחרות ולא את הנשים שלהם," ענתה לי כל כך בלחש עד שבקושי שמעתי. "זה התחיל עם מרקדה ורפאל, הוא רצה אחרת והתחתן איתה, הוא בא אצלה בלילה ולא מאהבה, והיא אפילו לא ידעה שהוא מחסיר ממנה. גם אני אף פעם לא נהניתי ממעשה האהבה, רק שכבתי על הגב וחיכיתי שייגמר. את עוד קטנה ולא יודעת מה זה מעשה אהבה. כשתגדלי אני מתפללת בשבילך שעלייך תפסח הקללה. אל תסתכלי עלי ככה, מי אלמה, עכשיו את לא מבינה על מה אני מדברת, אבל כשתגדלי ותפגשי את המיועד, תבטיחי לי שתעשי הכול בשביל להרגיש את האהבה, אל תפסידי אותה כמו שהפסדתי אני. תבטיחי לי, גבריאלה, שאף פעם לא תתחתני עם גבר שאת לא מרגישה שהוא אוהב אותך יותר ממה שאת אוהבת אותו, שלא יעברו החיים ותהיי זקנה מיובשת כמוני, שהתייבשתי ונהיו לי קמטים בפנים והזדקנתי עוד לפני שנהייתי זקנה לפי הגיל. האהבה, גבריאלה, משקה את הבן־אדם, ומי שהאהבה לא זורמת לו בגוף מתייבש, תזכרי מה שסבתא שלך אומרת לך."

סבתא שלי רוזה אף פעם לא חזרה לדבר איתי על האהבה וגם לא על המשפחה שלנו שהגברים בה אהבו נשים אחרות ולא אהבו את הנשים שלהם. יותר לא ישבתי על ברכיה כשישבה על הכיסא של סבא. אמא לא היתה משאירה אותי לישון אצלה יותר, וסבתא לא באה עוד לבית שלנו לשמור עלי ועל רוני כשאבא ואמא הלכו לקולנוע או לרקוד במועדון 'מנורה'. עכשיו בכל שבת היה אבא נוסע בלארק הלבנה ומביא את סבתא מהבית שלה לבית שלנו, וכשהייתי רצה אליה ומקיפה את גופה בזרועותיי, מחבקת ומנשקת את לחייה הכמושות, היא לא היתה מנערת אותי ממנה בצחוק כמו פעם ואומרת: 'באסטה, באסטה גבריאלה, את מציקה לי.' היא לא היתה אומרת כלום, רק היתה מביטה בי כאילו הייתי אוויר. היא גם שכחה לדבר עברית ודיברה רק ספניולית שלא הבנתי, וכשהייתי אומרת לה: "סבתא, אני לא מבינה, דברי איתי עברית," אמא שלי היתה מתעצבנת ואומרת, "זה מה שחסר לי עכשיו שגם את תתחילי לנדנד. תעזבי את סבתא בשקט ואל תבלבלי לה במוח." ואבא שלי היה אומר: "מה את רוצה מהילדה, היא לא מבינה מה קרה לרוזה." ואמא שלי היתה עונה: "ואתה מבין? מי מבין מה קרה לה? אנשים זקנים נהיים חולים, אבל היא בריאה כמו סוס, רק שוכחת. משונה מכל הבריות אמא שלי."
עכשיו גם סבתא שלי, לא רק אני, היתה משונה מכל הבריות, ואולי בגלל זה הרגשתי כאילו כרתנו בינינו ברית של משונות מכל הבריות, וככל שהיא הסתגרה בעולמה רציתי אני לחדור אליו. אבל סבתא שלי האהובה רק הלכה והתרחקה מיום ליום, ופניה שכל כך אהבתי כמו נאטמו ועיניה כבו, וגופה הגדול והרך הפך נוקשה ובלתי חביק, וכשהייתי עוטפת אותו בזרועותיי הרגשתי כאילו אני מחבקת קיר.
סבתא גם התחילה לעשות דברים מוזרים: באחת השבתות כשאבא הביא אותה לבית שלנו והושיב אותה לשולחן שכולנו כבר היינו מסובים סביבו בשביל לאכול חמין־מקרוני, היא התפשטה משמלתה ונשארה בקומבינזון. רוני התחיל לצחוק, ואני הבנתי שקרה משהו איום ונורא כי אמא נכנסה להיסטריה, ואבא מיהר לכסות את סבתא בשמלה, ובפעם הראשונה מאז שנולדתי לא הכריחו אותי לגמור מהצלחת ובאמצע החמין־מקרוני שלחו אותנו הילדים לשחק למטה. הם נשארו בסלון עם רחליקה ומואיז ובקי ואלי כהן היפה, ודיברו ודיברו עד שנהיה לילה והם שכחו לקרוא לנו לעלות, אז עלינו בלי שיקראו לנו, והצצתי לסלון הקטן וראיתי שדודה בקי בוכה ורחליקה בוכה ואמא שלי עומדת ליד החלון מעשנת סיגריה, ואבא שלי ומואיז ואלי כהן היפה מדברים ביחד. ובתוך כל זה יושבת סבתא רוזה מנותקת מהמהומה המתחוללת סביבה. ושמעתי את רחליקה אומרת שאסור להשאיר את סבתא לבד, שכדאי שהיא תישן אצלנו הלילה. ואמא אמרה. "אבל איפה היא תישן? במיטה שלי ושל דוד?" ואבא אמר, "אני אישן על הספה בסלון והיא תישן איתך." ואמא אמרה, "אל תדבר שטויות, דוד, איך אני אישן עם אמא שלי באותה מיטה?" אז נכנסתי לחדר ואמרתי: "אני אישן עם סבתא רוזה במיטה שלי." ואמא אמרה, "זה רעיון טוב, שגבריאלה תישן אצל אמא שלי בבית ותשגיח עליה." ואבא התעצבן ואמר: "נפלת על השכל! ילדה בת עשר, איזה 'תשגיח עליה' בראש שלך?" ואמא אמרה, "טוב, אז היא תישן פה בספה בסלון, אבל רק הלילה, מחר צריך לחשוב על סידור, אי אפשר להמשיך ככה."
ובלילה השכיבו את סבתא שלי בסלון על הספה וכיסו אותה בשמיכה, וכשכולם הלכו לישון באתי בחושך וראיתי שהיא ישנה בעיניים פקוחות ולחשתי לה: "סבתא," אבל היא לא ענתה לי, אז ליטפתי את פניה המקומטות ונישקתי אותה וחיבקתי אותה חזק עד שנרדמתי.
בבוקר אבא מצא אותי על הספה, אבל סבתא לא היתה לא על הספה ולא באף מקום אחר בבית. יום שלם לא מצאו אותה, סבתא הלכה לאיבוד.
רק מאוחר בלילה מצאו אותה יושבת בפתח החנות שהיתה לסבא בשוק מחנה יהודה. בפעם אחרת מצאו אותה משוטטת בשכונת אבו טור, מנסה לעבור את הגבול כדי להגיע לשכונת שמעא שבה נולדה ושהיתה אחרי מלחמת השחרור בידי הירדנים. אז החליטה דודתי רחליקה לקחת אותה לביתה ולהשגיח עליה בשבע עיניים, "כי אם אני לא אקח אותה אלי הביתה, ייקחו אותה לבית משוגעים בטלביה."
בערב יום הכיפורים מתה סבתא רוזה בשנתה.
"מוות של צדיקים," אמרה דודה רחליקה. אמא לא הרשתה לי בשום פנים ואופן לבוא להלוויה.
"בית־קברות זה לא מקום לילדים", היא אמרה, ובפעם הראשונה אבא לא התווכח איתה לטובתי. רוני ואני נשארנו לבד בבית, ורוני שהרגיש שאני עצובה מהרגיל לא הציק לי כדרכו. על השידה בחדר המגורים בבית הוריי בתוך מסגרת יפה מנחושת רקועה, היתה תמונה של סבי גבריאל, סבתי רוזה ושלוש בנותיהם: לונה, רחליקה ובקי. הבטתי בתמונה, קירבתי אותה אל שפתיי ונישקתי את סבתא שלי, והדמעות שפרצו מעיניי איימו להטביע אותי. כל כך התגעגעתי אליה וכל כך לא יכולתי להשלים עם העובדה שלא אראה אותה עוד, ושיותר היא לא תספר לי על המשפחה שלנו שהגברים שלה התחתנו עם נשים שלא אהבו.

חודשים ארוכים אחרי מותה של סבתא רוזה עוד הייתי הולכת ברגל מביתנו שברחוב בן יהודה עד לביתה, עומדת ליד השער הנעול ומחכה לה, אולי סבתא לא באמת מתה, אולי גם הפעם היא רק הלכה לאיבוד והנה עוד מעט תמצא את דרכה ותבוא, תרד בחמש המדרגות אל הסמטה הצרה שבסופה ניצב הבית שלה ושל סבא, תלך על מרצפות האבן בצעדיה המדודים, נזהרת שרגלה לא תיתקל באבן נגף שמא תיפול חלילה ותשבור את הראש, כפי שהזהירה אותי פעמים כה רבות בעבר, גופה הדשן מתנדנד מצד אל צד "כמו שיכורה", אמא שלי היתה מתעצבנת, והיא מדברת עם עצמה כפי שנהגה לפני מותה, "כומו אונה לוקה," אמא שלי היתה אומרת בספניולית כדי שאנחנו הילדים לא נבין.
הכיסא של סבא עוד ניצב במקומו ועליו הכרית הרקומה בגובלן ולידו השולחן שעליו אכלתי כל כך הרבה פעמים סוּטלאץ' עם מגן דוד מקינמון. התקרבתי לבית האבן הקטן, הצמדתי את פניי לחלונות הבית והצצתי פנימה. הכול עמד על מקומו כמו בימים שסבא וסבתא היו לגמרי חיים. מאום לא השתנה, איש לא נגע בבית אחרי שסבתא הלכה להביא, כמו שאבא שלי היה אומר. הצמדתי את אפי אל החלון ככל יכולתי, מתאמצת לראות את תמונתם של סבא וסבתא שהיתה תלויה על הקיר וכל כך אהבתי להתבונן בה, אך לא הצלחתי לראותה.
יד נגעה בכתפי: "חייתאלוך, מה את עושה פה, גבריאלה?"
הסתובבתי, מולי עמדה גברת ברזאני השכנה שנואת נפשה של אמי, לבושה בשמלת החלוק הגדולה והפרחונית שלה ועל ראשה מטפחת ראש מגולגלת. היא הצמידה אותי לגופה החם שדמה במפתיע לגופה של סבתי.
"מה גוזת אכה? איפה אמא שלך?"
"כמה זמן את עומדת פה? אמא שלך בטח כבר הלכה למשטרה." היא אחזה בידי והובילה אותי לביתה, הושיבה אותי על כיסא ושלחה את אחד מבניה שירוץ ויקרא לאמא שלי.
ישבתי ספונה על הכיסא, מתבוננת בשכנתה של סבתי מתרוצצת הנה והנה בתזזית, מסבירה לשאר השכנות שנכנסו אחרינו לביתה בכורדית ובעברית עילגת שהיא מצאה אותי בחצר, "מנסה להיכנס לתוך הבית. פפוקתה, מסכנה," אמרה לשכנות, "כמה היא מתגעגעת לסבתא שלה." ובאותה נשימה אמרה לי, "עוד מעט תבוא אמא שלך תיקח אותך בבית שלכם, בינתיים תאכלי," והניחה לפני צלחת של קובה ששחתה בתוך רוטב צהוב. אבל אני לא הייתי רעבה, רק נורא התגעגעתי לסבתא שלי ועדיין קיוויתי שעוד רגע תיפתח הדלת והיא תיכנס ותחבק אותי ותיקח אותי אל העבר השני של החצר ותושיב אותי על ברכיה ותמשיך לספר לי על המשפחה שלנו. אלא שבמקום סבתא שלי היתה זו אמא שלי שנכנסה דרך הדלת כרוח סערה ועוד לפני שאמרה "שלום", דבר ראשון העיפה לי שתי סטירות לחי.
"איזה מין ילדה!" סיננה, "באיזה רשות את הולכת לבד לשכונת הכורדים?"
מרוב עלבון על שסטרה לי ליד גברת ברזאני וליד אנשים זרים לא עניתי לה, אפילו לא בכיתי, רק הנחתי את כף ידי על לחיי הכואבת והישרתי אליה מבט.
"ילדת רחובות!" המשיכה לסנן בשקט כדי לא לבייש את עצמה על יד גברת ברזאני יותר ממה שכבר ביישה. "חכי חכי, מה שאבא יעשה לך," המשיכה ללחוש, "הסטירה שלי זה עוד כלום, תכיני את הטוסיק הקטן שלך."
"הילדה הזאת עשתה לי התקפת לב," אמרה כמו מתנצלת לגברת ברזאני.
"תשבי, תשבי, בטח רצת הרבה," אמרה גברת ברזאני.
אמא שלי פלטה אנחה מחזהּ, בלעה את גאוותה המפורסמת והתיישבה על הכיסא שהציעה לה השכנה, מיישרת את גווה ככל שיכלה, מחליקה את חצאיתה שהגיעה עד מעבר לברכיה.
"הנה תשתי, תשתי," הפצירה גברת ברזאני והגישה לאמי כוס מים, ואני חשבתי לעצמי איך אמא שלי לא רואה איזו אישה טובה היא גברת ברזאני, ואיך אפילו שאמא שלי שונאת אותה היא דואגת לה ומגישה לה כוס מים, אפילו שאמא שלי כבר שנים לא החליפה איתה מילה.
אמא שלי לא נגעה במים שהגישה לה הכורדייה בכוס זכוכית, ראו עליה שיותר משדאגה לי היתה מוטרדת מזה שהיא חייבת עכשיו להיות נחמדה לכורדייה ששלחה את הבן שלה לקרוא לה כדי שלא תדאג בגללי. היא נעה בחוסר נוחות על הכיסא, ראו עליה שהיא רוצה לעוף מהבית של הכורדייה כמה שיותר מהר, מצד שני בכל זאת לא היה לה נעים לנהוג בגסות רוח.
למרות הכאב הנורא בלחי חייכתי בתוכי פנימה, שמחתי לאידה של אמא שלי, שמחתי על מבוכתה. פעם לא הבנתי למה אמא שלי לא אוהבת את גברת ברזאני, ולמה בגלל שאיזה כורדי הכניס חזוּק לסבא שלי לפני מליונת'לפים שנים, כל הכורדים בעולם אשמים.
ואז לפתע היא קמה באחת, אחזה בידי והרימה אותי בגסות ממושבי. היא החזיקה בידי כל כך חזק עד שרציתי לצרוח מכאב אבל התאפקתי, וגררה אותי לעבר הדלת, ובפעם הראשונה מאז פרצה כרוח סערה לבית השכנה שנואת נפשה, הסתובבה ואמרה כמי שכפאה שד: "תודה ששמרת עליה וששלחת להודיע לי." היא לא המתינה לתשובה, דחפה אותי החוצה וסגרה מאחורינו את הדלת.
עד שהגענו לעל־יד־המדרגות, שם המתין אבא שלי בלארק הלבנה, היא כבר הספיקה לצרוח עלי כמו משוגעת, "את עושה לי דווקא, נכון? זה בגלל שאת יודעת שאני לא סובלת אותם, נכון?"
"אבל לא הלכתי לכורדים," ניסיתי להשחיל מילה.
"לא הלכת? אני אראה לך מה זה לא הלכת," אמרה ודחפה אותי בכוח למושב האחורי של הלארק. "היא מוציאה לי את הנשמה הילדה שלך, היא הורגת אותי," אמרה לאבא שלי כשהיא עושה את עצמה מתעלפת על מושב המכונית לצידו.
מהרגע שנכנסנו לאוטו ועד שהגענו הביתה אבא לא הוציא הגה, אבל מדי פעם ראיתי אותו מציץ במראה של הלארק לראות מה עובר עלי שם במושב האחורי.
"איזה בושות היא עושה לי," המשיכה אמא שלי, "מה יש לה לחפש בשכונת הכורדים? וככה להעמיד אותי במצב שאני צריכה להגיד תודה לכורדייה, שאני אעמוד כמו איזה גולם ולא אדע מה לעשות עם עצמי, ועוד לפני מי?" המשיכה אמא שלי לדבר עלי כאילו אני אוויר ולא יושבת שם מכווצת כשאפי צמוד לחלון השמשה של הלארק.
"בשביל מה לקחנו הלוואה ועברנו לבן יהודה? בשביל מה שלחתי אותה לגן רחביה? בשביל מה שלחתי אותה ללמוד אצל דוד בנבנישתי בבית הכרם?"
באמת בשביל מה? שאלתי את עצמי, למה אני צריכה לנסוע באוטובוס עד בית הכרם, כשכל הילדים בשכונה לומדים מטר מהבית בארלוזורוב? אבל לא העזתי להגיד בקול רם את מה שחשבתי ורק התכווצתי עוד יותר במושבי.
"חכי חכי מה שאבא יעשה לך כשנגיע הביתה," היא המשיכה לאיים. "תגיד לה, דוד, תגיד לה שאתה הולך להפליק לה עד שהטוסיק שלה יהיה אדום כמו טוסיק של קוף בגן החיות התנ"כי."
"תפסיקי לשים לי מילים בפה," התרגז אבא שלי בפעם הראשונה. אמא שלי עוד ניסתה להשחיל איזו מילה אבל הוא תקע בה מבט מסוג המבטים שתמיד היה משתיק אותה והיא הזדקפה בכיסאה, היטיבה את תסרוקתה המוקפדת, הוציאה מארנקה אודם אדום, כיוונה את המראה ומשחה את האודם ביסודיות על שפתיה שגם ככה היו אדומות, מסננת בפה קפוץ מילים בספניולית שאני לא מבינה.
כשהגענו הביתה היא שלחה אותי לחדרי. ישבתי על המיטה וחיכיתי. זמן קצר לאחר מכן נכנס אבא, אוחז את החגורה עם האבזם המכאיב בידו, אבל במקום להפליק לי בטוסיק כפי שהבטיחה אמא שלי, הוא שאל אותי בשקט: "מה היה לך לחפש אצל הכורדים? את יודעת שאמא שלך לא מרשה לך."
"אני לא הלכתי לכורדים," לחשתי.
"אז לאן הלכת?" אבא שלי לא הבין.
"אני הלכתי לסבתא רוזה," אמרתי ופרצתי בבכי.
"חמודה שלי," אבא שלי שמט את החגורה מידיו, כרע על ברכיו ואסף אותי אל ליבו, "מתוקה שלי, את יודעת שסבתא רוזה לא תבוא יותר לבית שלה, היא גרה עכשיו בהר המנוחות."
"חשבתי שהיא הלכה לאיבוד כמו פעם ושעוד רגע היא תמצא את הדרך חזרה," געיתי בבכי, "אבל היא לא באה, היא לא באה," התייפחתי. אבא שלי נישק אותי וניסה להרגיע אבל מעיין דמעותיי פרץ ללא מעצורים.
"דיו סנטו, דוד, ביקשתי ממך לתת לילדה פליק קטן, לא להרוג אותה," אמא שלי עמדה בפתח הדלת מביטה נדהמת בבתה הבוכייה ובבעלה הכורע על ברכיו ואוסף אותה אל חיקו.
"היא התגעגעה לרוזה," אמר אבא שלי, "היא הלכה לחפש אותה בבית שלה."
אמא שלי הביטה בי כלא מאמינה למשמע אוזניה. היא הסתכלה עלי במבט שלא הכרתי קודם, אולי היה אפילו רוך במבטה, אולי התרגשות, אבל במקום לחבק אותי כמו שכל כך רציתי, במקום לנחם אותי כמו שאבא שלי ניחם אותי, היא יצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת.

ואז הגיע היום שבו הוחלט לפנות את הרהיטים והחפצים מביתה של סבתא רוזה ולהחזיר את הדירה למשפחת ברזאני, בעלי הבית. אמא אמרה שצריך למכור את הכול לאלטע זאכן, כי את מה שהיה שווה כבר מכרנו מזמן כשהיינו צריכים את הכסף ומה שנשאר לא שווה שום דבר.
"בשבילך אין ערך לכלום," התפרצה בקי, "מה זה לא שווה, הכלים של האוכל? והפמוטים של שבת? והלוסטרה? זה לא שווה?
"אז תיקחי אותם לעצמך, אבל את כל השאר נמכור לאלטע זאכן."
"לונה, תירגעי," אמרה רחליקה שהיתה המתונה מבין שלוש האחיות, "הוויטרינה שווה הרבה כסף, המראות שלה מקריסטל, והמשטח שלה משיש."
"אז תיקחי את את הוויטרינה, אני לא מכניסה אלטע זאכן לבית שלי, גם ככה יש לי מספיק קשקושים."
"טוב," אמרה רחליקה, "אני אקח את המזנון והוויטרינה."
"ואני אקח את הסרוויס," אמרה בקי.
"לא, דווקא את הסרוויס אני כן רוצה," קפצה אמא שלי.
"אמרת שהכול אלטע זאכן," התעצבנה בקי.
"לא, הסרוויס הוא מהחתונה של אבא ואמא שקיבלו אותו מנונה מרקדה."
"אז למה שאת תיקחי אותו?" בקי לא ויתרה.
"כי אני הבכורה, זה למה, יש לי זכויות."
"נו, תראו אותה, אני עוד רגע מתפוצצת!" בקי קמה על רגליה והתחילה לצעוק: "לפני רגע הכול היה אלטע זאכן, ואיך שאני אומרת שאני רוצה את הסרוויס, היא רוצה אותו לעצמה. אם רחליקה תיקח את המזנון ואת תיקחי את הסרוויס מה יישאר לי?" בקי היתה על סף בכי.
"מה שאת רוצה," אמרה אמא שלי, "מצידי קחי הכול, את הפוטלים, הספה, השולחן, התמונות, הכול."
"אני רוצה את הארון עם המראות והאריות," אמרתי.
שלושתן הביטו בי בתדהמה.
"מה אמרת?" שאלה אמא שלי.
"שאני רוצה את הארון שהיה בחדר של סבתא עם המראות והאריות שלמעלה."
"אל תקשקשי בקומקום," אמרה אמא שלי.
"אני רוצה אותו," רקעתי ברגלי.
"ואיפה תשימי את הארון עם האריות? על הראש שלי?"
"בחדר שלי."
"טוב, שמענו אותך, גבריאלה, אל תתערבי בעניינים של גדולים, צאי החוצה לשחק."
"אני רוצה את הארון עם האריות!" התעקשתי.
"ואני רוצה אוטו קדילק עם גג פתוח," אמרה אמא שלי. "תרדי למטה ואל תפריעי." היא הפנתה לי את גבה והמשיכה בחלוקת הרכוש כאילו אני לא בחדר.
"טוב, אז סיכמנו," אמרה לאחיותיה, "רחליקה לוקחת את המזנון, אני את הסרוויס ואת בקי תיקחי כל מה שאת רוצה ממה שנשאר."
"אני רוצה את הארון עם המראה והאריות!" אמרתי שוב.
"אז תישארי ברצון! דוד, תגיד לילדה שלך שתפסיק לנדנד."
"מה יש לך עם הארון הזה?" שאלה רחליקה ברוך.
"אני רוצה מזכרת מסבתא," בכיתי.
"אבל מותק," אמרה רחליקה, "הוא ענקי, מי יכול להעלות אותו חמש קומות ברגל עד הבית שלכם? אמא צודקת, אין לכם מקום בשבילו. אני אקח אותך לבית של סבא וסבתא ותבחרי לך מה שאת רוצה למזכרת."
"אבל הארון," ייבבתי, "אני רוצה את הארון עם האריות."
"די, עזבי אותה, מה את מתעסקת איתה בכלל," אמא שלי התעצבנה על רחליקה.
"לונה, באסטה! את לא רואה שהילדה עצובה? זה לא הארון, זה הגעגועים, נכון בובה?"
הינהנתי. הלוואי שרחליקה היתה אמא שלי, חשבתי בליבי, הלוואי. אם רק הייתי יכולה להחליף, שאמא שלי תהיה אמא של בועז ורחליקה תהיה אמא שלי, ממילא היא אוהבת את בועז יותר משהיא אוהבת אותי.
רחליקה אימצה אותי אל גופה הגדול והחם ונשקה לי על המצח. טבעתי בתוך גופה הגדול, ידיה, ריחה, רכות בטנה וחזהּ הגדול עטפו אותי מכל עבר, ולרגע הרגשתי שאני חבוקה בזרועותיה המנחמות של סבתא רוזה, והיה לי טוב ונעים בתוך הגוף הגדול של דודתי האהובה ונרגעתי.
את הארון עם האריות מכרו לאלטע זאכן ביחד עם הלוסטרה, הספה, השולחן, הכיסאות, הפוטלים, והגובלנים. אמא לקחה את הסרוויס, אבל ויתרה לבקי על הפמוטים ועל כלי האוכל האחרים שהיו עשויים פורצלן. רחליקה לקחה את המזנון עם הוויטרינה ואת שעון האורלוגין הגדול שלא היה לו דורש, ואני ביקשתי עוד פעם אחת ללכת לבית של סבא וסבתא.
וכשעמדתי שם בזמן שהאלטע זאכן העמיסו את החפצים היקרים והאהובים של סבא וסבתא שלי על העגלה שהיתה רתומה לסוס זקן ועייף, זלגו הדמעות מעיניי ללא מעצורים. רחליקה ניגבה את דמעותיי והראתה לי ערימה של חפצים מגובבים שהיו ארוזים בתוך מפה ישנה ועמדו בעוד רגע להיזרק גם הם לתוך עגלת האלטע זאכן, ואמרה לי: "תבחרי מה שאת רוצה." ואני בחרתי מתוכם את התמונה עם הנהר וההרים עם הפסגות המושלגות והבתים שכמו נשפכים לנהר, והחזקתי אותה קרוב לליבי.
וכשהאלטע זאכן סיימו לפנות את הבית והגיע זמנו של הארון עם המראות והאריות, עמדתי בצד וראיתי איך הם מתקשים להוציא אותו מפתח הבית, והארון כמו מתעקש ומסרב להתפנות, עד שלא נותרה בידם ברירה אלא לפרק את הדלתות. וכך הן עמדו בחצר, כל דלת עם המראה והאריה שלה, ואני לא יכולתי להכיל את מראה הדלתות שכאשר הופרדו זו מזו כמו איבדו מכוחן ומיופיין, וברחתי לכיוון על־יד־המדרגות, ואמא שלי צעקה לבקי, "תתפסי אותה, בשביל מה בכלל צריך שהיא תבוא לפה."

בכל יום בשתיים בצהריים על השעון היה אבא חוזר הביתה מהבנק. עוד מלמטה היה משמיע את השריקה המשפחתית שלנו לפי המנגינה של "שושנה שושנה שושנה" כדי שנדע שהוא מגיע, ואני הייתי רצה לגג ומסתכלת מעבר למעקה. הוא תמיד היה אוחז בידו גיליון מגולגל של 'ידיעות אחרונות' שהיה אוסף בדרכו ממוכר העיתונים שעל יד הבנק. איך שהיה נכנס בדלת דבר ראשון היה הולך לרחוץ ידיים ואחר כך היה מסיר מעל כתפיו את הז'קט ומניח אותו בזהירות על גב הכיסא כדי שלא יתקמט. אבא תמיד הקפיד בלבושו כשהלך לבנק, גם בקיץ כשכולם הסתובבו בחולצות עם שרוולים קצרים ובסנדלים, אבא לא הוריד את הז'קט ולא הסיר את העניבה ותמיד נעל נעליים שהקפיד לצחצח. "בן־אדם צריך לכבד את מקום העבודה שלו," היה אומר, "כדי שמקום העבודה שלו יכבד אותו."
אחרי שהוריד את הז'קט היה פורם את העניבה ורק אז היה מתיישב בראש השולחן לארוחת צהריים שכולנו אכלנו ביחד. באותו יום אמא הגישה לשולחן מקרוני עם קִפטיקָס קון קֵזוֹ, קציצות גבינה, ברוטב עגבניות. אבא לקח לעצמו מנה של מקרוני והניח מעליה מנה הגונה של הקִפטיקָס קון קֵזוֹ ברוטב עגבניות, ועירבב ואכל את הכול ביחד.
אמא שלי התעצבנה: "למה אתה אוכל כמו חורני, דוד, אוכלים כל דבר לחוד, קודם את הקִפטיקָס אחר כך את המקרוני, יש רוטב של עגבניות וגבינה צפתית בשביל המקרוני."
"אל תגידי לי איך לאכול," אמר אבא שלי, "אני למדתי לאכול מקרוני עוד לפני שאת בכלל ידעת מה זה מקרוני. האיטלקים אוכלים מקרוני בדיוק ככה, רק שהם אוכלים קִפטיקָס עם בשר ומעל זה מפזרים גבינה."
"גם אני רוצה כמו אבא," אמרתי.
"בטח שאת רוצה כמו אבא," סיננה אמא שלי. "עכשיו גם הילדה שלך תהיה חורנית כמוך."
אבא התעלם מדבריה והמשיך לאכול. "חסר מלח," אמר לאמא שלי.
"זה בגלל שאני לא מאוהבת," ענתה לו, ואני לא הבנתי למה התכוונה.
"וגם פלפל," המשיך אבא שלי, "את מבשלת כמו הצרות שלי, בלי טעם ובלי ריח."
"אז תאכל ב'טרבלוס' אם לא נאה לך."
רוני ואני ניסינו להתעלם מהסכינים שהם המשיכו לתקוע אחד בשני, זה זמן רב שהיחסים ביניהם עלו לטורים גבוהים. מבעד לקיר המשותף לחדרנו ולחדרם הייתי שומעת את הוויכוחים שלהם בלילות, את בכייהּ של אמי, את איומיו של אבי שאם היא תמשיך לנדנד הוא יעזוב את הבית, את טריקות הדלת, את קולותיהם המהוסים שנשזרו בהם מילים של שטנה אך נצעקו בלחישות כדי שהילדים בחדר השני לא ישמעו. הייתי אוטמת את אוזניי בידיי הקטנות ומתפללת לאלוהים שרוני ישן ולא שומע.
אחר הצהריים כשרחליקה היתה באה עם ילדיה, היו שולחים אותנו לשחק והן היו מסתגרות במטבח ומלחששות. באחת הפעמים שמעתי את אמא שלי אומרת לה: "אם לא הילדים, הייתי שולחת אותו כבר מזמן לעזאזל החמישי." ורחליקה אמרה לה: "פאסֶנסייה, אֶרמַניטה, זה רק דבר קטן וזה יחלוף." ואמא שלי אמרה: "זה אף פעם לא יחלוף. הוא כזה, הוא תמיד מסתכל על נשים אחרות, רק שעכשיו הוא מסתכל על אותה אחת כל הזמן ואני צריכה לחיות עם זה."
ורחליקה אמרה לה: "חשבתי שלא אכפת לך ממנו." ואמא שלי ענתה: "בטח שלא אכפת לי ממנו, אבל הוא בעלי והוא עושה לי בושות וזה מרגיז אותי עד שבא לי להרוג אותו, והכי מעצבן אותי שהוא משקר, אני יודעת שיש לו מישהי והוא משקר."
ורחליקה אמרה, "מספיק, לונה, את צריכה לתפוס את עצמך שלא יקרה לך משהו ואת צריכה לחשוב על הילדים, שלא תהרסי את המשפחה חס וחלילה."
"מה שמפחיד אותי," אמרה אמא שלי, "זה שאם מישהו יהרוס את המשפחה זה יהיה הוא, ומה אני אעשה אם יימאס לו לא רק ממני אלא גם מהילדים? איך אני אגדל שני ילדים לבד? האישה הזאת, שייפול עליה, הייתי קורעת ממנה את הבגדים ושולחת אותה ערומה לרחוב יפו."
ואז הן התחילו לדבר כל כך בשקט שכמה שניסיתי להצמיד את אוזני לקיר לא הצלחתי לשמוע, וכמה שניסיתי להבין מי זאת האישה הזאת שאמא שלי רוצה לקרוע ממנה את הבגדים ולשלוח אותה ערומה לרחוב יפו לא הבנתי, והכי לא הבנתי איך זה יכול להיות שלאמא שלי לא אכפת מאבא שלי, ולמה אמא שלי מפחדת שאבא שלי יהרוס את המשפחה, ומה זה בכלל להרוס משפחה? זה כמו להרוס בניין כמו שעשו לבניין של המכולת של עזרא בנחלת שבעה ובנו במקומו בניין חדש?
אחרי ארוחת הצהריים אבא שלי קם מהשולחן והלך ישר לחדר השינה, בלי לעזור לאמא שלי להוריד את הכלים.
אמא שלי, שלא כדרכה, לא אמרה על כך אף מילה, הורידה את הכלים והניחה אותם בכיור, ניקתה את פרצופו של רוני שהיה מרוח כולו ברסק עגבניות והורידה את חולצתו שהתלכלכה גם היא בכתמים אדומים.
"גם אתה חורני," נזפה בו, ואחרי שרחצה אותו והחליפה לו חולצה ושלחה אותי לחדר לעשות שיעורים, הדיחה את הכלים והלכה לנוח על הספה בסלון, לא לפני שהזהירה אותנו שנהיה בשקט ולא נעיר אותה. ואני חשבתי שכבר הרבה זמן אמא שלי לא הולכת אחרי ארוחת צהריים לנוח יחד עם אבא בחדר השינה.
כשראיתי שאמא עצמה את עיניה התגנבתי לחדר השינה שלהם.
אבא ישן כהרגלו על הצד בגופייה ובתחתונים ולא טרח להתכסות. ניגשתי אליו בשקט והעברתי את כף ידי על עיניו, מוודאת שהוא אכן ישן ושחס וחלילה לא יתעורר פתאום ויפתיע אותי. מתוך כיס מכנסיו שהיו מונחים מקופלים בקפידה על מסעד הכיסא הסמוך למיטה, הציץ ארנק העור החום שלו. בזהירות הוצאתי את הארנק, שלפתי מתוכו שטר של חמש לירות והחזרתי אותו למקומו.
החבאתי את החמש לירות עמוק בתוך הילקוט שלי, ולמחרת, אחרי שירדתי בתחנה הסופית של קו שתים־עשרה שהחזיר אותי הביתה מבית הכרם, עצרתי בכולבו שוורץ וקניתי לי קלמר חדש וגם עפרונות וצבעים חדשים, ועוד נשאר לי כסף למסטיק עלמה צהוב וארטיק שוקולד־בננה. וכשראיתי שאבא שלי לא אמר מילה על זה שחסרות לו חמש לירות בארנק, המשכתי לגנוב מארנקו בכל פעם סכום אחר אבל אף פעם לא יותר מחמש לירות.
עם הזמן נעשיתי נועזת יותר. התחלתי לגנוב כסף מארנקי המורות בבית־הספר ומילקוטי הילדים בכיתה: מחקים, קלמרים, מדבקות ודמי כיס שקיבלו מהוריהם. באחת הפעמים גנבתי כל כך הרבה כסף שזה הספיק בשביל לקחת את רוני ללונה פארק שעל יד בריכת ירושלים, להשתעשע בכל המתקנים וגם לקנות לנו פיתה־פלאפל וגזוז.
אמא ואבא היו עסוקים כל כך במריבותיהם עד שלא שמו לב למה שעובר עלי. גם כשרוני סיפר לאמא, למרות שהזהרתי אותו שלא יספר, שלקחתי אותו ללונה פארק, היא אמרה "יופי טופי" ולא שאלה שאלות.
המריבות מאחורי הקיר בחדר השינה של אבא ואמא הלכו ותכפו. בכייהּ של אמי קרע את דממת הלילה ואבא ניסה להסות אותה לשווא. לעיתים היה יוצא מהבית בטריקת דלת, ועד שלא הייתי שומעת אותו חוזר שעות לאחר מכן לא הצלחתי להירדם. לילה אחד כשכבר לא יכלו להתאפק ולריב בשקט ואפילו אצבעותיי לא הצליחו לאטום את אוזניי מלשמוע, זחל רוני למיטתי, חיבק אותי חזק ובכה. אימצתי אותו חזק אל ליבי, ליטפתי את ראשו והנחתי את שפתיי על מצחו, עד שנרדם. בבוקר התעוררתי רטובה עד לשד עצמותיי, רוני השתין במיטתי. אמא נכנסה אל החדר וכשראתה את המיטה הרטובה שאלה אותי נדהמת: "מה זה? עשית פיפי במיטה?" רציתי להגיד לה שזה לא אני, אבל עיניו העצובות של אחי הקטן מנעו ממני להטיל עליו את האשמה ושתקתי.
"זה מה שחסר לי עכשיו," אמרה, "תתביישי! חמור גדול כמוך עושה פיפי במיטה".
באותו היום אחרי הפסקת עשר, מייד עם תחילת השעה השלישית, נקראתי אל חדרו של המנהל, וידעתי שהגיע הזמן, נתפסתי.
רגליי רעדו כשהקשתי על דלתו של המנהל. הוא ישב מאחורי מכתבתו הגדולה. על הקיר מאחוריו היתה תלויה תמונה גדולה של ראש הממשלה דוד בן גוריון ולצידה תמונתו של נשיא המדינה יצחק בן צבי. המנהל הורה לי בלי מילים להתיישב על הכיסא מולו. ברגע שהתיישבתי קמה מורתי פנינה כהן ונעמדה ליד המנהל שנגע בילקוט שלי שהיה מונח על השולחן.
"זה הילקוט שלך?" שאלה פנינה כהן.
"כן," הינהנתי.
"כן מה?" שאלה בנוקשות.
"כן מורתי."
ואז, ללא מילים, רוקנה המורה את תוכנו של ילקוטי אל שולחנו. עטים, מחקים, עפרונות צבעוניים, קלמרים וערימות של מטבעות ושטרות של כסף נשרו מתוכו ביחד עם ספריי ומחברותיי. המנהל הביט בי ואמר: "גבריאלה סיטון, את יכולה להסביר את זה?"
לא יכולתי ולא רציתי להסביר, רק רציתי שהאדמה תבלע אותי ושאני איעלם מהחדר הזה, מבית־הספר הזה, מהעולם הזה, לנצח.
כל מה שקרה לאחר מכן בחדר המנהל נמחק מזיכרוני. רק בבית נודע לי מאבא שלי כי משרבו תלונותיהן של המורות על גניבות החל להתעורר החשד כי מסתובב גנב בבית־הספר. איש לא חשד בתלמידים. אבל משהחלו גם התלמידים להתלונן על גניבות של מחקים ועפרונות וקלמרים וכסף כיס שקיבלו מהוריהם, הבינו כי מדובר בתלמיד בית־הספר. ומששמה לב מורתי כי מכל התלמידים היחידה שאינה מתלוננת על גניבות מתיקה הייתי אני, ומשהחלו הילדים לספר על מסעות הבזבוזים שאני עורכת אחרי הלימודים ומכבדת בהם גם אותם, עלה מייד החשד כי הגנבת היא גבריאלה סיטון. וכדי לוודא שאני היא זו ולא אחרת, הוחלט להוציא אותי מהכיתה ולחטט בהיעדרי בילקוטי.
באותו היום נשלחתי לביתי, הוריי זומנו לחדר המנהל, ואחרי שחזרו הביתה אבא שלי הרביץ לי עם החגורה בעלת האבזם המכאיב, אבל הפעם לא בכאילו כדי להרגיע את אמא שלי, אלא על באמת. הוא היכה והיכה בחמת זעם ממש, עד שאפילו אמא שלי נחלצה להגנתי ורוני בכה בכי תמרורים וזרק את עצמו על הרצפה, ואמא שלי אמרה לאבא שלי: "מספיק, דוד, אתה תהרוג את הילדה." ורק אחרי שהתקפלתי כולי מכאבים על רצפת האמבטיה הוא חדל, יצא וטרק את הדלת. אבל זה היה כלום לעומת העונש האמיתי שקיבלתי: להתייצב למחרת בכיתה מול פני חבריי.
מאותו יום השתנה מעמדי. הפכתי להיות ילדה מנודה. שנים לאחר מכן כשנדדה שנתי בלילות, במקום לספור כבשים ספרתי ילדים שלמדו איתי בבית־הספר העממי. זכרתי את כולם לפי סדר ישיבתם בכיתה: "איטה פיתה" שהיתה מטרה להתעללות בגלל שהיתה שמנה, "יוכבת שוכבת" שהשמועות אמרו שאחרי הלימודים היא נותנת לבנים לגעת לה בציצי, "לונדון ברידג'" שעלה ארצה מלונדון בדיוק כשהתחלנו ללמוד אנגלית, ו"גנביאלה", זה היה הכינוי שהודבק לי, הילדה שעד אז היתה מלכת הכיתה.
בבית המשיך המצב להיות בכי רע. אבא שלי הסתובב כמו ארי בסוגר, כעסו כלפיי היה עצום.
"אני איש בנק," הוא אמר, "ישר כמו סרגל, אבל הילדה שלי גנבת!" הוא מיאן לסלוח לעצמו על כישלונו הנורא בחינוכי, ויותר מכול סירב לסלוח לי, וּודאי שלא עשה כל ניסיון להבין למה ילדה שיש לה ה־כ־ו־ל, כמו שאמא שלי חזרה ואמרה, צריכה לגנוב.
אבל עלי ועל איך שאני מראה את הפרצוף שלי בבית־הספר היא לא חשבה, על הגיהינום שעברתי מדי יום, על העלבונות שספגתי, על החרמות והנידויים היא לא ידעה, וגם לו ידעה, ספק אם היא או אבא שלי היו עושים משהו כדי להפסיק את מסכת ההתעללות שעברתי מאז שתפסו אותי בגניבה. הם ודאי היו חושבים שזהו עונש הולם למי שהביאה כזאת בושה על המשפחה.
אבא ואמא שלי המשיכו להתנהל בתוך חייהם הקטנים והעצובים. עם הזמן פחתו מריבותיהם, ואת מקומן תפסו שתיקות רועמות. על פניו המשכנו לנהל חיי משפחה שגרתיים: אבא־אמא־שני־ילדים־בית על הגג שהיו בו עשרות עציצים פורחים שאמא שלי טיפחה בשקדנות, עד כי נראה כמו גן פורח.
אבא ואמא לא הזכירו יותר את הגניבות. ובסוף העממי, כשמיאנתי בתוקף להמשיך עם בני כיתתי ל"לידה", בית־הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית, הם עיקמו את האף אך לא הכריחו אותי. וכשהלכתי ונרשמתי בעצמי לתיכון שנחשב להרבה פחות טוב, אפילו לא טרחו לבוא איתי לפגישה עם המנהל, ואת כל תהליך הרישום והמנהלות עשיתי לבד. וכשבגיל שש־עשרה יצאתי למסיבה בבית־החייל וחזרתי הביתה בליווי חייל יפה תואר לבוש במדים לבנים של חיל הים, ועמדתי ליד הכניסה לביתנו והתנשקתי איתו כאילו אין מחר, אבא שלי ירד למטה, הפריד אותי בגסות מזרועותיו של החייל, החטיף לי מכות רצח, נעל אותי באמבטיה והטיל עלי עונש חמור: לחזור אחרי הלימודים ישר הביתה, לא לפגוש חברות, לא לשמוע רדיו רמאללה, לא ללכת לסרטים, להיכנס לחדרי ולא לצאת ממנו.
זה היה היום שבו הותרה סופית ברית הסתרים שהתקיימה במשך שנים ביני לבין אבא, ברית שהצילה אותי לא אחת מזעמה של אמי, שהצילה אותי מלהיות ילדה לא אהובה, לא מחובקת ולא מנושקת, ברית שסייעה לי כל חיי עד אז לדעת שאבא שלי הוא המקום הבטוח שלי, המקום שבו מקבלים אותי בלי תנאים. מאז שסבתא רוזה מתה, אבא שלי נותר הכתובת היחידה. אבל לא עוד. עכשיו גם אבא שלי לא היה שם בשבילי. זרעי הקרע נזרעו אט אט במשך שנות התבגרותי, החל ביום שבו הפסיק לרחוץ אותי באמבטיה בגלל שאני כבר "חמור גדול", דרך מכות הרצח שהחטיף לי בגלל הגנבה בלי לנסות לברר למה זה קרה לי, ועד לפעם הזו שבה בייש אותי לפני חייל זר מחיל הים. אבא שלי לא היה יכול להכיל את העובדה שהפכתי לאישה צעירה ושיש לי צרכים משלי, שעליהם לא רצה לחשוב או לדעת.
ביום השלישי של העונש, במקום ללכת לבית־הספר ולחזור הביתה ישר אחרי הלימודים, פסעתי לבושה בתלבושת האחידה, ילקוטי על גבי, לתחנה של 'אגד', ועליתי על האוטובוס לתל־אביב. מהתחנה המרכזית הלכתי ברגל עד שדרות רוטשילד, עד שהגעתי לביתה של טיה אלגרה, דודתה הזקנה של אמי.
הכרתי היטב את השדרה, אחרי הכול ביליתי בה חופשים ארוכים ונעימים. עמדתי מול ביתה של טיה אלגרה והתבוננתי בבניין הבאוהאוס היפהפה שבו התגוררה זה שנים, במרפסות המעוגלות, בעצים הגבוהים ובשיחים הנמוכים שצמחו בגינה שלפני הכניסה. נשמתי עמוק את אווירו של החופש שהיה מתפשט בגופי בכל פעם שבאתי לתל־אביב, הדפתי את דלת העץ היפה שצוהר עגול כחלון אונייה עמד במרכזה, טיפסתי במדרגות השיש כשידיי מחליקות על מעקה העץ עד לדירתה של טיה אלגרה בקומה השנייה, וצילצלתי בפעמון הדלת.
"מי שם?" שאלה דודתה הזקנה של אמי לפני שפתחה את הדלת.
"זאת אני, גבריאלה," אמרתי, ושמעתי מבעד לדלת הנעולה את הזקנה מדדה על מקלה.
"דיו סנטו, גבריאלה, מה את עושה כאן, קירידה? אל תגידי לי שהיום סוכות ולא ידעתי?"
נפלתי על צווארה של הדודה הזקנה והתחלתי לבכות.
"מה קרה, קירידה מיה? מה קרה, איז'ה? למה את בוכה?"
"אני עייפה," אמרתי לדודתי הזקנה, "אני רוצה לישון."
היא הפנתה אותי לאחד החדרים ואמרה: "תשכבי, קירידה, ואחר כך כשתקומי תספרי לי מה את עושה כאן בלי אבא ואמא שלך. אבל עכשיו תלכי תנוחי ואני אבשל לך בינתיים אַוָוס קון ארוֹז, בטח תקומי רעבה."
אני לא זוכרת כמה שעות ישנתי, אבל כשהתעוררתי היה כבר חושך, וטיה אלגרה ישבה על כורסתה העמוקה שניצבה מתחת לחלון המרפסת, ולידה עמדה עגלת התה הקבועה שלה עם מגש העץ שעליו היו מונחים כוס תה מזכוכית שקופה וצלחת עם ביסקוויטים.
"בוקר טוב אליהו," היא חייכה אלי, "ישנת טוב?"
"כן," הינהנתי, "הייתי עייפה."
"לכי למטבח," אמרה לי, "הכנתי לך משהו לאכול. תחממי לך, הרגליים שלי כבר לא לוקחות אותי לשום מקום, גם ככה כאבו לי כשעמדתי לבשל."
ניגשתי למטבח, יצקתי מלוא הכף אורז לבן ועליו את השעועית ברוטב עגבניות, עירבבתי, והלכתי לחדר האורחים לאכול ליד דודתי.
"איך יצא האַוָוס קון ארוֹז?" שאלה, "בזמן האחרון אין לי טעם בפה והילדים שלי כל הזמן מתלוננים שחסר מלח."
"טעים," אמרתי ולעסתי בעונג את האוכל המנחם שהכרתי מיום היוולדי.
"טילפנתי לאבא שלך בבנק," אמרה טיה אלגרה.
"ומה הוא אמר?"
"שאשים אותך תכף ומייד באוטובוס ואשלח אותך בחזרה לירושלים. אמרתי לו שיותר טוב שתישארי כאן הלילה, מחר בבוקר יבוא החתן שלי שמוליק וייקח אותך באוטו שלו לירושלים כדי שנהיה בטוחים שאת חוזרת ישר הביתה ולא בורחת מפה השד יודע לאן."
שתקתי. לפחות קניתי לי לילה אחד של חופש.
"מה קרה, קירידה?" שאלה טיה אלגרה ברוך, "למה עוד פעם ברחת מהבית?"
"אבא שלי הרביץ לי מכות רצח ונתן לי עונש לא לצאת מהבית עשרה ימים."
"למה מה עשית?"
"התנשקתי עם חייל מחיל הים שליווה אותי הביתה ממסיבה בבית־החייל." התביישתי לספר לה על הגנבות.
דודתה הזקנה של אמי צחקה, "וואי דה מי סולה, בשביל זה הרביץ לך אבא שלך? מה, הוא כבר שכח שהיה פעם צעיר בעצמו?"
"ואת זוכרת שהיית צעירה?" שאלתי.
"אני זוכרת מה היה כשהייתי צעירה יותר משאני זוכרת מה קרה אתמול," נאנחה. "אני זוכרת את מה שאיבדתי מזמן ומאבדת כל הזמן דברים של היום."
ואני זכרתי איך פעם סיפרה לי סבתא רוזה ששום דבר לא הולך לאיבוד, כי יש ארץ לכל הדברים האבודים, ושם, כך אמרה סבתא רוזה, נמצאים הזיכרונות האבודים, הרגעים האבודים, האהבות האבודות. וכששאלתי את סבתא איפה נמצאת ארץ הדברים האבודים, היא אמרה לי, "את זוכרת, קירידה, שפעם שאלת אותי מה זה אלוהים ואני אמרתי לך שזה הקשת בענן? אז שם בארץ שיש בה אלוהים, ארץ הקשת בענן, נמצאים גם כל הדברים האבודים."
"אבל איך מגיעים לארץ הקשת בענן?" שאלתי את סבתי האהובה.
"ארץ הקשת בענן, מי אלמה," ענתה סבתי, "רחוקה מאוד מאוד, צריך הרבה סבלנות וצריך ללכת רחוק בשביל להגיע עד אליה."
"אבל איפה הדרך אליה?" התעקשתי.
"קוראסון, בשביל להגיע לארץ הקשת בענן צריך ללכת עד סוף השכונה שלנו ומשם עד השדות של שייח' באדר איפה שבונים עכשיו את הכנסת החדשה, ואחרי שהולכים הרבה הרבה זמן בשדות מגיעים לנהר קטן, ועל יד הנהר יש שביל ארוך ארוך שעובר בין ההרים והעמקים, ואחרי אולי ימים, אולי לילות, מגיע השביל עד לים של תל־אביב, ושם עובר השביל דרך הים וממשיך וממשיך עד שהוא מגיע לסוף של הים, ושם בסוף של הים איפה שהשמש פוגשת את הגשם נמצאת ארץ הקשת בענן, ובתוך ארץ הקשת בענן נמצאת ארץ הדברים האבודים."
וסיפרתי לטיה אלגרה על ארץ הדברים האבודים של סבתא רוזה והיא צחקה ואמרה: "עליה השלום סבתא שלך, לא ידעתי שהיא יודעת לספר סיפורים."
"היא סיפרה לי הרבה סיפורים," אמרתי בגאווה, "היא סיפרה לי סיפורים על המשפחה שלנו ועל הגברים במשפחה שלא אהבו את הנשים שלהם."
"כפרה דה עוונות, ככה אמרה לך עליה השלום רוזה? איל דיו קי מי סַלבָה, ככה מדברים עם ילדה?"
"היא סיפרה לי שסבא־רבא רפאל לא אהב את נונה מרקדה ושסבא גבריאל לא אהב אותה, ואני יודעת שגם אבא שלי לא אוהב את אמא שלי".
"פישקדו אי לימון, איז'ה, איך את מדברת? מאיפה השטויות האלו שאבא שלך לא אוהב את אמא שלך?"
"זה נכון?" שאלתי את הזקנה שכמו התכווצה בכורסתה ונראתה לי עכשיו יותר קטנה מתמיד, "זה נכון שהגברים במשפחה שלנו לא אוהבים את הנשים שלהם? ושסבא גבריאל לא אהב את סבתא רוזה?"
"גבריאלה סיטון, מספיק לדבר שטויות," נזפה בי הזקנה, "את בטח לא הבנת את סבתא שלך, היא בטח אמרה לך שגבריאל אהב אותה."
"לא!" התעקשתי. "היא אמרה שהוא לא אהב אותה, היא סיפרה לי על סבא־רבא רפאל שאהב אישה אשכנזייה אבל התחתן עם מרקדה, והיא סיפרה לי שמכל הבחורות בירושלים מרקדה בחרה אותה, הענייה והיתומה, להתחתן עם סבא גבריאל, וכשהיא רצתה להמשיך ולספר לי למה בחרה מרקדה דווקא אותה, היא מתה."
"עליה השלום, אני לא מבינה איזה סיבה היתה לה לבלבל לך במוח."
טיה אלגרה, שאם סבתא רוזה לא היתה מתה היתה בוודאי בת גילה ואולי אפילו קצת יותר מבוגרת, היתה שונה מאוד מסבתי. "תל־אביב עשתה ממנה אישכנזייה," סבתא רוזה היתה אומרת. היא היתה לבושה במכנסיים רחבים וחולצה לבנה ועליה סוודר רכוס כפתורים, ואת עיניה עיטרו משקפיים עגולים. סבתא רוזה, גם כשכבר לא ראתה כל כך טוב, סירבה להרכיב משקפיים. טיה אלגרה ידעה קרוא וכתוב ותמיד היה מונח על עגלת התה שלה עיתון 'דבר' שהיתה מנויה עליו. היא סעדה במשך שנים את נונה מרקדה שהתגוררה בביתה עד שהלכה לעולמה. והיא, כך ידעתי, תוכל להמשיך מהמקום שסבתא רוזה הפסיקה ולספר לי את הסיפור על המשפחה שלנו.
סיימתי לאכול, לקחתי את הצלחת והכף למטבח, רחצתי אותן, הנחתי לייבוש על השיש ושבתי לחדר האורחים. דודתה הזקנה של אמי ישבה בכורסתה מכונסת בתוך עצמה. הבטתי בה וחשבתי מה עושים אנשים כשהם מזדקנים, כשרגליהם נעשות כבדות והם אינם יכולים עוד לרדת במדרגות ביתם אל השדרה ולהאכיל את הציפורים, וכשהם כבר יורדים הם מתקשים לטפס את המדרגות בחזרה. מה עושים אנשים זקנים כשהערב יורד וקולות הרחוב מחרישים, ואת קולות האוטובוסים והמכוניות החולפים בשדרה מחליף שקט מצמית, ואפילו הציפורים שהולכות לישון על צמרות העצים חדלות מציוצן. והבנתי שאני מפיגה בנוכחותי את בדידותה של טיה אלגרה, הבנתי שעלי לנצל את ההזדמנות ולא לתת לרגע לחמוק ולהפוך לעוד רגע אבוד בארץ הרגעים האבודים, אלא לבקש ממנה שתספר לי את מה שסבתי לא הספיקה לספר לי.
"ולמה זה כל כך חשוב לך לדעת?" שאלה טיה אלגרה, "למה לעורר מתים מרבצם? למה לדבר על דברים שהזמן לא יכול לשנות אותם ושממילא הם אבודים?"
"אני רוצה להבין," אמרתי לטיה אלגרה, "אני רוצה לדעת על המשפחה שלנו ועל הגברים שלא אהבו את הנשים שלהם כמו שהן אהבו אותם."
טיה אלגרה נאנחה עמוקות וכמו שקעה בשרעפיה. היא שתקה ממושכות ואני ישבתי מולה, מביטה בפניה היפות שהזכירו לי כל כך את פניו של סבי, אותן עצמות לחיים גבוהות שגם בזקנתה הקנו לה מראה אצילי, אותן עיניים ירוקות ומלוכסנות, אותו אף מחוטב וישר. לאורה של המנורה יכולתי לדמיין אותה כאישה צעירה וזקופה כסבי הזקוף, אישה צעירה המעריצה את אחיה הבכור, מחמל נפשה, גאוות המשפחה.
ישבתי בקצה הכיסא מתוחה כולי. חששתי להחמיץ את ההזדמנות. רציתי שטיה אלגרה תספר לי למה הכריחה נונה מרקדה את סבי יפה התואר לשאת לאישה את סבתי היתומה הענייה משכונת שמעא, שלא היו לה לא משפחה, לא ייחוס ולא מראה. רציתי שטיה אלגרה תסיר בשבילי את הלוט מעל הקללה הרובצת על הנשים במשפחת ארמוזה, קללה שאולי גם אני קוללתי בה, למרות שאז עוד לא ידעתי.
ואז, כשכבר הייתי בטוחה שהזקנה תתבצר בשתיקתה ושגם הפעם לא יהיה מי שימשיך את סיפורה של סבתי, היא אמרה לפתע בקול שקט שקרע את הדממה: "המשפחה שלנו, קירידה, משפחת ארמוזה, משפחה טובה, משפחה זהב. אבל קרה המקרה, ומאז המשפחה שלנו לא חזרה להיות כמו מקודם. מקרה שהשפיע על כל הנשים ועל כל הגברים במשפחה שלנו. אני אספר לך על אמא שלי מרקדה, שהיתה, איך היתה אומרת עליה השלום גיסתי רוזה, זקנה חמוצה. אבל בשביל לספר על מרקדה צריך להתחיל עם אבא שלי רפאל עוד מן הזמנים שהוא הלך לצפת. תשמעי טוב טוב, גבריאלה, למה אני מספרת לך את זה רק פעם אחת, וגם ככה אני לא בטוחה שאני עושה את המעשה הנכון."
אורה הרך של המנורה האיר את פניה חרושות הקמטים של טיה אלגרה. זה הולך להיות לילה ארוך, חשבתי לעצמי והתמקמתי בנוחיות על הספה, בין הכריות. תליתי את מבטי בזקנה וכל כך התגעגעתי לסבתי. טיה אלגרה לא הזכירה לי אותה כמעט בשום דבר, לא במבנה גופה שהיה צר לעומת גופה הגדול והרחב של רוזה, לא בשערה האפור האסוף בפקעת על עורפה, לעומת צמתה של סבתי שהיתה מגולגלת על ראשה, לא בסוודר הרך שעטף את שדיה הקטנים וגם לא בקרסוליה הדקים שהיו נתונים בנעליים אורטופדיות, לעומת קרסוליה הנפוחים של סבתי שהיו נתונים תמיד בתוך הסָפָּטוֹס – ואפילו לא בשפת הגוף. אך בדבר אחד היא הזכירה לי אותה מאוד: בדיבור המשלב בתוכו עברית משובשת מהולה בעברית משובחת ובמילים בספניולית שלא הבנתי את פשרן אבל הבנתי היטב את כוונתן.
"אני שומעת," אמרתי לטיה אלגרה כמו תלמידה ממושמעת, "כולי אוזן."
"מאיפה שנתחיל?" שאלה טיה אלגרה, יותר את עצמה מאשר אותי.
"מהמקום שבו פגש רפאל את האשכנזייה בצפת והתאהב בה," עניתי.
"דיו סנטו, גם את זה סיפרה לך הסבתא שלך? מה עוד סיפרה?"
"שהיא נכנסה בו כמו דיבוק והוא מיהר לחזור לירושלים ולהתחתן עם נונה מרקדה."
"כפרה דה עוונות, לאיפה את מכניסה אותי, צ'יקיטיקה, אני באמת מקווה שעליה השלום סבתא שלך לא תבוא אצלי בלילה בחלום ותעשה לי את המוות."
"היא תבוא אצלך בלילה בחלום ותגיד לך שאת עושה נכון," אמרתי, "היא תגיד לך שאם לא היתה הולכת להביא, היתה ממשיכה לספר לי בעצמה את הסיפור על המשפחה שלנו."
"טוב," נאנחה טיה אלגרה, "שאלוהים יסלח לי אם אני עושה טעות."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מלכת היופי של ירושלים”