"העיר לועגת לי כמו דורמן ביציאה מקזינו. אני מחזיר לה מלחמה ויורה לעברה טבעות עשן דרך החלון. הוויסקי, שסירב בכל […]
הגבר הענק שאחז באישה בכוח לא הרפה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים שלה להשתחרר. היא ניסתה לצרוח דרך כף היד הגדולה שלו, שחסמה את פיה, אבל היא ידעה שאין לה סיכוי. בכלא קראו לו “טים הקטן”, וטים פרינס התגאה בכינוי הזה. הוא היה טורף מיני מהסוג הגרוע ביותר, בעיקר כי לא הייתה לו העדפה למגדר או גיל מסוים, או יותר נכון, כולם היו ההעדפה שלו. הוא ישב שש שנים בכלא אפלאצ’י המערבי בפלורידה, סליחה, מתקן השיקום אפלאצ’י, וקיבל שחרור מוקדם כשהתנדב לאיזו תוכנית של כנסייה מקומית. למען האמת, טים לא האמין באלוהים, הוא קרא מספיק ספרים כדי להגיע להבנה ששום אל לא יושב בשמיים, ושהוא לא ייענש על פשעיו על פני האדמה. לרוע מזלה של המשטרה, הוא גם היה מספיק חכם על מנת לטשטש את רוב הפשעים שלו, אף על פי שלא כל פשע היה בר טשטוש, כמובן. מאז הוא הספיק לעזוב את פלורידה ולנוע “מתחת לרדאר” בעזרת תעודות מזויפות והרבה מאוד עורמה בכמה מדינות, עד שהגיע לניו יורק לפני כשבוע וחצי. טים אהב את ניו יורק. הלכלוך והפיח היו כר פורה לאיתור קורבנות פוטנציאליים.
הטרף של טים באותו הלילה היה אישה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, שירדה בתחנה הלא נכונה. ברגע שהצליח להכניס אותה למפעל החשוך דרך פרצה בגדר, שהכין מבעוד מועד, ידעה האישה שהיא תיאנס הלילה ואחר כך תירצח. היא הייתה קפואה ולא ניסתה להתנגד. ממילא כוח לא יועיל, לא נגד הענק שאחז בה. דמעות כיסו את עיניה וטשטשו את ראייתה. היא נשמה נשימות שטוחות ומהירות ופחדה כפי שלא פחדה מעולם. מוחה ניסה שוב ושוב לשלוח פקודה לידה להגיע אל הטלפון שהיה בתיקה, אולם לשווא. כדרכם של נידונים למוות, היא התפללה לכל אל שהכירה על מנת להינצל ממה שנראה היה כמוות בלתי נמנע.
מסתבר שאל אחד שמע אותה.
אין עדיין תגובות