החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כחומה בצורה

מאת:
הוצאה: | 2018 | 673 עמ'
זמינות:

26.00

רכשו ספר זה:

כחומה בצורה הוא רומן היסטורי מתקופת חורבן בית שני. הרומן מספר את סיפורה של שבויה יהודייה יפהפייה – מהכפר מהדרין שבהרי ירושלים – בשם בשמת. היא נלקחת לרומא ונרכשת על ידי סוחר עבדים בשם חמדאן. וירגיליוס – רופא יווני ששכל את אשתו בשעת לידתה, משתתף בקרב על יהודה כרופאו של אספסיאנוס. הלה בנדיבות ליבו וכהוקרה על שירותו הנאמן מעניק מתנה לוירגיליוס – את ביתו שבעיירה בולינה ברומא. אנו פוגשים לראשונה את וירגיליוס בשוק העבדים ברומא. הוא מחפש עבד יהודי הדובר יהודית ורומית, כדי לשמש לו כמתרגם לעבדיו היהודים שרכש לא מזמן.
בשוק פוגש וירגיליוס בחמדאן המציע לו את בשמת. זו יודעת רומית מעבד רומי שהיה בביתה שבמהדרין. וכך נפגשים שני גורלות, שני אנשים משני צידי המתרס – השבויה היהודייה והאדון הרומאי.
וירגיליוס מתאהב בה מייד, אבל בשמת נרתעת ממנו בשל היותו רומאי ממחריבי ארצה. זהו רומן מרתק אשר אינו משאיר את הקורא אדיש. יש ברומן תפניות דרמטיות המשאירות את הקורא פעור פה, ויחד עם זאת ניכרת רגישות רבה לנפשות הפועלות.
הרומן נמתח על פני כשישים וחמש שנה. מתקופת חורבן הבית – היינו שבעים לספירה, ועד חורבן ביתר בשנת מאה שלושים וחמש לספירה.

מקט: 1-090-1

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1: שוק העבדים ברומא

שוק העבדים ברומא היה שוקק אדם. זו הייתה השעה החמישית, השמש עמדה ברום השמיים קופחת בחומהּ על ראשי האנשים והאוויר היה לח ודחוס, כאותה לחות הגורמת לאנשים אגלי זיעה המחלחלים אל תוך הבגד ומצמידים לגוף. מכל עבר נשמעו צעקות הרוכלים המכריזים על “מרכולתם”. המוני אדם שוטטו בין הדוכנים, בוחנים את “הסחורה הטרייה” שהגיעה מעבר לים: אדונים, הנושאים שקיות מלאות מטבעות זהב באמתחתם, לבושים מכל טוב הארץ, כותנותיהם בוהקות בלובנן ועליהן טוגות. גבירים עבי כרס, המחפשים להם בחורים חסונים לעבודות שדה שונות, או כסייסים או כרכָּבים. והיו שחיפשו גברים בעלי גוף למשחקים בתיאטראות. מטרוניתות נאות ומפורכסות לבושות משי וארגמן, נישאות בידי עבדיהן על מרכבה, בודקות בין הבמות את המשלוח האחרון שהגיע כדי לבחור להן עבדים נאים או נערות נאות לשימושיהן השונים. לעומתם עבדים העומדים על דוכנים, מושפלים ומחכים לאדון שירכוש אותם, ובראשם מנקרת השאלה המטרידה האם האדון יהיה רחום או שמא עריץ ובעל לב רע?

פה אתה רואה דוכן כבמה מוגבהת, ועליה נערים שחורי עור ויפי תואר, חסונים ושריריהם משורגים, שְׂערם מקורזל ושחור כפחם, עירומים, ורק אזור חלציים לגופם אשר הובאו מלוביה ועיניהם מושפלות מבושה וצער. שם אתה רואה במה אחרת, ועליה עומדים עבדים בהירי עיניים ובהירי עור מגליה הכבושה, אשר הגאווה טרם חלפה מפניהם, עומדים זקופים ומתריסים. ועוד במות ועליהן ילדים רכים הבוכים אל אימותיהם שנלקחו לבמה אחרת כשפחות.

מרים ורעים הם חיי העבדות בכל התקופות בכלל, ומרים ורעים אף יותר חיי העבדים ברומא. היו שנלקחו למכרות, שם כילו את חייהם בעבודה קשה בחום וללא תנאי מחיה הולמים. היו שנלקחו כלודרים כאלה הם גיבורי החיל שנפלו בשבי וסופם ידוע מראש: להיות טרף בפי החיות או להיהרג על ידי לודר אחר. והנערות יפות המראה נלקחו כשפחות. אם התמזל מזלן היה אדונן אדם נדיב, אחרות נמכרו לבתי הבושת הרבים ברומא.

בין בליל העבדים נראו כאלה שהובאו מארץ יהודה.

מזה זמן מתחוללת ביהודה מלחמה בין המורדים לבין הרומאים. המוני עבדים נלקחו בשבי והובאו לרומא. היו שלא נכנעו לרומאים ולא אבו להילקח בשבי, אלה לקחו את נפשם בכפם. כך היה בגמלא וביודפת אשר בגליל, וכך גם מאוחר יותר במצדה אשר ליד ים המוות. אולם גם אלה שנכנעו כי יצר החיים גבר עליהם, הרי שלחלקם לא עמד כוחם מפאת קשיי הדרך, כי ארוך היה המסע באוניות מיהודה ועד לרומא. סערות קשות פקדו אותם בדרכם, חלקם מתו ממחלות או משיברון לב והושלכו לים, וגם אלה אשר כוחם עמד להם והגיעו עד לשערי רומא היו שבורים ורצוצים, גופם גרום כערֵמת עצמות מהלכת, עיניהם כבויות, מתרוצצות בארובותיהן אנה ואנה, כצל אדם.

בין המוני האדם המסתופפים בשוק נראה גביר גבה קומה בשנות הארבעים לחייו, וירגיליוס ארוס שמו. ארשת פניו עזה, סנטרו תקיף ומצחו גבוה. שמש יהודה ורוחות מלחמה צרבו בפניו השזופים את אותותיהם. בשְׂערו השחור העשוי בקפידה נראו בבירור אניצי שיער שיבה. עיניים לו שחורות בורקות וגוף שרירי שבלט מבעד לכותנתו ועליה התוגה. נעול היה סנדלי עור הקשורים על שוקיו החסונות בהצלבה. יופיו בלט בכול, הוא נראה כפסל אפולו.

תר היה בעיניו כה וכה, ושקית המעות מיטלטלת על ירכיו. הוא עבר מדוכן לדוכן, לוחש דבר־מה באוזני הבעלים. משקיבל תשובה שלילית המשיך לדוכן הבא.

זאת לדעת, כי וירגיליוס ארוס שימש רופא בצבאו של אספסיאנוס. כשנפצע הלה בקרב על יודפת שבארץ יהודה בעקבו, טיפל בו וירגיליוס באהבה רבה, כי העריץ את מפקדו. הוא נולד ביוון, שם היה אביו גובה מס בפרובינציה. הוא קיבל חינוך מטובי המלומדים ביוון. אביו שלא חפץ היה שבנו יהיה חייל, שלחוֹ ללמוד את מדע הרפואה אצל דימטריוס הרופא המהולל. משיצא שמעוֹ של וירגיליוס כרופא מצטיין, ביקש אספסיאנוס לצרפו לצבאו במלחמתו ביהודה. הוא שהה ביהודה כשלוש שנים. כשהשתחרר מהצבא בגלל מחלת אביו, כבר היה אספסיאנוס בדרכו להיות קיסר. בנדיבות ליבו ומתוך הערכה, נתן לוירגיליוס במתנה כרם ובית מידות בכפר בולינה, הקרובה לרומא מצד צפון. וכך נעשה וירגיליוס בעליו של כרם ובית.

וירגיליוס המשיך מבמה לבמה, שואל ונענה שוב בשלילה.

לפתע נשמע מאחוריו קול מוכר: “שלום לך, וירגיליוס ארוס!”

הוא סב לאחור וראה את חברו משכבר הימים, “שלום גם לך מרסלוס ריבה!” קרא בקול. מה הופתע בראותו את חברו, הוא חיבקו בחום.

“מה הביאך לכאן?” שאל מרסלוס בעודו מחבק את שכמו של וירגיליוס ומחייך מאוזן לאוזן.

“ובכן, כידוע לך שוחררתי מהצבא באדיבותו של קיסרנו החדש…”

“אכן”, קטע אותו, “שמעתי שמועה שהקיסר העניק לך ברוב חסדו חלקת אדמה עם כרם ובית, והינה זה חודשיים אתה ברומא, ולא באת לביקור בביתנו”.

“לצערי, לא היה לי פנאי לביקורי נימוסין”, התנצל. “אני צריך לעבד את החלקה, וגם רכשתי מספר עבדים מיהודה במחיר מוזל. נאמר לי שיש להם ידע בכל הקשור לעבודת גפנים, אולם לצערי אינם מבינים את שפתנו, ולכן קשה לי העבודה איתם. אני מחפש עבד היודע גם רומית וגם יהודית”.

“אהה…” אמר מרסלוס כחוכך בדעתו, “ולמה שלא תלך לשכונת היהודים מעברו הצפוני של הטיבר? תביא לך יהודי שידבר עם העבדים רומית”.

“הס מלהזכיר”, ענה וירגיליוס, “יהודים אמרת? אלה יחפשו מיד לגייס כספים לשחרר את העבדים. לא לזה אני מתכוון”.

“נכון”, הסכים עימו, “כאלה הם היהודים…”

הוא היסס לרגע אחר העז לשאול: “ומה שלומך בשדה האהבה…? האם נישאת בינתיים…?” שאל כמתעניין.

“לא…” ענה וירגיליוס, “לצערי, טרם מצאתי את בחירת ליבי… וגם אינני נוטה כעת לעניינים כגון אלה עד שאשלים את בניית הבית”.

מרסלוס חש בצער העוטף את פני חברו, “אני חושב”, אמר, “שטרם התגברת על מות אשתך”.

וירגיליוס הרגיש צביטה בליבו והשפיל את עיניו.

מרסלוס חבק את כתפו, “רק אהבה חדשה תרפא לב דואב”.

“כן”, הסכים עימו. וירגיליוס שתק לרגע ואחר שאל: “ומה בנוגע אליך? האם נישאת מאז גירושיך?”

“הנה עיניך הרואות”, פשט מרסלוס את ידיו, “כמוך כמוני. גם אני מחפש את אשת חיי, שתהא אשה טובה ונאמנה”.

“קשות הן נשות רומא”, נאנח וירגיליוס.

“קשות מאוד”, הסכים עימו ופניו נפולים, “ובכן, שיהיה לך בהצלחה בציד”.

הם נפרדו בלחיצת זרוע רומית אופיינית לחיילים רומאים ותיקים.

מרסלוס כבר עמד ללכת כאשר נזכר, “כמעט שכחתי”, אמר. “אני עורך כירה גדולה מחר בערב, התרצה לבוא?”

“ובכן”, ענה, “אם אסיים את כל המטלות שהצבתי אבוא”.

“אל תשכח”, הזכיר לו, “ביתי נמצא על הגבעה ממול”.

שוב נפרד וירגיליוס מחברו לשלום, והמשיך בחיפושיו, הולך אנה ואנה, מבמה לבמה. כמעט התייאש. הוא חשב לחזור לביתו, כאשר חש ביד כבדה טופחת על כתפו. הוא סב לאחור וראה מולו דמות סוחר מהמזרח. זקָן אפרפר מכסה את פניו, עיניו השחורות מתרוצצות בתוך ארובותיהן, אפו מעוקל ופיו מתוח על פניו בחיוך גדול. גלימה ארוכה שחורה מונחת על גופו, מעוטרת ברקמת זהב, צעיף לבן בעל שלוש פינות על ראשו, וטבעת מעין חבל בצבע שחור מכסה־מחזיקה את הצעיף. גם טבעת זהב גדולה עיטרה את אצבעו.

“אדוני מחפש עבד יהודי דובר רומית?” שאל הסוחר את וירגיליוס.

“כן”, ענה וירגיליוס מופתע מהדמות הססגונית, “ומי כבודו?”

“הרשה לי להציג את עצמי, אני חמדאן, סוחר עבדים מפטרה”, הלה הושיט ידו ולחץ בחוזקה את ידי וירגיליוס.

“ומה יש לכבודו להציע לי?” שאל סקרן.

“אמור לי”, ענה חמדאן בהבעת פנים רצינית, “האם אתה מחפש רק עבד זכר או ש… אפשר להציע לך עבד ממין נקבה?”

ובעשותו תנועה מעגלית בשתי ידיו, לתאר גופה של אשה, חייך ברוחב פה, מגלה טור שיניים גדולות שרווח ביניהן.

“אה…” נבוך מעט וירגיליוס, “למה הכוונה? האם יש לך אשה יהודייה המבינה רומית?”

“נכון, אשה יפה מאוד וגם משכילה”, אמר פורשׂ כפותיו לפנים. “יודעת קרוא וכתוב גם יהודית וגם רומית”.

“אם כן, הבה ונראה במה מדובר”.

“בוא אל ביתי”, חמדאן אחז בזרועו של וירגיליוס, “אני שומר את הנערות בביתי. אשתי שתחיה מטפלת בהן”.

סוחר העבדים החל לפלס את דרכו בין המוני האדם, מאחוריו השתרך וירגיליוס.

רעש ההמונים החריש אוזניים, צעקות הרוכלים נמהלו ביללות העבדים.

“אמור לי”, צעק וירגיליוס לאזנו של חמדאן, “מהיכן היא בדיוק?”

“היא מהכפר מהדרין שבאזור ירושלים”, ענה חמדאן בהטותו ראשו לאחור לעבר וירגיליוס. “היא בתו של בעל כרמים. יש לה ידע רב בכל הנוגע לעשיית היין”.

“מהדרין אמרת?” שאל וירגיליוס.

“כן”, ענה חמדאן והרים קולו ממשיך לשׂרך דרכו בין ההמון.

“או…” וירגיליוס עצר מלכת, “היין שהם מייצרים הוא מן המעולים שבמעולים”.

“אמנם כן”, ענה חמדאן נעצר אף הוא.

“ומניין היא יודעת רומית?” שאל תמה.

“הסכת ושמע ולא יאמינו אוזניך”, לחש הסוחר, מדגיש את דבריו באצבעו המורה על אוזניו.

“כן…?” שאל וירגיליוס בסקרנות.

“היה להם עבד רומי בבית, וממנו היא למדה רומית, וגם אביה למד ממנו על תעשיית היין”.

“מה אתה סח!” התפלא, “איך הגיע רומאי להיות עבד, ועוד בבית יהודי? ואיך היא הגיעה לידיך? מה קרה?” המשיך להקשות.

“ובכן”, ענה חמדאן מחדש את הליכתו, “תפסו את אחיה מורד במלכות עם מצבור כלי נשק. במרדף אחריו ברח הלה לבית אביו. כשהגיעו החיילים אל בית אביו, הוא נעלם והיה כלא היה. מתוך כך שהכו את האב למסור להם את בנו, האב מת והבת ואמה נלקחו בשבי. לדאבון לב, האם לא עמדה בתלאות הדרך וגם היא מתה בים”.

בין כך ובין כך יצאו שניהם מהשוק לסמטה שקטה, ולאחר סמטה נוספת הגיעו לבית מידות גדול, שחומה מקיפה אותו ושער ברזל מגיף אותו. לאחר דפיקות מספר על שער הברזל נפתחה לפניהם הדלת. משרת לבוש לבן קיבל את פניהם.

“אמור לאָיידֶה לבוא לכאן מייד!” ציווה חמדאן.

“כן, אדוני”, ענה המשרת ומיהר למלא את דבר אדונו.

וירגיליוס בחן את הבית בהשתאות. זה היה בית כמיטב המסורת הרומית: בנוי בצורת חצי עיגול, ועמודי שיש בעלי כותרת מסוגננת עיטרו את האכסדרה. מאחוריהם נגלו חדרים־חדרים. חצר גדולה קידמה את פניו, הוא צעד בשביל המוליך אל גרם המדרגות, נהנה מריח הפרחים בשולי השביל. מזרקת מים עמדה בטבורה של החצר, קרני שמש ריצדו בין הטיפות ויצרו קשת מרהיבה. טווסים יפי זנב התהלכו בשלווה בחצר. בפינת החצר הבחין בחתולה יפהפייה שגרגרה להנאתה בתוך סלסלה. זבובי צוהריים היו מזמזמים סביב אפה הוורדרד. מתוך עצלות הייתה מניפה טלפייה, באומרה לגרש את הזבובים החוצפנים. חמדאן ניגש אליה, “בואי יפתי, בואי לאבא”, הוא הרים אותה על ידיו, מגניב נשיקה לראשה.

“חתולה יפהפייה”, התפעל וירגיליוס. הוא שלח ידו ללטפה.

“זו חתולה פרסית טהורה”, התגאה חמדאן, “קיבלתי אותה מאחד משועי העיר. הוא היה מרוצה מהנערה שקנה ממני”.

מתוך אחד החדרים הגיחה אשה לבושה שמלה ארוכה המכסה את כל גופה, וצעיף ארוך לראשה, הנראית כאשה יראת שמיים. היא בירכה את חמדאן לשלום.

“יקירתי”, אמר בקול רך, בניגוד לקולו הרגיל, “הכירי את אדון וירגיליוס. הוא מעוניין לקנות את בשמת”.

“ברוך בואך”, האשה קדה לעברו קידה קלה.

“אמרי לה”, המשיך חמדאן, “שיש לו עבדים יהודים שאינו מבין את שפתם, לכן הוא צריך אדם המבין רומית וגם יהודית. הכיני את בשמת והגישי לנו מעט יין ורקיקים”, ביקש חמדאן.

“מיד ייעשה כדבריך, אלופי”, ענתה האשה בהכנעה גמורה.

האשה נדה בראשה לשוער, כמסמנת לו לבוא אחריה לעשות דבר אדונה.

“זו אשתי”, הסביר הסוחר, “היא מטפלת בנערות, רוחצת אותן, מלבישה אותן ומאכילה אותן מכל טוב כאילו היו בנותיה, ולה אלוהים לא נתן פרי בטן”. אנחה נפלטה מפיו של חמדאן.

“ואין לך ילדים?” שאל וירגיליוס, משתתף בצערו של חמדאן.

“יש לי בן מאשה אחרת שגירשתיה. הוא כבן גילך, סוחר בשוק התבלינים. הוא נשוי לאשה טובה, והינה יש לי שלושה נכדים”.

גאווה וקורת רוח עטפו את פני חמדאן עת דיבר.

“כן ירבו”, בירכוֹ. הוא תהה אם מן החוכמה לשאול את חמדאן למחירה של הנערה טרם הצגתה. סקרנותו גברה, “ומה המחיר שאתה דורש בעדה?” שאל וירגיליוס.

חמדאן ניסה להתחמק מלנקוב מחיר. כמנהגם של סוחרים ממולחים, נוח היה לו שוירגיליוס יראה את בשמת לפני שיאמר את מחירה.

“קודם תראה אותה, אחר כך נדבר”, ענה בחיוך ערמומי.

עודם מתנצחים הגיע המשרת ובידו טס ועליו כד יין ושני גביעי כסף, גם צלחת מלאה רקיקים נוטפי דבש צורפה לכבוּדה.

“ובכל זאת?” התעקש.

חמדאן מזג מהיין לתוך הגביע והגיש לוירגיליוס, “שתה, שתה. זה יין משובח מאוד מכרמי יוון”, דחק בוירגיליוס, “טעם גם מהרקיקים מעשה ידיה של איידה”.

וירגיליוס לגם מהיין ואכל מהעוגייה.

“האם לא תגיד לי מה המחיר שאתה רוצה?” שאל בפה מלא.

“מאה וחמישים אלף ססטרצות”, ענה חמדאן.

“מה?!” וירגיליוס קפץ כנשוך נחש וכמעט נחנק מהעוגייה שהייתה בפיו, “מאה חמישים אלף אמרת?” שאל בעודו מתיז מפיו פירורים מהעוגייה.

“וזה המחיר בשבילך”, ציין הסוחר, “כאיש צבא מכובד. מאחרים הייתי דורש יותר”.

“במחיר כזה אני קונה עשרה עבדים”, מחה וירגיליוס בעודו מנגב את פיו בגב ידו.

“לא אחת כמוה”, התריס כנגדו. “קודם תראה אותה”.

“לא, לא”, מלמל, “זה יותר מדי…”

וירגיליוס גמע מהיין והניח את הכוס מידו, הוא התכוון לוותר ולצאת מהבית.

כמעט עשה דרכו החוצה כאשר הופיעה לפניו הנערה… הוא נעמד המום על מקומו, לא נע ולא זע… אם נתאר מלאך מהשמיים הרי שזו הייתה היא. הוא נעצר על מקומו מיד, בולע את רוקו, מביט בה משתאה; היופי העדין שבפניה נטול כחל וסרק, גון עורה כשנהב המכסה גוף דקיק ויפה, ושיער שחור ארוך מעטר את ראשה. לבושה הייתה בשמלת פשתן פשוטה מחוזקת באבנט למותניה, וצרור בידה. היא עמדה לפניו, ידיה אחוזות זו בזו ועיניה מושפלות. וירגיליוס ניגש אליה, הוא אחז בסנטרה, הרים את פניה בידיו והביט בעיניה; שתי עיניים גדולות בהירות כעין הים הרוגע, מלאות עצב עמוק.

“מה שמך?” שאל כמעט בלחש.

“בשמת”, ענתה בקול רך.

“בשמת…” חזר אף הוא על שמה וכולו מלא השתאות.

מאחוריו עמד חמדאן חוכך בשתי ידיו בהנאה רבה, “נו…? אמרתי לך, לא? טובה ממנה לא תמצא!” צהל בראותו את וירגיליוס משתאה.

וירגיליוס שמט את ידיו מפניה ופנה לחמדאן: “יש עימי כחמישים אלף ססטרצות בלבד. לא ציפיתי להוציא כל כך הרבה כסף על משרתת, אולם אני מוכן לחתום לך על שטר”.

“מילת חייל רומאי מכובד מקובלת עליי”, הסכים חמדאן. הוא מחא כפיים. כהרף עין הופיע לפניו הנער.

“לך לקרוא לכרים ואמור לו שיביא מגילת קלף לשטר”.

וירגיליוס המשיך לבהות בפניה היפים של בשמת. היא הייתה שרויה במבוכת־מה.

“בואי שבי עד לכתנו”, ביקש ממנה בנועם.

בשמת התיישבה על הספסל במסדרון, עת כרים הלבלר הביא את השטר ופרש אותו לפני וירגיליוס. שימת ליבו של וירגיליוס הייתה מופנית לבשמת. מעולם לא ראה יופי כזה, ליבו הלך שבי אחר הנערה. וירגיליוס מיהר לשים בידי חמדאן חמישים אלף ססטרצות, וחתם על שטר של מאה אלף ססטרצות נוספים.

הוא ניגש אל הנערה, “בואי איתי”, ביקש. הוא אחז בזרועה, “אל תחששי, אצלי תהיי בטוחה”.

“כן, כן”, חיזק את דבריו חמדאן, “אתה תשמור עליה כעל בבת עינך, אחרת יהיה לך עסק איתי”.

בשמת קדה קידה לחמדאן, “תודה על יחסך הטוב, יהי האל עימך”.

חמדאן חיבקהּ ונתן נשיקה מצלצלת על לחייה, “נכון שאמרתי לך שרק הטוב ביותר יהיה מנת חלקך? הא? נכון אמרתי?”

בשמת חייכה אליו, “ברוך תהיה”.

היא חיבקה את איידה מנגבת דמעה מעינה, “ישמרך האל, היית לי כאם”.

“ואת היית לי כבת. ברוכה תהיי”, אמרה איידה מחבקת בחוזקה את בשמת, “עלי והצליחי בכל אשר תפני ויהי האל עימך”.

וירגיליוס אחז בזרועה והוליך אותה לעבר היציאה.

דפיקות רמות נשמעו בשער…

“מי זה החצוף הזה?” שאל חמדאן בחמה. הוא סימן בידו למשרת לפתוח את השער. איש עב־כרס בעל מראה רומאי פרץ פנימה, “הנה הבאתי את הכסף, שלוש מאות אלף ססטרצות כפי שביקשת”, הוא הושיט שק כסף לחמדאן, “תן לי את בשמת”.

הוא תפס בידה של בשמת לקחתה. וירגיליוס וגם חמדאן עצרו בעדו.

“מצטער”, אמר חמדאן, “אדון וירגיליוס כבר קנה את האשה”.

“מה?!” צעק השמן, “אמרתי לך שתשמור לי אותה, אמרתי שאני מגייס את הכסף”.

“כן”, אישר חמדאן, “אבל זה היה לפני שבועיים, חשבתי שוויתרת”.

“מה ויתרתי? לא ויתרתי על כלום!” צעק השמן, תופס שוב בידה של בשמת. “מה אתה חושב שזה קל לגייס שלוש מאות אלף ססטרצות? מכרתי את השדה שלי בשביל זה”.

“מצטער”, ענה חמדאן ושחרר שוב את אחיזתו של זה בנערה, “נתתי את דברתי לאדון זה ואין באפשרותי להפר את מילתי, מה גם שהוא כבר שילם לי”.

פניה של בשמת הביעו פחד. וירגיליוס חש בפחדהּ, הוא ניגש אליה כמגונן.

השמן שלח בהם מבטי זעם, “אתם עוד תשמעו ממני, אני לא אוותר!”

“כן, כן שמענו ממך”, כעס חמדאן, “ועכשיו הסתלק מפה!”

השמן נתן שוב מבט מלא חמה בשניהם ועזב את המקום.

“שלוש מאות אלף ססטרצות?” גיחך וירגיליוס עת עזב השמן את המקום.

חמדאן צחק, אחר אמר בפנים רציניים: “זה אדם אכזרי לעבדים שלו, אם אפשר לקרוא לאחד כזה ‘אדם’, במיוחד לנשים. לא הייתי רוצה שאחד מעבדיי יימכר לחיה כזו. מלבד זאת, שמעתי שהוא אוסף שפחות יפות להקים בית בושת. הוא בזבז את כל כספי הירושה שקיבל על הוללות, וכעת עלה בראשו רעיון לעשות כסף קל מהקמת בית בושת”.

“ומי הוא?” שאל וירגיליוס.

“הוא מוכּר ברומא ולא לטובה”, ענה חמדאן. “הוא ממשפחה ידועה וטובה. ליבי על שמה הטוב של המשפחה שהוכפשה בעטיו של רודף בצע זה”.

“ומהו שמו?” שאל וירגיליוס.

חמדאן העביר יד על זקנו, “שמו גניוס סולה”, ענה.

“ממשפחת סולה הידועה?” התפלא וירגיליוס.

“כן”, ענה חמדאן.

“כבשה שחורה אחת הורסת משפחה שלמה”, אמר וירגיליוס בצער.

וירגיליוס אחז בזרועה של בשמת ופנה לחמדאן: “שוב תודה על הכול, היה נעים לעשות איתך עסקים”. וירגיליוס לחץ את ידי חמדאן, “נראה לי שאבוא לבקרך בעוד יומיים לשלם לך את החוב”.

“אין הדבר מדאיגני”, אמר חמדאן. הוא התלווה אליהם לשער, “אני מאמין בך כאדם ישר והגון, היו בשלום”.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כחומה בצורה”