החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שטן

מאת:
מרוסית: יהודה־גור אריה | הוצאה: | 2014-03 | 80 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"שטן" מאת טולסטוי, היא נובלה מופתית על אהבה ויצרים, המתארת בעל אחוזה צעיר, שמארגן לעצמו אישה צעירה מן הכפר שבבעלותו כדי לפרוק את מתחיו המיניים. יחסים אלה מתפתחים לפרשת אהבה ותשוקה, המשתלטת עליו כליל ומשבשת את אורח חייו ואת חיי המשפחה השלווים שלו. ל.נ. טולסטוי (1910 – 1828) מגדולי הספרות העולמית של כל הזמנים, מחברן, בין השאר, של יצירות המופח "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה", "סונטת קרויצר" ונוספות. "שטן" פורסמה רק ב1911 – לאחר מותו של המחבר, שהתנגד לפרסומה בחייו בשל האלמנטים האוטוביוגרפיים החושפניים הכלולים בה.

מקט: 9-534-423-3
מסת"ב: 978-965-534-423-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

לְיֶבגֶנִי אִירטֶנֶב נשקפה קריירה מזהירה. היה בו הכול לקראת זה. חינוך ביתי נהדר, סיום מבריק של חוק הלימודים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת פטרבורג, קשרים של האב, שנפטר זה־מקרוב, עם החברה הגבוהה ביותר, ואפילו התחלה של משרה במיניסטריון, תחת חסותו של השר. היה גם רכוש, אפילו רכוש רב, אם כי מוטל בספק. האב היה גר בחוץ־לארץ ובפטרבורג, כשהוא מעניק ששת־אלפים לַבָּנִים — ליבגני ולבכור אנדריי, ששירת במשמר הפרשים, ואילו הוא עצמו יחד עם האם הוציאו הרבה מאוד. רק בקיץ היה בא למשך חודשיים לאחוזה, אך לא התעסק בניהול המשק, בהשאירו את כל הנטל הזה על מנהל המשק הזללן, שגם הוא לא התעסק באחוזה, אך האב רחש לו אמון מלא.

לאחר מות האב, כאשר האחים ניגשו להתחלק בירושה, התברר שהחובות היו רבים כל־כך, שהנאמן על עסקי האב יעץ להם אפילו, שישאירו להם רק את אחוזתה של הסבתא, שהעריכו אותה במאה אלף, ולוותר על הירושה. אך שכן לאחוזה, בעל קרקעות, שהיו לו עסקים עם אירטנב הזקן, כלומר היה ברשותו שטר־חוב שלו, ושבא לשם כך לפטרבורג, אמר שלמרות החובות, אפשר להסדיר את העניינים ולהשאיר בידם עוד רכוש רב. צריך היה רק למכור את היער, שטחים מסוימים של אדמת־בּוּר, אך להשאיר את העיקר, קרקעית הזהב — אחוזת סמיוֹנוֹבסקוֹיֶה עם ארבעת־אלפי הַדֶסִיאָטִינוֹת[1] אדמת־עידית שחורה, בית־החרושת לסוכר ושטח בן מאתיים דסיאטינות של אדמות־מרעה מוצפות; אלא שיש להתמסר לעניין זה, להתיישב בכפר ולנהל את המשק בצורה חכמה ומחושבת.

והנה יבגני, שבא לאחוזה באביב (אבא מת בצום שלפני הפסחא) ובדק את הכול, החליט להתפטר ממשרתו, להתיישב עם האם בכפר ולנהל את המשק, כדי להחזיק את עיקר האחוזה. עם האח, שהיחסים עימו לא היו ידידותיים במיוחד, הוא הגיע להסכם כזה: הוא התחייב לשלם לו כל שנה ארבעת־אלפים, או תשלום חד־פעמי של שמונים אלף, ובעקבות זאת יוותר האח על חלקו בירושה. ואכן כך הוא עשה, ולאחר שהתיישב עם אמו בבית הגדול, הוא ניגש לטיפול בענייני המשק, בהתלהבות, אך יחד עם זאת — בזהירות.

בדרך־כלל מקובל לחשוב שהשמרנים הם כרגיל הזקנים, ואילו החדשנים הם האנשים הצעירים. לא תמיד זה כך. השמרנים הרגילים ביותר הם דווקא הצעירים. האנשים הצעירים רוצים לחיות, אך אינם חושבים ואין להם זמן לחשוב על כך, כיצד צריך לחיות, ולכן הם בוחרים להם לדוגמה את אותו אורח־חיים שכבר היה בעבר.

כך זה היה גם אצל יבגני. לאחר שהתיישב בכפר, מחשבתו והאידיאל שלו היו להחיות אותה צורת־חיים שהיתה — לא בימי אביו, אבא היה בעל־בית גרוע, אלא בימי הסבא. ועכשיו, הן בבית, הן בגן והן במשק, הוא השתדל, כמובן תוך שינויים בהתאם לזמנו, להחיות את הרוח הכללית של אורח־חיי הסבא — והכול ביד רחבה, תוך רווחה ושביעות רצון לכל הסובבים אותו, תוך סדר ותקינות. אך כדי לארגן את החיים הללו כך, היתה עבודה רבה מאוד: צריך היה למלא את תביעותיהם של הנושים והבנקים, ולשם כך היה צורך למכור אדמות ולדחות מועדי פירעון של תשלומים; צריך היה גם להשיג כסף כדי להמשיך ולנהל, אם באמצעות פועלים שכירים ואם על־ידי איכרי המקום, את המשק העצום בסמיונובסקויה, עם ארבעת־אלפי הדסיאטינות של אדמת־חריש, את בית־החרושת לסוכר; צריך היה לפעול גם בבית גם בגן כך שהאחוזה לא תיראה מוזנחת ומתמוטטת. העבודה היתה רבה, אך ליבגני היו הרבה כוחות — גם פיזיים, גם רוחניים. הוא היה בן עשרים ושש, קומתו בינונית, מבנה גופו איתן, שריריו מפותחים עקב התעמלות, הוא היה מלא חיוניות, עם סומק בהיר על לחייו, שיניים ושפתיים מבהיקות ושערות דלילות, רכות ומקורזלות. הפגם הפיזי היחיד אצלו היו עיניו קצרות־הרואי, פגם שהוא עצמו הגביר אותו בשל המשקפיים, ועכשיו כבר לא יכול היה ללכת ללא פֶּנְסְנֶה,[2] שכבר השאיר קו במעלה שורש אפו. כזה הוא היה מבחינה פיזית. דמותו הרוחנית היתה כזאת, שככל שמישהו הכירו יותר, אהב אותו יותר. האם תמיד אהבה אותו יותר מאשר את כל האחרים, ואילו עכשיו, לאחר מות בעלה, היא ריכזה בו לא רק את כל רגשותיה החמים, אלא את כל חייה. אבל לא רק האם אהבה אותו כל־כך. חבריו מן הגימנסיה ומן האוניברסיטה לא רק אהבו אותו, אלא אף הוקירוהו. גם על כל האחרים הוא עשה תמיד רושם כזה. אי־אפשר היה שלא להאמין למה שהיה אומר, אי־אפשר היה לחשוד בו בשקר או באי־יושר, למראה פנים כה גלויים, הגונים, ובעיקר — למראה עיניו.

בכלל, אישיותו זו סייעה לו בעסקיו. מַלְוֶה, שהיה מסרב למישהו אחר, היה מאמין לו. מנהל משק, ראש כפר, איכר, שמוכנים היו לעשות איזה נבזות, לרמות מישהו אחר, שכחו לרמות, תחת הרושם הנעים של המשא ומתן עם האיש הטוב, הפשוט, והעיקר — הגלוי הזה.

היה זה בסוף מאי. יבגני סידר איזה עניין בעיר, הקשור בשחרור אדמות־הבור משעבוד, כדי למכור אותן לסוחר, וקיבל כסף אצל אותו סוחר, כדי לחדש את האינוונטר המשקי, זאת אומרת לקנות סוסים, פרים, עֲגָלות, ובעיקר, כדי להתחיל בשיקום ההכרחי של החווה. העניין צלח בידו. כבר הובילו קורות־עצים מן היער, הטפסנים כבר עבדו, ואת הזבל לשדות הובילו בשמונים עגלות. אך כל זה היה תלוי עדיין על חוט השערה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שטן”