החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אישה אמינה

מאת:
מאנגלית: אורטל אריכה | הוצאה: | 2010 | 272 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"קתרין לנד אהבה התחלות. את הנשיקה הראשונה, את ניסיון הגנֵבה הראשון. וסופים, היא אהבה גם סופים. הפרידה שטופת הדמע, המילה האיומה האחרונה שאי אפשר להשיב או למחות מהזיכרון…

וכעת היא נוכחה לדעת שכל התענוגות שיש לחיים להציע מצויים באמצע."

היא נטשה את חייה, נסעה לעיירה מרוחקת בוויסקונסין באמצע החורף ושֹמה מבטחה באדם שמעולם לא פגשה — כזאת היתה ההתחלה החדשה של קתרין לנד. אך היה גם סוף שנראה באופק, שיצדיק את ההקרבה ויאפשר לה להתחיל מחדש בפעם המי יודע כמה. זאת היתה התוכנית שלה.

גם ראלף טרויט, איש העסקים האמיד שפירסם מודעה שבה הוא מחפש "אישה אמינה", ציפה להתחלה חדשה. שנים של בדידות, התכחשות וחרטה יימחקו, וקתרין לנד, תהא מי שתהא, תהפוך למושא תשוקותיו, לאמצעי להשיב לעצמו את מה שאבד לו. זאת היתה התוכנית שלו.

אישה אמינה הוא סיפור על שני אנשים בפתח המאה העשרים, שניהם אכולי כעס ואשמה, לשניהם תוכניות לעתיד. אלא שהעתיד המהפנט בלתי ניתן לצפייה.

"מבט דקדקני על האהבה על שלל מורכבויותיה, פגמיה, הונאותיה ושיגעונותיה, שזור נקודות אור ואמיתות הרסניות לרוב." שרה גרואן

"מעשייה פסיכולוגית אפלה שמתפתחת עד לסופה המטלטל והמספק." פבלישרס ויקלי

"מחוספס ולירי בה בעת, מקורי לאורך כל הדרך… כישרון חדש מבטיח." בוקליסט

רוברט גורליק הוא מחברו של הממואר עטור השבחים, “סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו“. זהו הרומן הראשון שלו. הוא חי בניו יורק.

מקט: 15100151
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הקור היה עז, והאוויר מחושמל מכל מה שעוד לא קרה. העולם עמד מלכת. השעה ארבע בדיוק. שום דבר לא נע בשום מקום, לא איש ולא ציפור; למשך שבריר שנייה השתררה דומייה מוחלטת, אי־תזוזה מוחלטת. דמויות עמדו קפואות בארץ הקפואה, גברים, נשים וילדים.

לוּ הייתם שם, לא הייתם מבחינים. לא הייתם מבחינים בָּאי־תזוזה שלכם בפיסת זמן דקיקה זו. אך לוּ הייתם שם, ובאיזו דרך עלומה הייתם מצליחים לתעד את האי־תזוזה, להכין תשליל שלה על גבי לוח צילום החשוף לאור ולפתח אותה לאחר מכן, הייתם יודעים, לאחר שפיתחתם את המחשבה, את הזיכרון, שזה היה הרגע שבו זה התחיל. השעון צילצל. הגיעה השעה. הכול החל לנוע שוב. הרכבת איחרה.

השלג עוד לא החל לרדת, אך במהרה יֵרד. יש ריח של סופה באוויר. הארץ כבר נחה תחת מעטה שלג רמוס. הארץ כאן חולפת במהירות לנגד עיניכם ונעלמת אל האופק השחור מבלי להותיר ולו פרט קטן בפנים העין. שלפים מזדקרים מתוך השלג, חדים כמו תערים. עורבים מנקרים בלא כלום. נהר שחור, נפט קר.

מי אמר שהגיהינום הוא בהכרח אש, חשב ראלף טרויט בזמן שעמד בבגדיו המאופקים על הרציף בתחנת הרכבת הזעירה באמצעו הקפוא של שומקום קפוא. הגיהינום יכול להיות כזה. חשוך יותר מרגע לרגע. קר דיו לצרוב את העור מעל עצמותיך.

שעה שעמד בין המון האדם, היתה בדידותו עצומה. הוא הרגיש שבכל המרחב הכביר והקפוא שבו חי את חייו — כל יד נזקקת, כל לב רוצה ממנו דבר־מה — לכולם יש סיבה להיות ויש מקום מבטחים. לכולם חוץ ממנו. לו אין שום דבר. בכל העולם הקר והמריר הזה לא היה לו מקום לשבת.

ראלף טרויט הציץ בשעון הכסף שלו. כן, הרכבת איחרה. העיניים סביבו בהו בִּדממה; הם ידעו. הוא סמך על כך שהרכבת תגיע בזמן היום. על הדקה, הוא אמר להם. הוא הורה על דייקנות כפי שאדם אחר עשוי להורות על מידת הצלייה של הסטייק שלו. כעת הוא עמד כמו שוטה וכולם נעצו בו מבט. והוא באמת היה שוטה. אפילו בעניין פעוט זה הוא נכשל. שביב תקווה קטן אחרון זה יסתכם בלא כלום.

הוא היה אדם שרגיל לקבל את מבוקשו. מאז התבוסות האיומות הראשונות שנחל לפני עשרים שנה — אשתו, ילדיו, תקוותיו הגדולות ביותר והפנטזיות הפרועות האחרונות — הוא הבין שציפיותיו חסרות הפשרה הן קו ההגנה האחרון שנותר לו כנגד הפחדים שאחזו בו. זה פעל ביעילות רוב הזמן. הוא היה קשוח, ואנשי העיירה כיבדו זאת, אפילו חששו מכך. כעת הרכבת מאחרת.

סביבו צעדו על הרציף תושבי העיירה שלו והביטו והמתינו, מנסים להיראות נינוחים, כאילו להמתנה שלהם יש תכלית, והם אינם כאן כדי להביט בראלף טרויט מחכה לרכבת שאיחרה להגיע. הם החליפו ביניהם בדיחות קטנות. הם צחקו. הם דיברו בשקט, מתוך כבוד למה שהם זיהו ככישלון שראלף טרויט אחראי לו. הרכבת איחרה. הם חשו את השלג באוויר. הם ידעו שהסופה עומדת לפרוץ בכל רגע. בדיוק כפי שבכל אביב היה יום שבו נשות העיירה, כמו על פי אות סודי, הופיעו בשמלות הקיץ שלהן עוד לפני שהורגשו נגיעות החום הראשונות, כך היה יום שבו החורף חשף את הסכין לפני הדקירה הראשונה. וזה היה היום — שבעה־עשר באוקטובר 1907. השעה ארבע וכמעט חשוך.

כל אחד ואחד מהם פקח עין אחת על השעון ואחת על ראלף. הם חיכו והשגיחו בראלף מחכה והחליפו ביניהם מבטים בכל פעם שראלף הציץ בשעון הכסף שלו. הרכבת איחרה.

מגיע לו, חשבו כמה מהם, בעיקר הגברים. וכמה מהם, בעיקר הנשים, חשבו מחשבות אדיבות יותר. אולי, הן חשבו, אחרי כל השנים הללו.

ראלף ידע שהם דיברו עליו, ידע שרגשותיהם כלפיו, מורכבים ככל שהיו, בוטאו בקול ברגע שחלף על פניהם והטה את כובעו בנימוס שהתאמץ מאוד להפגין כלפי העולם מדי יום ביומו. הוא היה יכול לראות את זה בעיניים שלהם. הוא ראה זאת בכל יום מחייו. הפטפוט אפוף היראה, הצחוק הכבוש הבלתי נמנע נוכח מה שידעו כולם על עברוֹ. מפעם לפעם נלחשו מילים טובות, משום שבכל זאת היה משהו בראלף שנגע ללב רגיש.

השיטה, ראלף ידע, היא לא להיכנע. לא להשתוחח לעומת הקור או לרקוע ברגליים או לנשוף אוויר חם אל כפות ידיים קרות. השיטה היא להתרכך אל הקור, להשלים עם כך שהוא הגיע ויישאר זמן רב. לרכון לעברו כפי שרוכנים לעבר רוח אביב חמימה. השיטה היא להפוך לחלק ממנו כדי לא לגלות בסיומו של יום מפרך בקור כי כתפיך נוקשות, כואבות, וידיך אדומות.

יש דברים שאפשר לחמוק מהם, הוא חשב. מרוב הדברים אי אפשר לחמוק, ובטח שלא מהקור. אינך יכול לחמוק מאותם דברים, רעים בדרך כלל, שפשוט קורים לך. האהבה שאבדה. האכזבה. צליפת השוט האיומה של הטרגדיה.

ולפיכך עמד ראלף איתן, בגו זקוף, מתעלם מהקור, אוטם אוזניו לרכילות, עיניו נעוצות בפסי הרכבת הנמוגים במרחק. הוא היה כולו תקווה, תקווה שהפליאה אותו; הוא קיווה שהוא נראה בסדר, לא זקן מדי, או טיפש מדי, או כמו מי שאינו מסוגל לסלוח. הוא קיווה שאיש אינו מבחין בסערת נפשו, בבדידותו חסרת התקווה, ולו רק למשך שעה זו לפני שהשלג ירד וילכוד אותם בפנים.

הוא התכוון להיות אדם טוב, והוא לא היה אדם רע. הוא לימד את עצמו לא לרצות אחרי הפעם הראשונה שרצה דבר־מה ואיבד אותו. כעת הוא רצה משהו, ותשוקתו זיעזעה אותו והרתיחה את דמו.

כשהתלבש בביתו לפני שבא לתחנת הרכבת, הבחין ראלף בפניו באחת המראות. המראֶה הכה אותו בתדהמה. מדהים לראות מה חוללו היגון וגבהות הלב לפניו. שנים רבות כל כך של שנאה ושל זעם ושל חרטה.

בביתו, לפני שבא לכאן, הוא העסיק את ידיו בכפתור הצווארון שלו ובקשר העניבה; הוא עשה את אלה בכל בוקר — התיקונים והסידורים, הדקדוק והקפדנות של אדם אנין. אך עד שלא הביט במראה וראה את תקוותו החרֵדה, הוא לא דמיין לעצמו בשום שלב של היוזמה הטיפשית הזאת שבסופו של דבר, כשהרגע יגיע, הוא לא יהיה מסוגל לסבול זאת. אך זה מה שעלה בדעתו כשהביט בפניו החרבים משתקפים במראה העכבישית. הוא לא היה מסוגל לסבול זאת, את הכאב בלבו שקם לתחייה. כל השנים האלה הוא נשא בקרבו את המוות, את המבוכה האיומה. הוא המשיך בחייו, בניגוד לכל דחפיו הפנימיים. הוא המשיך לקום וללכת אל העיירה ולאכול ולנהל את עסקי אביו ולשאת על כתפיו את נטל חייהם של האנשים האלה, אחריות שנאלץ לקבל על עצמו אף שניסה שוב ושוב להתחמק ממנה. וכל הזמן הזה הוא הניח שפניו משדרים מסר אחד ויחיד: הכול בסדר. הכול כשורה. דבר לא השתבש.

אך הבוקר, במראה, הוא גילה שזה בלתי אפשרי, שהוא היחיד שהלך שולל. והוא ראה שאכפת לו, שהוא אינו אדיש לְדבר.

אנשים אלה, ילדיהם חלו. נשותיהם או בעליהן אהבו או שלא אהבו אותם, בזמן שראלף עצמו לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על המעשה המיני, על חיי המין שנחו חבויים ועצומים תחת בגדיהם. על תאוותם של אחרים. הם נגעו זה בזה. ילדיהם מתו, לעתים כולם בבת אחת, משפחות שלמות בתוך חודש אחד, מדיפתריה או מטיפוס המעיים או משפעת. נשותיהם או בעליהן השתגעו בן לילה בקור ושרפו את בתיהם ללא סיבה, או ירו בבני משפחתם, בילדיהם, למוות. הם קרעו את בגדיהם בפומבי והשתינו ברחובות ועשו את צורכיהם בכנסייה ששרצה נחשים. הם חיסלו בהמות משק בריאוֹת לחלוטין, שרפו את האסמים שלהם. כתבו על זה בעיתונים בכל שבוע. בכל יום אירעה טרגדיה חדשה, כֶּשל תמוה חדש בשגרת היומיום.

הם טבלו את בגדיהם בנפט, וכמו מבלי משים עמדו קרוב מדי לאש ועלו בלהבות. הם שתו רעל. האכילו זה את זה רעל. בנותיהם ילדו להם בנות. הם הלכו לישון בריאים והתעוררו מטורפים. הם ברחו. תלו את עצמם. דברים כאלה קרו.

ובמשך כל הזמן הזה חשב ראלף שפניו וגופו אינם מסגירים דבר, שהוא מביט באנשים האלה, ביגונותיהם ובצרותיהם המשונים, בעין הגונה ואוהדת. כשהלך לישון הוא ניסה לא לחשוב על כך, אך הבוקר כשהתעורר, הוא ראה הכול, את המחיר הכבד ששילם.

עורו היה אפרפר. שערו חסר חיים ודליל משזכר. זוויות פיו ועיניו נשמטו, והלך רוח תמידי של גבהות לב ויגון טבוע בהן. ראשו היה מוטה לאחור מהמאמץ להקשיב לאנשים שעמדו קרוב מדי ודיברו בקול רם מדי. כל הפרטים הללו, תוצרי הקיפאון המבעית של לבו, היו גלויים. כולם הבחינו בהם. הוא לא הצליח להסוות דבר. איזה שוטה היה.

היו זמנים שבהם התאהב בכל פינת רחוב. רדף אחרי דברים כה פעוטים כמו סרט בד מקסים של כובע. צעד קל, אוושת שולי חצאית, יד עטויה כפפה מגרשת זבוב מאף מנומש — כל אלה הספיקו לו פעם, היו כל שנדרש כדי לגרום ללבו לפעום בעוז. לפעם באושר. לפעום בציפייה פראית הגונה. להיות מאוהב כל כך עד שגופו כאב. אך כעת אבד לו הרגל רומנטי זה, וכשהביט במראה, חש מדקרת קנאה כשהירהר בָּעצמי הצעיר התאוותני שהיה.

הוא זכר את הפעם הראשונה שחזה בזרועה החשופה של אישה בשלה. הוא זכר את הפעם הראשונה שאישה התירה את מחלפות שערה רק למענו, את אשד השיער העשיר והמפעים, את ריח הסבון והלוונדר. הוא זכר כל פריט ריהוט בחדר. הוא זכר את הנשיקה הראשונה שלו. הוא אהב את הכול. פעם זה היה הכול בשבילו. רעבונות גופו היו כל מהות חייו.

אתה יכול לחיות בחוסר תקווה רק לפרק זמן מוגבל מאוד לפני שאתה הופך למעשה לאדם חסר תקווה. ראלף היה בן חמישים וארבע, והייאוש פשה בו כמו זיהום, מבלי שאפילו הבחין בכך. הוא לא זכר את הרגע המדויק שבו נטשה התקווה את לבו.

אנשי העיירה הינהנו מתוך כבוד כשחלפו על פניו במהירות. "ערב טוב, מר טרויט." ולא יכלו להתאפק, "הרכבת מאחרת קצת, מר טרויט?" הוא רצה להכות אותם, להגיד להם להסתלק, לעזוב אותו לנפשו. כי הם ידעו, כמובן. היו מברקים, העברות כספים, כרטיס. הם ידעו הכול.

הם הכירו את ההיסטוריה שלו מאז היה תינוק. רבים מהם, רובם, עבדו עבורו בדרך זו או אחרת — בבית היציקה, בכריתת עצים או בכרייה או בקנייה ובמכירה ובחישוב רווחי המכירות או דמי השכירות. הוא שילם להם שכר נמוך מדי, אף שעושרו התעצם משעה לשעה. אלה שלא עבדו עבורו עסקו רובם ככולם רק בעבודות הבלתי מתגמלות והמייאשות שקיימו את רפי השכל והעצלנים בתנאים סביבתיים קשים.

מקצתם, הוא ידע, היו עצלנים. מקצתם התאכזרו לנשותיהם ולילדיהם, מקצתן בגדו בבעליהן המשעממים החיים לצדן שנים כה רבות. החורפים היו ארוכים מדי, קשים מדי, ואיש מהם לא היה צפוי לשרוד.

עבור מקצתם הפכו חיי היומיום לסיוט. הם גוועו ברעב בחורפים הנוראים. הם פרשו מהחברה וחיו לבדם בבקתות מטות לנפול ביערות. הם נמצאו מריירים ועירומים ואושפזו בבית המחסה למשוגעים במֶנדוטה, שם הם נעטפו בסדינים קפואים והולקו בזרמים חשמליים עד שהושבו לשפיותם ולשלוותם. דברים כאלה קרו.

ואף על פי כן, בכל יום היו אנשים רבים יותר שהחזיקו מעמד מאנשים שלא; אנשים רבים יותר שנשארו מאנשים שעזבו. לאלו שנשארו, מטורפים ושפויים כאחד, היתה במוקדם או במאוחר נגיעה לעסקיו של ראלף טרויט. ראלף טרויט, גם הוא, החזיק מעמד בקור ובבדידותו המבעיתה.

"יורד שלג כבד," הם אמרו.

"כבר חשוך," הם אמרו. ארבע אחר הצהריים וכבר חשוך.

"ערב טוב, ראלף, מר טרויט. נראה שעומדת לפרוץ סופה איומה. כך כתוב בלוח השנה."

כל אותם דברים פעוטים שהם יזמו כדי להעביר את הזמן, כדי לעשות ניסיון קטן אך אמיץ לכונן איתו יחסי אנוש. כל שיחה שניהלו איתו הפכה למשהו שיש לשקול אותו היטב, לחשוב עליו, להתלבט ולהתחבט בו שעה ארוכה לפני שיבטאו אותו במילים, משהו שיש לזכור אותו ולדווח עליו אחרי לכתו.

ראיתי את מר טרויט היום, הם היו עשויים לומר לנשותיהם, משום שרק מעטים מהם העזו לכנות אותו בכל שם אחר. הוא היה לבבי, שאל עלייך ועל הילדים. זכר את השמות של כולם.

הם שנאו אותו והיו זקוקים לו והצדיקו אותו. כשבעליהן התאוננו בפניהן איזה ממזר קפוּץ־ארנק הוא, איזה קמצן, איזה בן זונה מתנשא הוא, היו הנשים אומרות, "טוב… אתה יודע… היו לו חיים קשים."

ודאי שהם ידעו. כולם ידעו.

הוא ישן לבדו. הוא היה שוכב בחושך ומדמיין אותם, את האנשים האלה. הוא היה חולם את חייהם בחושך. הבעלים היו מתהפכים על משכבם ורואים את נשותיהם, והתשוקה היתה שורפת אותם מבפנים כמו פיצוץ. ראלף דמיין את חייהם, את תשוקותיהם שהיו ניצתות בשל כתונת מוסלין ותו לא. אחד־עשר ילדים, לאחדים מהם שלושה־עשר: תשעה מתים ארבעה חיים, שישה חיים שבעה הלכו לעולמם.

בדמיונו של ראלף טרויט, באישון לילה, רקמו קשרי המוות והלידה תחרה לא שפויה, שוזרים את אנשי העיירה זה לזה בהילולה של מין ותוצריו. כולם עור לעור בחשכה, מתחת למלבושים הכבדים והמענים שלבשו בשעות היום. בעיני רוחו עדיין מיהרו הבעלים אל בין הסדינים החמימים ושבו לנעוריהם, שבו להיות צעירים ומאוהבים ולו רק לחמש־עשרה דקות בחשכה, שוכבים עם נשים בלות שבאותן דקות ספורות שבו גם הן להיות ילדות צעירות ויפות ששערן קלוע לצמות מבהיקות והן נכונות לחייך בכל עת. רק על סקס הוא חשב בחושך.

ברוב הלילות היה ראלף מסוגל לעמוד בזה. אבל היו לילות שלא. באותם לילות הוא שכב חנוק תחת משא התאווה שדמיין סביבו, התשוקות המסופקות, האדיבות הגופנית האילמת שעשויה להתעורר בחושך אפילו בין אנשים שתיעבו זה את זה בשעות היום.

בכל בית, הוא חשב מוקסם, יש חיים אחרים. יש סקס בכל מיטה. הוא צעד ברחובות העיירה שלו בכל יום וראה על כל פרצוף את החסדים הפשוטים שהעניקו זה לזה בחושך, והוא אמר לעצמו שמכולם, רק הוא לבדו לא זקוק לכך כדי להמשיך הלאה.

הוא נכח בחתונות ובהלוויות שלהם. הוא שימש בורר במחלוקות שלהם, נשא את התוכחות שלהם. הוא העסיק אותם ופיטר אותם, ולרגע אחד לא נמוגו מעיני רוחו דמויותיהם המגששות את דרכן בחשכה האילמת, צדות ומוצאות נחמה כדי שיוכלו להמשיך בחייהן כשהשמש תזרח.

באותו בוקר, כשראה את פניו במראה, הוא גילה פנים שלא רצה שאיש יראה. רעבונו, בדידותו הטורפנית — הם לא מתו. והאנשים האלה סביבו לא היו עיוורים. כל השנים האלה הם קרוב לוודאי היו מבועתים כמוהו הבוקר.

בכיסו היתה מעטפה, ובמעטפה היה תצלום של אישה סתמית למראה שהוא לא הכיר, אישה שהוא הזמין כמו זוג מגפיים משיקגו, ובתצלום זה היה טמון כל עתידו של ראלף טרויט, ושום דבר אחר לא היה חשוב. אפילו בושתו, כשעמד בין ההמון פעור המבט והמתין לרכבת שאיחרה, היתה משנית, משום שבחר בדרך שבה ילך עוד לפני שידע לאן תוביל אותו, ומשום שלא היה יכול, תחת מבטיהם הנוקבים, להסיט את מבטו או להתחרט על החלטה שקיבל בלב שלם הרבה לפני שהבין את משמעותה.

הרכבת תגיע, בין שהיא מאחרת ובין שלא, וכל מה שקרה טרם הגעתה יהיה לפני, וכל מה שיקרה מרגע שתגיע, יהיה אחרי. מאוחר מדי לעצור עכשיו. עברוֹ לא יהיה אלא סדרה של אירועים מסוימים שהובילו אותו למעשה נואש זה של תקווה.

הוא היה גבר בן חמישים וארבע שארשת פניו הכתה אותו בתדהמה, ובעוד כמה רגעים אפילו זה יישכח. הוא הרשה לעצמו את התקווה הזאת.

כולנו רוצים את הדברים הפשוטים ביותר, הוא חשב. חרף מה שאולי יש לנו, או הילדים שמתו, אנחנו רוצים את פשטותה של אהבה. הוא לא ביקש לעצמו הרבה, רק להיות כמו האחרים, שגם לו יהיה משהו להשתוקק אליו.

במשך עשרים שנה אף אחת לא אמרה לו לילה טוב כשכיבה את האור ושכב לישון. אף אחת לא אמרה לו בוקר טוב כשפקח את עיניו. במשך עשרים שנה לא נישקה אותו אף אחת שידע את שמה, ובכל זאת, אפילו עכשיו, כששלג קל מתחיל לרדת, הוא זוכר את ההרגשה, את הכניעה הרכה של השפתיים, את רעבונן המתוק.

אנשי העיירה התבוננו בו. כבר לא היה אכפת לו. היינו שם, הם יאמרו לילדיהם ולשכניהם. היינו שם. ראינו אותה יורדת מהרכבת בפעם הראשונה, והיא ירדה מהרכבת רק שלוש פעמים. היינו שם. ראינו אותו ברגע הראשון שעיניו נחו עליה.

המכתב היה בידו. הוא ידע אותו בעל פה.

מר טרויט היקר,

אני אישה פשוטה והגונה. ראיתי לא מעט מהעולם בטיולַי עם אבי. בעבודתי המיסיונרית ראיתי את העולם כפי שהוא ואין לי אשליות. ראיתי את העניים וראיתי את העשירים ואני מאמינה שאין ביניהם אלא כחוט השערה, כיוון שהעשירים רעבים בדיוק כמו העניים. הם רעבים לאלוהים.

ראיתי מחלות אנושות מעל ומעבר לכל דמיון. ראיתי מה עולל העולם לעולם, ואיני יכולה לשאת עוד את החיים בו. עכשיו אני יודעת שאני לא יכולה לעשות דבר בקשר לכך, וגם אלוהים אינו יכול.

אינני ילדה קטנה. כל חיי הייתי בת להורי, ומזמן איבדתי תקווה להיות רעיה. אני יודעת שלא אהבה אתה מציע, וגם אינני מחפשת אהבה, אלא בית, ואקח כל מה שתיתן לי כיוון שזה כל רצוני. בדברי אלה אין בכוונתי לרמוז שזה מעט. למעשה זה בעיני כל הטוּב והאדיבות שיש לרצות. לעומת העולם שראיתי, זהו עולם ומלואו, ואם תיאות לקבל אותי, אבוא.

למכתב צירפה תצלום של עצמה, והוא חש את קצהו המרופט באגודלו כשהרים את כובעו לעומת אדם נוסף, וראה מזווית עינו אדם אחר שאמד את איפוקם ועושרם יוצאי הדופן של חליפתו השחורה ומגפיו הכבדים ומעילו בעל צווארון הפרווה. אגודלו ליטף את פניה. בעיני רוחו ראה את תווי פניה שלא היו יפים ולא כעורים. עיניה הגדולות הצלולות הביטו בתמימות בהבזק האור. היא לבשה שמלה פשוטה בעלת צווארון בד פשוט, אישה רגילה שכה נזקקה לבעל והחליטה להינשא לזר המבוגר ממנה בעשרים שנה.

הוא לא שלח לה תצלום בחזרה, והיא גם לא ביקשה. הוא שלח במקום זאת כרטיס אל הפנסיון הנוצרי שבו התגוררה בשיקגו המטונפת והקודרת, וכעת הוא עמד, איש עשיר בעיירה קטנטנה במזג אוויר קר בוויסקונסין של ראשית חורף 1907. ראלף טרויט המתין לרכבת שתביא אליו את קתרין לנד.

ראלף טרויט חיכה זמן רב. הוא יכול לחכות עוד מעט.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אישה אמינה”