החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חסרי הנחת

מאת:
מנורבגית: דנה כספי | הוצאה: | 2018-02 | 344 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בקיץ 2006 מקיימת לין אולמן סדרת ראיונות עם אביה, הבמאי השוודי המפורסם אינגמר ברגמן, במטרה להפוך אותם לספר של שניהם. אך בגיל 89 הזִקנה כבר נתנה בו את אותותיה והזיכרון שלו הולך ונעלם. הוא שכח כל כך הרבה מההיסטוריה המשותפת שלהם, עד שלפעמים היא תוהה אם הוא שכח גם אותה.

בקיץ שלאחר סדרת הראיונות מת אביה, ואולמן מניחה בצד את הקלטות ומנסה להמשיך בחייה. אך כשהקלטות נמצאות, שנים לאחר מכן, היא מקשיבה להן ולפתע מוצפת בנחשול של הרהורים על חייהם של אביה ושל אמהּ – השחקנית ליב אולמן – ועל חייה שלה. היא מחליטה להעלות על הכתב את זיכרונותיה ומחשבותיה ולנסות לברר באמצעות הכתיבה סוגיות כמו התבגרות, זִקנה, אהבה וזיכרון.

חסרי הנחת הוא דיוקן של ילדה שרוצה להתבגר מהר ושל הורים שהיו מעדיפים להישאר ילדים. הוא עוסק באיש זקן שעומל בדייקנות על אחרית הדבר של חייו, ובאישה שמנסה להבין איך להמשיך בחייה. בכתיבה מבריקה ומלאת כנות, חוקרת אולמן את המערכת האקולוגית השבירה שבה אנחנו חיים מרגעינו הראשונים לאלה האחרונים, את האופן שבו הזיכרון מעצב את הדרמות של חיינו ואת השימוש שלנו בשפה כדי לתאר את העבר.

לין אולמן היא סופרת עטורת שבחים, עיתונאית ופובליציסטית. ספריה תורגמו ל-33 שפות. ב-2017 הוענק לה פרס דובלוג מהאקדמיה השוודית על מכלול יצירתה.

מקט: 4-1265-316
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לראות, לזכור, לתפוס. הכול תלוי במקום שאת עומדת בו. בפעם הראשונה שבאתי להַמַרְס הייתי בקושי בת שנה, ולא ידעתי דבר על האהבה הגדולה והמטלטלת שהביאה אותי לשם.

למען האמת, היו שלוש אהבות.

אילו היה טלסקופ שאפשר לכוונו אל העבר, הייתי אומרת: תראו, הנה אנחנו, כך זה קרה. ובכל פעם שלא היינו בטוחים אם אני זוכרת נכון, או אם את זוכרת נכון, או אם מה שקרה אכן קרה באמת, או אם היינו בכלל – היינו יכולים לכוון את הטלסקופ ולהביט.

אני ממספרת, מסדרת ומקטלגת. אני אומרת: היו שלוש אהבות. היום אני בת ארבעים ושמונה, גילו של אבי כשנולדתי. אמי הייתה בת עשרים ושבע, היא נראתה מבוגרת בהרבה וגם צעירה בהרבה מגילה באותם ימים.

איני יודעת איזו משלוש האהבות הייתה הראשונה. אבל אני מתחילה בזו שנרקמה בין אמי לאבי ב־1965, זו שנגמרה עוד לפני שהייתי גדולה דיי לזכור ממנה משהו.

ראיתי תמונות וקראתי מכתבים ושמעתי אותם מספרים על התקופה שלהם יחד, ושמעתי אחרים מספרים, אבל האמת היא שאי אפשר לדעת הרבה על חייהם של אחרים, במיוחד לא של הוריך, ובפרט לא אם הם הקפידו להפוך את חייהם לסיפורים וסיפרו אותם בכישרון נדיר לערבב אמת ובדיה מתוך אדישות מוחלטת לעובדות.

האהבה השנייה היא המשכה של זו הראשונה, ועוסקת בזוג האוהבים שהיו לְהורים ובילדה שהייתה בתם. אהבתי את אמי ואת אבי ללא גבול, הם היו מובנים מאליהם בעיניי כפי שבגיל מסוים עונות השנה מובנות מאליהן, או היממה, או השעות, האחד היה לילה והאחרת יום, האחד נגמר כשהאחרת החלה, הייתי ילדתה וילדתו, אבל מאחר שגם הם רצו להיות ילדים, המצב הסתבך קצת מדי פעם. ויש עוד משהו. הייתי ילדתו וילדתה, אבל לא הילדה שלהם, מעולם לא היינו שלישייה: כשאני מעלעלת בערמת התמונות המונחת לפניי על השולחן, אין בה אף תמונה של שלושתנו יחד. הוא והיא ואני.

הקונסטלציה הזאת לא קיימת.

רציתי להיות מבוגרת מהר ככל האפשר, לא אהבתי להיות ילדה, פחדתי מילדים אחרים, פחדתי מהיצירתיות שלהם, מהיותם בלתי צפויים, מהמשחקים שלהם, וכדי לפצות על הילדותיוּת שלי נהגתי לדמיין שאני יכולה להתחלק ולהיות רבים, להפוך את עצמי לצבא של ליליפוטים, שבו כל אחד מאיתנו הוא בעל עוצמה – היינו קטנים, אבל רבּים. חילקתי את עצמי וצעדתי מהאחד לאחר, מאבי לאמי ומאמי לאבי, היו לי עיניים רבות ואוזניים רבות, הרבה גופים דקיקים, הרבה קולות גבוהים וכמה וכמה כוראוגרפיות.

האהבה השלישית. המקום. המרס, או יַאוּפָּדָאל, כפי שנקרא מאז ומעולם. זה היה המקום שלו, לא שלה, לא של הנשים האחרות, לא של הילדים, לא של הנכדים. זמן־מה היה נדמה שאנחנו שייכים לשם, כאילו זה המקום שלנו. אם נכון הדבר שלכל אדם יש מקום אחד משלו, וזה לא נכון, אבל אילו זה היה נכון, הרי זה המקום שלי, על כל פנים יותר שלי מהשם שניתן לי. לא היה מלחיץ להסתובב ברחבי המרס כפי שמלחיץ להסתובב בתוך השם שלי. זיהיתי את ריח האוויר והים והאבנים ואת האופן שבו עצי האורן התכופפו ברוח.

לתת שמות. לתת ולקחת ולהחזיק ולחיות ולמות עם שמות. הייתי רוצה מאוד לכתוב ספר בלי שמות. או ספר עם הרבה מאוד שמות. או ספר שכל השמות בו רגילים כל כך עד שהם נשכחים מיד, או שכולם נשמעים אותו הדבר עד שאי אפשר להבחין ביניהם. ההורים שלי נתנו לי שם (אחרי התלבטויות רבות), אבל לא אהבתי אותו. אני לא מזהה את עצמי בשם הזה. כשמישהו קורא בשמי, אני מזנקת בבהלה כאילו שכחתי להתלבש ונזכרתי בזה רק אחרי שיצאתי להסתובב בין הבריות.

בסתיו 2006 קרה משהו שבדיעבד ראיתי בו ליקוי מאורות – עלטה שיורדת.

האסטרונומית אַגלַאוּנִיקֶה, או אַגַנִיקָה מתֶסַלְיָה, כפי שהיא מכונה, חייתה הרבה לפני עידן הטלסקופ, אבל גם ללא מכשירים ידעה לחשב את הזמן המדויק להתרחשותם של ליקויי ירח.

אני יכולה למשוך אליי את הירח, אמרה.

היא ידעה לאן עליה ללכת ואיפה עליה לעמוד. היא ידעה מה יקרה ומתי. היא הושיטה את זרועותיה לשמים, והשמים השחירו.

ב'עצות לכלה ולחתן', פלוטרכוס מזהיר מפני מה שהוא מכנה מכשפות, כמו אגלאוניקה, ומעודד רעיות צעירות לקרוא, ללמוד ולהישאר מעודכנות. אישה ששולטת בגיאומטריה, הוא כותב, לא תחוש צורך לרקוד. אישה משכילה לא תתפתה למעשי שטות. אישה נבונה שבקיאה באסטרונומיה תצחק בקול אם אישה אחרת תנסה לספר לה שאדם יכול למשוך אליו את הירח.

איש אינו יודע מתי בדיוק חייתה אגלאוניקה. מה שאנו יודעים, ובזה גם פלוטרכוס הכיר, על אף האופן המתנשא שבו הוא מציג אותה, הוא שהיא ידעה לנבא את הזמן והמקום המדויקים של ליקויי הירח.

אני זוכרת בדיוק איפה עמדתי, אבל לא הייתה לי היכולת לנבא כל דבר שהוא. אבא שלי היה אדם דייקני. בילדותי הוא פתח את האורלוגין שניצב בסלון והראה לי את המנגנון שבתוכו. המטוטלת. משקולות הפליז. הוא דרש דייקנות מעצמו ומכל השאר.

בסתיו 2006 נותרה לו בקושי שנה לחיות, אבל לא ידעתי את זה אז. גם הוא לא. עמדתי מחוץ לאסם הבנוי מאבני גיר לבנות ודלתו בצבע אדום־חלודה וחיכיתי לו. האסם הוסב לאולם קולנוע, וסביבו היו שדות, גדרות אבן ובתים ספורים. במרחק־מה ממנו שכנה ביצת דֶמבָּה על מגוון העופות הגדול שבה – אנפה מסורטטת, עגורן, אנפה אפורה, חֶרְמֵשון גדול.

קבענו לראות סרט. עם אבא שלי כל יום, חוץ מיום ראשון, היה יום עם סרט. אני מנסה להיזכר באיזה סרט עמדנו לצפות באותו היום. אולי 'אורפיאוס' של קוקטו, עם תמונות החלום הכבדות שלו. אני לא יודעת.

'כשאני עושה סרט,' כתב ז'אן קוקטו, 'זו שֵינה, ובשינה אני חולם. רק לאנשים ולמקומות בחלום יש משמעות כלשהי.'

חשבתי וחשבתי איזה סרט זה היה, אבל אני לא מצליחה לזכור. נדרשות כמה דקות כדי להתרגל לחושך, נהג אבי לומר. כמה דקות. לכן קבענו להיפגש בעשרה לשלוש.

באותו היום הוא הגיע רק בשלוש ושבע דקות, כלומר באיחור של שבע־עשרה דקות.

לא היה כל סימן. השמים לא התקדרו. הרוח לא אחזה בעצים ולא טלטלה אותם. לא החלה סערה, והעלים לא הסתחררו ברוח. סִיטָה התעופפה מעל השדות האפורים לעבר הביצה; מלבד זאת שרר שקט, השמים היו מעוננים. הכבשים – באִי מכנים אותם טלאים ללא קשר לגילם – רעו במרחק־מה משם, כפי שעשו תמיד. כשאני פונה ומביטה סביבי, הכול נראה כרגיל.

אבא היה דייקן כל כך, עד שהדייקנות שלו חיה בתוכי עד היום. מי שגדלה בבית ששכן ליד מסילת הרכבת והתעוררה מדי בוקר לקול הרכבת השועטת על פני החלון, לרעד בקירות, בקורות המיטה ובמסגרת החלון, הרי גם אם לא תגור עוד בבית שליד מסילה, תתעורר מדי בוקר לצלילי הרכבת הרועמת.

זה לא היה 'אורפיאוס' של קוקטו. אולי סרט אילם. נהגנו לשבת איש בכיסאו הירוק ולהניח לתמונות, ללא ליווי נגינת פסנתר, לרצד על המסך הגדול. הוא אמר שכשהסרט האילם נעלם, אבדה איתו שפה שלמה. האם יכול להיות שצפינו ב'עגלת הרפאים' של ויקטור שֶסטְרוּם? זה היה הסרט האהוב עליו. בשבילו, יום אחד ארוך כמו מאה שנה בכדור הארץ. לילה ויום היה עליו לנסוע בדרכים בשליחות אדונו. הייתי זוכרת אילו צפינו ב'עגלת הרפאים'. הדבר היחיד שאני זוכרת בנוגע לאותו היום בדמבה, חוץ מהסיטָה שהתעופפה מעל השדה, הוא שאבי הגיע באיחור. התקשיתי להבין זאת ממש כפי שחסידותיה של אגלאוניקה התקשו להבין את היעלמותו של הירח. נשים שלפי פלוטרכוס לא היו בקיאות באסטרונומיה והתפתו להאמין לשטויות. אגלאוניקה אמרה: אני מושכת אליי את הירח, והשמים מתקדרים. אבי הגיע באיחור של שבע־עשרה דקות, והכול היה כרגיל, ובכל זאת דבר לא נשאר כשהיה. הוא משך אליו את הירח, והזמן השתבש. קבענו להיפגש בעשרה לשלוש, השעה הייתה שלוש ושבע דקות כשמכוניתו עצרה ליד האסם. היה לו ג'יפ אדום. הוא אהב לנסוע מהר ולהקים רעש גדול. הוא הרכיב משקפי שמש שחורים וגדולים שמסגרתם הזכירה כנפי עטלף. הוא לא נתן שום הסבר. הוא לא היה מודע לכך שאיחר. צפינו בסרט כאילו כלום לא קרה. זו הייתה הפעם האחרונה שצפינו יחד בסרט.

* * *

הוא הגיע להמרס ב־1965, כשהיה בן ארבעים ושבע, והחליט לבנות שם בית. המקום שבו התאהב היה חוף סלעי שומם, שצמחו בו רק כמה עצי אורן כפופים. הוא חש בבית מיד, ידע שזה המקום שלו, הוא התאים לרעיונות הכמוסים שטיפח בכל הנוגע לצורות, פרופורציות, צבעים, אור ואופקים. והיה משהו גם בצלילים שם. רבים חושבים שהם רואים תמונה, אבל הם בעצם שומעים אותה, כתב אלברט שווייצר בספרו בן שני הכרכים על באך. אין לדעת מה אבי ראה ושמע באותו יום על החוף, אבל הכול התחיל אז, כלומר, זה לא התחיל אז, הוא ביקר באי חמש שנים קודם לכן, אולי אז הכול התחיל, מי יודע מתי משהו מתחיל ומתי הוא נגמר, אבל למען הסדר הטוב, גם אם הוא חיצוני, אני אומרת: כאן החל הכול.

הם צילמו סרט באי, זו הייתה הפעם השנייה שהסריט שם, והיא, שכעבור זמן קצר הייתה לאמי, קיבלה את אחד משני התפקידים הנשיים הראשיים. בסרט קוראים לה אליסבט. בעשרת הסרטים שעשו יחדיו הוא העניק לה שמות רבים. אליסבט. אווה, אלמה, אנה, מריה, מריאנֶה, יֶנִי, מנואלה (מנואלה – זה היה כשהסריטו יחד סרט בגרמניה), אחר כך שוב אווה, ואחר כך שוב מריאנה.

אבל זה הסרט המשותף הראשון של הוריי, והם מתאהבים זה בזה כמעט מיד.

אליסבט, שלא כמו אמי, היא אישה שמפסיקה לדבר. בדקה השתים־עשרה של הסרט היא נשכבת במיטה, ובשל שתיקתה הלא־מוסברת היא נמסרת לטיפולה של האחות אלמה. המיטה עומדת באמצע חדר בבית חולים. החדר מרוהט בצניעות. חלון, מיטה, שידת לילה. הערב יורד, והאחות אלמה נמצאת בחדרה ומדליקה את הרדיו, קונצ'רטו לכינור במי מז'ור של באך, היא יוצאת, ואליסבט נשארת לבדה במיטתה.

באמצע הפרק השני של הקונצ'רטו המצלמה מוצאת את פניה של אליסבט ומתמקדת בה במשך כמעט דקה וחצי. התמונה הולכת ומתכהה, אבל היא מתכהה באטיות כזאת שכמעט לא מרגישים בה, על כל פנים לא עד שהתמונה כהה כל כך, עד שבקושי אפשר להבחין בפנים על המסך, אבל אז כבר התבוננת בהן זמן כה רב, עד שהן הוטבעו ברשתית שלך. אלה הפנים שלך. רק אז, אחרי דקה וחצי, היא מפנה את ראשה ממך, נושמת נשימה עמוקה ומניחה את ידיה על מצחה.

בהתחלה הפה הוא שמושך את תשומת לבי, כל מרכז העצבים בשפתיים ובאזור שסביבן, ואז, משום שהיא שוכבת, אני מטלטלת את ראשי מצד לצד כדי שאוכל לראות את פניה במלואן. וכשאני מטלטלת את ראשי, אני מרגישה כאילו אני נשכבת ומניחה את ראשי לצדה על הכר. היא צעירה מאוד ויפה מאוד. אני מדמיינת שאני אבא שלי המביט בה. אני מדמיינת שאני אימא שלי שמביטים בה. ואמנם התמונה הולכת ומתכהה, אבל נדמה לי שפניה מאירות, בוערות, מתפוגגות ממש לנגד עיניי. אני חשה הקלה כשהיא סוף־סוף מפנה את ראשה ומניחה את ידיה על מצחה.

ידיה של אימא ארוכות וצוננות.

* * *

ערב אחד לקח אבי את הצלם שלו למקום שבחר. כאן אולי אוכל לבנות בית, אמר, או משהו כזה. כן, אבל חכה רגע, אמר הצלם, בוא איתי קצת הלאה, אראה לך מקום יותר יפה. אם הולכים לאורך החוף, כפי שעשו באותו היום ב־1965, לא מגיעים לקצה הדרך, אין שם כֵּף הבולט לתוך הים, לא גבעה, לא קרחת יער או צוק תלול, שום תצורה גיאוגרפית או גיאולוגית המסמנת שכאן מתחולל שינוי בנוף; החוף הסלעי נמשך עד לקצה האופק, שום דבר לא מתחיל או נגמר. הוא רק נמשך הלאה. אילוּ שכן המקום ביער ולא על החוף, היו אומרים שאבי נלקח אל לב היער, וכאן, בדיוק כאן, החליט לגור. שני הגברים עמדו שם זמן־מה. כמה זמן? לפי הסיפור, די זמן כדי שאבי יגיע לכדי החלטה.

אם לנקוט נימה חגיגית, אפשר לומר שמצאתי את ביתי, אמר, ואם רוצים להישמע מבודחים, אפשר לדבר על אהבה ממבט ראשון.

כל חיי חייתי עם הסיפור הזה על בית ואהבה.

אבי הגיע למקום ותבע אותו לעצמו, קרא לו ביתו.

אבל השפה באה והפריעה בכל פעם שביקש להסביר למה דברים קרו כפי שקרו, ובסופו של דבר אמר: אם לנקוט נימה חגיגית, אפשר לומר שמצאתי את ביתי. ואם רוצים להישמע מבודחים, אפשר לדבר על אהבה ממבט ראשון.

אבל מה אם רוצים לדבר בקול רגיל? לא חזק מדי, לא שקט מדי, לא כדי לשכנע, לא כדי לפתות, לא כדי להגחיך, לא כדי לרגש? באילו מילים היה בוחר?

כמה זמן עמד שם? בין החגיגי למבודח, בין בית לאהבה? אילו היה עומד במקום זמן רב מדי ונעשה מודע ליראת הכבוד שהתעוררה בו, מודע לכך שהעניק לה שם – בית, אהבה – ודאי היה מתעורר בו הצורך להניד בראשו ולהמשיך הלאה. אני סולד מהשתפכויות רגשניות ומתיאטרון רע. אילו היה עומד זמן קצר מדי, סביר להניח שלא היה מניח למקום לכבוש את לבו ולספחו. כמה דקות, אולי. די כדי לשמוע את משב הרוח באורנים שהרוחות כבר כופפו, רוח בתעלות השמע, רוח במכנסיים, האבנים תחת הנעליים, היד ששיחקה במטבעות בכיס מעיל העור, צווחותיו הקולניות של השַלצֶדֶף שנשמעות כמו צופן מורס: בִּיק־ביק־ביק־ביק. אני מדמיינת לעצמי את אבי פונה לעבר הצלם ואומר: תקשיב, כל כך שקט פה.

ראשית: אהבה. ודאות אינטואיטיבית. אחר כך תוכנית. אסור לאלתר. לא. לעולם אין לאלתר. יש לתכנן עד הפרט הקטן ביותר. זו שתהיה אמי היא חלק מהתוכנית. הוא יבנה בית והיא תגור בבית איתו. הוא לוקח אותה למקום, מראה לה ומצביע. הם מתיישבים על אבן. בעצם, אני חושבת שהיא זו שאומרת: תקשיב, כל כך שקט פה. הוא לא היה אומר את זה, לא לה, לא לצלם. באי היו אלפי צלילים. לעומת זאת, הוא פונה אל זו שתהיה אמי ואומר: אנחנו קשורים זה לזה עד כאב. זה נשמע לה יפה. ומייסר קצת. ומבלבל. ואמיתי. ואולי נדוש קצת. הוא היה בן ארבעים ושבע והיא הייתה צעירה ממנו בעשרים שנה כמעט. כעבור זמן־מה היא נכנסת להיריון. צילומי הסרט הסתיימו מזמן. בניית הבית בעיצומה. במכתבים שהוא כותב לה הוא מביע דאגה בגלל הפרש הגילים הגדול ביניהם.

נולדתי מחוץ לנישואים, וב־1966 אנשים עדיין זקרו גבה. לא חוקית. ממזרה. השפה הנורווגית עשירה במילים נרדפות לתיאור ילדים כאלה. זה לא היה חשוב. לא לי. הייתי צרוֹר בזרועותיה של אימא. גם לאבא שלי זה לא היה חשוב. עוד ילד, פחות ילד. היו לו שמונה עוד קודם, והיה לו שם של במאי מהגיהינום (לא לגמרי ברור מה זאת אומרת) ושל דון ז'ואן (ברור למדי מה המשמעות). אני הייתי התשיעית. היינו תשעה. אחי הבכור מת כעבור שנים רבות מלוקמיה, אבל באותם ימים היינו תשעה.

על אימא, לעומת זאת, הביטו בהשתוממות. עשו זאת משום שהייתה אישה. מה שהבריות אמרו עליה היה חשוב לה למדי. היא אהבה את ילדתה. ככה זה אצל אימהות. היא תפחה ונשאה אותה ברחמהּ. אֶת הממזרה. אבל היא גם התביישה. היא קיבלה מכתבים מאנשים זרים. הילדה שלך תישרף בגיהינום.

בעלה הראשון של אימא נכח בלידתי. הוא היה רופא, ולדברי עמיתיו היה חיוני מטבעו ועליצותו מידבקת. אימא שלי סיפרה שהלידה לא הכאיבה לה, אבל היא צעקה למען הרושם, ושהוא, כלומר הרופא, רכן מעליה וליטף את שערהּ ואמר ששש, ששש, הכול בסדר. הוא ידע שהתינוקת אינה שלו, גם הוא וגם אמי מצאו להם בני זוג אחרים, אבל הם עדיין לא הספיקו להתגרש. על פי החוק הנורווגי, הייתי בעצם הבת שלו. התינוקת – 2.8 ק'ג, גובה 50 ס'מ, נולדה ביום שלישי – בת של רופא, ובמשך כמה חודשים היה שם המשפחה שלי – או שלה – לוּנד. בתצלומים לחייה שמנמנות, עגלגלות. אני לא יודעת עליה יותר מדי. היא נראית מרוצה בזרועות אמהּ. עדיין לא העניקו לה שם פרטי. היא גרה באוסלו עם אמהּ, בדירה הקטנה בדְרַמֶנְסְוָואיֶן 91 שאמהּ חלקה עם בעלה, הדירה שכעבור שנים אחדות עברה לידי סבתה. רבים ממכתביו של אביה היו ממוענים לדְרַמֶנְסְוָואיֶן 91. באחד מהם, שנכתב על נייר מכתבים צהוב של מלון, סְטַדְסְהוּטֶלֶט בעיר וֶקְשֶה, כתוב:

יום שלישי בערב

מכתב אפור־שחור

המלון טוב וכולם נחמדים ואני חש בדידות קוסמית…

יום רביעי בבוקר

עכשיו בוקר, עץ סתווי עומד מחוץ לחלוני והכול יותר טוב היום… השיתוק הרפה ממני. החלטנו לכתוב על כל מחשבותינו, ולכן עליי להסביר מחשבה קודרת מאוד שחלפה במוחי הלילה. מדובר בעיקר במצבי הגופני. במובן כלשהו אני תשוש למדי. עבדתי כל כך הרבה בחיי שההשלכות מתחילות להיות מורגשות. למען האמת, אין הרבה ימים רצופים שבהם אני מרגיש בריא. הדבר שמפחיד אותי ומעורר בי הכי הרבה חרדה הוא תחושת הסחרחורת, סימני החולשה, מעגל של תחושות לא נעימות ששיאן בחום גבוה ובדיכאון. סביר להניח שההיסטריה שלי תורמת לכל זה… באופן מגוחך אני נבוך ביותר ומתבייש בשל הייסורים הללו שאיני יכול לעשות לגביהם כמעט דבר. אני חושב שזה קשור לבעיה של הקשר בין גבר מבוגר לאישה צעירה.

יום אחד נאלצו האם, האב והרופא להיפגש בבית המשפט בנורווגיה ולהבהיר את עניין האבהות. כולם הסתדרו זה עם זה מצוין. האווירה הייתה טובה כל כך, עד שהיה אפשר לטעות ולחשוב שהמפגש באולם בית המשפט הוא מסיבה קטנה. היחיד שלא שיתף פעולה, לדברי האב, היה השופט הנורווגי בעל הפנים הארוכות והפה הדק, שהם נאלצו להסביר לו את הנסיבות שוב ושוב. מי בעצם קיים יחסי מין עם אמהּ של הילדה, ומתי? אחרי יום ארוך בבית המשפט חשבה האם שזה הרגע המתאים לשתות כוס שמפניה. לא, אי אפשר. אביה של התינוקת היה מוכרח למהר חזרה לתיאטרון בסטוקהולם, ולבעל מספר אחת חיכתה משמרת לילה בבית החולים. אז אולי כוס יין? מגיע להם, לא? על כל פנים, מגיע לה. לחכות לערב ולקוות שהתינוקת תישן כל הלילה. לשכב לצד התינוקת במיטה בדירה בדְרַמֶנְסְוָואיֶן 91 ולקוות שלא תתעורר ותצרח. לפעמים הילדה בוכה כל הלילה, ובלילות כאלה היא אינה יודעת מה לעשות, מה לא בסדר. כואב לתינוקת? היא חולה? היא עומדת למות? למי אפשר להתקשר? מישהו יכול לקום, לצאת לשלג ולחושך ולבוא הנה? בבוקר באה האומנת, היא עוטה סינר ושביס אחיות, בעיניה מבט שיפוטי במקצת, כך נדמה לאֵם, החוששת לאחר לעבודה וחוששת לפגוע באומנת שרוצה לדבר על כל מיני דברים. אני כל כך עייפה. אני מאחרת. אולי פשוט תהיי בשקט ותיתני לי ללכת. רק כעבור שנתיים תוטבל הילדה בכנסייה, אבל באותו היום בבית המשפט היא מקבלת את שם משפחתה של אמהּ, וכשאמהּ ואביה נפגשים, או מדברים בטלפון, הם קוראים לה התינוקת ופרי אהבתנו ומשתמשים במילים בשוודית ובנורווגית המתארות דברים רכים – קצפת, עלה קטן של אֶדֶר, פשתן, שבנורווגית נקרא 'לין', ושם התואר רך, שבשוודית הוא 'לֵן'.

אמהּ ואביה היו בני זוג במשך חמש שנים, וחלקים גדולים מהזמן הזה בילו בהמרס. עכשיו הושלמה בנייתו של הבית. שתי נשים טיפלו בבתם, לאחת קראו רוּסָה ולאחרת סירי. האחת הייתה עגלגלה, האחרת רזה. לאחת היה בוסתן תפוחים, לאחרת בעל שזחל על ארבע והרשה לילדה לרכוב על גבו בשעה ששר, הֵי דִיוֹ דִיוֹ ואַי אַי אַי הוֹיסָה! ב־1969 עזבה האם את המרס ולקחה איתה את בתה. כעבור ארבע שנים, ביום קיץ בשלהי יוני, הילדה חזרה. היא באה לבקר את אביה. היא לא שמחה לעזוב את אמהּ, אבל זו הבטיחה שתתקשר אליה מדי יום.

דבר לא השתנה למעט העובדה שעכשיו גרה שם אינגריד. הכול נשאר כשהיה כשהאם והילדה עזבו, האורלוגין תקתק וצלצל בכל חצי שעה ושעה עגולה, אור זהוב שטף את קירות האורן וצייר פסים על הרצפה. האב כרע מול הילדה ואמר בזהירות: אני מניח שרק לאימא מותר לגעת בך.

היא הייתה קטנה ורזה ובאה להמרס מדי קיץ מצוידת בשתי מזוודות גדולות, ואלה נשארו ברחבה בחוץ עד שמישהו הכניס אותן הביתה. היא יצאה מהמכונית, רצה סביב הרחבה, נכנסה לחדרה ושבה ויצאה לרחבה. היא לבשה שמלת קיץ כחולה שהגיעה עד החלק העליון של ירכיה. אביה שואל: מה יש לך במזוודות? איך ייתכן שלילדה כל כך קטנה יש שתי מזוודות כל כך גדולות?

אורכו של הבית שלו הוא חמישים מטר והוא הלך והתארך, נדרש זמן רב ללכת מהקצה האחד לאחר. בתוך הבית היה אסור לרוץ. הוא ריהט והרחיב אותו קצת מדי שנה, הבית גדל לאורך, לעולם לא לגובה. לא היו בו מרתף, לא עליית גג, לא מדרגות. הילדה נשארת שם כל חודש יולי.

הוא חושש לקראת בואה, שלום, שלום, הנה ילדה מתרוצצת ברחבה, רגליה גפרורים וברכיה גרומות, או שהיא רוקדת ריקוד, הילדה הזאת נמצאת כמעט תמיד באמצע איזו כוראוגרפיה סבוכה. לפעמים, כשהוא משוחח איתה, היא לא עונה לשאלה שנשאלה, אלא מתחילה לרקוד, או שהיא נעמדת מולו זקופה וכמו זורקת לעברו את הכפפה, ובתגובה הוא מחייך, מה עכשיו? מה אומרים? מה עושים? הילדה חוששת מהשהות הרחק מאמה, אבל שמחה לקראת הביקור אצל אביה, לקראת כל מה שהופך את המקום הזה למה שהוא, הבית, האי, החדר שלה עם הטפט הפרחוני, הבישול של אינגריד, המישורים הרחבים וחוף חלוקי האבן והים המשתרע ירוק ואפור בין האי של אביה לברית המועצות (אם מגיעים לשם בטעות לעולם לא חוזרים הביתה), ושהכול בדיוק כמו שהיה ויהיה גם בעתיד. לאביה יש כללים. היא מבינה אותם. הכללים הם אל'ף־בי'ת שהיא לומדת עוד לפני שהיא לומדת את האל'ף־בי'ת האמיתי, אָלֶף היא אלף ובֵית היא בית, היא לא צריכה לשאול, תָי'ו במקום שבו הייתה תמיד, היא יודעת איפה תי'ו, רק לעתים רחוקות אביה כועס עליה. לעתים הוא כועס מאוד, יש לו מזג מחורבן, אומרת אמה, הוא יוצא מכליו ושואג, אבל הילדה יודעת איפה הכעס וחומקת ממנו. היא דקיקה. דקיקה כמו סרט צילום.

אמה מדברת עם אביה בטלפון, נסערת משום שהוא אינו מרשה לילדה לשתות חלב. הוא מאמין שהחלב מסוכן לבטן. אביה מאמין שדברים רבים מסוכנים לבטן. אבל אולי במיוחד חלב. אמה טוענת שחלב וילדים הולכים יד ביד. כולם יודעים את זה. מה שאביה אומר על חלב נוגד את הידע האלמנטרי בנוגע לדברים החשובים לילדים. וחוץ מזה, אומרת אמה, הוא לא מעורב בכלל בגידולה של הילדה, אבל על זה, דווקא על זה, יש לו פתאום דעה, קולה של אמה מעט צורם, כל הילדים צריכים לשתות חלב, ובמיוחד הילדה, שהיא כל כך רזה… ככל הידוע לי, זה הוויכוח היחיד שמתנהל בין האם לאב בנוגע לגידולה של הילדה.

שינוי. הפרעות. שלום, שלום. בואי נראה אותך. גדלת. יפית. ואז הוא אולי מצמיד אלה לאלה את אגודליו ואת שתי האצבעות המורות, יוצר מסגרת ומתבונן בה מבעד למסגרת. הוא עוצם את עינו האחת ומתבונן בה באחרת. מצלם תמונה. ממסגר אותה באצבעותיו. היא עומדת בלי ניע ומביטה לתוך הריבוע בארשת חמורה. זו לא מצלמה אמיתית – אילו הייתה מצלמה אמיתית, הייתה מתפתלת ותוהה איך תיראה בתמונה.

להיתלש מעיסוקיך בידי ילדה. ילדה שמונעת ממך לעבוד בנחת, להמשיך בכתיבה. אבל רק עכשיו, בדיוק ברגע שהיא מגיעה עם שתי המזוודות שלה אחרי שלא התראו שנה, רק עכשיו הוא נתלש מעבודתו. היא רוקדת על הרחבה. הוא הופך את ידיו למצלמה ומתבונן בה מבעד לעינו הפקוחה. אני לא יודעת מי מכניס את המזוודות פנימה. או פורק אותן. או תולה את השמלות ואת המכנסיים הקצרים ואת חולצות הטריקו בארון הקטן בחדרה. זו כנראה אינגריד. בקרוב יוכל לחזור לחדר העבודה שלו (השוכן בקצה האחד של הבית, החדר שלה באחר) ולהמשיך בעבודתו.

אמה של הילדה, זו האחראית לה בכל חודשי השנה חוץ מיולי ומאמינה ששתיית חלב טובה לילדים, רוצה גם היא להסתגר בחדר ושיניחו לה לנפשה, גם היא רוצה לכתוב, היא רוצה כללים ואל'ף־בי'ת בדיוק כמו אביה של הילדה. אבל היא אינה מצליחה בכך. האל'ף־בי'ת של האם משתנה כל הזמן, הילדה אינה מסוגלת ללמוד אותו אף על פי שהיא מנסה. אָלֶ'ף עלולה להפוך פתאום ללמ'ד. זה בלתי נתפס. אל'ף הייתה אל'ף, ופתאום הפכה ללמ'ד או לקו'ף או לשי'ן. אמה ניסתה לשבת בכל החדרים בבית, אבל זה לא הולך. הפרעות בכל מקום.

העצבים שלי מתקרזלים, היא נוהגת לומר.

כשהעצבים של אמה מתקרזלים, מוטב לשמור על שקט מוחלט.

האם והילדה גרות בבית גדול בעיירה סְטְרֶמֶן ליד אוסלו. הן גרות גם במקומות רבים אחרים. אבל תחילה הן גרות בבית גדול בסטרמן. בגינה יש בית בובות. הילדה חרתה את שמה בקיר בית הבובות. לא משנה באיזה חדר אמה יושבת, הילדה תמיד נכנסת ומבקשת משהו. היא רוצה לצייר. היא רוצה לשאול משהו. היא רוצה להראות משהו. היא רוצה לרכוב על אופניים. היא רוצה להסתרק. היא רוצה לרקוד. היא רוצה לשבת בשקט מוחלט ולא להוציא הגה, מבטיחה, מבטיחה, אף מילה. היא רוצה לרקוד עוד. לבסוף לא נותרים עוד חדרים בבית שבהם אמה יכולה לעבוד ללא הפרעה, והיא מסדרת לה חדר במרתף (הבית בסטרמן, בניגוד לבית בהמרס, גדל לעומק ולא לאורך). אבל הילדה מוצאת אותה גם שם. את האם במרתף. אמה רוצה לכתוב ספר, אבל לא מצליחה. הילדה מוצאת אותה בכל מקום, ואמה מאבדת את הריכוז. וכשיוצאים מריכוז, מסבירה אמה, כמעט לגמרי בלתי אפשרי למצוא אותו שוב.

עם אמה הכול היה הרבה פחות צפוי מאשר עם אביה. זה היה קשור בנסיבות החיים. אביה ימות ראשון, זה בוודאי יהיה עצוב מאוד, אבל לא לחלוטין בלתי צפוי, מאחר שהוא זקן כל כך הם התכוננו למותו, הילדה וגם אביה היו מודעים לזה, ולכן נפרדו זה מזה בצער מדי קיץ. הם היו טובים בזה. להיפרד מאמה היה עניין אחר לגמרי. הילדה הייתה צועקת בקול, והאם הייתה מצמידה את הילדה לגופה, אל תבכי, תהיי ילדה גדולה ואל תבכי, מחבקת אותה בחוזקה, מביטה סביבה, מנסה להדוף את ידיה של הילדה, שנאחזו בחלקים שונים בגופה. מי רואה את זה? אמה תמיד ערה למה שאחרים רואים וחושבים. הילדה הצורחת הזאת. הילדה הרזה כמו שלד שמפיקה כל כך הרבה צלילים צורמים.

אביה נהג לומר לאמה שהיא הסטרַדיוַוריוס שלו. כלומר: כלי נגינה משובח בעל צליל גדול ועשיר. אמה אימצה את המילים הללו אל לבה וחזרה עליהן, הוא אמר שאני הסטרדיווריוס שלו.

היא הכינור שלי.

אני הכינור שלו.

זו דוגמה לכך שגם אמה וגם אביה לא עמדו בפיתוי המטפורות. לאיש מהם לא היה אכפת, או שאיש מהם לא ידע, שנערכו כמה מחקרים שחשפו שהצליל שהסטרדוויריוס משמיע אינו טוב יותר מצלילם של כינורות אחרים שאליהם אפשר להשוות אותו.

ולעומת זאת, מה אפשר לומר על מחקרים כאלה? תמיד יש מישהו בקהל שלוחש: אני מבין איך הוא עושה את זה, הוא מרמה, הוא לא באמת קוסם, האיש הזה.

אבל מה יצרו פה אמה ואביה? תקשיבו: זאת הילדה! דבר אחד בטוח, זה לא סטרדיווריוס. זה אולי עוגב קטן ולא מכוון, שעומד וצורח כי האֵם צריכה לנסוע. וכל ההידבקות הזאת – מה זה? אולי הילדה לא בריאה בנפשה? ואיזו מין אימא נוסעת ועוזבת את בתה שוב ושוב ושוב? (אנשים נעצו מבטים מאשימים באמה, מעולם לא באביה). לאמה היה אכפת מה אנשים רואים וחושבים, אבל לילדה לא היה אכפת. היא לא שמה לב למבטים. היא נאחזה באמה. המחשבה שלא תראה אותה שוב הייתה בלתי נסבלת. היא דמיינה כל מיני דרכים למות. בראש ובראשונה את מותה של אמה. ומותה שלה, תולדה מובנת מאליה של מות אמה. זה עלול לקרות בכל רגע – אמה עלולה למות ממחלה, בתאונת דרכים או בהתרסקות מטוס, או שהיא עלולה להירצח. אמה שנסעה בכל רחבי העולם עלולה ללכת לאיבוד בארץ שמתחוללת בה מלחמה ולהיפגע מכדור תועה. הילדה לא תוכל לפעור בתוך עצמה חור גדול דיו להיעלם בו אם אמה תמות. היא אהבה את אמה יותר מכול. לא שחשבה על אהבה – על המילה עצמה ועל המשמעות שלה. אם מישהו היה שואל אותה על אהבה, הייתה אולי אומרת שהיא אוהבת את אימא, את סבתא ואת ישו (כי אמה וסבתה אמרו שישו אוהב אותה), ואת החתולים, אבל שאת אימא היא הכי אוהבת. היא התגעגעה לאמה כל הזמן, גם כשאמה הייתה באותו החדר. אהבתה של הילדה הייתה יותר מכפי שאמה הייתה מסוגלת לשאת. האֵם לא העלתה על דעתה שזה יהיה עניין מסובך כל כך, להביא ילד לעולם. זרועות ורגליים ושיניים גדולות וצלילים צורמים. היא נהנתה מההורות בעיקר כשהילדה ישנה. ילדה מתוקה שלי. אבל כשכולם היו ערים, זה היה יותר מדי. ילדה שנדבקת. אהבה דביקה. דומה היה שהילדה מבקשת לחזור לתוכה. אמה לעולם לא תודה שההידבקות הזאת עלתה לה על העצבים, היא עצמה הייתה מלאה כולה בכמיהות נואשות – בשאלות, כגון מי היא רוצה להיות ומי היא עכשיו ומה היא האהבה ומה היא אמורה להיות. כמיהתה העמוקה ביותר הייתה להיות נאהבת ללא תנאי ובה בעת שיניחו לה לנפשה. אבל היא לא אמרה זאת לאיש. מביש ואנוכי לרצות אהבה ללא תנאי ובה בעת לבקש שיניחו לה לנפשה. מחיצות אטומות הפרידו בין כל החדרים שבאמה, חדרים קודרים ומוזהבים.

* * *

דבר לא השתנה בהמרס. ליתר דיוק, השינויים התרחשו טיפין־טיפין עד שלא היה אפשר להבחין בהם, וזמן רב מאוד – עד שאביה הגיע באיחור של שבע־עשרה דקות בלי שאפילו ישים לב לזה בעצמו, ובכך הודיע שעכשיו זה הסוף – חייתה הילדה בתחושה שכפי שהדברים נראים ברגע זה, כך תמיד היו. סדר ודייקנות. הכיסאות עמדו במקום שבו תמיד עמדו. התמונות היו תלויות במקום שבו תמיד היו תלויות. עצי האורן מחוץ לחלונות נשארו עקומים כשהיו. לאינגריד הייתה צמה ארוכה וחומה שהיטלטלה הלוך ושוב על גבה כשעברה בין חדרי הבית וניקתה אבק או התפיחה כריות. בהדרגה החלו גם דניאל ומריה לבוא להמרס בזמן שהילדה שהתה שם. הם היו גדולים ממנה, אבל עדיין ילדים. הם באו בקיץ. וכך זה היה: ימים ולילות בבית הנמוך והארוך המוקף בים, באבנים, בסרפדים, בפרגים ובמישורים שוממים שנראו כמו סָוָואנוֹת אפריקאיות. כל קיץ היה דומה לקודמו. מדי ערב בשעה שש אכלו הילדה והמשפחה בהמרס ארוחת ערב במטבח. אינגריד הכינה את האוכל, והוא תמיד היה טעים. אחרי ארוחת הערב ישבו זמן־מה על הספסל שנצבע בבַּיְיץ חום והשקיף על כביש הגישה המכוסה בחצץ. בשביל עמדה מכונית, בהמשך עמדו שם שתי מכוניות, וכעבור זמן־מה גם ג'יפ אדום. מאחורי מחסן האופניים השתרע היער ובו שלושת השבילים. כאן, שעונה על העמוד הצבוע בבייץ חום, העמוד שהחזיק את הגגון הקטן במקומו, הציתה אינגריד את הסיגריה היומית שלה.

הספסל הצבוע בבייץ חום היה חמים ומחוספס במקצת – אם שפשפת עליו את ידך היו שבבי עץ ננעצים בכף היד. הבית נבנה מעץ ומאבן, וסביבו גדר אבן. כשהמבוגרים קראו בערב את העיתונים הייתה הילדה יורדת לבדה לים. חוף חלוקי האבן שצורתו צורת גל נטה בשיפוע, וכשירדה והגיעה עד לקו המים הייתה מסתובבת ומביטה מעלה אל הבית ואל חומת האבן. ברגעים אלה כמעט נעלם הכול, נבלע בערפל של אור ואפור, אבן ושמים, הלבין בשמש הקיץ, הזמן, היום, כאילו כיסה מישהו את הכול בגלימה של רואה ואינו נראה, ועם זאת לא לגמרי בלתי נראה, מסגרות החלונות והדלתות נצבעו בגון הדרדר הכחול, ואותן היה אפשר לראות, עמד שם בית, הוא לא היה יכול להסתתר לגמרי.

מדי פעם אמר מישהו: למה אנחנו לא יושבים בצד היפה של הבית, הצד שממנו נשקף נוף יפה של הים והאור המשתנה באופק? ולמרות זאת הם הוסיפו לשבת בקדמת הבית, על הספסל הצבוע בבייץ חום, בשעה שאינגריד נשענה על העמוד ועישנה. היה נדמה שכולם משתתפים בעישון הסיגריה הבודדה הזאת.

לאביה היה חדר עבודה והוא ישב בו מדי יום וכתב, אני יכול רק להתגאות בכך שתמיד הייתי חרוץ, אמר. הילדה קראה לחדר העבודה המשרד, ובערבים נהפך המשרד לקולנוע. אביה הוציא מסך לבן מתוך מזוודה שחורה, האורות כבו והיה אפשר להתחיל בהקרנה. המזוודה השחורה הייתה ארוכה כל כך עד שכשהייתה סגורה נראתה כמו ארון מתים – ארון מתים לאדם רזה מאוד, מקלון. המזוודה נסגרה בלחצנית, הייתה לה ידית כמו של מזוודה רגילה או תיק יד, והיא עמדה על מעמד שנבנה במיוחד בחדר העבודה.

אביה פתח את המזוודה וארון המתים הפך למסך קולנוע, לבן כחלב וגדול כל כך עד שכיסה את הקיר כולו כמפרש מתוח.

בחדר קטן, שהופרד מהמשרד בקיר זגוגית, ניצבו המקרנים. בשנים הראשונות שימש אביה עצמו בתפקיד המקרין, אבל עם הזמן למד ממנו בנו דניאל את המלאכה וקיבל ממנו עשר קרונות עבור כל הקרנה. לילדה היה אסור לגעת במקרנים, זה היה אסור יותר מלהרעיש בזמן מנוחת הצהריים, אסור יותר מלהשאיר את הדלתות בהמרס פתוחות או לשבת ברוח פרצים, אסור בערך כמו לאחר. איש לא איחר בהמרס. אבל גם אם היינו הכי דייקנים בעולם – קובעים זמן ובאים בדיוק בשעה האמורה – נהגנו לומר: סליחה שאיחרתי. זו הייתה הברכה האופיינית להמרס, קלה לזיהוי ממש כמו צווחות שחפים בקיץ: סליחה שאיחרתי! ואם משום־מה התעכבנו בכמה שניות, אמרנו: סליחה על האיחור. תוכלו לסלוח לי? אין לי שום תירוץ! אבל זה כמעט אף פעם לא קרה.

בשנים הראשונות זוכה הילדה להקרנה פרטית בשעה שש וחצי. היא יושבת בכורסה הגדולה והבלויה ורגליה מונחות על הדום. המזוודה השחורה פתוחה והמסך נמתח. היא רזה כמו זֶרֶד. שערה ארוך ומפוצל בקצוות ושיניה בולטות. אביה מכבה את האור, סוגר את הדלת ויוצא מהחדר.

'מוכנה?' הוא קורא מבעד לדלת.

'מוכנה,' עונה הילדה.

תריסים מכסים את חלונות המשרד, חושך מוחלט, דממה.

'נכנסת רוח, קר לך?'

'לא.'

'אז מתחילים!'

אבל פתאום, אחרי שהילדה כבר מזמן החלה לצפות בסרטים עם המבוגרים, אביה מחליט לשפץ את האסם הישן ששכן במרחק־מה מאחורי שיחי הלילך בדֶמְבָּה. בקיץ שבו מלאו לילדה תשע היה הסינמטוגרף מוכן, אבל איש לא קרא לו הסינמטוגרף אלא הקולנוע, והייתה לו דלת כבדה בצבע אדום־חלודה ובה חור מנעול גדול שאור זרם בעדו. בבית הקולנוע היו חמישה־עשר מושבים – כיסאות רכים בגוון ירוק־יער – ושני מקרנים משוכללים ביותר בגוון ירוק־ים זמזמו חרישית בעלטה מאחורי חלון זכוכית קטן.

בבית בהמרס הייתה מרפסת ובה שלוש דלתות: דלת אחת הייתה הכניסה הראשית שהובילה ישר אל הספסל שנצבע בבייץ חום, דלת נוספת הובילה פנימה אל הבית והשלישית אל הגינה, שהייתה מוקפת בחומת אבן. בגינה נבנה אגף לאורחים, והיו בה גם חדר כביסה, שיח ורדים וברֵיכת שחייה.

בקיצים הראשונים נהנתה הילדה יותר מכול לבלות בארון הייבוש בחדר הכביסה. האוויר בו היה חם ודחוס, ועל הרצפה תחת מוטות התלייה היה שטח קטן שהיא יכלה להצטנף בו. בארון הייבוש נתלו בגדיהם המכובסים של אינגריד ושל אביה, והם נטפו מים או העלו אדים. לאביה היו פיג'מות מפוספסות, חולצות פלנל ומכנסי קורדרוי חומים. בגדיו תפסו הכי הרבה מקום. אינגריד הייתה קטנה ומסודרת ולא היו לה פרטי לבוש רבים: רק כמה חצאיות וחולצות. מפעם לפעם הייתה שמלתה הכחולה של הילדה תלויה בקצה אחד המוטות.

היא הייתה שחיינית טובה והייתה מסוגלת לבלות שעות בבריכה, אמר אביה, הוא תמיד הגזים, לא שעות, אמרה הילדה. לפעמים היה יוצא לגינה ואומר: השפתיים שלך כבר כחולות לגמרי, צאי מהבריכה מיד, הוא חשש שהילדה תצטנן והוא יידבק ממנה, ולכן קטע את יום העבודה שלו כדי להוציא אותה מהמים.

כל החלונות בבית היו צריכים להישאר סגורים, גם בימי קיץ יפים. אביה פחד מזבובים ומרוח פרצים. השיחות עם אביה נפתחו לרוב כך:

'נכנסת רוח, קר לך?'

'לא.'

'את בטוחה?'

'כן.'

'אני לא רוצה שתצטנני.'

'אני לא מצוננת.'

'אני יודע, אבל אני לא רוצה שתצטנני.'

אבל בדרך כלל הורשתה הילדה לשחות בבריכה כאוות נפשה. אביה ישב במשרדו ועבד, אינגריד הייתה שקועה בעבודות הבית, ואילו דניאל ישב בחדרו והתעסק בדברים שבנים גדולים מתעסקים בהם – הילדה לא התעניינה בהם במיוחד. וכשסיימה לשחות בבריכה הייתה מתגנבת לארון הייבוש. הכי נוח היה לה כשלא היה מלא בבגדים, כי כשבגדים היו תלויים על כל המוטות כמעט לא היה מקום לילדה, וככל שהיו יותר בגדים כך נעשה שם חם, לא רק חם, אלא גם הביל כמו בג'ונגל; כשארון הייבוש היה מלא היה עליה לזחול וכמעט להידחף פנימה, ואם הבגדים עדיין היו רטובים, שרוולי החולצות, רגלי המכנסיים ושולי השמלות היו סוטרים בפניה ובגופה, כאילו לשונות גדולות של חיות מלקקות את כולה.

יום אחד פתחה אינגריד את הדלת וגררה אותה החוצה. היא אמרה שמסוכן לשבת בארון הייבוש. לאינגריד היה שיער יפה. כמעט תמיד היה קלוע לצמה, אבל לקראת מסיבות הייתה מסלסלת אותו בבוקר בעזרת רולים כדי שתוכל לפזר אותו בערב. שערה הגלי היה צונח על גבה.

דברים רבים היו מסוכנים. כל הדברים הרגילים, כמובן, כמו להכניס את הראש לשקית ניילון (מוות בחנק), להסתובב בתחתונים, בבגד ים או בחלק תחתון של ביקיני רטובים (מוות מדלקת בדרכי השתן), תלישת קרציות מהעור בכיוון הלא־נכון (מוות מאלח דם), שחייה לפני שחלפה לפחות שעה מאז הארוחה (מוות בשל פרכוסים), נסיעה בטרמפים עם זרים (מוות בעקבות חטיפה, אונס, רצח), קבלת ממתקים מזרים (מוות מהרעלה וסכנת חטיפה, אונס, רצח) – אבל היו גם סכנות שהיו ייחודיות להמרס: אסור לגעת בפסולת שנסחפה לחוף מתחת לבית, בקבוקים של משקאות חריפים, חפיסות סיגריות, בקבוקי שמפו, קופסאות שימורים עם תוויות בשפות זרות, אותיות זרות, לא לגעת, לא לרחרח, ובשם אלוהים לא לשתות (מוות מהרעלה), לא לשבת ברוח פרצים (מוות מצינון), לא להצטנן (מוות בשל גירוש מהמרס), לא לשבת בארון הייבוש (מוות מחנק ואולי גם ממכת חשמל), לא לבוא באיחור (אם באת באיחור המוות הוא בגדר נחמה, המוות היה כנראה התירוץ הקביל היחיד להיעדר דייקנות). תנו לילדה הזאת מפה, והיא תלך בעקבותיה – והיא לא מפרה אף אחד מהכללים, חוץ מזה האוסר ישיבה בארון הייבוש. אינגריד הזהירה אותה כמה פעמים, ולמרות זאת התגנבה הילדה פנימה והניחה לחום לאפוף אותה. עד אותו היום שבו מצאה דף צהוב עם שורות על דלת ארון הייבוש, ועליו כתב אביה באותיות גדולות: אזהרה! אסור לילדים לשהות בארון הייבוש לאחר השחייה בבריכה!

אביה דיבר שוודית יפה, ולעתים קרובות נהג לפי המסורת ופנה אל הילדה בגוף שלישי: מה שלום בתי היום? בשיחה לא היה משתמש במילים אנגליות, אלא אם כן דיבר על בריכת השחייה שלו, שבה היה גאה ביותר. Swimmingpoolen, כך כינה אותה בתערובת של אנגלית ושוודית. הבריכה השתרעה בדשא כמו גברת מזדקנת, מהודרת ומקושטת בתכשיטים בשמלה כחולה־ירקרקה שמגיעה עד הרצפה. אורכה של הבריכה היה שישה מטרים ועומקה שלושה מטרים בנקודה העמוקה ביותר, צורתה מלבנית, וכן – צבעה היה כחול־ירקרק וריחה ריח כלור, ובלילה היו צרעות נופלות לתוכה ושוקעות לקרקעית או צפות על פני המים וזוחלות – ועכבישים וחיפושיות ופרות משה רבנו ואצטרובלים שנפלו מהעצים ולפעמים ציפורים. מדי בוקר היה צריך ללכוד ברשת את כל מה שנפל. דניאל קיבל עשר קרונות גם על העבודה הזאת. מוקדם, מוקדם בבוקר רבצה שם הגברת המזדקנת ונצנצה, שורצת כולה יצורים זוחלים, על פני המים ובקרקעית, מוקפת בעשב גבוה ובעצי אורן גבוהים – כתם כחול־ירקרק ומאיר במפה.

שמעתי את אבי משוחח באנגלית עם עיתונאים וסטודנטים לקולנוע מבריטניה ומארצות הברית, והוא דיבר במבטא כבד, סָפֵק־שוודי ספק־גרמני ספק־רוסי ספק־אמריקאי, סאונד ג'אזי שאינו מזכיר דבר ששמעתי בעבר, ושאינו אופייני לו כלל – Yes, yes, as Faulkner once said, the stories you tell, you never write (כן, כן, כמו שפוקנר אמר פעם, את הסיפורים שאתה מספר לעולם אינך כותב). נורווגית הייתה בעיניו שפה יפה, ולעתים קרובות חזר על המילה buskedrasse, שאינה קיימת בשפה הנורווגית, משום שחשב שפירושה חליפת מכנסיים לנשים.

מדי יום היה אביה של הילדה נכנס לבריכה לשחיית בוקר. הילדה הייתה עומדת מאחורי שיח הוורדים ומביטה. למען האמת, סברה שאביה זקן מכדי לשחות בעירום, זקן מדי לשחות בכלל. נו, באמת! מתיז סביבו במים כמו חיפושית גדולה! תמיד שחה לבדו. מוקדם בבוקר. לפני ארוחת הבוקר. לפני שנבלע בחדר העבודה שלו. הילדה לא ידעה על מה הוא עובד שם בפנים. הוא כתב – את זאת ידעה, על דפים צהובים עם שורות.

בקיץ כתב, בשאר השנה ביים סרטים או עבד בתיאטרון.

מדי פעם ישב באגף האורחים עם איזו גברת וערך סרט, זה היה בימים שבהם עדיין גזרו והדביקו חתיכות צלולואיד, קיץ שלם ישב וערך את 'חליל הקסם', והלִבְרית של עמנואל שיקאנֶדֶר והמוזיקה של מוצרט זרמו מהחלונות, זה היה הקיץ היחיד שבו היו החלונות פתוחים לרווחה, וכל יושבי המרס זקרו את אוזניהם. טַמינוֹ שר על אהובתו פַּמינה ושאל: אור האמת, מתי תתגלה, והמקהלה ענתה: עוד מעט, עלם חן, או לא לעולמים.1

אבל כשאביה לא ישב וערך הוא ישב וכתב, ובשעות אחר הצהריים נתן את הדפים הצהובים עם השורות לאינגריד. היא הבינה את כתב ידו, כמעט איש מלבדה לא ידע לפענחו, והדפיסה את הכול במכונת כתיבה. כשאביה ישב וכתב היה אסור להפריע לו בשום פנים ואופן, הילדה ידעה זאת היטב, יש לו מזג חם, אמרה אמה לפני ששלחה את בתה לבית שנבנה פעם כדי שהיא תגור בו, מה זה מזג? שאלה הילדה, הוא מתרגז לפעמים, אמרה אמה, זה מסוכן? שאלה הילדה, לא, אמרה אמה והיססה קצת, בעצם כן, אם פוגעים באחרים, אבל למי שאף פעם לא מראה שהוא כועס, או עצוב, או דואג, עלול להופיע גוש גדול בבטן, וגם זה מסוכן, יש לאבא גוש בבטן? שאלה הילדה, לא, אמרה אמה, אין לו גוש בבטן, לפעמים הוא מתרגז ואומר דברים שהוא לא מתכוון להם… מרעים בקולו וצועק… ואז לאחרים עלול להופיע גוש בבטן… לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שיש לו מזג חם… פתיל קצר… פתיל קצר? שאלה הילדה, מה זה? אמה נאנחה, זה אומר שמישהו… שמישהו… מישהו מצית גפרור, ופתאום כל הבית עולה בלהבות… הבנתי, אמרה הילדה, שידעה היטב שאסור לה להפריע לאביה, אבל לפעמים בכל זאת הפריעה לו. היא דפקה על דלת המשרד ואמרה שהוא מוכרח לבוא – יש עכביש בחדר שלה והוא חייב לסלק אותו. היא לא מוכנה להיות בחדר אם לא יבוא מיד וייקח את העכביש. או את החיפושית. או את הצרעה. הוא לא החל לצעוק. הוא לא עלה באש. הוא רק נאנח קצת, קם ויצא בעקבותיה, הם חצו את הסלון ואת המטבח ונכנסו לחדרה. היא הייתה רזה כל כך. כאילו החרקים היו קרובי משפחה שלה. והוא גם אהב את המילים הנורווגיות שצייצה. Øyenstikker. שפירית. ואילו הילדה אהבה את אותה המילה בגרסתה השוודית: Trollslända. והיא לא פחדה מפניו. היא פחדה מזבובי סוסים. Broms בשוודית. ומיַתושי 'אבא ארך רגליים', או בשמם השוודי: Harkrank.

כשגדלה ודיברה שוודית שוטפת ביקש ממנה לדבר נורווגית. לפחות כשהיא מדברת איתו. הוא אמר שכשהיא מדברת שוודית קולה מתלהט ונעשה גבוה וצפצפני כמו שהיה כשהייתה ילדה קטנה, ועכשיו, כשהיא אישה מבוגרת, מוטב שתישאר בדרגות הנמוכות של המנעד. זה הולם יותר. ואל הדרגה הנמוכה הגיעה רק כשדיברה נורווגית.

אבל פעם היה גובהה 113 סנטימטרים והיא יכלה להסתתר מאחורי שיח ורדים בלי שיראו אותה ולהפריע לאביה כשמצאה בחדרה מרבה רגליים הדורש טיפול. נדל. פשפש אש. רֶגֶלבִיש.

אולי כדאי שאתן לה שם. לילדה. ואפשר גם לוותר. כשמלאו לאביה שישים הוא הזמין את כל תשעת ילדיו למסיבת יום הולדת בהמרס. זה היה בקיץ 1978 – בקיץ שבו מלאו לילדה שתים־עשרה. אני לא זוכרת איך עניין המסיבה הגדולה – הראשונה מרבות – הוצג לה, ככל הנראה לא הייתה מודעת לכך שיש לה אחים ואחיות רבים כל כך, או שהייתה מודעת לזה כפי שהייתה מודעת לכך שבנורווגיה יש מחוזות רבים. זה עתה סיימה את כיתה ו', ובקרוב תעבור לארצות הברית עם אמה ותתחיל ללמוד שם בבית ספר. למורה הנורווגי לגיאוגרפיה קראו יֶרגֶנסֶן, היא תתגעגע אליו. היא הייתה תלמידה טובה בגיאוגרפיה. מפות היו המומחיות שלה. וכן, היא ידעה שהם תשעה אחים ואחיות כפי שידעה שתשעה מהמפלים הגדולים בעולם נמצאים בנורווגיה. היא כתבה את שמותיהם: מָרדָאלְסְפוֹסֶן, מוֹנְגֶפוֹסֶן, וֵדָאלְסְפוֹסֶן, אוּפּוּ, לָנְגְפוֹסֶן, שִישֶדָאלְסְפוֹסֶן, רַמנֶפְיֶלְסְפוֹסֶן, אוּרְמָליפוֹסֶן, סוּנְדִיפוֹס. חוץ מדניאל וממריה, שאותם הכירה עוד קודם, היא ראתה את אחיה ואחיותיה רק בתמונות. רבים סבורים שוֶורִינְגְספוֹסֶן הוא אחד המפלים הגדולים בנורווגיה, אבל זה לא נכון. הוא רחוק מלהיות הגדול ביותר. עד כדי כך טועים לפעמים, נהג ירגנסן לומר. זה היה יום לפני התאריך הגדול, אביה חגג את יום הולדתו ב־14 ביולי, ביום הבסטיליה, והיא תזכה סוף־סוף לפגוש את כולם. את כל השמונה בבת אחת. היא ישבה על הספסל הצבוע בבייץ חום מחוץ לבית וחיכתה. מפעם לפעם קמה, עלתה ליער, קטפה תותי יער ושזרה אותם על גבעול. ואז חזרה והתיישבה. היא רצתה לשמור על תכשיטי התות ולהעניק אותם לאחת מאחיותיה, היו לה ארבע, אבל הזמן חלף ואיש לא בא ולבסוף אכלה את כולם בעצמה. שמלת הקיץ הכחולה הדהויה בקושי כיסתה את ישבנה. על ירכה ועל ידה היו עקיצות יתושים. אף מקום לא היה שקט כמו המרס כשישבה לבדה על הספסל והביטה בחגבים המתעוררים על חומת האבן. כשמכונית התקרבה היה אפשר לשמוע אותה מרחוק. בדרך כלל כששמעה מכונית, הייתה רצה אל הכביש וניגשת אל מַעֲבר הבָּקָר הראשון, שלדברי אביה סימן את גבולות החלקה שלו, ונופפה בזרועותיה כדי שהמכונית תסתובב ותתרחק משם. הם לא רצו שיבואו אנשים. אבל היום היא לא רצה לכביש כדי לגרש אנשים. אביה ודאי התחרט על כל המסיבה הארורה. זה היה רעיון טוב – רעיון ממש משעשע! – כשחשב עליו בזמנו. כל הילדים במסיבה. אבל עליך להיזהר מרעיונותיך הטובים, כתב הסופר אַקסֶל סַנְדֶמוּסֶה, שאביה נהג לצטט מדי פעם, הרעיון עלול להקסים אותך כל כך עד שתשכח את כל השאר. סנדמוסה דיבר על כתיבה, אבל הדבר ודאי תקף גם להזמנות למסיבה. וחוץ מזה: בילדה התעורר חשד שהמסיבה לא הייתה רק רעיון של אביה, אלא גם של אינגריד. אם יוזמנו כל הילדים שלו להמרס, יורשו גם ילדיה שלה לבוא. לא רק מריה, הצעירה, אלא גם שלושת האחרים. אינגריד עזבה את ילדיה כשהתחתנה עם אביה של הילדה, ועכשיו התגעגעה אליהם כל הזמן, אבל בעלה החדש רצה שיהיו רק שניהם לבדם. בלי ילדים. הם חיכו זה לזה זמן כה רב, עד שיסתיימו כל נישואיו לנשים שונות ופרשות האהבה הרבות שלו ונישואיה שלה עם הברון. או שהיה רוזן. כזאת היא האהבה. יושבים על הספסל הצבוע בבייץ חום אחרי שמישהו אמר כזאת היא האהבה. אמה של הילדה הנידה בראשה כשדיברו על פרשות האהבה של האב, היא לא רוצה לשמוע על אישה מספר חמש, והיא לא רצתה לשמוע על אישה מספר ארבע, אני לא רוצה לשמוע עליהן, לעתים רחוקות אישה רוצה לשמוע על מי שהייתה לפניה ועל מי שבאה מיד אחריה. אמה לא אהבה להיות זו שהייתה בין מספר ארבע למספר חמש. כי מה היא, אם כן? מספר ארבע וחצי?

אביה נהג לומר שלכבוד יום הולדתו השבעים יזמין גם את כל נשותיו, ואת האימהות, ואת הנשים שלא היו רעיות או אימהות, ובכל זאת מילאו תפקיד כלשהו. איך מכנים אותן? אבל עכשיו הוא בן שישים, לא שבעים, והילדה יושבת על הספסל הצבוע בבייץ חום ומחכה לאחיה ולאחיותיה, ומחר, ביום הגדול, יצלמו את אביה, לראשו זר פרחים וסביבו אינגריד והילדים, על מדרגות דֶמבָּה. הילדה הסתובבה והביטה לעבר הכביש, וגירדה את ירכה. אביה נהג לומר שעקיצת היתוש הראשונה נעימה, היא צצה איפשהו על הגוף והיא לבנה וחדשה וקצת ורודה וקוראת, גרדו אותי, גרדו אותי. כשיש עקיצות רבות זה כבר לא נעים, העור מגורה, העקיצות לא קוראות עוד, הן לא משמיעות כל צליל, והגירוד מונע ממך לישון בלילה. כששמעה את המכונית הראשונה, קמה ממקומה, אבל התיישבה חזרה באותה מהירות שבה קמה. עכשיו הם באים. עכשיו הם באים! היא הביטה סביבה. איפה כולם? אבא! אינגריד! דניאל! מריה! בואו! עכשיו הם באים! כן, ואז נכנסה המכונית הראשונה ונעצרה ברחבת האבן, ואחריה עוד מכונית ועוד אחת, ומתוכן יצאו נשים וגברים צעירים, אחיה ואחיותיה של הילדה, ובני הזוג שלהם ומזוודות וצעיפי משי ושפתיים אדומות וצחוק ומכנסיים רחבים ושיער וקולות. איפה אביה? האם היה שם בכלל כשכולם הגיעו, או שמצא מסתור בחדרו? זה לא היה חשוב כל כך. הוא היה איש זקן שתמיד כאבה לו הבטן והוא סלד מביקורים. תראו תראו! הנה באה המשפחה הקטנה שלי! הרחבה הלכה והתמלאה. הילדה פרצה בצחוק. זו לא משפחה קטנה! זו משפחה גדולה. תראו – הנה יאן. הוא הבכור והחכם מכולם ויש לו אישה וילדים. ושם – זאת שגרה בלונדון ומחייכת כמו כוכבת קולנוע. והנה הטייס. הילדה ידעה שאחד מאחיה הוא קברניט במטוס שטס מדי שבוע הלוך ושוב מעל האוקיינוס האטלנטי. הוא הגבוה מכולם, היא הבינה שזה הוא ברגע שראתה אותו, הוא הסתובב ברחבה, וכשהבחין בה הניח את המזוודה ופשט את זרועותיו, הוא היה גבוה כצמרת של עץ ורזה, הגבר הנאה ביותר שראתה בימי חייה, והרי למרות גילה הצעיר היא ראתה רבים. היא רצה לעברו והוא הניף אותה כל כך גבוה מעל לקרקע וחג איתה כל כך מהר עד שכמעט הפסיקה לנשום, אבל במקום להפסיק לנשום היא פקחה את עיניה, לאט־לאט, כאילו היא מתחת לפני המים, ושם למעלה בזרועותיו היא ראתה לא רק את המרס על מישוריה השטוחים, וכבשים, שיושבי האי כינו טלאים בין שהיו בני יומם ובין שהיו בוגרים, וחוות עתיקות שנבנו מאבן גיר, אלא את כל פוֹרֶה, 'אי הכבשים', ממחצבת אבן הגיר בנוֹרְסְהוֹלְמֶן עד לבית הקברות האנגלי מדרום לדֶמבָּה ועד לדיונות באוּלַהַאוּ, ששם, כך שמעה הילדה, אפשר להחליק במזחלת בחורף, ועד לחנות של רשת קוֹנסוּם מתחת לכנסייה, ולחופים של סוּדֶרְסַנְד, אֶקֶוִויקֶן ונוֹרְסְטַה אַאוּרַר, ועד לאזור הצוקים המזדקרים הרחק־הרחק משם, בלַנְגְהַמַרְס ודִיגֶרהוּבוּד, ובדיוק כשחשבה שהוא עומד להניח אותה על הקרקע נעשו זרועותיו ארוכות עוד יותר והיא עלתה גבוה יותר באוויר, ואז ראתה מרחוק את כל הים והאופק ואת מסך הברזל, שמי שאיתרע מזלו להתגלגל לשם אינו חוזר.

חצי־אחות וחצי־אח – כאילו הם לא אחים באמת. חצי־נולד, חצי־חי, חצי־נזכר, חצי־נשכח – ילדי צללים שנעלמו בין שיחי הלילך או נפלו בין מוטות הברזל של מעבר הבקר. בערב נערכה מסיבה בדֶמבָּה, והילדה רקדה ריקוד מהיר, חגה שוב ושוב ושוב עד שכמעט לא נותרו בגדים על גופה.

אביה נתן לה מחברת שורות ירוקה ואמר שעליה לזכור לכתוב יומן. אחותה הגדולה מריה כתבה ביומנה מדי יום, היא התחילה בכך כשהייתה צעירה מגילה של הילדה עכשיו. אם הילדה לא תכתוב יומן, אמר אביה, היא תשכח הכול. אבל הילדה לא רצתה לכתוב יומן. במקום זאת המציאה שפה סודית ומילאה את המחברת הירוקה בטבלאות ובמילים סודיות: איבואפו קקיטטפס סס י טומב. היא גם ציירה מפות. מאות מפות. מפות רבות של האי פוֹרֶה. היא לא הקפידה במיוחד על קנה מידה, הגבולות היו חשובים יותר. מעבר לספסל הצבוע בבייץ חום ניצב מחסן האופניים, ומאחורי מחסן האופניים השתרע היער ובו שלושת השבילים. שביל אחד מוביל לים, אחר לצריף קטן ביער הירוק, ושלישי מוביל לקרחת יער או למרעה שבו, בבוא היום, יבנה אביה בית חדש.

תוכניתו של אביה לבית החדש – לכל הבתים היה שֵׁם והבית החדש נקרא אֶנְגֶן, כלומר האחו – הייתה לגור שם עם אינגריד כשיזדקנו. בקיץ יגורו בהמרס ובחורף באֶנגֶן. לפעמים, אמר, נושבת מהים רוח כל כך חזקה עד שאי אפשר לישון בהמרס. ולכן רצה לישון במקום אחר. גם אינגריד. אבל אינגריד מתה והשאירה את אביה שבור.

כמה מהקיצים היו קרים, אמרו שזה הקיץ הקר ביותר אי־פעם. אביה אהב גשם יותר מכול. הוא אמר שכל הסיוטים האיומים ביותר שלו מתרחשים באור שמש מחריש אוזניים. כשהילדה הייתה קטנה היא לא הורשתה להיכנס אל אינגריד ואביה בבוקר לפני שהאיש ברדיו הקריא את תחזית מזג האוויר ואת הטמפרטורות החזויות בכל רחבי שוודיה. כשהאיש ברדיו אמר וִיסבִּי שבע־עשרה, נפתחה הדרך בפניה. הילדה יכלה עתה לקום ממיטתה, להיכנס לחדרם של המבוגרים ולהעיר אותם. אחיה ואחיותיה הבוגרים גרו באנגן לפי התור, ואיתם בני זוג, בעלים, נשים וילדים. הילדה כבר לא הייתה הצעירה במשפחה. היו גם בית בסוּדֶרְסַנְד, קַרְלְבֶּרְגָה שמו, שלימים נמכר, וכן הבקתה הקטנה ליד הים, מרחק הליכה קצר מהבית בהמרס, ובהם גרו אחיה עם חברותיהם.

כמרבית הילדים, הילדה אהבה להכין רשימות ולעשות חישובים, ואם מישהו שאל אותה על אביה, הייתה עונה: לאבא שלי יש ארבעה בתים, שתי מכוניות, חמש נשים, בריכת שחייה אחת, תשעה ילדים וקולנוע אחד.

אבא ואינגריד מעולם לא גרו יחד בבית באֶנְגֶן, אבל טרם מותה הספיקה אינגריד לסדר אותו לפי טעמה.

יאן התגורר שם כמה קיצים עם ילדיו. במקצועו היה כרטיסן ברכבת, אבל עם הזמן החל לעבוד כבמאי תיאטרון. 'המלך ליר' אינו עוסק בגבר שרוצה להיות מלך, אלא במלך שרוצה להיות גבר. וזה, אמר יאן והניף את ידו, הקשה מכול. כל אחד יכול להיות מלך! יאן עמד בראש חבורת האחים והאחיות. קיץ אחד הציע להקים אוהל גדול במישור שבין הבית בהמרס לבית באנגן. כך יהיה די מקום למשפחה המתרחבת בימים החשובים סביב חגיגות יום ההולדת. אביה אמר, לכל הרוחות, בשום פנים ואופן לא אסכים להקמת אוהל ארור במגרש שלי, בשום פנים ואופן, לעזאזל, מספיק עם זה כבר, אני לא רוצה שאנשים יבואו הנה ויעשו פה מה שמתחשק להם.

הילדה גרה זמן־מה בארצות הברית בטרם חזרה לנורווגיה, שהייתה מולדתה האמיתית. היא התחתנה ונולד לה בן. הוא נקרא על שם סבו מצד אביו, אוּלַב, אבל הכול קראו לו אוּלָה. היא כבר לא הייתה ילדה, אבל הוסיפה להחזיק במפות שלה. בקיץ התגוררה באנגן. מדי ערב שיחק אולה כדורגל במדשאה שמחוץ לבית.

אומנות הסיפור ללא מילים – לאן היא נעלמה? שאל אביה, ובשעות אחר הצהריים הציג סרטים אילמים בקולנוע. זו ההשכלה שלך, אמר לילדה כשעדיין הייתה ילדה. צפי ותלמדי. באותה עת שימש אוֹקֶה כמקרין. אחריו הגיעה סֶסיליה. ססיליה, גבוהה ושחומה ויפה ויחפה, עמדה מאחורי הזגוגית וחיכתה לסימן מאביה. זרוע מונפת אל־על. הנהון קטן. האורות כבים. הסרט מתחיל. 'אהבה אחרי הצהריים'. יאן הצטרף אליהם. כמה מהבנות האחרות של אביה הצטרפו. קיץ אחד באה קֵבּי וגרה בבניין הראשי בדמבה, ולאחר מכן באה מדי קיץ. היא ואביה של הילדה היו נשואים פעם, מזמן, נולד להם בנם דניאל, עכשיו היו חברים ונהגו לאכול יחדיו ארוחת ערב מדי יום ראשון, ואחרי האוכל היא ניגנה לו בפסנתר. כשקֵבִּי הוזמנה לצפות בסרט הייתה חוצה את המישור בשמלה, כובע גדול לראשה, כמו בתצלום של פרנסואז ז'ילו על החוף, עם פיקסו הרודף אחריה ובידו שמשייה. אביה לא רץ אחרי קֵבּי ושמשייה בידו, אבל הוא חיכה לה וקרא לה הגבירה והעמיד פנים שלא שם לב כשבאמצע הסרט רשרשה בבקבוק שתייה ובאגוזים שהביאה עמה בסלסילה גדולה. איש מלבדה לא הביא עמו סלסילה עם אגוזים ובקבוק שתייה, איש מלבדה לא רשרש. זה לא היה עובר בשקט. אחרים באו והלכו, כך זה היה בשעות אחר הצהריים, והיו כאלה שתמיד היו שם. לפני שנכנסו ומצאו את מקומם, ישבו זמן־מה על הספסל בחוץ. צריך להרגיל את האוזניים, אמר אביה. וגם את העיניים. לא סתם למהר פנימה והחוצה. ובאמצע יולי, בחמישה־עשר בחודש בדיוק, יום אחרי יום ההולדת שלו, התעופפו החֶרמֵשונים הגדולים מעל דמבה. הם עפו נמוך, בלהקה.

'תראי!' אמר אביה והצביע על השמיכה השחורה המעופפת של מקורים ונוצות שהתפתלה מעליהם.

'עכשיו הם עוזבים את דמבה ומתחילים במסע דרומה.'

הוא חייך.

'נכון שזה מדהים? בדיוק באותו היום מדי שנה!'

הוא היה אדם דייקן והעריך דייקנות אצל אחרים, גם ציפורים, והיה לו כישרון ייחודי לפרֵידות.

כעבור זמן־מה התגרשה הילדה מאביו של בנה, ואחרי שנה פגשה גבר חדש. הוא יאמלל אותך מאוד, אמר אביה. קצת דרמטי. הגבר היה יפה תואר והיא הייתה מאוהבת.

ערב אחד בחורף שוחחה עם אחיה יאן בטלפון. הוא שאל איך היא מסתדרת עם בן זוגה החדש, והילדה סיפרה שהוא נפרד ממנה, ויאן אמר לה שלחולים בסוג סרטן הדם שממנו הוא סובל יש סיכויי הישרדות גבוהים שמגיעים אפילו עד שמונים אחוזים, אבל הלילות האחרונים היו סיוט; מוזר לחשוב שאולי קצבו לי רק חמישים וארבע שנים, הוסיף.

* * *

הגבר החדש חזר אל הילדה, והם שבו להיות בני זוג. כשהתחתנו היו קצרי נשימה שניהם, כאילו רצו לכנסייה. כעבור זמן־מה נולדה להם בת. הם קראו לה אווה. בקיץ היו נוסעים להמרס וגרים באֶנגֶן. מעל שולחן המטבח השתלשלה מנורה, היו בה קמטים וסדקים שהעמיקו עוד קצת מדי שנה.

* * *

בכל יום היה אביה נוסע בג'יפ האדום הלוך וחזור בין המרס לדמבה. הנסיעה ארכה עשר דקות. בשעה שלוש החלה הקרנת אחר הצהריים. אבל שעת המפגש הייתה עשרה לשלוש. פעם אמר שהוא רוצה לבנות מסילת רכבת בין המרס לדמבה ולנסוע לקולנוע בקטר.

הוא נסע גם לפוֹרֶסוּנְד כדי לקנות את עיתוני הבוקר. הוא נסע לשם אחר הצהריים, אחרי הקולנוע. כדי להגיע מפוֹרֶה לפורסונד יש לעלות על אחת משתי המעבורות הצהובות. חציית המפרץ אורכת חמש דקות. בקיץ המעבורות מפליגות הלוך ושוב בתדירות גבוהה, בערך בכל חמש דקות, אבל בסתיו ובחורף המעבורת יוצאת רק פעם בשעה. היא דייקנית. תארי לעצמך שאת היחידה שמבקשת לחצות את המפרץ. שלהי אוקטובר. תארי לעצמך שאת נוסעת אל החוף בשיא המהירות. הכביש המוביל למעגן המעבורת ארוך וישר, וצוות המעבורת יכול לראות אותך מרחוק. את חולפת על פני הכנסייה, המישורים, הכבשים, עצי האורן וטחנת רוח ישנה. הם רואים אותך, אבל את מגיעה באיחור, והם לא מחכים לך. הם מורידים את המחסום, נשמע קול רעם שחודר גם מבעד לחלונות הסגורים של המכונית, הם מעלים את כֶּבֶשׁ החרטום ומפליגים לעבר פורסונד.

* * *

הוא הזדקן, נעשה זקן, הוא אמר שדברים נעלמים.

'איזה מין דברים?'

'מילים. זיכרונות.'

באותה העת לא הקדישה לזה מחשבה רבה. הזיכרון שלו היה טוב משלה. במובן זה דבר לא השתנה. הוא זכר שמות, תאריכים, אירועים היסטוריים, סרטים, תפאורות, יצירות מוזיקה. הוא סיפר את אותם הסיפורים שוב ושוב, אבל כך היה מאז ומעולם, זה היה חלק מרפרטואר הקיץ. ייתכן שהזמן שחלף בין כל פעם שסיפר את אותו הסיפור התקצר, אבל מלבד זאת לא היו כל סימנים בולטים.

פתק צהוב על שולחן המטבח באֶנגֶן, ללא תאריך:

בתי הצעירה

והאהובה עד מאוד!

ברכות חמות ככל האפשר לרגל בואך בחברת אולה (אולב?) הצעיר

ושאר חברים יקרים.

את שבאה עם הקיץ (ולא משנה מה מזג האוויר).

חיבוק גדול

אבא.

הוא אהב להרעיש בג'יפ האדום. הוא רצה שישמעו אותו, הוא רצה שישמעו שהוא מגיע. הילדה, שלא הייתה עוד ילדה אלא אישה מבוגרת ואימא לשניים, רואה בעיני רוחה סערה אדומה ושובל אבק מיתמר מפלחים את היער. תשמעו כמה רעש אני עושה! תראו כמה גבוה אני מרחף מעל פני האדמה! עכשיו הוא פונה בעיקול, במהירות, במהירות גדולה, בלמים חורקים, האצה אחרונה רק בשביל הכיף, ואז הוא מדומם את המנוע. הוא פותח את הדלת, נוטל את מקל ההליכה שלו ועושה מין ניסיון לצאת מהרכב בזינוק.

השעה עשרה לשלוש בדיוק.

'אילו מילים נעלמות?'

'הו, אני לא יודע… אני יושב בג'יפ. דוממתי את המנוע, אין כמעט מכוניות נוספות במעבורת, אני מנופף לאיש המעבורת והוא מחזיר לי נפנוף. אני חושב שהוא עובד כאן במעבורת כבר ארבעים שנה. הקיץ נגמר סוף־סוף. האור האפור חזר. בחורה צעירה עומדת ליד המעקה, היא בת עשרים ומשהו, היא מסבה את פניה ממני. אני בדרך לפורסונד לקנות עיתונים. פתאום נפתחות ארובות השמים ומתחיל לרדת גשם שוטף. הבחורה מרימה את עיניה אל השמים, אבל אינה זזה ממקומה. המעבורת הולמת במים. גשם שוטף יורד ואני מפעיל את… את מבינה? אני נתקע. מתחיל לרדת גשם, הבחורה מרימה את ראשה לשמים ואני מפעיל את… נו, איך קוראים לזה…? הדברים האלה שמפעילים במכונית כשיורד גשם והם זזים מצד לצד ועושים סוויש־סוויש־סוויש?'

'מגבים?'

'בדיוק! מגבים!'

'שכחת שקוראים לזה מגבים?'

'כמו כתם לבן במוח, נשכח, נעלם. זה קורה כל הזמן. אני שוכח דברים.'

נדרשות כמה דקות כדי להרגיל את העיניים לחושך. אי אפשר סתם למהר פנימה והחוצה. הוא חוזר על כך שנה אחר שנה. יש קיצים שבהם הוא מניח לשערו ולזקנו לצמוח, באחרים הוא מגלח את הכול. שומה על לחיו הימנית, היא הולכת וגדלה מדי שנה, ומשקפי שמש גדולים, עדשותיהם חומות־שחורות.

'כן, כן, אחר צהריים טובים,' הוא אומר ויוצא מהג'יפ במאמץ. 'עכשיו נשב קצת על הספסל לפני שניכנס.'

* * *

בסתיו 2006 באנו להמרס במכונית. בעלי נהג. לקחנו את בתנו ויצאנו לדרך. לא ראיתי את אבי מאז תחילת אוגוסט. קבענו להיפגש מחוץ לקולנוע.

כמה ימים קודם לכן דיברנו בטלפון. זו לא הייתה שיחה ארוכה.

'איזה סרט נראה?'

'אה, תגלי כשתבואי.'

'אני מחכה לפגישה שלנו.'

'גם אני. מחכה לך בכיליון עיניים.'

'אז ניפגש בשעה הקבועה?'

'בשעה הקבועה.'

עמדתי עם ססיליה וחיכינו בגשם וברוח. ססיליה באה מדַאלַרְנָה. שערה היה ארוך וכהה והיא לבשה מעיל גשם גדול עם ברדס. בקיץ התהלכה יחפה. היא טיפלה בכל העניינים המעשיים אחרי שאינגריד מתה. בשעות אחר הצהריים הקרינה סרטים. היא הייתה היחידה שהורשתה לגעת במקרנים, שאותם אהב יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. הם כמו זקנות נהדרות, אמר. שמורות היטב. לעזאזל עם כל החרא הדיגיטלי.

לעתים באים אליו מבקרים גם מחוץ לעונת הקיץ, אבל בדרך כלל הוא לבדו.

אני מביטה בשעון ומרימה את פניי. השעה שמונה דקות לשלוש. הדרך דוממת.

אני פונה אל ססיליה.

'הוא מאחר.'

'כן, זה קורה.'

'מה?'

היא תוחבת את ידיה בכיסים.

'זה קורה… זה לא יוצא דופן.'

'לא יוצא דופן… מה זאת אומרת?'

אני מביטה בשעון.

'חמישה לשלוש.'

'כן, נו, אז מה? הרי אנחנו מתחילים רק בשלוש.'

היא אינה מסתכלת עליי.

'ססיליה. הוא מאחר… אבא שלי מאחר. הוא היה אמור להיות פה בעשרה לשלוש. את לא דואגת? אני דואגת.'

היא נאנחת. מביטה בי.

'בפעם הראשונה שזה קרה, דאגתי, זה היה בחורף שעבר, חיכיתי שש־שבע דקות, וכשלא הופיע, נסעתי לראות מה קורה לו. הוא סטה מהכביש, פתח את הדלת, ניסה לצאת מהג'יפ, מעד ונפל. מצאתי אותו שוכב בתעלה לצד הכביש.'

'אבל… אנחנו חייבות לנסוע ולראות מה קורה איתו!'

'את יכולה לנסוע ולראות מה קורה איתו אם את רוצה, אבל אחרי אותה פעם הוא איחר פעמים רבות, ולא בגלל שהוא שוכב בתעלה. תראי שהוא תכף יגיע. אם הוא מאחר מאוד, אני נוסעת לבדוק אם הוא בסדר.'

אנחנו עומדות בלי לומר דבר. אני מביטה שוב בשעון. השעה שלוש וחמישה. סִיטָה אדומת חזה מעופפת מעל השדות האפורים לעבר הבִּיצה. ואחריה – שום כלום. אני רוצה שהכול ישוב להיות כשהיה, וסביבי הכול באמת כשהיה. הנוף הזה לעולם אינו משתנה. אבל לא משנה איפה אעמוד ולאן אלך, מה אומר או אחשוב, לא משנה לאן אכוון את מבטי, שעת הפגישה הקבועה, עשרה לשלוש, כבר חלפה מזמן. לפתע אני שומעת את הג'יפ. הוא מגיע עכשיו. במהירות גדולה על פני הכביש. ציוץ הציפורים העדין נבלע בנהמת המנוע. משקפי השמש שלו גדולים כל כך עד שהם מכסים את כל פרצופו – הוא נראה כמו בעל חיים לילי. הוא בולם בפתאומיות, הוא פותח את הדלת, הוא מושיט את ידו אל מקל ההליכה. השעה שלוש ושבע דקות. איחור של שבע־עשרה דקות. הוא מסיר את משקפי השמש ומושיט את זרועותיו לעברי.

הוא אינו אומר: מצטער שאיחרתי, או: סליחה על האיחור.

אבא כורך את זרועותיו סביבי ואנחנו הולכים לעבר הדלת. אני נצמדת אליו.

'הנה את! ברוכה הבאה!' הוא אומר. 'יקירתי החביבה! הנסיעה הייתה טובה? בואי, בואי, נשב לרגע כאן על הספסל לפני שניכנס לראות את הסרט.'


1 מתוך האופרה 'חליל הקסם' מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט (לברית מאת עמנואל שיקאנדר), עברית: עדה ברודסקי, קול ישראל, 1953.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חסרי הנחת”