החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נמסיס

מאת:
מאנגלית: אמיר צוקרמן | הוצאה: | 2014-01 | 184 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

השנה היא 1944. מעבר לים מתנהלת מלחמה, אבל ילדי נוארק מבלים חופשת קיץ רגילה במגרשי המשחקים הלוהטים מחום. שלוותה של הקהילה המשפחתית המלוכדת נקטעת כאשר מגפה נוראית מאיימת על ילדי העיר בשיתוק,

בנכות לצמיתות ואפילו במוות.

 

במרכז עלילת נמסיס עומד בארי קנטור, בחור נמרץ, אחראי ומסור בן עשרים ושלוש, שמנהל מגרש משחקים לילדים בחופשת הקיץ. קנטור מאוכזב מעצמו מפני שהראייה הלקויה שלו לא מאפשרת לו למלא את חובתו למולדת לצד בני גילו. אבל בעודו מתמודד עם רגשות האשם וחוסר האונים, מגלה קנטור שמגפת הפוליו מפילה חללים גם במגרש המשחקים שלו.

מקט: 15100093
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


נוּארק המשוונית

מקרה הפּוֹליוֹ הראשון בקיץ ההוא התגלה בתחילת יוני, מיד אחרי יום הזיכרון,1 בשכונה איטלקית ענייה בקצה השני של העיר. בדרום־מערב העיר, בשכונה היהודית ויקְוואהיק, לא שמענו על כך דבר. לא שמענו גם על תריסר המקרים הבאים שהתגלו פה ושם ברחבי נוּארק כמעט בכל שכונה, למעט זו שלנו. רק בארבעה ביולי, לאחר שדווחו בעיר כבר ארבעים מקרים, פורסמה כתבה בעמוד הראשון של עיתון הערב תחת הכותרת "ראש שירותי הבריאות: על ההורים להיכנס לכוננות פוליו", ובה צוטט ד"ר ויליאם קיטל, ראש המטה לשירותי בריאות הציבור, אשר קרא להורים להשגיח היטב על ילדיהם ולפנות לרופא אם הילד מפתח תסמינים, כגון: כאבי ראש, כאב גרון, בחילה, נוקשות בצוואר, כאבים במפרקים או חום. ד"ר קיטל אמנם הודה שארבעים מקרי פוליו הם פי שניים ויותר לעומת מספר המקרים המדווח בדרך כלל בשלב כה מוקדם של עונת הפוליו, אך רצה להבהיר מעבר לכל ספק כי בעיר שבה 429,000 התושבים לא משתוללת בשום פנים מה שאפשר לתאר כמגפה של פּוֹליוֹמיֵיליטיס. הקיץ, כמו בכל קיץ, יש מקום לגלות תשומת לב ולנקוט אמצעי זהירות ראויים בשמירה על היגיינה, ועם זאת אין כל סיבה לבהלה מן הסוג שהפגינו הורים "במידה רבה של צדק" עשרים ושמונה שנים קודם לכן לנוכח ההתפרצות הנרחבת ביותר של המחלה מאז ומעולם — מגפת הפוליו בצפון־מזרח ארצות הברית ב־1916, שדווח בה על יותר מ־27,000 מקרים, ובהם 6,000 מקרי מוות. בנוּארק היו אז 1,360 מקרים ו־363 מקרי מוות.

1 יום הזיכרון מצוין בארצות הברית מדי שנה ביום שני האחרון בחודש מאי. [כל ההערות הן של המתרגם.]

אפילו בשנים שהיה בהן מספר ממוצע של מקרים, כשהסיכויים להידבק בפוליו היו נמוכים במידה ניכרת מכפי שהיו ב־1916, מחלה נגיפית שבכוחה להותיר ילדים ובני נוער עם נכות קבועה ועיוותים גופניים, לא פעם בלי היכולת לנשום מחוץ לגליל המתכת שנודע בכינוי ריאת ברזל — מחלה העלולה גם לגרום מוות עקב שיתוק של שרירי הנשימה — עוררה חששות ניכרים בקרב הורים בשכונה ופגמה בשקט הנפשי של ילדים שהיו חופשיים מלימודים למשך חודשי הקיץ ויכלו לשחק בחוץ כל היום ולהמשיך בכך אף בשעות הדמדומים הארוכות. הדאגה מפני השלכותיו הנוראות של פוליו חמור גברה על רקע העובדה שלא היו בנמצא תרופה שתאפשר לטפל במחלה או תרכיב שיאפשר לחסן מפניה. פוליו — או שיתוק ילדים, כפי שקראו למחלה כשעוד נחשבה לכזו שלוקים בה בעיקר בני הגיל הרך — היה עלול לתקוף כל אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אף שרוב הסובלים מהמחלה היו ילדים עד גיל שש־עשרה, גם מבוגרים היו עלולים ללקות בה באופן חמור, כפי שקרה לנשיא ארצות הברית באותה העת.

פרנקלין דלאנו רוזוולט, הקורבן הידוע ביותר של פוליו, נדבק במחלה כשהיה גבר בשיא אונו, בן שלושים ותשע, ומאז ואילך התקשה בהליכה ונזקק לתמיכה, וגם בהינתן כזו, נדרש להרכיב סדי עור ופלדה ממותניו ומטה כדי שיוכל לעמוד. מפעל הצדקה שיסד פד"ר בימיו בבית הלבן, מצעד הפרוטות, אסף כספים למחקר ולסיוע כספי למשפחות החולים; אם כי החלמה חלקית ואפילו מלאה היו בגדר האפשר, על פי רוב נדרשו לכך גם חודשים או שנים של שיקום ושל טיפולים רפואיים יקרים. בימי מסע ההתרמה השנתי היו צעיריה של אמריקה מנדבים את מעותיהם בבית הספר כדי לעזור במלחמה במחלה, מטילים מטבעות אל קופות הצדקה שהעבירו סדרנים באולמות הקולנוע, וכרזות שהכריזו "גם אתם יכולים לעזור!" ו"עִזרו להילחם בפוליו!" הופיעו על קירות של חנויות ומשרדים ובמסדרונות בתי הספר ברחבי הארץ כולה, כרזות ובהן ילדים בכיסאות גלגלים — ילדונת חמודה עם סדי רגליים מוצצת אגודל בביישנות, זאטוט מסודר למשעי עם סדי רגליים מחייך בגבורה חיוך מלא תקווה — כרזות ששיוו לאפשרות לחלות במחלה מראה אמיתי ומפחיד עוד יותר בעיניהם של ילדים בריאים מכל הבחינות.

בקיץ שוררת לחות מעיקה בנוּארק, הנמוכה לעומת סביבותיה, ומאחר שהעיר היתה מוקפת בחלקה בשטחים נרחבים של אדמות ביצה — מקור עיקרי למלריה בימים עברו, שבהם היתה גם היא מחלה שאין לעצור — היה עלינו לחבוט ולנופף ולהבריח נחילי יתושים בכל פעם שישבנו בערב בחוץ על כיסאות ים בסמטאות ובשבילי הגישה, מבקשים מפלט מהדירות המלוהטות, שלא הציעו אלא מקלחת קרה או מי קרח כדי להפיג את חום התופת. זה היה לפני שהופיע מיזוג האוויר הביתי, כאשר מאוורר חשמלי שחור, קטן, שהונח על שולחן כדי להשיב רוח קלה בתוך הבית, סיפק רק הקלה מועטה כשמעלות החום כבר התקרבו לארבעים, כפי שקרה שוב ושוב בקיץ ההוא לפרקי זמן של שבוע או עשרה ימים ברציפות. בחוץ הדליקו האנשים נרות ציטְרוֹנֵלָה וריססו פְליט קוטל חרקים כדי להדוף יתושים וזבובים שנודעו כנשאים של מלריה, של קדחת צהובה ושל טיפוס המעיים, ואשר רבים וטובים, ובהם ראש העיר נוּארק, דְרָמוֹנד, שהכריז על מבצע "זבּנג לזבוב" ברחבי העיר, האמינו שהם נושאים פוליו. כשזבוב או יתוש הצליחו לחדור את רשתות החלון של דירה או לעופף פנימה מבעד לדלת פתוחה, החרק היה נרדף עד חורמה במחבטי זבובים ובפְליט מחשש שנחיתתו ברגליים עמוסות חיידקים על אחד מילדי המשפחה הישֵנים תדביק את הקטן בפוליו. הואיל ואיש לא ידע אז כיצד נדבקים במחלה, היה אפשר לחשוד בכל דבר כמעט, ובכלל זה חתולי הרחוב הגרומים שפלשו אל פחי האשפה שבחצר האחורית שלנו, כלבי החוצות הכחושים שסבבו את הבתים, מזי רעב, והטילו גללים לרוב על המדרכה ובכביש, והיונים אשר המו בגמלוני הבתים וטינפו את מרפסות הכניסה בלשלשת גירית. בחודש הראשון להתפרצות — לפני שמטה שירותי בריאות הציבור הכריז שמדובר במגפה — פתח אגף התברואה במבצע שיטתי להשמדת האוכלוסייה העצומה של חתולי רחוב בעיר, אף שאיש לא ידע אם זיקתם לפוליו עולה על זו של חתולי הבית המטופלים.

מה שידעו הוא שהמחלה מידבקת מאוד ועלולה לעבור אל אנשים בריאים אם רק יימצאו בקרבתם של אלה שכבר חלו. ולכן, ככל שעלה בהתמדה מספר המקרים בעיר — ועמו מִפלס הפחד בקרב הציבור — אסרו הורים רבים בשכונה על ילדיהם לבלות בברֵכה הציבורית הגדולה באוֹלימפּיק פּארק שבארווינגטון הסמוכה, ללכת לאולמות הקולנוע המקומיים עם "האוויר המצונן" ולנסוע באוטובוס למרכז העיר או לדָאוּן נֶק, לשדרת וילסון, כדי לראות את קבוצת הליגה השנייה שלנו, נוּארק בֶּרְז, משחקת בייסבול ברוּפֶּרט סטדיוּם. הוזהרנו שלא להיכנס לשירותים ציבוריים ולא לשתות מים מברזיות, לא ללגום מבקבוק הגזוז של ילד אחר, לא להתקרר, לא לשחק עם זרים ולא לשאול ספרים בספרייה הציבורית, לדבר בטלפון ציבורי, לאכול בדוכן ברחוב או לשבת לשולחן בלי ליטול ידיים היטב־היטב במים וסבון. היינו צריכים לשטוף כל פרי וכל ירק לפני שאכלנו, ולשמור על מרחק מכל מי שנראה חולה או התלונן על אחד התסמינים המרשיעים של פוליו.

הסתלקות מוחלטת מן החום שבעיר ויציאה למחנה קיץ בהרים או בכפר נחשבו להגנה הטובה ביותר שאפשר לספק לילד מפני הידבקות בפוליו. כך גם בילוי הקיץ במרחק כמאה קילומטר, בחוף ג'רזי. משפחה שהיה בידה לממן זאת שכרה חדר עם מטבח משותף באכסניה בבְּרדלי בּיץ', רצועה שאורכה שני קילומטרים של חול, טיילת מעץ ובקתות נופש, שהיתה חביבה על יהודים מניו ג'רזי זה כמה עשרות שנים. האֵם והילדים היו הולכים שם לחוף כל השבוע ונושמים את האוויר הרענן והמחזק של האוקיינוס, והאב היה מצטרף בסופי השבוע ובחופשות. מקרי פוליו צצו במחנות קיץ ממש כשם שצצו גם בעיירות שלחוף הים, כמובן, אבל מאחר שמספרם היה קטן בהרבה ממספר המקרים שדווח עליהם בנוּארק, רבים האמינו שהסביבה העירונית, על המדרכות המלוכלכות והאוויר העומד, מעודדת הידבקות, ואילו שהייה בטווח ראייה או שמיעה מהים, ולחלופין, הרחק באזורי הכפר או גבוה בהרים, היא ערובה טובה ככל שניתן להעמיד לחמיקה מהמחלה.

וכך בני המזל המיוחסים נעלמו מהעיר למשך הקיץ, בעוד אנחנו, כל היתר, נותרנו מאחור ועשינו בדיוק מה שלא היינו צריכים לעשות, בהתחשב בחשדות שלפיהם "מאמץ יתר" הוא סיבה אפשרית נוספת לפוליו: שיחקנו עוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד משחק ועוד משחק של סוֹפְטבּוֹל על האספלט האפוי במגרש המשחקים של בית הספר, רצים כל היום הנה והנה בחום הכבד, שותים בצמא מברזי המים האסורים, ובין הסיבובים יושבים על ספסל, דחוקים זה אל זה ומהדקים אל ברכינו את כפפות המשחק המלוכלכות והבלויות שבהן מחינו במגרש את הזיעה מהמצח כדי שלא תיכנס לעיניים — משתטים וממשיכים בחולצות הפולו הספוגות שלנו ובנעלי ההתעמלות המצחינות, לא נותנים את הדעת על האופן שבו עלולה הפזיזות הזאת לגזור את דינו של כל אחד מאיתנו למאסר עולמים ברֵיאת ברזל ולהתממשות הפחדים הנוראים ביותר של הגוף.

רק עשר בנות, פחות או יותר, היו באות אל מגרש המשחקים. בדרך כלל היו אלה בנות השמונה או התשע, והיה אפשר למצוא אותן קופצות בחבל בכביש הצר שבקצה המגרש, שהיה סגור לתנועת כלי רכב. כשלא שיחקו בחבל, השתמשו הבנות בכביש הזה כדי לשחק קְלאס והקפות וגֶ'קסים2 או כדי להקפיץ לרגליהן באושר כדור גומי ורוד כל היום. לפעמים, כשהבנות הקופצות שיחקו בשני חבלים, שאותם היו מסובבות בכיוונים מנוגדים, היה אחד הבנים שועט בלי הזמנה, דוחק הצידה את הילדה שהתכוננה לקפוץ, נדחף פנימה ומתחיל לגעות בחיקוי מלגלג של שיר הקפיצה בחבל האהוב על הבנות בעודו מסתבך בכוונה תחילה בחבלים המעופפים שלהן. "אֵייץ', קוראים לי הִיפּוֹ־טָם —!" הבנות היו צורחות עליו, "די כבר! די כבר!" וקוראות לעזרה למנהל מגרש המשחקים, שנדרש לצעוק מכל מקום שהיה בו אל עושה הצרות (על פי רוב זה היה אותו ילד), "תפסיק עם זה, מַיירוֹן! עזוב את הבָּנות או שתלך הביתה!" בכך היתה המהומה שוככת. עד מהרה שוב הסתחררו חבלי הקפיצה, והזִמרה התחדשה בפי הקופצות בזו אחר זו:

2 משחק דומה לחמש אבנים, שאבני המשחק בו הן מין כוכבי מתכת בעלי שישה קודקודים.

אֵי, קוראים לי אֶגְניס

בעלי הוא אַלפונס,

באנו מאלבמה

נחזור עם אגסים!

בִּי, קוראים לי בֶּב

בעלי הוא בילי,

באנו מבֶּרמוּדה

נחזור עם בוטנים!

סִי, קוראים לי…

הבנות שהתנחלו בקצה הרחוק של המגרש אילתרו בקולות ילדותיים מאֵי עד זִי ובחזרה, חוזרות בכל בית על אותו הצליל בראש המילה האחרונה בכל שורה, ושוב ושוב. הן דילגו והתרוצצו מכאן לכאן בהתרגשות — למעט כאשר היו מַיירוֹן קופפרמן ודומיו מפריעים בדרכם הקוֹפית — ועשו זאת תוך הפגנה של מרץ מעורר השתאות; להוציא את הפעמים שבהן קרא להן מנהל מגרש המשחקים לעבור אל הצל של בניין בית הספר בגלל החום, הן לא פינו את הרחוב למן אותו יום שישי ביוּני שבו הסתיים שליש האביב ועד יום שלישי שאחרי חג העבודה,3 כשהתחיל שליש הסתיו והיה אפשר לשחק בחבל רק אחרי הלימודים ובהפסקות.

3 חג העבודה מצוין בארצות הברית מדי שנה ביום השני הראשון בחודש ספטמבר.

מנהל מגרש המשחקים באותה שנה היה בּאקי קַנְטוֹר, שבגלל קשיי ראייה, שחייבו אותו להרכיב משקפיים עבים, היה אחד הבחורים הצעירים המעטים בסביבה שלא יצא למלחמה. בשנת הלימודים הקודמת היה מר קנטור המורה החדש לחינוך גופני בבית הספר צ'נסלור אֵוֶוניוּ ומשיעורי ההתעמלות שלימד כבר הכיר רבים מאיתנו שפקדו בקביעות את מגרש המשחקים. הוא היה בן עשרים ושלוש באותו קיץ, בוגר סָאוּת סַייד שבנוּארק, בית הספר התיכון המעורב לבני כל הגזעים והדתות, ובוגר קולג' פֶּנְזֶר לחינוך גופני ולגֵהוּת שבאיסְט אוֹרנג'. גובהו היה מעט פחות ממטר ושישים וחמישה סנטימטר, ואף שהיה ספורטאי מעולה ומתחרה נחוש, גובהו, בצירוף הראייה החלשה, מנעו ממנו לשחק פוטבול, בייסבול או כדורסל ברמת הקולג' והגבילו את ענפי הספורט שבהם התחרה במסגרת אליפות המכללות להטלת כידון ולהרמת משקולות. במרומי גופו הדחוס היה ראש גדול מידות שהיה עשוי רְכיבים משופעים ומשתפלים נחרצוֹת: עצמות לחיים רחבות ומודגשות, מצח תלול, לסת זוויתית ואף ישר וארוך עם גשר בולט, אשר שיווה לצדודיתו חדוּת של צללית חקוקה על מטבע. שפתיו המלאות הסתמנו בבירור, כמו שריריו, ועורו היה חום־זהוב בכל עונות השנה. כבר מנעוריו היה שערו מסופר בתספורת קצרה בסגנון צבאי. התספורת הזאת הבליטה בייחוד את אוזניו, ולא משום שהיו גדולות מן הראוי — הן לא היו — ולא בהכרח משום שהיו כה צמודות אל ראשו, אלא משום שבמבט מן הצד היתה צורתן דומה ביותר לאָס פִּיק בקלפים או לכנפיים שעל הרגליים המכונפות במיתולוגיה, וקצותיהן העליונים לא היו מעוגלים, כמו ברוב האוזניים, אלא מחודדים כמעט. עד שהדביק לו סבו את שם החיבה בּאקי, חברי הילדוּת שלו ברחוב קראו לו בקיצור אֵייס,4 כינוי שנטבע לא רק על רקע כישוריו הספורטיביים המפותחים מכפי גילו, אלא גם לנוכח התצורה הבלתי שכיחה של האוזניים ההן.

4 אס בקלפים — ובהשאלה, אלוף.

בסיכומו של דבר, המישורים המלוכסנים של פניו שיוו לעיניים האפורות המעושנות שמאחורי משקפיו — עיניים ארוכות וצרות כמו של אסייתי — מבע כיסני עמוק, כאילו לא נקבעו בגולגולת, אלא הובקעו בה. הקול שבקע מהפנים המשורטטות במדויק היה, שלא כצפוי, גבוה למדי, אבל הדבר לא הפחית את הכוח שבמראהו. הפנים הנועזות להדהים היו פניו היצוקות בברזל והעמידוֹת מפני בלאי של גבר צעיר וחסון שאפשר לסמוך עליו.

אחר צהריים אחד בתחילת יוני הגיעו שתי מכוניות מלאות איטלקים מתיכון איסְט סַייד, נערים בכל גיל שבין חמש־עשרה לשמונה־עשרה, וחנו בקצה העליון של רחוב המגורים שמאחורי בית הספר, שם נמצא מגרש המשחקים. תיכון איסְט סַייד היה באזור אַיירוֹנבָּאוּנד, שכונת העוני התעשייתית שהיתה מקורם של רוב הדיווחים על מקרי פוליו בעיר. ברגע שראה אותם מר קנטור עוצרים בצד הרחוב, הוא שמט את כפפת המשחק שלו על המגרש — הוא שיחק בסיס שלישי באחד המשחקים המאולתרים שלנו — ופנה בצעדים מהירים אל המקום ששם יצאו עשרת הזרים משתי מכוניות. ההילוך האתלטי וצעדי היונה שלו כבר זכו לחיקויים מצד ילדי מגרש המשחקים, וכמוהם גם ההבעה התכליתית שבה התרומם קלות כשנע על כריות כפות רגליו, וכן הנדנוד הרך של כתפיו המוצקות כשהלך. כמה מהנערים ניכסו לעצמם את יציבתו כולה במגרש וגם מחוצה לו.

"מה יש לכם לחפש פה, בחורים?" אמר מר קנטור.

"אנחנו מפיצים פוליו," השיב אחד האיטלקים. הוא היה הראשון שיצא מהמכוניות ונשא את עצמו בגאוותנות יתרה. "לא ככה?" הוא אמר ופנה כמתפאר אל הלגיונות שניצבו מאחוריו ומלכתחילה נראו למר קנטור כלהוטים ממש לפתוח בקטטה.

"אתם דווקא עושים רושם של כאלה שמפיצים צרות," מר קנטור אמר לו. "למה שלא תיסעו מפה?"

"לא, לא," התעקש האיטלקי, "עוד לא. קודם נפיץ קצת פוליו. לנו יש כזה ולכם אין, אז חשבנו להסתובב קצת ולהפיץ קצת באזור." כל זמן שדיבר הוא התנודד על עקביו קדימה ואחורנית כדי להראות כמה קשוח הוא. הנינוחות המחוצפת של אגודליו התחובים בשתי הלולאות הקדמיות של מכנסיו הביעה בוז ממש כמו מבטו.

"אני מנהל מגרש המשחקים כאן," אמר מר קנטור והצביע לאחור מעבר לכתפו עלינו, הילדים. "אני מבקש מכם להתרחק מסביבת המגרש. אין לכם שום עניינים כאן ואני מבקש מכם בנימוס שתלכו. מה דעתכם?"

"ממתי יש חוק נגד להפיץ פוליו, אדוני המנהל?"

"תקשיב, פוליו זה לא בדיחה. ויש חוק נגד מטרד לציבור. אני לא רוצה שתכריחו אותי לקרוא למשטרה. אני מציע שתעזבו מרצונכם, לפני שאני אקרא לשוטרים שילוו אתכם מכאן."

מנהיג החבורה, שהיה גבוה ממר קנטור אולי בחמישה־עשר סנטימטר, פסע בזאת צעד לפנים וירק על המדרכה. הוא הותיר שם גבשושית של כיח צמיגי, רק כמה סנטימטרים מקצה נעלי ההתעמלות של מר קנטור.

"מה זה אמור להביע?" שאל אותו מר קנטור. קולו היה עדיין רגוע, ובזרועותיו המשוכלות במהודק על חזהו הוא היה התגלמות הנחישות. שום בריונים גסי רוח מאַיירוֹנבָּאוּנד לא יעשו עליו רושם או יתקרבו אפילו קצת לילדים שלו.

"אמרתי לך מה זה אמור להביע. אנחנו מפיצים פוליו. אנחנו לא רוצים להשאיר את החבר'ה כאן מחוץ לעניינים."

"תקשיב, אל תזבל לי עכשיו על 'החבר'ה כאן'," אמר מר קנטור ופסע צעד מהיר וכועס קדימה, שהביא אותו רק כמה סנטימטרים מפניו של האיטלקי. "אני נותן לך עשר שניות להסתובב אחורה ולקחת איתך מפה את כולם."

האיטלקי חייך. הוא פשוט לא הפסיק לחייך מהרגע שיצא מהמכונית. "ואז מה?" הוא שאל.

"אמרתי לך. אני אקרא לשוטרים שיסלקו אתכם מפה וידאגו שלא תבואו יותר."

הבחור האיטלקי ירק כעת שוב, הפעם בדיוק לצד נעלי ההתעמלות של מר קנטור, ומר קנטור קרא לאחור אל הנער שחיכה לתורו לחבוט במִשחק וצפה בשתיקה, כמו כולנו, במר קנטור הניצב מול עשרת האיטלקים. "ג'רי," מר קנטור אמר, "רוץ למשרד שלי. טלפן למשטרה. תגיד שאתה מתקשר בשמי. תגיד להם שאני צריך אותם."

"מה הם כבר יעשו, יאסרו אותי?" אמר האיטלקי שבראש החבורה. "יכניסו אותי כי ירקתי על המדרכה היקרה שלך בוויקוואהיק? אתה גם הבעלים של המדרכה, מִשקפופר?"

מר קנטור לא ענה ופשוט נשאר נטוע בין הילדים ששׂיחקו במגרש האספלט שמאחוריו לבין בחורים איטלקים מלוא שתי מכוניות, שעדיין עמדו ברחוב מול המגרש כאילו כל אחד מהם מוּעד לשמוט באחת את הסיגריה שעישן ולנופף פתאום בנשק. אבל עד שג'רי חזר מהמשרד של מר קנטור שבקומת המרתף — משם, לפי ההנחיות, טילפן למשטרה — שתי המכוניות על נוסעיהן המבשרים רעות כבר לא היו. כשהגיעה הניידת, כמה דקות אחר כך, מר קנטור ידע למסור לשוטרים את מספרי הרישוי של שתי המכוניות, שאותם שינן במהלך ההמתנה המתוחה. רק אחרי שנסעו השוטרים לדרכם התחילו הילדים שמאחורי הגדר ללעוג לאיטלקים.

התברר שהיה כיח מרוח על חלק ניכר מהמדרכה במקום שהבחורים האיטלקים התגודדו בו, אולי שני מטרים רבועים של גועל נפש רטוב ורירי שבפירוש נראה כמו בית גידול אידיאלי לְמחלה. מר קנטור שלח שניים מהנערים אל קומת המרתף של בית הספר, שימצאו שני דליים וימלאו אותם מים חמים ואמוניה בחדר של השרת ואחר כך ישטפו את המדרכה במים עד שכל סנטימטר בה יהיה נקי. הילדים ששטפו את הכיח במים הזכירו למר קנטור איך היה עליו לנקות היטב אחרי שהרג חולדה בירכתי חנות המכולת של סבא שלו כשהיה בן עשר.

"אין מה לדאוג," מר קנטור אמר לנערים. "הם לא יחזרו. אלה החיים," הוא אמר, מצטט שורה שהיתה חביבה על סבו, "תמיד קורה משהו משונה." הוא שב אל המגרש והמשחק התחדש. הנערים שצפו מצדה האחר של גדר החוליות שהקיפה את המגרש והתנשאה לגובה שתי קומות, התרשמו עמוקות מן האופן שבו התעמת מר קנטור עם האיטלקים. התנהגותו ההחלטית והבוטחת, החוסן הגופני שלו, כשל מרים משקולות, והצטרפותו היומיומית הנלהבת למשחקים שלנו ממש כאחד מאיתנו — כל אלה חיבבו אותו על הנערים הקבועים במגרש המשחקים למן היום שהגיע בתור מנהל; אבל אחרי התקרית עם האיטלקים הוא נעשה לגיבור במלוא מובן המילה, אח גדול ואמיץ לב, מגונן ונערץ, בייחוד עבור אלה שאחיהם הגדולים היו אי־שם במלחמה.

בהמשך אותו שבוע שניים מהנערים שהיו במגרש כשהאיטלקים הופיעו לא באו לשחק במשך כמה ימים. בבוקר הראשון שניהם התעוררו עם חום גבוה וצוואר נוקשה, ובערב השני — כשהתחילו להפגין חולשה נוראה בזרועות וברגליים ולהתקשות בנשימה — הם הובהלו באמבולנס אל בית החולים. אחד הנערים, הֶרבּי סטיינמרק, היה תלמיד כיתה ח' שמנמן, מרושל וחביב, שהיה חסר כל כישרון ספורטיבי ולכן שובץ בדרך כלל לשחק בשדה הימני ולחבוט אחרון, והשני, אלן מַייקֶלְז, גם הוא תלמיד כיתה ח', היה בין שניים או שלושה הספורטאים הטובים ביותר במגרש המשחקים והנער הקרוב מכולם אל מר קנטור. הֶרבּי ואלן היו מקרי הפוליו הראשונים בשכונה. בתוך ארבעים ושמונה שעות התגלו אחד־עשר מקרים נוספים, ואף שאיש מהם לא נִמנה עם הילדים שהיו במגרש באותו יום, נפוצה בשכונה השמועה שהאיטלקים הם שהביאו את המחלה לוויקוואהיק. הואיל ובשכונה שלהם התגלה המספר הרב ביותר של מקרי פוליו, ובשכונה שלנו לא דווח עד אז על אף מקרה, רווחה הסברה שהאיטלקים, נאמנים למילתם, נסעו באותו יום אחרי הצהריים ברחבי העיר בכוונה להדביק את היהודים בפוליו, והצליחו.

אמו של באקי קנטור מתה בלידה, והוריה הם שגידלו אותו בבית דירות ובו שתים־עשרה משפחות, אשר ניצב ברחוב בַּרקליי, סמוך לשדרת אֵייבָן, באחד האזורים העניים ביותר בעיר. אביו, שהוריש לו את הראייה הלקויה, היה מנהל חשבונות בחנות כולבו גדולה במרכז העיר ובעל נטייה בלתי נשלטת להימורים על סוסים. זמן קצר לאחר מותה של אשתו ולידתו של בנו הוא הורשע בגנבה ממקום העבודה שלו כדי לכסות חובות הימורים שצבר — התברר שריפד את כיסיו מאז יומו הראשון בעבודה. הוא ישב שנתיים בכלא, ולאחר ששוחרר לא חזר עוד לנוּארק. במקום שיהיה בן לאב, הילד, ששמו הפרטי היה יוּג'ין, מצא מורה לחיים בדמותו של הסב גדול הגוף, הדובי והעמל, שבחנות המכולת שלו בשדרת אֵייבָן הוא עבד בכל יום אחרי הלימודים ובימי שבת. הוא היה בן חמש כשאביו התחתן שנית ומצא עורך דין שיסדר שהילד יבוא לגור איתו ועם אשתו החדשה בפֶּרְת אֶמְבּוֹי, שם עבד במספנות. במקום שימצא עורך דין משלו, הסב קם ונסע לפֶּרְת אֶמְבּוֹי, ושם פרץ עימות שבו, לפי הנאמר, איים שישבור את מפרקתו של חתנו לשעבר אם יעז להתערב בחייו של יוג'ין. לאחר מכן מעולם לא שמעו עוד מאביו של יוג'ין.

כשהרים וסחב עם סבו ארגזי ירקות ברחבי החנות הוא התחיל לפתח חזה וזרועות, וכשעלה וירד בריצה שלושה גרמי מדרגות אל הדירה שלהם וממנה פעמים רבות לאין־ספור בכל יום, הוא התחיל לפתח רגליים. ומסבו העשוי ללא חת הוא למד להיאבק בכל מכשול, ובכלל זה העובדה שנולד כבנו של גבר שסבו תיאר אותו כל חייו כ"טיפוס מפוקפק מאוד". כשהיה ילד הוא רצה להיות חזק בגופו, בדיוק כמו הסב, ולא להזדקק למשקפיים עבים. אבל עיניו היו חלשות כל כך, שלאחר שהסיר אותם בלילה כדי להתכונן לישון, בקושי הצליח לעמוד על צורתם של הרהיטים המעטים שבחדר. סבו, שמעולם לא הקדיש מחשבה שנייה לחסרונותיו שלו, הבהיר לילד האומלל — כשנאלץ להרכיב משקפיים בפעם הראשונה, בגיל שמונה — שעכשיו עיניו טובות בדיוק כמו של כל אחד אחר. לאחר מכן לא היה עוד דבר להוסיף בנושא.

סבתו היתה אישה קטנה, חמה ורחומה, משקל נגד הוֹרי טוב ויציב לסב. היא נשאה באומץ בקשיי החיים, אף שדמעות עלו בעיניה בכל פעם שהזכירו את בתה בת העשרים שמתה בלידה. הלקוחות בחנות אהבו אותה, ובבית, שם ידיה מעולם לא נחו, היא עקבה בחצי אוזן אחרי "החיים יכולים להיות יפים" ושאר אופרות הסבון החביבות עליה, שהמאזינות להן תמיד רוטטות, תמיד עצבניות, בציפייה לאסון הבא. בשעות המעטות שבהן לא עזרה בחנות, הקדישה את כל כולה לרווחתו של יוג'ין, טיפלה בו כשחלה בחצבת, בחזרת ובאבעבועות רוח, השגיחה שבגדיו תמיד יהיו מתוקנים ונקיים, ששיעורי הבית יהיו מוכנים, שהתעודות שקיבל יהיו חתומות כנדרש, שילך באופן סדיר לרופא השיניים (דבר שילדים עניים מעטים זכו לו בימים ההם), שהאוכל שבישלה לו יהיה בריא ובשפע, ושישולם שכר לימודיו בבית הכנסת, לשם הלך אחרי בית הספר ללמוד עברית כדי להתכונן לבר המצווה שלו. אבל מלבד אותה שלישייה של מחלות ילדים מידבקות נפוצות, הילד ניחן בבריאות ללא דופי, בשיניים ישרות וחזקות ובנינוחות גופנית כוללת, שוודאי היתה תולדה גם של הטיפול האימהי שהעניקה לו, ובכלל זה ניסיונותיה לעשות כל דבר שנחשב אז לטוב ומועיל לילד שגדֵל. היא ובעלה היו רבים רק לעתים נדירות — כל אחד מהם ידע מה עליו לעשות ואיך לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, וכל אחד מהם ביצע זאת במסירוּת ראויה לציון, שלא נעלמה מעיניו של יוג'ין הרך בשנים.

הסב השגיח על התפתחותו הגברית של הילד ועמד תמיד על המשמר לבער כל חולשה שהיתה עלולה לעבור בירושה — לצד הראייה הלקויה — מאביו הביולוגי וללמד את הילד שכל מאמץ כן של גבר חדור אחריות מעצם טיבו. לא תמיד היה קל לקבל את מרותו של הסב, אבל כשעמד יוג'ין בציפיותיו, הוא מעולם לא קימץ בשבחים. היתה הפעם ההיא, כשהילד היה רק בן עשר ונתקל בחולדה אפורה גדולה במחסן הסחורות האפלולי שמאחורי החנות. בחוץ כבר היה חושך כשראה את החולדה נמלטת בחופזה בינות לארגזי קרטון ריקים של מצרכים שהוא עזר לסבו לפרוק. הדחף שחש היה, כמובן, לברוח. תחת זאת, ומאחר שידע שסבו נמצא בקדמת החנות עם לקוחה, הוא הושיט את ידו לפינה בלי רעש ואחז באֵת הפחמים הכבד שבאמצעותו למד להזין את דוד ההסקה שחימם את החנות.

הוא עצר את נשימתו, התקדם על קצות האצבעות עד שסגר על החולדה המבועתת בפינה. כשהילד הניף את האֵת באוויר, החולדה התרוממה על רגליה האחוריות וחרקה בשיניה המפחידות, מוכנה לזנק. אבל עוד לפני שהספיקה להינתק מהרצפה הוא הנמיך בזריזות את צדו התחתון של האֵת, פגע במכרסם היישר בגולגולת וביקע את ראשו. דם מעורבב בפיסות עצם ומוח חילחל בין קרשי הרצפה של המחסן כשהילד — שלא הצליח לדכא לחלוטין דחף פתאומי להקיא — דחק וגרר את הכף של האֵת כדי לגרוף את החיה המתה. היא היתה כבדה, כבדה מכפי שדמיין, וכשנחה באֵת היא נראתה גדולה וארוכה יותר מאשר כשעמדה על רגליה האחוריות. מוזר, אבל דבר — אפילו לא גדיל הזנב חסר החיים וארבע הרגליים חסרות התנועה — לא נראה מת ללא תקנה כמו צמדי שערות השפם הדקות כמחטים, המוכתמות בדם. כשהרים את הנשק מעל ראשו הוא לא הבחין בשערות השפם; הוא לא הבחין בדבר מלבד המילים "תהרוג אותה!" כאילו סבו הוא שהגה אותן במוחו. הוא חיכה עד שהלקוחה לקחה את שקית המצרכים ויצאה מהחנות ואז, כשהוא מחזיק את האֵת שלוח לפניו — ובפני פוקר, כדי להראות עד כמה הוא לא פוחד — הוא נשא את החולדה המתה אל חזית החנות, הציג אותה לראווה בפני סבו ואז המשיך ויצא מהדלת. בפינה טילטל את הפגר מעל האֵת ואז דחק אותו דרך שבכת הברזל ואל זרם הביוב. הוא חזר לחנות, לקח מברשת קרצוף, סבון חום, סמרטוטים ודלי מים, ניקה את הרצפה מן הקיא ומעקבות החולדה ושטף את האֵת.

ההישג הכביר הזה — ולצדו העיקשות, התעוזה, עוז הרוח וכוח הרצון שהכינוי רמז אליהם — הוא שהניע את הסב לקרוא לבן העשר הממושקף בשם בּאקי.

הסבא, סם קנטור, הגיע לבדו לאמריקה בסביבות 1880, ילד מהגר מכפר יהודי בגליציה הפולנית. את חוסר הפחד שלו הוא רכש ברחובות נוּארק, שם נשבר אפו לא פעם ולא פעמיים בקטטות עם כנופיות של אנטישמים. התוקפנות האלימה כלפי יהודים, שהיתה דבר שבשגרה בעיר בשנות ילדותו בשכונת העוני, עשתה רבות לעיצוב השקפתו על החיים, ובבוא העת גם לעיצוב השקפת החיים של נכדו. הוא עודד את הנכד לעמוד על שלו כגבר ולעמוד על שלו כיהודי, להבין שמאבקיו של אדם אינם מסתיימים לעולם, ולדעת כי בקרב הקצר והאכזרי שהוא־הוא החיים, "כשצריך לשלם מחיר, משלמים אותו". האף השבור שבאמצע פניו של סבו היה עדות מתמדת לכך שלמרות ניסיונותיו של העולם, לא עלה בידו להכניע אותו.

ביולי 1944, כשהגיעו עשרת האיטלקים במכוניותיהם אל מגרש המשחקים ומר קנטור אילץ אותם בכוחות עצמו לשוב כלעומת שבאו, כבר היה הזקן מת לאחר התקף לב — אבל אין פירושו של דבר שלא היה שם במהלך העימות.

ילד שאיבד אֵם בלידה ואב לבית הסוהר, ילד שהוריו כלל לא עלו בזיכרונותיו מראשית חייו, לא היה יכול לקוות לתחליפים מוצלחים יותר, שיעשו אותו חזק מכל בחינה — הוא לא התיר למחשבה על הוריו האבודים לייסר אותו אלא לעתים נדירות, אף שהיעדרם הוא שהכתיב במידה רבה את סיפור חייו.

מר קנטור היה בן עשרים ותלמיד השנה הלפני אחרונה בקולג' כאשר הצי הפסיפי של ארצות הברית הופצץ והושמד כמעט לגמרי במתקפת הפתע של היפנים על פרל הרבור ביום ראשון, 7 בדצמבר 1941. ביום שני השמונה בחודש הוא הלך אל לשכת הגיוס שליד בית העירייה כדי להצטרף ללחימה. אבל בגלל העיניים שלו איש לא רצה אותו, לא צבא היבשה, לא הצי, לא משמר החופים ולא הנחתים. הוא קיבל סיווג F-4 ונשלח בחזרה לקולג' פֶּנְזֶר להמשיך בהכשרתו כמורה לחינוך גופני. סבו מת זמן לא רב קודם לכן, ומר קנטור הרגיש, כל כמה שהיתה זו מחשבה אי־רציונלית, שאיכזב אותו ולא עמד בציפיות של מורה דרכו חסר הפשרות. מה הועילו לו מבנה הגוף השרירי והיכולות האתלטיות אם לא היה יכול לנצל אותם כחייל? הוא לא הרים משקולות משחר נעוריו רק כדי להיות חזק מספיק להטיל כידון — הוא היה חזק די הצורך לשרת בנחתים.

אחרי שאמריקה נכנסה למלחמה, הוא עדיין הסתובב ברחובות בעוד כל הגברים בני גילו הכשירים בגופם יצאו לאימונים כדי להילחם ביפנים ובגרמנים, ובהם גם שני החברים הכי טובים שלו מפֶּנְזֶר, שבחברתם חיכה בתור בפתח לשכת הגיוס בבוקר ה־8 בדצמבר. סבתו, שבביתה עדיין גר ושממנו היה נוסע באופן קבוע לפֶּנְזֶר, שמעה אותו בוכה בחדרו בלילה שבו יצאו חבריו דייב וג'ייק לפוֹרט דיקְס להתחיל בטירונות בלעדיו. היא שמעה אותו בוכה כפי שלא שמעה אותו מעולם. הוא התבייש להיראות בבגדים אזרחיים, הוא התבייש כשצפה בקולנוע ביומני חדשות על המלחמה, הוא התבייש כשנסע הביתה באוטובוס מאיסְט אוֹרנג' לנוּארק בסוף יום לימודים וישב ליד מישהו שקרא בעיתון הערב את הסיפור הגדול של היום: "מפלה בבֵּטאן", "מפלה בקוֹרֵגידוֹר", "מפלה באי וייק". הוא חש בושה של אדם שהיה בכוחו לשנות במו ידיו את המצב בעת שכוחות ארצות הברית באוקיינוס השקט נחלו תבוסות קשות בזו אחר זו.

עקב המלחמה והגיוס היה מספר המשרות הפנויות למורים להתעמלות בבתי הספר כה גדול, שעוד לפני שסיים את הלימודים בפֶּנְזֶר, ביוני 1943, כבר הבטיח לעצמו מקום בבית הספר צֶ'נסלוֹר אֵוֶוניוּ, שפעל אז זה עשור, וחתם על חוזה עבודה לניהול מגרש המשחקים בתקופת הקיץ. מטרתו היתה ללמד חינוך גופני ולהיות מאמן ספורט בוויקוואהיק, בית הספר התיכון שנפתח סמוך לצ'נסלור. מר קנטור נמשך במיוחד אל בתי הספר האלה משום שציבור התלמידים בהם היה יהודי רובו ככולו, ומשום שנודעו בהישגיהם העיוניים המעולים. הוא רצה ללמד את הילדים האלה להצטיין בספורט כפי שהצטיינו בלימודים, ולהעריך רוח ספורטיבית ואת מה שאפשר ללמוד מהתמודדות במגרש הספורט. הוא רצה ללמד אותם מה שסבו לימד אותו: קשיחות ונחישות, אומץ גופני וכושר גופני, ושלא ירשו לעולם שישפילו אותם או, רק משום שהם יודעים להפעיל את מוחם, שישמיצו אותם ויגידו שהם יהודים שפנים חלשלושים.

החדשות שנפוצו במגרש המשחקים אחרי שהֶרבּי סטיינמרק ואלן מייקלז פונו באמבולנס אל חדר הבידוד בבית החולים בית ישראל היו ששניהם משותקים לחלוטין, ומאחר שאינם מסוגלים עוד לנשום בעצמם, הם מונשמים ברֵיאות ברזל. אף שלא כולם הופיעו במגרש באותו בוקר, עדיין היו די ילדים לטורניר של ארבע קבוצות שישחקו כל היום משחקים של חמישה סיבובים זו מול זו. מר קנטור העריך כי נוסף על הֶרבּי ואלן, חסרים בסך הכול כחמישה־עשר או עשרים מבין כתשעים הנערים הקבועים — הוא הניח שהוריהם לא הרשו להם לצאת מהבית בגלל בהלת הפוליו. הוא הכיר את נטייתם המגוננת של ההורים היהודים בשכונה ואת דאגתן המסוככת של אימהות דרוכות, ובסיכומו של דבר הופתע שלא נעדרו רבים יותר. ככל הנראה, הועיל במשהו כשדיבר איתם ביום הקודם.

"בנים," הוא אמר כשכינס אותם במגרש לפני שהתפזרו לארוחת הערב, "אני לא רוצה שתיכנסו לפאניקה. פוליו זאת מחלה שלמדנו לחיות איתה בכל קיץ. זאת מחלה לא פשוטה, והיא היתה פה מאז שאני זוכר את עצמי. הדרך הכי טובה להתמודד עם האיום של הפוליו היא להישאר בריאים וחזקים. תשתדלו להתרחץ טוב־טוב כל יום ולאכול נכון ולישון שמונה שעות ולשתות שמונה כוסות מים ולא להיכנע לדאגות ולפחדים שלכם. כולנו רוצים שהֶרבּי ואלן יחזרו לעצמם הכי מהר שאפשר. כולנו היינו מעדיפים שזה לא היה קורה להם. שניהם ילדים נהדרים, והרבה מכם חברים טובים שלהם. למרות זאת, בזמן שהם מחלימים בבית החולים, אנחנו צריכים להמשיך לחיות את חיינו. וזה אומר לבוא לכאן, למגרש, בכל יום ולשחק כמו שאתם משחקים תמיד. אם מישהו מכם ירגיש חולה, ברור שתצטרכו לספר את זה להורים שלכם ולהישאר בבית ולהשגיח על עצמכם עד שתלכו לרופא ותתאוששו. אבל אם אתם מרגישים טוב, אין שום סיבה בעולם שלא תהיו פעילים כמה שרק תרצו במשך כל הקיץ."

באותו ערב ניסה כמה פעמים להתקשר מהטלפון שבמטבח למשפחות סטיינמרק ומייקֶלז כדי להביע את דאגתו ואת דאגתם של שאר הנערים ולברר עוד בנוגע למצבם של שני הנערים החולים. אבל לא היתה תשובה באף אחד מהבתים. לא סימן טוב. המשפחות ודאי עדיין היו בבית החולים בשעה תשע ורבע בערב.

ואז צילצל הטלפון. זאת היתה מַרְשָה, שהתקשרה מהרי הפּוֹקוֹנוֹס. היא שמעה על שני הילדים במגרש המשחקים אצלו. "דיברתי עם ההורים שלי. הם סיפרו לי. אתה בסדר?"

"בסדר גמור," הוא אמר ומתח את כבל הטלפון כך שיוכל לעמוד בְּמקום טיפה קריר יותר, קרוב יותר אל הרשת שעל החלון הפתוח. "כל הנערים האחרים בסדר גמור. בדיוק ניסיתי לתפוס את המשפחות של הנערים שבבית החולים כדי לברר מה שלומם."

"אני מתגעגעת אליך," אמרה מַרְשָה, "ואני דואגת לך."

"גם אני מתגעגע אלייך," הוא אמר, "אבל אין מה לדאוג."

"עכשיו אני מצטערת שנסעתי." זה היה כבר הקיץ השני שעבדה כרכזת הדרכה באינדיאן היל, מחנה לנערים ונערות יהודים בהרי הפּוֹקוֹנוֹס שבפנסילבניה, קצת יותר ממאה קילומטר מחוץ לעיר; במשך השנה היא היתה מורה לכיתה א' בצ'נסלור — הם הכירו במפגש של חברי סגל חדשים בבית הספר בסתיו הקודם. "זה נשמע נורא," היא אמרה.

"זה נורא לשני הנערים ולמשפחות שלהם," הוא אמר, "אבל בסך הכול המצב בשליטה. זה לא צריך להטריד אותך."

"אמא שלי אמרה משהו על איטלקים שבאו לשם כדי להפיץ את זה."

"האיטלקים לא הפיצו שום דבר. אני הייתי שם. אני יודע מה קרה. סתם חבורה של מין חכמים בלילה, זה הכול. הם ירקו בכל הרחוב, ואנחנו ניקינו את זה. פוליו זה פוליו — אף אחד לא יודע איך זה מתפשט. מגיע הקיץ, והנה זה בא, ואין הרבה מה לעשות."

"אני אוהבת אותך, באקי. אני חושבת עליך כל הזמן."

בזהירות, כדי שאיש מהשכנים לא ישמע אותו מבעד לחלון הפתוח, הוא הנמיך את קולו והשיב, "גם אני אוהב אותך." היה קשה לומר לה את זה לאחר שכפה על עצמו — בתבונה, הוא חשב — לא להתאוות אליה יתר על המידה בזמן שהיתה רחוקה. זה היה קשה גם משום שמעולם לא הצהיר על כך בצורה כה מפורשת באוזני כל בחורה אחרת, והמילים עדיין נשמעו לו מסורבלות מכדי לאומרן.

"אני צריכה לסגור," מַרְשָה אמרה. "מישהו מחכה אחרי. בבקשה תשמור על עצמך."

"זה מה שאני עושה. זה מה שאני אעשה. אבל אל תדאגי. אל תפחדי. אין ממה לפחד."

למחרת התרוצצו שמועות ולפיהן בתחומי אזור הרישום של ויקוואהיק היו אחד־עשר מקרים חדשים של פוליו — כמספר המקרים בכל שלוש השנים הקודמות גם יחד, ועדיין היה זה רק חודש יולי, חודשיים שלמים לפני סוף עונת הפוליו. אחד־עשר מקרים חדשים, ובמשך הלילה מת אלן מייקלז, חביבו של מר קנטור. המחלה חיסלה אותו בתוך שבעים ושתיים שעות.

למחרת היה יום שבת, ומגרש המשחקים היה פתוח לפעילות מאורגנת רק עד הצהריים, שאז נשמעה היבבה העולה ויורדת של צופרי האזעקה בניסוי השבועי מעל לעמודי חשמל ברחבי העיר. אחרי שסגר, במקום לחזור לרחוב בַּרקליי ולעזור לסבתו בקנייה השבועית — המלאי שנותר בחנות המכולת שלהם נמכר בפרוטות אחרי מות הסבא — הוא התקלח במלתחת הבנים, לבש חולצה ומכנסיים נקיים ונעל נעליים מצוחצחות שהביא איתו בשקית נייר. אחר כך הוא הלך בשדרת צ'נסלור, כל הדרך במורד הגבעה עד פֵייבּיאן פְּלֵייס, שם גרה משפחתו של אלן מייקלז. למרות המכה שהנחית הפוליו על השכונה, הרחוב הראשי הרצוף חנויות נִמלא אנשים שקנו מצרכים לְשבּת והוציאו כביסה מניקוי יבש ולקחו תרופות במרשם מבית המרקחת ואת כל הנחוץ להם מהחנות לצורכי חשמל ומהחנות לבגדי גברות ומהאופטיקאי ומהחנות לכלי בית וחומרי בניין. במספרה של פְרֶנְצ'י היו כל הכיסאות תפוסים, ובכל כיסא ישב גבר מאנשי השכונה שהמתין לתספורת או לגילוח; בסנדלרייה הסמוכה, הסנדלר האיטלקי — בעל החנות הלא־יהודי היחיד ברחוב, בלי להוציא מן הכלל את פְרֶנְצ'י — ניסה למצוא את נעליהם המתוקנות של אנשים בערֵמה המגובבת על הדלפק בעוד תחנת הרדיו האיטלקית מרעימה בעד הדלת הפתוחה. בחזיתות החנויות כבר פרשו את הסוככים כדי שהשמש לא תקפח בעד חלון הזכוכית המשקיף אל הרחוב.

זה היה יום בהיר, חסר עננים, ומידות החום עלו בהתמדה. נערים משיעורי ההתעמלות שלו וממגרש המשחקים נתקפו התרגשות כשזיהו אותו בשדרת צ'נסלור — מאחר שלא גר בשכונה, כי אם הלאה משם, באזור הרישום של סָאוּת סַייד, הם היו רגילים לראותו רק בתפקידיו הרשמיים כמורה להתעמלות וכמנהל מגרש המשחקים. הוא נופף אליהם כשקראו "מר קנטור!" וחייך והחווה בראשו אל הוריהם, שכמה מהם זיהה מפגישות של ועד ההורים והתלמידים. אחד האבות עצר לדבר איתו. "אני רוצה ללחוץ לך את היד, איש צעיר," הוא אמר למר קנטור. "סילקת מפה את המָקָרוֹנים האלה. כלבים מלוכלכים. אחד נגד עשרה. אתה גבר אמיץ." "תודה, אדוני." "אני מורי רוסנפילד. אבא של ג'ואי." "תודה, מר רוסנפילד." אחריו, אישה שיצאה לקניות עצרה לדבר איתו. היא חייכה בנימוס ואמרה, "אני גברת ליוִוי. אני אמא של בֶּרני. הבן שלי מעריץ אותך, מר קנטור. אבל יש דבר אחד שרציתי לשאול אותך. עם כל מה שקורה בעיר, אתה באמת חושב שהילדים צריכים לרוץ ככה בחוץ בחום כזה? ברני בא הביתה רטוב עד העצם. זה באמת רעיון טוב? תראה מה קרה לאלן. איך משפחה תוכל להתאושש מדבר כזה? שני האחים שלו אי־שם במלחמה, ועכשיו זה." "אני לא נותן להם להתאמץ יותר מן הראוי, גברת ליוִוי. אני שומר עליהם." "ברני," היא אמרה, "לא יודע מתי להפסיק. הוא יכול לרוץ כל היום וכל הלילה אם מישהו לא בא ועוצר אותו." "אני בפירוש אעצור אותו אם יהיה לו חם מדי. אני אפקח עליו עין." "אוי, תודה רבה לך, תודה רבה. כולם פה מאושרים שאתה זה שמשגיח על הילדים." "אני מקווה שאני עוזר," השיב מר קנטור. קהל קטן התחיל להיאסף בזמן שדיבר עם אמא של ברני, ועכשיו ניגשה אישה נוספת ותפסה בשרוול חולצתו כדי להסב את תשומת לבו. "ולאן נעלמו שירותי הבריאות?" "את שואלת אותי?" אמר מר קנטור. "כן, אותך. אחד־עשר מקרים חדשים בוויקוואהיק בן לילה! ילד אחד מת! אני רוצה לדעת מה שירותי הבריאות עושים כדי להגן על הילדים שלנו." "אני לא עובד בשירותי הבריאות," הוא השיב. "אני מנהל את מגרש המשחקים בצ'נסלור." "מישהו אמר שהיית בשירותי הבריאות," היא הטיחה בו. "לא, לא. הלוואי שהייתי יכול לעזור לך, אבל אני שייך לבתי הספר." "מצלצלים אליהם, לשירותי הבריאות," היא אמרה, "וכל הזמן תפוּס שם. אני חושבת שהם מרימים את השפופרת בכוונה." "היו כאן משירותי הבריאות," התערבה עוד אישה. "ראיתי אותם. הם שמו שלט הסגר על בית ברחוב שלי." בקול מלא צער היא אמרה, "יש מקרה של פוליו ברחוב שלי!" "ושירותי הבריאות לא עושים כלום!" אמר בזעם מישהו אחר. "מה העירייה עושה בשביל לעצור את זה? שום דבר!" "בטח יש משהו שהם יכולים לעשות — אבל הם לא עושים!" "צריך לפקח על החלב שילדים שותים — הפוליו בא מהפרות המלוכלכות ומהחלב המזוהם שלהן." "לא," אמר מישהו אחר, "זה לא הפרות — זה הבקבוקים. הם לא מחטאים את הבקבוקים כמו שצריך." "למה הם לא מחטאים בעשן?" אמר קול אחר. "למה הם לא משתמשים בחומר חיטוי? מחטאים הכול." "למה הם לא עושים מה שעשו כשאני הייתי ילד? קשרו לנו אז לצוואר כדורים של קַמְפוֹר. היה להם משהו מסריח נורא שקראו לו חִלתית — אולי זה היה יכול לעבוד עכשיו." "למה הם לא מפזרים ברחובות איזה חומר כימי, וככה גומרים עם זה?" "לא צריך שום חומר כימי," אמר מישהו אחר. "הכי חשוב שהילדים ישטפו ידיים. כל הזמן ישטפו ידיים. ניקיון! ניקיון הוא התרופה היחידה!" "ודבר חשוב נוסף," התערב מר קנטור, "הוא שכולכם תירגעו ותשלטו בעצמכם ולא תיכנסו לפאניקה. ושלא תשדרו פאניקה לילדים. הדבר החשוב הוא שחייהם יימשכו כרגיל, עד כמה שאפשר, ושכולכם, בכל דבר שאומרים להם, תנסו להישאר הגיוניים ורגועים." "לא יותר טוב שהם יישארו בבית עד שכל זה יעבור?" אמרה לו אישה אחרת. "הבית הוא לא המקום הכי בטוח במשבר מהסוג הזה? אני אמא של ריצ'י טָלין. ריצ'י משוגע עליך, מר קנטור. כל הילדים. אבל אולי זה היה יותר טוב לריצ'י, אולי זה היה יותר טוב לכל הילדים, אם היית סוגר את המגרש והם היו נשארים בבית?" "זה לא עניין שתלוי בי. זה כבר עניין של המפקח על בתי הספר." "שלא תחשוב שאני מאשימה אותך במה שקורה," היא אמרה. "לא, לא, אני יודע שלא. את אמא. את דואגת. כולם דואגים, אני מבין את זה." "הילדים היהודים שלנו הם האוצרות שלנו," מישהו אמר. "למה זה תוקף את הילדים היהודים היפים שלנו?" "אני לא רופא. אני לא מדען. אני לא יודע למה זה תוקף את מי שזה תוקף. אני לא מאמין שמישהו יודע. בגלל זה כולם מנסים למצוא מישהו או משהו שיהיה אפשר להאשים בזה. מנסים להבין מה הגורם בשביל שיהיה אפשר לחסל את זה." "אבל מה עם האיטלקים? זה בטח האיטלקים!" "לא, לא, אני לא חושב. הייתי שם כשהאיטלקים באו. לא היה להם שום מגע עם הילדים. זה לא האיטלקים. תראו, אתם לא צריכים לתת לדאגה לאכול אתכם ואתם לא צריכים לתת לַפחד לאכול אתכם. מה שחשוב זה שלא תדביקו את הילדים בחיידק הפחד. אנחנו נתגבר על זה, תאמינו לי. כל אחד יעשה את שלו ונישאר רגועים ונעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לשמור על הילדים, וכולנו נתגבר על זה יחד," הוא אמר. "אה, תודה רבה לך, איש צעיר. אתה יוצא מן הכלל." "אני מוכרח ללכת, תצטרכו לסלוח לי," הוא אמר להם והסתכל בפעם האחרונה בעיניהם החרדות, המפצירות בו כאילו היה ברייה בעלת עוצמה רבה לאין שיעור מזו הנתונה בידיו של מנהל מגרש משחקים בן עשרים ושלוש.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נמסיס”