החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לעמוד או ליפול

מאת:
מאנגלית: עמית פרדס | הוצאה: | 2018-08 | 560 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

שבעה סיפורים הקשורים לעולמה של נוכרייה מאת דיאנה גבלדון

ומצטלבים עם הספרים הגדולים בסִדרה ועם דמויותיהם.

כמנהג הצבא מתחיל כשלורד ג'ון גריי חוטף הלם חשמלי מצלופח חשמלי ומסתיים בקרב בקוויבק; הרווח שביניהן מספר על סוחר יינות צעיר ואלמן המלווה נזירה חניכה־לעתיד למנזר בפריז; במגפת הזומבים לורד ג'ון הופך באופן לא צפוי למושלה הצבאי של ג'מייקה לאחר שהמושל המקורי נאכל לכאורה על ידי עכברוש ענקי; עלה נידף ברוח ליל כל הקדושים מספר את סיפורם המרגש של הוריו של רוג'ר מקנזי במלחמת העולם השנייה; בבתולים, ג'יימי פרייזר  בן ה־19 ואיאן מוריי בן ה־22 הופכים לשכירי חרב בצרפת, על אף שטרם שכבו עם נערה או הרגו אדם. אבל הם מנסים…; ירקרק חמקמק מספר את סיפורם של הַאל, אחיו הבכור של לורד ג'ון, ונערה בת 17 הסוחרת בספרים נדירים לצד עיסוק צדדי של זיופים, סחיטות וגניבות. ולבסוף, בנצורים לורד ג'ון מגלה שאִמו בהוואנה, ושהצי הבריטי בדרכו להטיל מצור על העיר.

דיאנה גבלדון, בעלת תואר שני בביולוגיה ימית ותואר דוקטור באקולוגיה, לימדה שתים־עשרה שנים באוניברסיטה לפני שפנתה לכתיבת סיפורת במשרה מלאה. היא חיה בסקוטסדייל, אריזונה, עם בעלה, שלושת ילדיהם ובעלי חיים רבים. עד כה נמכרו בעולם 26 מיליון עותקים! של ספריה. הסדרה נוכרייה עוּבּדה לסדרת טלוויזיה מצליחה.

"גבלדון במיטבה… היא שוזרת יחד את חיי דמויותיה, מחברת קווי עלילה וחושפת הצצות מפתות לתוך עולמה הגדול יותר של הסדרה נוכרייה, שאי־אפשר לשבוע ממנה."                         היסטוריקל נובלז רוויו

מקט: 15100944
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


באופן כללי, זו ודאי היתה אשמתו של הצלופח החשמלי. ג’ון גריי היה יכול להאשים — ובמשך זמן־מה אף עשה זאת — גם את קרוליין ווּדפורד הנכבדה. ואת הרופא. ובוודאי את המשורר הארור ההוא. ועדיין… לא, זו היתה אשמתו של הצלופח.

המסיבה התקיימה בביתה של לוסינדה ג’ופרי. סר ריצ’רד נעדר; דיפלומט במעמדו לא היה מעודד דבר טיפשי כל כך. מסיבות צלופחים חשמליים היו כעת באופנה בלונדון, אך בשל מיעוט היצורים, מסיבה פרטית היתה אירוע נדיר. רוב המסיבות מסוג זה נערכו בתיאטראות ציבוריים. בני מזל מעטים נבחרו לפגוש את הצלופח והוזמנו לבמה, שם חטפו שוק חשמלי והתגלגלו כמו פינים במשחק כדורת, למרבה שעשועו של הקהל.

‘השיא הוא ארבעים ושניים במכה!’ אמרה לו קרוליין. עיניה היו גדולות ובורקות כשהרימה את מבטה מהמְכל שבו שהה היצור.

‘באמת?’ הצלופח היה אחד הדברים המשונים ביותר שראה, אם כי הוא לא נראה מאוד מרשים. הוא היה באורך של כמעט מטר, עם גוף כבד ומרובע וראש קטום שכמו פוסל מחימר בצורה חובבנית, ועיניים זעירות כמו חרוזי זכוכית כבויים. הוא לא דמה בהרבה לצלופחים המצליפים והגמישים בשוק הדגים, ובוודאי לא נראה כאילו הוא מסוגל להפיל ארבעים ושניים איש בה בעת.

היצור היה נטול חן לחלוטין מלבד קפל קטן ודק של סנפיר לאורך גופו התחתון, שהתנועע בפיתולים כמו וילון מוסלין הנע ברוח. לורד ג’ון ציין את ההבחנה הזו בפני קרוליין הנכבדה, ועקב כך הואשם בפואטיות.

‘פואטיות?’ אמר קול משועשע מאחוריו. ‘האם אין סוף לכישוריו של המייג’ור האצילי שלנו?’

לורד ג’ון הסתובב, מחייך מבחוץ ומעווה פניו מבפנים, וקד לאדווין ניקולְס.

‘לא הייתי מעז לחדור לתחום שלך, מר ניקולס,’ הוא אמר בנימוס. ניקולס כתב שירה גרועה שרובה עסקה באהבה, והיה מוערך מאוד על ידי נשים צעירות בעלות דרך מחשבה מסוימת. קרוליין הנכבדה לא היתה אחת מהן. היא כתבה פרודיה מתוחכמת מאוד על הסגנון שלו, אם כי גריי חשב שניקולס לא שמע על כך. הוא קיווה שלא.

‘אה, אתה לא?’ ניקולס זקר לעברו גבה אחת בצבע דבש והעיף מבט קצר אך רב־משמעות לעבר העלמה ווּדפורד. קולו היה מבודח אך לא מבטו, וגריי תהה כמה מר ניקולס כבר שתה. לחייו של ניקולס היו סמוקות ועיניו נצצו, אך ייתכן שהיה זה בשל החום הרב ששרר בחדר וההתרגשות הכללית של המסיבה.

‘אתה חושב לחבר אוֹדָה לחברינו שנמצאים פה?’ שאל גריי, שהתעלם מהרמז של ניקולס והחווה בידו לעבר המְכל הגדול שהכיל את הצלופח.

ניקולס צחק, בקול רם מדי — כן, הוא שתה הרבה והיה במצב גרוע — והניף יד מבטלת.

‘לא, לא, מייג’ור. איך אוכל לבזבז את הכוחות שלי על יצור כל כך דוחה וחסר חשיבות, כשיש מלאכיות עונג כאלה שייתנו לי השראה?’ הוא פזל — גריי לא רצה להשמיץ את הברנש, אך ללא ספק, הוא פזל — אל העלמה וודפורד, שחייכה בשפתיים קפוצות וטפחה עליו בנזיפה עם המניפה שלה.

היכן הדוד של קרוליין? תהה גריי. סיימון וודפורד היה שותף בעניין שגילתה אחייניתו בידיעת הטבע, ובוודאי שימש לה בן לוויה… הו, הנה, שם. סיימון וודפורד היה שקוע בשיחה עם ד’ר האנטר, הרופא הנודע. מה גרם ללוסינדה להזמין אותו? ואז ראה את לוסינדה, שהתבוננה בעיניים מצומצמות בד’ר האנטר מעל מניפתה, והבין שהיא לא הזמינה אותו.

ג’ון האנטר היה רופא נודע — ומומחה לאנטומיה ידוע לשמצה. היו שמועות שדבר לא יעצור אותו מלהשיג גופה שבה חשק — בין שאנושית ובין שלא. הוא הסתובב בחוגי החברה הגבוהה אך לא בחוגים שאליה השתייכה משפחת ג’ופרי.

ללוסינדה ג’ופרי היו עיניים מלאות הבעה. עיניה היו מקור יופייה היחיד, צורתן כשקד, צבען אפור צלול, והן היו מסוגלות לשלוח מסרים מאיימים באופן חריג על פני חדר צפוף.

בוא הנה! הן אמרו. גריי חייך והרים את כוסו בהצדעה, אך לא עשה כל תנועה כדי לציית לה. עיניה הצטמצמו עוד יותר וברקו בצורה מסוכנת, ואז נעו באופן פתאומי אל הרופא, שהתקדם באיטיות לעבר המכל, פניו מלאות סקרנות ותאוות קניין.

עיניה חזרו באחת לגריי.

תיפטר ממנו! הן אמרו.

גריי העיף מבט בעלמה וודפורד. מר ניקולס אחז בידה ונראה שהוא מדקלם משהו בלהט. דומה היה שהיא רצתה את ידה בחזרה. גריי השיב את מבטו ללוסינדה ומשך בכתפיו, סימן לעבר גבו הלבוש קטיפה צהובה־חומה של מר ניקולס, והביע חרטה אילמת על כך שאחריות חברתית מונעת ממנו למלא את פקודתה.

‘לא רק פנים של מלאך,’ אמר ניקולס ולחץ את אצבעותיה של קרוליין חזק כל כך שהיא השמיעה צווחה קלה, ‘אלא גם עור.’ הוא ליטף את ידה ומבטו התאוותני התלהט. ‘איך מלאכים מריחים בבוקר, אני תוהה?’

גריי התבונן בו בהרהור. עוד הערה אחת מהסוג הזה, וייתכן שייאלץ להזמין את מר ניקולס לצאת החוצה. ניקולס היה גבוה ובעל מבנה גוף כבד. הוא שקל כעשרה קילוגרמים יותר מגריי, ויצא לו שם של גבר לוחמני. עדיף לנסות לשבור לו קודם את האף, חשב גריי והעביר את משקלו מרגל לרגל, ואז אדחף אותו עם הראש קדימה לתוך שיח. הוא לא יחזור אם אעשה ממנו צחוק.

‘על מה אתה מסתכל?’ שאל ניקולס בגסות כשהבחין במבטו של גריי.

נחסך מגריי הצורך לענות לו בשל מחיאות כפיים רמות שנשמעו פתאום. בעליו של הצלופח קרא את האורחים לסדר. העלמה וודפורד ניצלה הזדמנות זו של הסחת דעת כדי למשוך את ידה מניקולס, ולחייה התלהטו ממבוכה. גריי מיד ניגש לצדה ושילב את זרועו בזרועה תוך שהוא נועץ בניקולס מבט קר כקרח.

‘בואי איתי, העלמה וודפורד,’ אמר. ‘נמצא לנו מקום טוב לצפות ממנו במופע.’

‘לצפות?’ אמר קול לידו. ‘אתה בוודאי לא מתכוון לכך, אדוני? אתה לא סקרן להתנסות בתופעה בעצמך?’

היה זה האנטר בכבודו ובעצמו, שערו הנפוח אסוף לאחור ברישול, אם כי היה לבוש היטב בחליפה אדומה כהה. הוא הרים את ראשו וחייך אל גריי. הרופא היה רחב כתפיים ושרירי אך די נמוך — בקושי מטר חמישים ומשהו, לעומת גובהו של גריי שהתקרב למטר שבעים. אין ספק שהבחין בחילופי הדברים האילמים בין גריי ללוסינדה.

‘הו, אני חושב —’ התחיל גריי, אך האנטר אחז בידו ומשך אותו לעבר הקהל שהתגודד סביב המכל. קרוליין העיפה מבט מבוהל בניקולס הזועף ומיהרה בעקבותיו.

‘אשמח מאוד לשמוע את דעתך על התחושה,’ פיטפט האנטר. ‘יש אנשים שדיווחו על אופוריה יוצאת מן הכלל, בלבול רגעי… קוצר נשימה או סחרחורת — לפעמים כאב בחזה. אין לך לב חלש, אני מקווה, מייג’ור? או לך, העלמה וודפורד?’

‘לי?’ קרוליין נראתה מופתעת.

האנטר קד בפניה.

‘מעניין אותי במיוחד לראות את תגובתך, גברתי,’ אמר בנימת כבוד. ‘לכל כך מעט נשים יש אומץ לצאת להרפתקה כזאת.’

‘היא לא רוצה,’ אמר גריי במהירות.

‘אולי אני כן,’ היא אמרה ושלחה אליו הבעה זעופה מעט לפני שהעיפה מבט במכל וביצור הארוך והאפור שבתוכו. רטט קל חלף בה, אך מהיכרותו הממושכת עם הגברת, גריי זיהה זאת כרטט של התרגשות ולא של גועל.

גם ד’ר האנטר הבחין בכך. הוא חייך חיוך רחב עוד יותר, קד שוב והושיט את זרועו אל העלמה וודפורד.

‘הרשי לי למצוא לך מקום, גברתי.’

גריי וניקולס נעו בצורה נחושה כדי לעצור אותו, התנגשו זה בזה ושלחו מבטים מאיימים כשד’ר האנטר ליווה את קרוליין למכל וערך היכרות בינה לבין בעליו של הצלופח, איש קטן וכהה בשם הוראס סאדפילד.

גריי דחף את ניקולס הצדה וצלל לתוך הקהל, ממרפק באכזריות את העומדים בדרכו למכל. האנטר הבחין בו ושלח חיוך קורן.

‘האם נותרה לך מתכת בחזה, מייג’ור?’

‘האם — מה?’

‘מתכת,’ חזר האנטר על דבריו. ‘ארתור לונגסטריט תיאר בפניי את הניתוח שלך, שבו הוציא מחזך שלושים ושבע חתיכות מתכת. זה מרשים מאוד. אך אם נותרו עוד חתיכות, עליי לייעץ לך שלא לנסות את הצלופח. אתה מבין, מתכת מוליכה חשמל, והסיכויים לכוויות —’

ניקולס פילס גם הוא את דרכו דרך ההמון, ולשמע הדברים השמיע צחוק לא נעים.

‘תירוץ טוב, מייג’ור,’ אמר, ולעג ברור בקולו. אכן, הוא שיכור מאוד, חשב גריי. ועדיין —

‘לא, לא נשארה מתכת בגופי,’ הוא אמר קצרות.

‘מצוין,’ אמר סאדפילד. ‘אני מבין שאתה חייל, אדוני? ג’נטלמן נועז, כך אני מבחין… מה יותר טוב מלהיות הראשון בתור?’

ולפני שגריי הספיק למחות, הוא מצא את עצמו ליד המכל, ידה האחת של קרוליין וודפורד אוחזת בידו, וידה השנייה נתונה בידו של ניקולס, שלטש בו מבט מלא זדון.

‘האם אנחנו מסודרים, גבירותיי ורבותיי?’ קרא סאדפילד. ‘כמה, דוֹבּס?’

‘ארבעים וחמישה!’ הגיעה קריאה מעוזרו ששהה בחדר הסמוך, שם השתרך טור האורחים המשתתפים במופע. הם אחזו איש ביד רעהו ונעו במקומם בהתרגשות. שאר אורחי המסיבה, נרגשים לא פחות, עמדו במרחק בטוח.

‘כולם נוגעים, כולם נוגעים?’ קרא סאדפילד. ‘אחיזה חזקה בחבריכם, בבקשה, אחיזה חזקה ביותר!’ הוא פנה אל גריי, פניו הקטנות אורות. ‘קדימה, אדוני. תתפוס אותו חזק, בבקשה — בדיוק שם, בדיוק מעל לזנב!’

כשהוא מתעלם משיקול דעתו הראוי ומהתוצאות האפשריות עבור חפת התחרה שלו, הידק גריי את לסתו וטבל את ידו בתוך המים.

ברגע שאחז בדבר החלקלק הוא ציפה למשהו כמו זרם שחוטפים כשנוגעים בצנצנת ליידן, וגץ יוצא ממנה. אך אז הוא הועף אחורה באלימות, כל שריר בגופו התעוות, ומצא את עצמו על הרצפה, מתפתל כמו דג מחוץ למים, ומתנשף בניסיון נואש להיזכר איך לנשום.

הרופא, מר האנטר, כרע לידו והתבונן בו בעיניים בורקות ומתעניינות.

‘איך אתה מרגיש?’ הוא חקר. ‘יש לך סחרחורת?’

גריי הניד בראשו, פיו נפתח ונסגר כמו דג זהב, ואחרי מאמץ ניכר חבט על חזהו. כאילו חיכה להזמנה, מר האנטר רכן אליו מיד, פתח את הווסט של גריי והצמיד אוזן לחולצתו. מה ששמע — או לא שמע — כפי הנראה הבהיל אותו, מפני שהוא הזדקף באחת, הצמיד את אגרופיו והטיח אותם בחזהו של גריי בחבטה שהידהדה עד לעמוד השדרה שלו.

לחבטה זו היתה השפעה מיטיבה שהדפה את האוויר החוצה מריאותיו; הן התמלאו שוב מתוך רפלקס, ולפתע נזכר איך לנשום. נראה גם שלבו נזכר בתחושת החובה שלו והחל לדפוק שוב. הוא התיישב, הדף ניסיון למהלומה נוספת מצד מר האנטר, ומיצמץ לעבר הקטל שסביבו.

הרצפה היתה מלאה אנשים. חלקם עדיין התפתלו, חלקם שכבו ללא ניע באיברים פשוטים לכל עבר; אחרים כבר התאוששו וחבריהם עזרו להם לקום על רגליהם. קריאות נרגשות מילאו את האוויר. סאדפילד עמד ליד הצלופח שלו, קורן מגאווה, וזכה לשבחים. באשר לצלופח, הוא נראה מרוגז, שחה במעגלים והניע בכעס את גופו הכבד.

כשגריי קם באיטיות, הוא ראה שאדווין ניקולס כורע על ידיו וברכיו. ניקולס התכופף כדי לאחוז בזרועותיה של קרוליין וודפורד ולעזור לה לקום על רגליה. היא עשתה זאת אך בצורה מגושמת כל כך, שאיבדה את שיווי משקלה ונפלה על מר ניקולס כשפניה אליו. הוא בתורו איבד גם את שיווי משקלו והתיישב בחבטה כשקרוליין הנכבדה מעליו. בין שהיה זה מההלם, ההתרגשות, השתייה או פשוט גסות רוח, הוא ניצל את הרגע — ואת קרוליין — ונשק בחוזקה על שפתיה הנדהמות.

האירועים שהתרחשו לאחר מכן היו מבולבלים למדי. היתה לו תחושה מעורפלת שהוא אכן שבר את אפו של ניקולס. מפרקי אצבעות שבורים ונפוחים בידו הימנית איששו את ההשערה. אך היה שָׁאוֹן גדול והיתה לו תחושה מדאיגה שגופו אינו מכיל אותו בצורה איתנה. נראה שחלקים ממנו ריחפו כל הזמן ממנו והלאה ונמלטו ממִתאר בשרו.

מה שכן נותר בפנים היה בפירוש צורמני. שמיעתו, שעדיין לקתה בשל פיצוץ התותח לפני כמה חודשים, נכנעה עכשיו לחלוטין תחת נטל ההלם החשמלי. כלומר הוא שמע, אך לא היה היגיון במה ששמע. מילים אקראיות הגיעו אליו דרך זמזום מעורפל וקולות צלצול, אך הוא לא הצליח לחבר אותן בצורה מתקבלת על הדעת לפיות הנעים סביבו. הוא גם לא היה בטוח כלל שקולו שלו אמר את מה שבכלל התכוון לומר.

הוא היה מוקף קולות ופרצופים — ים של המולה ותנועה קדחתניות. אנשים נגעו בו, משכו אותו, דחפו אותו. הוא העיף את זרועו כה וכה, יותר בניסיון לגלות היכן היא מאשר כדי לחבוט במישהו, אך חש שזרועו התנגשה באחרים. רעש נוסף. פה ושם פנים שזיהה. לוסינדה, המומה וזועמת; קרוליין, מבולבלת, שערה האדום סתור ומפוזר, חף מכל הפודרה שלו.

התוצאה הסופית היתה שהוא כלל לא היה בטוח אם הוא קרא לניקולס החוצה, או שההפך קרה. האם ניקולס הוא זה שקרא עליו תיגר? היה לו זיכרון מוחשי של ניקולס מחזיק מטפחת ספוגת דם, כשאש רצחנית בעיניו הצרות. אך אז הוא מצא את עצמו בחוץ, ללא מעיל וללא וסט, עומד בגינה הקטנה שבחזית בית משפחת ג’ופרי כשאקדח בידו. הוא לא היה בוחר להילחם עם אקדח לא שלו, נכון?

אולי ניקולס העליב אותו, והוא קרא לניקולס החוצה מבלי משים?

ירד גשם קודם, והיה קריר עכשיו; הרוח הצליפה בחולצתו שהתבדרה סביב גופו. חוש הריח שלו היה חד להפליא; נראה שזה הדבר היחיד שעבד כראוי. הוא הריח עשן מהארובה, את הלחות הירוקה של הצמחים ואת הזיעה שלו, שמשום־מה היתה מתכתית. ומשהו מעט מצחין, משהו שהדיף ריח של בוץ ורפש. מתוך רפלקס הוא שיפשף באברקיו את היד שנגעה בצלופח.

מישהו אמר לו משהו. הוא מיקד בקושי רב את תשומת לבו במר האנטר, שעמד לצדו ועל פניו אותה הבעה חודרת מלאת עניין. טוב, כמובן. הם יצטרכו רופא, הוא חשב במעומעם. חייב להיות רופא בדו־קרב.

‘כן,’ הוא אמר כשראה את גבותיו של האנטר מתרוממות בשאלה מסוימת. ואז אחז בו פחד מאוחר שהרגע הבטיח את גופו לרופא אם ייהרג, והוא לפת את מעילו של האנטר בידו הפנויה.

‘אתה… לא… נוגע… בי,’ הוא אמר. ‘בלי… סכינים. שודד קברים,’ הוא הוסיף למען הסדר הטוב, כשסוף־סוף איתר את המילה. האנטר הינהן ונראה שלא נעלב.

השמים היו מעוננים. אבוקות רחוקות בפתח הבית היו מקור האור היחיד. ניקולס היה כתם לבנבן שהלך והתקרב.

מישהו אחז בגריי וסובב אותו בכוח, והוא מצא את עצמו עומד גב־אל־גב עם ניקולס. החום שנדף מהאיש הגדול יותר היה מבהיל וקרוב כל כך.

לכל הרוחות, הוא חשב פתאום. הוא יודע לירות?

מישהו דיבר והוא התחיל לצעוד — הוא חשב שהוא צועד — עד שיד מושטת עצרה אותו, והוא הסתובב בתגובה למישהו שהצביע בבהילות על משהו מאחוריו.

הו, לעזאזל, הוא חשב בעייפות כשראה את זרועו של ניקולס יורדת. לא אכפת לי.

הוא מיצמץ מהבזק לוע האקדח — קול הנפץ אבד בקריאת הזעזוע של קהל הצופים — ולרגע עמד ותהה אם נפגע. אך נראה שהכול כשורה. משהו דחק בו לירות.

משורר מחורבן, הוא חשב. אירה באוויר ואגמור עם זה. אני רוצה ללכת הביתה.

הוא הרים את ידו וכיוון למעלה, באוויר, אך לרגע זרועו איבדה קשר עם מוחו, ומפרק כף ידו נשמט. הוא משך את ידו במהירות, תיקן זאת, ואצבעו נדרכה על ההדק. בקושי היה לו זמן להפנות את הקנה הצדה ולירות בפראות.

להפתעתו, ניקולס כשל מעט ואז קרס על הדשא. הוא ישב שעון על ידו האחת, בעוד ידו השנייה אוחזת בדרמטיות בכתפו וראשו מוטל לאחור.

גשם חזק התחיל לרדת. גריי מיצמץ, סילק את המים מריסיו והניד בראשו. לאוויר היה טעם חד, כמו מתכת שבורה, ולרגע חשב שהוא מריח… סגול.

‘לא יכול להיות,’ הוא אמר בקול וגילה ששבה אליו יכולתו לדבר. הוא פנה כדי לדבר עם האנטר, אך הרופא, כמובן, רץ אל ניקולס והביט לתוך צווארון חולצתו של המשורר. היה עליה דם, ראה גריי, אך ניקולס סירב לשכב והחווה במרץ בידו הפנויה. דם נזל מאפו במורד פניו; אולי זה מה שזה היה.

‘בוא נלך, אדוני,’ אמר קול שקט לצדו. ‘אחרת זה עלול להזיק לליידי ג’ופרי.’

‘מה?’ הוא הסתכל והופתע לראות את ריצ’רד טַרלטון, שהיה הסמל שלו בגרמניה וכעת לבש מדי לוטננט בחיל הפרשים. ‘אה. כן, נכון.’ יציאה לדו־קרב היתה לא חוקית בלונדון. אם המשטרה תעצור את אורחיה של לוסינדה בגן שלפני ביתה, תפרוץ שערורייה — משהו שלא ישמח כלל את בעלה, סר ריצ’רד.

הקהל כבר התפוגג, כאילו הגשם הפך אותם למסיסים. האבוקות שליד הדלת כובו. האנטר ועוד מישהו עזרו לניקולס לקום והסתלקו בריצה מתנדנדת בגשם המתגבר. גריי רעד. אלוהים יודע איפה המעיל והשכמייה שלו.

‘אם כך, בוא נלך,’ הוא אמר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לעמוד או ליפול”