החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אנטארקטיקה

מאת:
מאנגלית: תומר בן-אהרון | הוצאה: | 2019 | 256 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

בין אירלנד לאנגליה לארצות הברית, בין חוות נידחות לרחובות העיר, בין הפשוט ביותר למתוחכם למדי, בין הילדי לבוגר, בין פמיניזם גאה למיזוגיניה מבחילה, בין רווחה לעוני – לכל המנעד האנושי והחברתי העשיר הזה מצליחה הסופרת האירית קלייר קיגן להעניק קול אותנטי, מרגש ובלתי נשכח לדמויותיה.

אך ככל שששה עשר הסיפורים המאוגדים בקובץ ״אנטרקטיקה״ רחוקים זה מזה, גומייה אחת עבה אורזת אותם יחדיו תחת מכנה משותף מקפיא עצמות: האימה. גלויה או סמויה, מתפוצצת בפניו של הקורא או מכרסמת מתחת לפני השטח, צפויה או נוחתת כמו תכולתו של דלי מי קרח על הפדחת – החיים, כפי שהם עולים מהטקסטים הקצרים והמשוננים של קיגן, צופנים בחובם גילויים קיומיים חיוניים. אמנותה של קיגן מזמינה אותנו לבקר לעולם שבו אין לנו שליטה אמיתית על מכות הגורל.

ובתוך כל האנטרקטיקה הזו – טייגה קפואה, משובצת בכל סוגי הקרעים האפשריים ביחסים בינאישיים, מצליחה קיגן לראות גם יופי, אופטימיות ורגעים אנושיים של חמלה, עוצמה ואמת פנימית. עד לרגע שבו…

 

קלייר קיגן נולדה בשנת 1968 במחוז וויקלו הכפרי שבאירלנד. היא גדלה בחווה, כבת הצעירה ביותר למשפחה קתולית מרובת ילדים. כשהייתה בת 17 נסעה לארצות הברית ללמוד ספרות ופוליטיקה באוניברסיטת לויולה שבניו אורלינס. לאחר מכן סיימה לימודי מאסטר בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וולס ו בפילוסופיה בטריניטי קולג' שבדבלין. עם תום לימודיה בניו אורלינס קיגן חזרה לאירלנד, שהייתה שרויה אז בשיאו של משבר כלכלי חריף. לאחר שהגישה מועמדות לשלוש מאות משרות וקיבלה מספר זהה של דחיות, ניסתה את מזלה בתחרות כתיבה, והטקסט ששלחה נבחר לעשירייה הראשונה מתוך 10,000 סיפורים. שנים ספורות לאחר מכן היא הסעירה את עולם הספרות עם ספר הביכורים "אנטארטיקה" (1999) שזכה בפרסים רבים. מאז, פרסמה קיגן ספרים רבים נוספים, שזכו בלא פחות מעשרה פרסים ספרותיים. כתוצאה מכך, היא סומנה מיידית כאחד הקולות המקוריים והבולטים ביותר כיום בסוגות הנובלה והסיפור הקצר. כתיבתה הושוותה לא אחת לזו של סופרים כגון פלאנרי אוקונור וצ׳כוב, ועם זאת יצירתה נתפסת כייחודית וחד פעמית. "ללכת בשדות הכחולים" ראה אור בזיקית ב-2015 וזהו ספרה השני בעברית. תשע נשמות גאה להציג בפניכם כעת בעברית, את יצירת המופת שלה "אנטרקטיקה".

 

 

מקט: 4-1298-65
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בכל פעם שנסעה, שאלה את עצמה האישה הנשואה באושר איך זה לשכב עם גבר אחר. בסוף השבוע הזה היתה נחושה לגלות. היה חודש דצמבר; היא חשה את המסך היורד על שנה נוספת. היא רצתה לעשות את זה לפני שתהיה זקנה מדי. היא היתה בטוחה שתתאכזב.

ביום שישי בערב עלתה על הרכבת העירה וישבה לקרוא באחד מקרונות המחלקה הראשונה. ספר המתח לא ריתק אותה; היא יכלה לִצפות את הסוף. מבעד לחלון הבזיקו בתים מוארים בחשכה. היא השאירה מקרוני בגבינה לילדים, החזירה מהניקוי היבש את החליפות של בעלה. אמרה לו שהיא נוסעת לעשות קניות לחג המולד. לא היתה לו כל סיבה שלא להאמין לה.

כשהגיעה העירה נסעה במונית אל המלון. נתנו לה חדר לבן קטן עם נוף לוִיקַרס קלוֹז, אחד הרחובות העתיקים ביותר באנגליה, שורה של בתי אבן וארובות שחם גבוהות, מגורי הכמרים. בערב ישבה בבר של המלון ושתתה טקילה וליים. גברים זקנים קראו שם עיתונים והלקוחות היו מעטים, אבל לא היה אכפת לה, היא היתה זקוקה לשנת לילה טובה. היא צנחה על מיטת המלון, שקעה בשינה נטולת חלומות והתעוררה לקול הפעמונים המצלצלים בקתדרלה.

בשבת הלכה ברגל למרכז הקניות. משפחות ניווטו עגלת תינוק בתוך קהל הבוקר, נהר רחב של אנשים הזורם מבעד לדלתות הזכוכית האוטומטיות. היא קנתה לילדיה מתנות לא שגרתיות, דברים שחשבה שלא יצפו להם. לבכור קנתה מכונת גילוח, הוא התקרב לגיל הזה, לילדה אטלס, ולבעלה קנתה שעון זהב יקר שלוח המחוגים שלו לבן, פשוט.

אחרי הצהריים התלבשה יפה, שמלה קצרה סגולה, עקבים גבוהים, השפתון הכהה ביותר שלה, וצעדה שוב אל מרכז העיר. שיר ממכונת מוזיקה, ‘הבלדה על לוסי ג’ורדן’, משך אותה אל פאב שהיה בעבר בית מעצר, חלונותיו מסורגים ותקרתו הנמוכה עשויה קורות עץ. מכונות מזל הבהבו בפינה, וברגע שהתיישבה על שרפרף הבר, פלטה אחת מהן גדוד קטן של מטבעות.

‘שלום,’ אמר הגבר במושב הסמוך. ‘אף פעם לא ראיתי אותך כאן.’ היו לו גוון עור אדמדם, שרשרת זהב תחובה בחולצת הוואי מודפסת, שיער בצבע בוץ, כוס כמעט ריקה.

‘מה אתה שותה?’ שאלה. התברר שהוא דברן לא קטן, סיפר לה את כל סיפור חייו, אמר שהוא עובד בלילות בבית אבות. שהוא גר לבד, שהוא יתום, שאין לו קרובים פרט לבן דוד רחוק שמעולם לא פגש. לא היתה לו טבעת.

‘אני האיש הבודד ביותר בעולם,’ אמר. ‘ואת?’

‘אני נשואה,’ אמרה לפני שהספיקה להבין מה היא אומרת.

הוא צחק. ‘בואי לשחק אתי ביליארד.’

‘אני לא יודעת לשחק.’

‘לא חשוב,’ אמר. ‘אני אלמד אותך. מִשחק או שניים ואת תראי שאת משחילה את השחור בלי בעיה.’ הוא שלשל מטבעות לחריץ בשולחן ומשך משהו, ומפולת קטנה של כדורים הידרדרה לתוך חור שחור מתחת לשולחן.

‘יש מפוספסים ויש חלקים,’ אמר ושפשף את המקל בגיר. ‘את צריכה לבחור אחד מהם. אני אפתח.’

הוא לימד אותה לרכון עמוק ולהתמקד בכדור, להסתכל על הכדור הלבן כשהיא מכה, אבל הוא לא נתן לה לנצח אפילו במשחק אחד. כשהלכה לשירותים היתה שיכורה. בקושי הצליחה לתפוס את שולי נייר הטואלט. היא הצמידה את ראשה אל קרירותה של המראה. היא לא זכרה מתי היתה שיכורה כל כך. הם סיימו את המשקאות ויצאו החוצה. האוויר דקר את ריאותיה. עננים התנפצו זה אל זה בשמים. היא הרימה את ראשה כדי להביט בהם. היא רצתה שהעולם ייצבע באדום נפלא ופרוע שיהלום את מצב רוחה.

‘בואי נסתובב,’ אמר. ‘אני אעשה לך סיור.’

היא הלכה לצדו, הקשיבה לחריקת מעיל העור שלו כשהוביל אותה לאורך תעלת המים מסביב לקתדרלה. זקן אחד עמד ליד טירת הבישוף ומכר לחם יבש לפזר לציפורים. הם קנו חתיכה, עמדו על שפת המים והאכילו חמישה ברבורים צעירים שנוצותיהם החלו להלבין. ברווזים חומים התעופפו על פני המים ונחתו בחינניות על התעלה. כלב לברדור שחור התקדם לקראתם, ולהקת יונים התרוממה בבת אחת אל־על והתמקמה מעשה קסם על העצים.

‘אני מרגישה כמו פרנציסקוס מאסיזי,’ צחקה.

גשם החל לרדת; היא חשה את הטיפות הפוגעות בפניה כמו זרמים חשמליים קטנים. הם חזרו דרך כיכר השוק והדוכנים העומדים תחת יריעות פלסטיק. מכרו שם הכול: ספרים מעופשים וכלי חרסינה משומשים, צמחי חלבלוב הדוּר אדומים גדולים, זרים קלועים של צינית לחג המולד, קישוטי פליז לאשוח, דגים טריים שעיניהם מתות, שכובים על מצע קרח.

‘בואי אלי הביתה,’ אמר. ‘אני אבשל לך.’

‘אתה תבשל בשבילי?’

‘את אוכלת דגים?’

‘אני אוכלת הכול,’ אמרה, והוא נראה משועשע.

‘אני יודע איזה מין טיפוס את,’ הוא אמר. ‘את פראית. את אחת מהנשים הפראיות האלה מהמעמד הבינוני.’

הוא בחר פורל שעדיין נראה חי. המוכר כרת את ראשו ועטף אותו בנייר כסף. הוא קנה קופסת זיתים שחורים וחריץ גבינת פטה מהאיטלקייה בדוכן המעדנים בקצה השוק. הוא קנה לַיים וקפה ‘קולומביה’. כשחלפו על פני הדוכנים חזר ושאל אותה אם היא רוצה משהו. הוא נהג בכספו בחופשיות, החזיק את השטרות מקומטים בכיסיו כמו קבלות ישנות, לא החליק אותם אפילו כשהגיש אותם לרוכלים. בדרך לביתו הם נעצרו בחנות משקאות וקנו שני בקבוקי קיאנטי וכרטיס לוטו אחד שעליהם היא התעקשה לשלם.

‘נתחלק בפרס אם נזכה,’ אמרה. ‘ניסע לבהאמה.’

‘לא הייתי בונה על זה,’ אמר, והביט בה כשעברה בדלת שפתח למענה. הם צעדו ברחובות מרוצפים אבנים וחלפו על פני מספרה שישב בה איש שראשו מוטה לאחור לצורך הגילוח. הרחובות נעשו צרים ומפותלים; הם כבר לא היו במרכז העיר.

‘אתה גר בפרברים?’ שאלה.

הוא לא ענה, המשיך ללכת. היא חשה בריח הדג. כשעברו בשער ברזל הוא אמר לה ‘לקחת שמאלה’. הם הלכו מתחת לקמרון ויצאו אל מבוי סתום. הוא פתח דלת לבניין דירות ועלה אחריה לקומה העליונה.

‘עוד,’ אמר בכל פעם שנעצרה באחת הקומות. היא צחקקה ועלתה, צחקקה ועלתה עוד, ונעצרה בקומה העליונה.

הדלת היתה זקוקה לשימוּן; הצירים חרקו כשדחף אותה. קירות דירתו היו עירומים וחיוורים, אדני החלונות מאובקים. ספל מלוכלך עמד בודד בכיור. בסלון קפץ חתול פרסי לבן מספת בד סינתטי. הדירה היתה מוזנחת, נראתה כמקום שגרו בו בעבר. פיקוס הגומי בסלון הזדחל על השטיח לעבר מלבן האור שהטילו פנסי הרחוב. ריחות עבשים. שום סימן לטלפון, שום תמונה, שום קישוט, שום אשוח לחג המולד.

אגן גדול מברזל יצוק עמד בחדר האמבטיה על רגלי פלדה כחולות.

‘חתיכת אמבטיה,’ אמרה.

‘את רוצה לעשות אמבטיה?’ שאל. ‘את מוזמנת. תמלאי מים ותקפצי פנימה. בשמחה.’

היא מילאה את האגן ודאגה שהמים יהיו חמים ככל שתוכל לשאת. הוא בא, פשט את החולצה והתגלח ליד הכיור בגבו אליה. היא עצמה עיניים והקשיבה לו מורח קצף, טופח בתער על הכיור, מתגלח. כאילו כבר עשו את כל זה פעם. היא אמרה בלבה שהוא הגבר הכי פחות מאיים שפגשה בחייה. היא סתמה את אפה וגלשה מתחת לפני המים, האזינה לדם הפועם בראשה, להתעוררות ולהתעננות במוחה. כשעלתה מעל פני המים הוא עמד שם באדים, מחה שאריות קצף מסנטרו, חייך.

‘נהנית?’ שאל.

הוא מרח מטלית רחצה בסבון והיא קמה לעמידה. מים זרמו מכתפיה וזלגו מטה על רגליה. הוא החל בכפות רגליה והתקדם מעלה, סיבן אותה במעגלים איטיים וחזקים. היא נראתה טוב באור הצהבהב של הגילוח, הרימה את רגליה וזרועותיה והסתובבה בשבילו כמו ילדה. הוא שיקע אותה בחזרה במים ושטף אותה כולה, עטף אותה במגבת.

‘אני יודע מה את צריכה,’ אמר. ‘את צריכה שיטפלו בך. אין אישה על פני האדמה שלא צריכה שיטפלו בה. אל תזוזי.’ הוא יצא וחזר עם מסרק, התחיל לסרק את הקשרים בשיערה. ‘תראי אותך,’ אמר. ‘את בלונדינית אמיתית. יש לך פלומה בלונדינית, כמו אפרסק.’ מפרקי אצבעותיו החליקו על עורפה, המשיכו על עמוד שדרתה.

מיטתו היתה עשויה פליז, שמיכת פוך לבנה וציפיות כרים שחורות. היא פתחה את החגורה שלו, חילצה את הרצועה מהלולאות. האבזם צלצל כשפגע ברצפה. היא פשטה את מכנסיו. הוא לא היה יפה בעירום, ואף על פי כן היה בו משהו חושני, משהו יציב וחסון במבנה גופו. עורו היה חם.

‘תדמיין שאתה אמריקה,’ אמרה. ‘אני אהיה קולומבוס.’

מתחת לשמיכה, בלחות שבין ירכיו, חקרה את עירומו. גופו היה חידוש. כפות רגליה הסתבכו בסדינים, והוא השליך אותם מעליהם. היה לה כוח מפתיע במיטה, בהילות שהכתה בו. היא משכה את ראשו לאחור בשערותיו, גמעה ניחוח סבון מוזר מצווארו. הוא נישק אותה ונישק אותה. הם לא מיהרו. ידיו היו מחוספסות כידי פועל. הם נלחמו בתשוקתם, נאבקו בדבר שלבסוף נסחפו בו. אחר כך עישנו; היא לא עישנה שנים, הפסיקה לפני התינוק הראשון. כשהושיטה יד למאפרה ראתה את תרמיל הרובה מאחורי שעון הרדיו.

‘מה זה?’ היא הרימה אותו.

‘אה. זה מתנה למישהו.’

‘חתיכת מתנה,’ אמרה. ‘מסתבר שלא רק בביליארד אתה צלף.’

‘בואי הנה.’

היא התכרבלה כנגדו, והם שקעו במהרה בשינה, שנת ילדים מתוקה, והתעוררו בחושך, רעבים.

בעוד שהוא השתלט על ארוחת הערב, היא ישבה על הספה והחתול בחיקה וצפתה בסרט תיעודי על אנטארקטיקה, קילומטרים של שלג, פינגווינים צועדים מתנודדים נגד הרוחות הקפואות, קפטן קוק מפליג הרחק למצוא את היבשת האבודה, קרחונים. הוא יצא ומגבת מטבח מוטלת על כתפו והושיט לה כוס קיאנטי מקורר.

‘אני רואה,’ אמר, ‘שיש לך עניין עם מגלי ארצות.’ הוא רכן אליה מעבר לגב הספה ונישק אותה.

‘אני יכולה לעזור במשהו?’ שאלה.

‘לא,’ אמר וחזר למטבח.

היא לגמה מהיין והרגישה את הקרירות גולשת מטה אל בטנה. היא שמעה אותו קוצץ ירקות, שמעה את רתיחת המים על הכיריים. ריחות בישול מילאו את חדרי הדירה. כוסברה, מיץ ליים, בצל. היא תוכל להישאר שיכורה; היא תוכל לחיות ככה. הוא יצא מהמטבח וערך את השולחן לשניים, הדליק נר ירוק עבה, קיפל מפיות נייר. הן נראו כמו פירמידות לבנות קטנות תחת אש אבוקות. היא כיבתה את הטלוויזיה וליטפה את החתול. שׂערותיו הלבנות נפלו על חלוק האמבטיה הכחול כהה שהיה גדול עליה בכמה מידות. היא ראתה את העשן העולה מאש של גבר אחר וחולף על פני החלון, אבל לא חשבה על בעלה, ומאהבהּ לא הזכיר כלל את משפחתה, אף לא פעם אחת.

במקום זאת, בעודם אוכלים סלט יווני ופורל בגריל, נסובה משום מה השיחה על נושא הגיהינום.

כילדה, אמרו לה שהגיהנום הוא שונה אצל כל אדם ואדם, שלכל אדם מחכה שם התרחיש האישי הגרוע ביותר. ‘דמיינתי תמיד את הגיהינום כמקום קר להחריד, שקופאים בו כמעט לגמרי, אבל אף פעם לא מאבדים את ההכרה לחלוטין, אף פעם לא מאבדים לגמרי את התחושה,’ היא אמרה. ‘אין שם כלום, רק שמש קרה והשטן, צופה בך.’ היא רעדה פתאום והתנערה. היא היתה סמוקה מאוד. היא הרימה את הכוס אל שפתיה והטתה את ראשה לאחור כשבלעה. היה לה צוואר ארוך ויפה.

‘אם ככה,’ אמר, ‘הגיהינום שלי יהיה ריק; לא יהיה שם אף אחד. אפילו לא השטן. חשבתי תמיד בכל הרצינות שיש בגיהינום אנשים; שכל החברים שלי יהיו שם.’ הוא טחן עוד פלפל מעל צלחת הסלט ותלש את התוך הרך של כיכר הלחם.

‘הנזירה בבית הספר אמרה לנו שהוא יימשך לנצח,’ אמרה והסירה את העור של הפורל. ‘וכששאלנו כמה זמן זה נצח, היא אמרה: ‘תחשבו על כל החול שבעולם, בכל החופים, בכל מחצבות החול, בקרקעיות האוקיינוסים, במדבריות. עכשיו תארו לכן את כל החול הזה בתוך שעון חול, כמו שעון ביצים ענקי. בכל שנה נופל גרגיר חול אחד, והנצח הוא הזמן שיידרש לכל החול שבעולם לעבור בשעון החול הזה.’ תאר לעצמך! זה הפחיד אותנו. היינו קטנות.’

‘את כבר לא מאמינה בגיהינום?’ אמר.

‘לא. לא רואים עלי? אם האחות עמנואל היתה רואה אותי עכשיו, מזיינת גבר זר לגמרי, איזה צחוק.’ היא תלשה חתיכה מהפורל ואכלה אותה באצבעות.

הוא הניח את הסכין והמזלג, שילב את ידיו בחיקו והביט בה. היא היתה שבעה עכשיו ושיחקה באוכל.

‘אז אתה חושב שכל החברים שלך יהיו בגיהינום גם כן,’ אמרה. ‘נחמד.’

‘לא לפי ההגדרה של הנזירה שלך.’

‘יש לך הרבה חברים? אתה ודאי מכיר אנשים מהעבודה.’

‘יש כמה,’ אמר. ‘ולך?’

‘יש לי שתי חברות טובות,’ אמרה. ‘שתי נשים שאני מוכנה למות בשבילן.’

‘יש לך מזל,’ אמר וקם להכין להם קפה.

באותו לילה היה להוט, כאדם שמשאיל את עצמו לזמן קצוב. לא היה דבר שלא היה מוכן לעשות.

‘אתה נדיב מאוד במיטה,’ אמרה אחר כך והעבירה לו את הסיגריה. ‘אתה נדיב מאוד, נקודה.’

החתול קפץ על המיטה והבהיל אותה.

‘אלוהים אדירים!’ צעקה. היה משהו מפחיד בחתול שלו.

אפר הסיגריה נפל על השמיכה, אבל הם היו שיכורים מדי ולא היה אכפת להם. שיכורים ושאננים באותה מיטה באותו לילה. זה היה כל כך פשוט, בעצם. שירי חג החלו להתנגן בעוצמה בדירה שמתחת. מזמור גרגוריאני, נזירים שרים.

‘מי השכנים שלך?’

‘איזו סבתא אחת. חירשת לגמרי. היא גם שרה. גרה שם לבדה, ערה בשעות מוזרות.’

הם הסתדרו לקראת השינה, ראשה טמון בשקע כתפו. הוא ליטף את זרועה, ליטף אותה כמו שמלטפים חיה. היא חיקתה גרגור של חתול, גלגלה את הרי’ש כמו שלימדו אותה בשיעורי הספרדית, ואבני הברד נקשו על השמשות.

‘אני אתגעגע אלייך כשתלכי.’

היא לא אמרה כלום, רק שכבה שם והביטה על המספרים האדומים המתחלפים בשעון הרדיו שלו עד שנרדמה.

ביום ראשון התעוררה מוקדם. כפור לבן כיסה הכול בלילה. היא התלבשה, התבוננה בו ישן, בראשו המונח על הכרית השחורה. בחדר האמבטיה בדקה את ארון התרופות. הוא היה ריק. בסלון בחנה את שמות הספרים. הם היו מסודרים לפי אל’ף־בי’ת. היא שבה וצעדה על המרצפות הבוגדניות בדרך אל המלון. היא תעתה ונאלצה לשאול גברת מודאגת אחת עם כלב פודל איך ללכת. אשוח עצום נצנץ במבואת המלון. המזוודה שלה נחה פתוחה על המיטה. בגדיה הסריחו מסיגריות. היא התקלחה והחליפה בגדים. בעשר דפקה המנקה על הדלת, אבל היא שלחה אותה לדרכה, אמרה לה שאין צורך, אמרה לה שאף אחד לא צריך לעבוד ביום ראשון.

במבואה התיישבה בתא טלפון והתקשרה הביתה. היא שאלה מה שלום הילדים, איך מזג האוויר, שאלה את בעלה איך עובר היום, סיפרה לו אילו מתנות קנתה. כשתחזור יחכו לה חדרים צפופים והפוכים, רצפות מלוכלכות, ברכיים חבולות, אופני הרים וגלגיליות במסדרון. שאלות. היא ניתקה את הטלפון, נעשתה ערה לנוכחות מאחוריה, ממתינה.

‘לא אמרת שלום.’ היא חשה נשימה על עורפה.

הוא עמד שם, כובע צמר שחור משוך על אוזניו ומסתיר את מצחו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אנטארקטיקה”