החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הספר האמיתי של פראנק זאפה

מאת:
מאנגלית: אהוד תגרי | הוצאה: | 1996 | 283 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

מלחין, גיטריסט, מנצח, סטיריקן, במאי סרטים, איש עסקים, אנתרופולוג חובב: כל אלה והרבה דברים אחרים היה פראנק זאפה בימי חייו. הוא הקדים את זמנו והקדים למות, בגיל 53, מסרטן, לא לפני שהשאיר לנו יצירה מוזיקלית ענקית ומיוחדת במינה.
"הספר האמיתי של פראנק זאפה" הוא ממש לא אוטוביוגרפיה רגילה של מי שעשה, בין השאר, 'כמעט מוזיקת רוק' ו'כמעט מוזיקה מודרנית'. הוא מספר על ילדותו ("בגיל שש ידעתי להכין אבק שריפה"), הוריו ("הסיציליאנים עושים דברים אחרת"), הרגלי אכילה ("פלפל, סגריות וקפה"), התעשרות ("בבת אחת קפצנו מסף רעב לקו העוני"), גייל אשתו ("אשת מדנים מקסימה"), צאצאיו ("איך לגדל ארבעה ילדים משגעים"), מציצות ("הכלאה בין מלצרית לשואב אבק תעשייתי"), ג’אז ("מוזיקת המובטלים"), ועוד, הרבה עוד.
"הספר האמיתי של פראנק זאפה" חושף את האמת מאחורי המוזיקה שלו ("מולקולות אוויר מענטזות"), הגיטרה ("אני לא מסוגל לנגן ולשיר בוזמנית. המוח שלי לא עומד בזה"), בריאות (למה הוא בילה שנה בכסא גלגלים), עצות מועילות ("לקחת כל דבר רע שקורה לנו ולהקצין אותו"), גורל ("בתיכון נקבע שאני מתאים למשרת פקיד-כמורה"), תחביבים ("ג'רי היה מכור לחשמל, וביל אהב לזיין בובות תצוגה"), ולמה יש כל כך הרבה פודלים ומציצות בשירים שלו ("המשכיות מושגית").
בין אם הוא מספר רכילויות עסיסיות מעשרים וחמש שנות סיבובי הופעות וסלבריטיס, או עוסק בנושאים 'כבדים', זאפה גם "רציני כמו סרטן", וגם לא מפסיק להצחיק. אחרי שהוא מסיים עם תעשיית המפורסתמים, הוא פונה לשיפוד פוליטיקאים ופקידי שררה, אנשי חוק וחוקנים, דת ומטיפים, ומאייד קלישאות על סמים, אהבה, מסחרה, עסקים, רפובליקנים, מדיניות חוץ, קומוניזם, ישראלים ופלשתינאים, אופרות וכדורגל איטלקי (ושלל נושאים נוספים). ובין הצחוקים והאבסורדים הגדולים, האמירה של זאפה תמיד חריפה ומדויקת, תמיד בלי שום חארטה והתחסדות, תמיד שפוייה.

מקט: 4-415-11
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

אני מוזר אני?

'מעולם לא החזקתי מעצמי מוזר. מי שקרא לי ככה היו תמיד אנשים אחרים'

פראנק זאפה ('בולטימור סאן' ,12 לאוקטובר, 1986)

 

ספר זה יוצא מההנחה שמישהו, איפשהו, מעונין לדעת מי אני,איך נהייתי כזה, ועל מה אני מדבר בכלל.

בכדי לענות על שאלה דמיונית מס' 1 תרשו לי להתחיל ולהסביר מי אני לא. להלן שתי 'אגדות פראנק זאפה' פופולריות…

ב-1969 הקלטתי שיר בשם 'בנו של מר גנים ירוקים' באלבום 'חולדות לוהטות' (Hot Rats).

במשך שנים אחר-כך רבים האמינו שהדמות בעלת השם הזהה, מסידרת הטלוויזיה 'קפטן קנגורו' (בגילום השחקן לאמפי בראנום) היא ה'אבא' האמיתי שלי.

אז היא לא.

הפנטזיה השנייה היא שפעם 'חירבנתי על הבמה בהופעה' . לפנטזיה הזאת גירסאות רבות,

הכוללות את (אך לא רק):

[1] אכלתי חרא בהופעה.

[2] אני וקפטן ביפהארט עשינו 'תחרות התבהמות' (מה זה בכלל 'תחרות התבהמות'?) ושנינו אכלנו חרא בהופעה.

[3] אני ואליס קופר עשינו 'תחרות התבהמות' והוא דרך על אפרוחים ואחרי זה אני אכלתי חרא בהופעה וכו'.

 

ב־1967 או 1968 הייתי בלונדון במועדון בשם 'SPEAK EASY'. חבר בלהקה בשם 'פלוק', שהקליטה אז אלבום בחברת קולומביה, ניגש אלי ואמר:

'אתה גדול. כששמעתי שאכלת חרא בהופעה חשבתי לעצמי: 'הבנאדם הזה הלך מה-זה רחוק. רחוק'.'

אמרתי לו : 'בחיים לא אכלתי חרא בהופעה.'  

הוא נראה ממש בדיכאון – כאילו בזה הרגע שברתי לו את הלב.

 

חברים, תרשמו לעצמכם: בחיים לא חירבנתי בהופעה, והפעם שהכי התקרבתי לאכילת חרא היתה במזנון 'הולידיי אין' בפייטסוויל, צפון קרוליינה, ב־1973.

עוד מידע חשוב לאלה ששואלים את עצמם מה אני אוכל

 

לא השתגעתי על רוב האוכל שאמא שלי הכינה ־ למשל פסטה עם עדשים.

בילדותי זה היה אחד המאכלים הכי שנואים עלי. היא היתה מכינה כמות שתספיק לשבוע, בסיר ענק. אחרי כמה ימים בפריזר הדבר הזה היה משחיר.

מה כן אהבתי לאכול: פאי אוכמניות, צדפות מטוגנות וצלופחים מטוגנים-  אבל גם אהבתי כריכי תירס: לחם לבן ועליו פירה תפוחי-אדמה שעליו שפכתי תירס מקופסה.

(אחת לכמה זמן נחזור לסוגיה המרתקת הזו, כי נראה שהיא חשובה מאד לאנשים מסויימים בקהל.)

 

החומר הבסיסי והמשעמם

'היה יציב ומסודר בחייך על מנת שתוכל להיות אלים ומקורי בעבודתך'

גוסטב פלובר

 

נו, מה דעתכם על הציטוט הזה? פיטר, כבר אתה הורס אותי. טוב, בואו נתחיל… שמי האמיתי הוא פראנק וינסנט זאפה (ולא פרנסיס- אני אסביר את זה יותר מאוחר).

נולדתי ב-21 לדצמבר 1940 בבולטימור, מרילנד. כשהתפוקקתי החוצה הייתי שחור לגמרי – עכשיו אני בסדר.

שושלת היוחסין שלי היא סיציליאנית, יוונית, ערבית וצרפתית. סבתא מצד אמא היתה צרפתית וסיציליאנית, ואבא שלה היה איטלקי (מנאפולי). היא היתה דור ראשון.

הצד היווני-ערבי הוא של אבא שלי. הוא נולד בכפר סיציליאני בשם פארטיניקו, והגיע לאמריקה באחת מספינות המהגרים כשהיה ילד.

הוא עבד במספרה של אבא שלו ברציף בנמל מרילנד. הוא היה עומד על ארגז ומקציף את הפרצופים של המלחים כדי שאביו יוכל לגלח אותם תמורת סנט ביום (או בשבוע – אני לא זוכר). יופי של עבודה.

בסופו של דבר הוא הלך ללמוד בקולג' בצפון קרוליינה, וניגן בגיטרה במעין שלישיית-משוטטים מנעימת-זמירות (עד היום אני מקבל כרטיסי ברכה ליום ההולדת מחברת הביטוח של ג'ק וורדלו, נגן הבנג'ו.)

הם נהגו ללכת מבניין-מעונות אחד למשנהו, ושרו לסטודנטיות סרנדות בסגנון 'כנף אדומה קטנה.' הוא גם היה בנבחרת ההיאבקות, ולאחר שסיים את לימודיו התחיל לעבוד כמורה להיסטוריה בלויולה, מרילנד.

גם אבי וגם אמי דיברו בבית באיטלקית כשהם לא רצו שהילדים יבינו על מה הם מדברים – כנראה שדובר בכסף, מאחר שתמיד נראה שאין לנו. אני מניח שהיה להם נוח להשתמש ב'קוד סודי'- אבל ייתכן שהעובדה שלא לימדו אותנו איטלקית קשורה לרצון שלהם להתבולל (במהלך מלחמת העולם השנייה בארצות-הברית זה לא היה אופנתי להיות מ'מוצא זר').

באותה תקופה גרנו בשיכון צבאי באדג'ווד, מרילנד. היו לנו שכנים – משפחת נייט – שאבי התייחס אליהם בתור 'החבר'ה הפושטים האלה.' יום אחד ארצ'י נייט התחיל להתווכח עם אבא שלי, ועוד לפני שידעתי מה קורה אבא רץ לבית וצעק ”רוזי,תביאי את האקדח!תביאי את האקדח!'

זאת היתה הפעם הראשונה שנודע לי שיש לו אקדח (9 מ'מ מצופה כרום, שהוסתר במגירת הגרביים). אמא שלי התחננה בפניו לא לירות בבנאדם. למרבה המזל, היה לו מספיק שכל להקשיב לה.

בזכות התקרית הזו נודע לי איפה נמצא האקדח. יום אחד לקחתי אותו ואני זוכר שחשבתי: 'זה אקדח הקפצונים הכי יפה שראיתי בחיים!' וכך, כשאף אחד לא היה רואה, הייתי מפוצץ איתו קפצונים,ואת ה'כדוריות הכחולות' שקצצתי מהגפרורים שהיו במטבח.הורי היו מודאגים כשהם גילו שהשחתתי את הנוקר.

להורים של אמא שלי היתה מסעדה – גם היא על הרציף בנמל מרילנד. אמא תמיד היתה מספרת על בחור אחד שבא למסעדה והתחיל ללכת מכות.

נדמה לי שזה היה סבא שלקח את אחד המזלגות הגדולים – שמשתמשים בהם להוצאת תפוחי-אדמה מהמים הרותחים – ותקע אותו בגולגולת של הבחור. הבחור – במקום למות – ברח משם כשהמזלג מזדקר לו מהפדחת כמו אנטנה.

אבא של אבא התרחץ לעתים רחוקות. הוא אהב לשבת במרפסת לבוש בהמון בגדים. הוא אהב לשתות יין, והיה פותח את היום בשתיית שתי כוסות סודה לשתייה (בגלל ההאנג-אובר).

אמא של אמא לא דיברה אנגלית, אז היא היתה מספרת לנו סיפורים באיטלקית – למשל הסיפור על -mano pelusa- היד השעירה. היא היתה צורחת'!Manopelusa! Vena qua' ב'קול סבתא' מפחיד, זה היה אמור להיות 'יד שעירה!בואי הנה!'  – ואז היא היתה מעבירה את האצבעות שלה על היד שלי. זה מה שאנשים נהגו לעשות לפני שהיתה טלוויזיה.

בזכרונות הילדות הראשונים שלי אני לובש חליפת מלחים קטנה, על הצוואר תלויה לי בשרשרת משרוקית עץ, אני הולך המון לכנסייה וכל הזמן כורע ברך.

פעם, כשהייתי מאד קטן, גרנו בפנסיון. אני חושב שזה היה באטלנטיק סיטי. לבעלת הפנסיון היה כלב פומרני גוץ,והפומרני היה אוכל עשב ומקיא דברים שנראו כמו כדורי בשר לבנים.

בתקופה מאוחרת יותר גרנו באחד מבתי השיכון הארוכים בפארק הייטס שבמרילנד. היתה שם רצפת עץ עם שכבת שעווה עבה ועליה שטיחים קטנים.

באותם ימים, המסורת גרסה שיש למרוח שעווה על הכל עד שאפשר להשתמש בהכל כמראה (אל תשכחו שלא היתה טלוויזיה, כך שהיה זמן לעשות את הדברים האלה). היתה אז עוד מסורת: כשאבא היה חוזר מהעבודה,היית אמור לרוץ לדלת לקבל את פניו.פעם, כשאבא חזר הביתה מהעבודה, אחי הצעיר, בובי, רץ יותר מהר ממני, והגיע ראשון לדלת (זאת היתה דלת שהיו בה 'חלונות' זכוכית קטנים). הוא פתח אותה, חיבק את אבא, וסגר אותה. אני הגעתי בריצה, התגלצ'תי על השטיח, ויד שמאל שלי שברה את אחד החלונות ועברה דרכו. שמעתי שהם מדברים על זה שצריך להביא רופא שיתפור אותה. קיטרתי כל כך הרבה שלא תפרו אותה ־

פשוט שמו עלי בוכטה של פלסטרים ובסוף נשארה לי צלקת: אני לא סובל מחטים.

היו לי שיניים איומות, אז ההורים שלי היו לוקחים אותי לרופא שיניים איטלקי שהיתה לו מכונה מיוחדת במינה – הכלאה של משור חשמלי ומכונת תפירה.

הוא היה תוקע את הדבר הזה בפה שלי ואז המכשיר היה עושה וודן-וודן-וודן-ווודננננן – בלי נובוקאין.

למדתי להתבהל מהצליל של צמד המלים 'רופא שיניים'.

ההורים שלי הרגישו שהם חייבים ללכת לרופא שיניים איטלקי – כי הם לא היו מסוגלים לסמוך על אחד מרופאי-השיניים ה'לבנים האלה' [שייתכן-שיש-להם-קשר-לאחד-הפושטקים-ההם] וכך קרה שהיכרתי את ד'ר רוקה המרושע.

הוא היה יכול להיות סנסציוני בתפקיד נזיר שטני ב”שם הוורד'.

 

קסדת החלל הראשונה שלי

 

אבי עבד כחזאי במחלקת פיתוח הנשק באדג'ווד. בזמן מלחמת-העולם השנייה ייצרו שם גזים רעילים, כך שאני מניח שתפקיד החזאי היה לחשב לאן נושבת הרוח כשהיה מגיע הזמן להשתמש בחומר הזה.

הוא היה מביא לי מהמעבדה דברים בשביל לשחק איתם בבית: מבחנות,בקבוקוני-זכוכית, צלוחיות-פטרי קטנות מלאות כספית- בוכטות של כספית. כל היום הייתי משחק עם זה.

רצפת החדר שלי היתה מכוסה ב'טינופת' הזו, שהיתה עשויה מכספית מעורבת בכדורי-אבק.

אהבתי לטפטף את הכספית על הרצפה ולהכות עליה עם פטיש – היא היתה מושפרצת על כל החדר. חייתי בתוך כספית.

כשה־די.די.טי רק הומצא, אבא הביא קצת מהחומר הביתה ־ היה שק די.די.טי שלם בארון. לא שאכלתי ממנו או משהו, אבל הוא אמר שאפשר – שזה לא אמור להיות 'מסוכן', כי זה הורג רק חרקים.

הורים סיציליאנים עושים דברים אחרת. אם הייתי אומר שכואבת לי האוזן, ההורים שלי היו מחממים שמן זית ושופכים לי אותו באוזן – זה כואב משהו בנזונה – ועוד מספרים לי שזה אמור לגרום לי להרגיש יותר טוב.

כשאתה ילד, אתה לא בעמדה להתווכח על זה.

בחמש או שש השנים הראשונות לחיי השתלשלו לי חתיכות צמר גפן מהאוזניים – צהובות משמן זית.

 בנוסף לכאבי אוזניים ולאסטמה, היו לי בעיות בסינוסים. בשכונה שלנו נערכו דיונים שעסקו ב'טיפול חדשני' לחולי הזה. הטיפול כלל דחיסת רדיום למערות האף. (שמעתם פעם על דבר כזה?)

ההורים שלי לקחו אותי לעוד רופא איטלקי, ולמרות שלא ידעתי מה הולכים לעשות לי – זה לא נשמע כמו משהו שהולך להיות כייף גדול במיוחד .

לדוקטור היה מין תיל ארוך – אולי באורך 30 סנטימטר או יותר – שבקצה שלו היתה כמוסת רדיום. הוא דחף לי את זה לאף ולתוך חללי הסינוסים בשני הצדדים. (בטח שווה לבדוק אם הממחטה שלי זורחת בחושך.)

עוד תרופת פלא שבדיוק יצאה אז לשוק היתה סולפה.  בחורף היה קור כלבים מקפיא בדירה שברחוב דקסטר 15. הקירות היו כאלה דקיקים – זה היה כמו בית מקרטון.

היינו לובשים חליפות גטקעס מפלנל בעלות 'דלת אחורית'. בבוקר, כדי להתחמם, עמדנו ליד תנור הפחמים במטבח.

באחת הפעמים, ה'דלת האחורית' בגטקעס של אחי הצעיר התחילה לבעור. אבא הגיע בריצה וכיבה את האש בידיים חשופות. שתי ידיו והגב של אחי נכוו קשות. הרופא שם סולפה לשניהם והם יצאו מזה בלי צלקות.

כעבודה צדדית להשלמת שכר דירה אבא היה מתנדב לניסויים שהצבא עשה בחומרים כימיים (ואולי גם ביולוגיים) שנערכו על בני אדם. הם נקראו 'ניסויי פלסטרים' הצבא לא היה מספר לבנאדם איזה חומר הוא שם לו על העור – והבנאדם היה חייב להסכים לא לגרד את זה,ולא להציץ מתחת לתחבושת- ואז היו משלמים לבנאדם עשרה דולר לפלסטר. אחרי כשבועיים הם היו מורידים את הפלסטר.      כל שבוע אבא היה מגיע הביתה עם שלושה-ארבעה דברים כאלה על הידיים וחלקים אחרים בגוף שלו. אני לא יודע באיזה חומרים היה מדובר, או איזה נזק בריאותי לטווח ארוך הם גרמו לו (או לילדים שנולדו אחרי ששמו לו את החומרים האלה).

פחות ממייל מהבית שלנו היו מיכלי גאז חרדל, כך שכל תושבי פרויקט הדיור שלנו היו חייבים להחזיק מסכות גאז בבית – מסכה לכל בן משפחה. גאז חרדל מפוצץ את כלי הדם בריאות, וגורם לך לטבוע בדם שלך.

בקצה הפרוזדור בבית היה קולב שעליו נתלתה מערכת המסכות המשפחתית. הייתי יוצא לחצר האחורית וחובש את המסכה שלי – קראתי לה 'מסיכת החלל שלי'.

יום אחד החלטתי לגלות איך המסכה פועלת, אז לקחתי פותחן קופסאות ופתחתי את המסנן(ובכך הרסתי אותו). מכל מקום, גיליתי מה יש בתוכו – אבקת פחם, מסנני נייר ושכבות שונות של גבישים, כולל, נדמה לי, פרמאנגנאט אשלגני.

לפני שהיו מטווחים שדה-קרב בגאז חרדל, הצבא היה מקדים ומפזר חומר בשם כלורופיקרין,  כלורופורם בשילוב חומצה חנקתית, שהאבקה שלו גורמת להקאה. קראו לזה 'חומר מקביס'.

האבקה היתה מזדחלת לה מתחת לשולי המסכה של החייל – וגורמת לו להקיא. אם החייל לא היה מסיר את המסכה, הוא היה טובע בקיא שלו, ואם הוא כן היה מוריד – כדי להוציא את הגושים – הגאז היה גומר עליו.

מה שתמיד הדהים אותי זה שעוד יש אנשים שמקבלים כסף בשביל לחשוב איך לעשות את הדברים האלה.

 

החלק השני של הילדות שלי

החלק השני של ילדותי (אתם בטוחים שאתם רוצים לשמוע את כל הדברים האלה?) התרחש בעיקר בקליפורניה, כשהייתי בן עשר או שתים-עשרה בערך. קודם כל, אספר לכם איך הגענו לשם.

במרילנד הייתי חולה בתדירות כזאת גבוהה, שאבא ואמא רצו שנעבור משם. הפעם הראשונה שהצלחתי לברוח ממרילנד היתה כשאבא קיבל ג'וב באופה-לוקה שבפלורידה – שוב כאזרח עובד צבא, הפעם בבליסטיקה, במשהו שקשור למסלול התעופה של קליעים. אנחנו עדיין במלחמת העולם השנייה.

 

זכרונותי מפלורידה כוללים:

 

[1] באופה־לוקה היו המון יתושים ואם השארת בלילה את הלחם בחוץ צמח עליו שיער ירוק.

[2] אחת לכמה זמן היינו צריכים להתחבא מתחת למיטה ולכבות את כל האורות כי מישהו חשב שהגרמנים באים.

[3] אבא שלי 'הכין מרגרינה' על-ידי כך שהיה מועך שקית פלסטיק אטומה שבתוכה היו כדורית אדומה וחומר לבן, וכשזה היה הופך לעיסה החומר הלבן היה מצהיב, ויוצר אשליה שמדובר ב'חמאה'.

[4] לאחי היתה שלבוקית על התחת ואבא שלי סחט מתוכה חומר (אימוני המרגרינה בטח עזרו). הלכו שם המון צרחות.

 [5] נאמר לי להיזהר מתמסחים כי לפעמים הם אוכלים ילדים.            

[6] בהשוואה לבולטימור הכל נראה כאילו צולם בפילם צבעוני.

[7] יצא לי לשחק הרבה בחוץ. ולטפס על עצים, ובסוף נהייתה לי

מזה פטריה על המרפק.

[8] חוץ מכל זה בריאותי השתפרה, וגבהתי בערך בשלושים

 סנטימטר.

[9] אמא שלי נעשתה חולת געגועים, ולאור העובדה שגבהתי הגיעה למסקנה שזה יהיה בסדר אם נחזור לבולטימור.

[10] חזרנו לבולטימור ושוב נהייתי חולה.

אדג'ווד, מרילנד, היתה איכשהו מחוץ לעיר. היו שם כמה חורשות ומעיין שהיו בו סרטנים. הייתי משחק שם עם ליאונרד אלן.

למרות שכל הזמן הייתי חולה היה די כיף באדג'ווד, אבל כשחזרנו למרילנד לא חזרנו לגור באדג'ווד – עברנו לגור בשיכון-רכבת בתוך העיר. שנאתי את המקום.

אני חושב שגם הזקנים שלי לא אהבו את המקום במיוחד, כי תוך זמן קצר התחילו דיבורים על מעבר לקליפורניה. הוצעה לאבא עבודה אחרת במפעל לייצור גאז עצבים במדינת יוטה, אבל יצאנו מזה במזל – הוא לא קיבל את ההצעה. במקום זאת, הוא קיבל משרה בבית הספר ללימודי ימאות מתקדמים במונטריי, כמורה למטאלורגיה. לא היה לי מושג מה זה בכלל.

 

וכך, בשיא החורף, יצאנו ב'הנרי-ג'יי' שלנו (מכונית נכחדת, קטנה, זולה ולא-נוחה בצורה קיצונית, שיוצרה על-ידי חברת קייזר), במסלול הדרומי, לקליפורניה.

המושב האחורי של 'הנרי-ג'יי', היה חתיכת דיקט, שעליו ריפוד כותנה בעובי 2 ס'מ מצופה בד טוויד גס. ביליתי שבועיים מרנינים על קרש הגיהוץ השטני הזה.

אבא שלי האמין (כמו כולם בחוף המזרחי, אני בטוח) שקליפורניה כולה שמשית ושמזג האוויר שם חם. זה גרם לו לעצור איפשהו בצפון/דרום קרוליינה ולהציע למשפחת שחורים די המומה שעמדה לצד הכביש המהיר, את כל בגדי החורף החמים שלנו, בהיותו משוכנע שבחיים לא נצטרך יותר את הזבלה הזה.

כשהגענו למונטריי (עיירת חוף בצפון קליפורניה) שרר קור כלבים, והיה גשום וערפילי כל הזמן. אופס.

 

              כימיה בצפון קליפורניה          

בגלל העבודה של אבא החלפתי בתי ספר לעתים קרובות. לא נהניתי מזה. מצד שני, באותם ימים לא נהניתי במיוחד משום דבר. פירוש 'יציאה לסופשבוע' באותה תקופה היה, מדי פעם, לעלות ל'הנרי-ג'יי' ולנסוע לכיוון סאלינס, מקום סמוך שבו גידלו חסה; לעקוב אחרי המשאיות, ולחכות שאיזה חסה תיפול. כשזה קרה, אבא היה עוצר את המכונית, מרים אותה, מנער את חתיכות האספלט, זורק אותה למושב האחורי לידי, לוקח אותה הביתה ומבשל אותה. לא נהניתי להיות עני. היה נראה לי שכל מה שאני רוצה לעשות, כל מה שיכול להיות עולה יותר מדי כסף – ואם אתה ילד ואתה לא יכול לכייף אז או שאתה משועמם או מתוסכל או שניהם.

למשל, הייתי מת שתהיה לי ערכה כימית. באותם ימים מי שקנה ערכה כימית גדולה של 'גילברט', היה מקבל חוברת הדרכה שהיתה מלמדת אותו לייצר דברים כמו גז מדמיע. כשהייתי בן שש כבר ידעתי להכין אבק שריפה – ידעתי מהם המרכיבים הדרושים, והייתי מת להשיג אותם ולהכין לי קצת. היה לי בבית את כל הציוד הכימי הדרוש, והייתי עושה כ-א-י-ל-ו אני מערבב את החומרים – בעודי חולם על היום שבו אחת התערובות שלי באמת תתפוצץ.

באחת הפעמים חשבתי שהמצאתי נוסחה לגאז רעיל חדש – לאחר שהתמיסה הנוזלית שעבדתי עליה (שהיתה מבוססת בעיקר על חומר לניקוי חלונות) באה במגע עם אבץ. אבא רצה שאני אהיה מהנדס. אני חושב שהוא התאכזב כשגילה שאין לי נטייה למתמטיקה ואת שאר הכישורים הנדרשים.

בכיתה ו' היו עושים לילדים משהו שנקרא 'מבחן נטייה מקצועית'  . היית אמור לנעוץ סיכה בעמוד, בקטגוריות שבחרת. המבחן היה אמור לקבוע מה הכי יתאים לך,במונחי תעסוקה לשארית חייך.

תוצאות המבחן שלי הצביעו על כך שנועדתי להיות פקיד. ציוני הגבוהים ביותר היו ב'משרה כנסייתית'.

הבעיה הכי גדולה שלי, במהלך לימודי, היתה שהדברים שהם ניסו ללמד אותי לא היו בדיוק מסוג הדברים שהתעניינתי בהם. גדלתי על גאזים רעילים וחומרי נפץ – עם הילדים של האנשים שייצרו את הדברים האלה לפרנסתם.

אתם חושבים שאלגברה עניינה את התחת שלי?

 

מה היה במוסך הישן

עברנו ממונטריי לפאסיפיק גרוב, עיירה שקטה בקרבת מקום. את שעות הפנאי שלי הוצאתי בבניית בובות ומודלים של מטוסים ובייצור חומרי נפץ תוצרת בית מכל חומרי הגלם שהצלחתי להשיג.

יום אחד אמר לי חבר: 'רואה את המוסך ההוא מהצד השני של הרחוב? כבר שנים שהוא נעול.מעניין מה יש שם בפנים'.

חפרנו מחילה מתחת לקיר הצדדי שלו. היתה שם ערימת ארגזים, מלאים בכדורי מכונות ירייה, קליבר 0.5 אינץ'. גנבנו כמות, שלפנו את הקליעים עם צבת, והוצאנו את 'אבק השריפה'- רק שהוא לא נראה כמו 'אבק שריפה' –

היו שם גרגרי מתכת זעירים בצבע שחור-ירקרק (נדמה לי שקוראים לזה באליסטיט) זה היה חומר ממשפחת האבקות נטולות-העשן(ניטרו-צלולוזה) – לפני כן מעולם לא ראיתי דבר כזה.

שמנו את זה בצינורית מנייר טואלט שאותה תקענו בערימת עפר באמצע מגרש ריק. הדלקנו את זה – בתור פתיל השתמשנו בחוט פלסטיק שחור בוהק (מהסוג שבמחנות קיץ שוזרים ממנו מחזיקי מפתחות).

כשמציתים באליסטיט ארוז בתפזורת, הוא מעיף מטר של כדורי אש קטנים צהובים-כתומים.

הדבר הנוסף שזיכה אותנו בתגמול מפוצץ היה אבקת כדורי פינג-פונג.  במשך שעות היינו משייפים כדורי פינג-פונג עם פצירת ציפורניים והופכים אותם לאבקה.

הרעיון עלה לי כשקראתי על מישהו שברח מכלא אחרי שהכין פצצה מקלפים. במאמר היה כתוב שהקלפים היו מצופים בצלולוזה כלשהי, והאסיר גירד את הציפוי וצבר אבקת פלסטיק.

 

אריזת הפצצה היתה גליל נייר טואלט עטוף בנייר זפת. הוא ברח מהכלא על-ידי פיצוץ המתקן, כך שחשבתי לעצמי: 'איפשהו פה נמצא הרמז'.

 

  איך כמעט פוצצתי לעצמי את הזיתונים

בזמנו היה אפשר לקנות קפצונים בודדים בחנויות צעצועים. הם היו יותר טובים מאלו שבאו בגלילים קטנים כי היתה בהם יותר אבקת שריפה והפיצוץ שלהם היה מרעיש יותר. במשך שעות הייתי חותך אותם עם סכין יפאנית, מסיר את הנייר העודף ושומר את הפיקות בצנצנת. בנוסף לפיקות, היתה לי צנצנת אחרת מלאה באבקת פינג-פונג קטלנית למחצה.

אחר צהריים אחד ישבתי במוסך שלנו – ישן, רעוע, שקרקעיתו עפר, כמו במוסך שהיו בו הכדורים. זה היה אחרי ה-4 ליולי, יום העצמאות, ובכל השכונה היו זרוקות שפופרות משומשות של זיקוקים.

אספתי כמה מהן, והייתי באמצע תהליך הטענת אחת מהן בנוסחה הסודית שלי.

הצבתי אותה בין הרגליים, הכנסתי לה שכבה כזאת ושכבה אחרת, ואת השכבות השונות הידקתי בקצה הידית של מקל תיפוף.

כשהגעתי לשכבת פיקות-הקפצונים, כנראה שלחצתי חזק מדי והמטען הוצת. הפיצוץ פער מכתש גדול באדמה, העיף את הדלתות, וזרק אותי אחורנית למרחק כמה מטרים ־ ביצים קדימה.

אוף, כמעט יכולתי לברוח מהכלא עם הדבר הזה.

 

סיום הקריירה המדעית שלי

 

למרות התקרית הנ'ל המשכתי להתעניין בחומרים שעושים בום. בסביבות 1956 היה לי חבר בסאן-דייגו שגם הוא התעניין בחומרי נפץ.

במשך כחודש ערכנו ניסויים, שבסופם צברנו ומילאנו בצנצנת מיונז בנפח ליטר חומר שהיה שילוב של דלק טילים מוצק (חמישים אחוז אבץ וחמישים אחוז גופרית) ואבקת פצצות סירחון. בערב יום-הורים אחד נסענו בטרמפים עם הצנצנת לבית-הספר, שאלנו כמה כוסות נייר מהקפיטריה, שפכנו את האבקה לתוכן, חילקנו אותן לחברים שלנו והצתנו שריפות קטנות בכל רחבי בית-הספר (בזמן שההורים של כולם ישבו בכיתות, ושחזרו את הלו'ז היומי של צאצאיהם). ביום המחרת, מצאתי את התא שלי (שבו אחסנתי את הצנצנת עם שאריות הנוסחה) סגור במנעול ובריח.

זמן קצר אחרי כן, בשיעור אנגלית של מיס איוונצ'יץ', קיבלתי הזמנה לבוא לביקור במשרד המנהל – רצו להכיר לי את מפקד מכבי-האש. זרקו אותי מביה'ס ורצו לשים לי קצין מבחן, אבל אמא שלי התחננה בפני הבחור (שבמקרה היה איטלקי) והסבירה לו שעומדים להעביר את אבא שלי מסאן־דייגו ללנקסטר – אז ירדו ממני.

האירוע סיכם את שלב אלף בקריירה המדעית שלי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הספר האמיתי של פראנק זאפה”