החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ארבע ארצות

מאת:
הוצאה: | 2014-05 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אלה‭ ‬הדמויות‭ ‬המרכזיות‭ ‬המאכלסות‭ ‬את‭ ‬ארבע‭ ‬ארצות, ‬הרומן‭ ‬החדש‭ ‬של‭ ‬מתן‭ ‬חרמוני, ‬שהוא, ‬כמו‭ ‬קודמו‭,‬ היברו‭ ‬פבלישיניג‭ ‬קומפני‭ ‬‭- ‬שזכה‭ ‬לשבחי‭ ‬הביקורת‭ ‬והיה‭ ‬לרב-מכר‭ ‬עתיר‭ ‬דמיון‭,‬ משעשע‭ ‬וסקסי. ‬חרמוני‭,‬ כמו‭ ‬מנדלי‭ ‬מוכר‭ ‬ספרים‭ ‬בשעתו‭,‬ מעמיד‭ ‬במרכז‭ ‬היצירה‭ ‬את‭ ‬האדם‭, ‬ובפרט‭ ‬את‭ ‬האמן‭,‬ כיצור‭ ‬כלכלי – גשמי‭.‬ בתוך‭ ‬כך‭ ‬נוצר‭ ‬מתח‭ ‬טרגי – קומי‭ ‬מבריק‭ ‬בין‭ ‬הרוח‭ ‬ה‭"‬גבוהה‭" ‬לצרכים‭ ‬הגופניים‭ ‬ה‭"‬נמוכים‭". ‬
זירת‭ ‬הפעולה‭ ‬של‭ ‬הרומן‭ ‬היא‭ ‬תל‭ ‬אביב‭ ‬של‭ ‬ימינו‭,‬ אך‭ ‬זו‭ ,‬מתברר‭,‬ אינה‭ ‬שונה‭ ‬בהרבה‭ ‬מהעיירה‭ ‬היהודית‭ ‬של‭ ‬מזרח‭ ‬אירופה‭,‬ שממנה‭ ‬ניסינו‭ ‬להימלט‭ ‬וחרמוני‭ ‬מחזיר‭ ‬אותנו‭ ‬אליה‭ ‬בחינניות‭ ‬כובשת‭.‬ בארבע‭ ‬ארצות‭ ‬חרמוני‭ ‬ממשיך‭ ‬את‭ ‬המסע‭ ‬אל‭ ‬שורשי‭ ‬הספרות‭ ‬היהודית‭ ‬המודרנית‭ ‬תוך‭ ‬שהוא‭ ‬משכלל‭ ‬את‭ ‬הסגנון‭ ‬הספרותי‭ ‬החכם–ממזרי‭ ‬שלו‭.‬ זהו‭ ‬ספר‭ ‬מצחיק‭,‬ עוקצני‭ ‬וחודר‭ ‬אל‭ ‬הלב‭.‬

מקט: 15100017
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


א.

את נחום צובלפלאץ ראיתי לראשונה בינואר של שנת 2010, בבית העלמין בקריית שאול. זה היה בלוויה של אברהם סוצקבר. ירד גשם. היה קר והיה עצוב. עצוב היה לנוכחים, לאלה שליוו את סוצקבר אל הבור, ועצוב היה לי. מר ממר היה לי, על זה שמת, וגם על זה שחי, כלומר עלי עצמי. שחיתי אז בים של רחמים עצמיים. כן. אצל זולתי לא מצאתי רחמים, אבל אצלי, מלוא חופניים. אודה לפיכך ולא אבוש. בתוך העצב ששט מעל הנוכחים כמו עננה, מצאתי לעצמי מזור. סוף כל סוף העצב היה מנת חלקם של כל הנוכחים כולם, ולא חלקי שלי, אני לבדי.

היה קר והיה עצוב. לפנים מוטל היה המשורר בתכריכיו, וסביב לו בני משפחתו, וידידיו ומכריו ומעריציו. מעילי הגשם והמטריות והמגבעות והדמעות והצעיפים והמגפיים והערדליים, כל אלה התערבבו שם. כן, המת נפטר מהעולם, ואילו העולם יחסר את המת.

בין כל הבאים, הבחנתי בנחום צובלפלאץ. עדיין לא ידעתי את שמו, אבל נדמה היה לי כי את פניו הכרתי. שמו ייוודע לי רק מקץ חודש, אולי קצת יותר, חודש וחצי בערך. נגיע מן הסתם גם לזה. הקהל שנאסף בבית הלוויות מנה כמה וכמה טיפוסים, מה שנקרא, אחרי ככלות הכול, מי כבר יטריח עצמו ללוות משורר אל הקבר, ובטח משורר יידיש, גדול ועצום וכביר ככל שיהיה, אם לא "טיפוסים": משוררים, או חצי משוררים, משוררות וחצי משוררות, אינטליגנטים מסוגים שונים ואינטליגנטיות, עסקנים ועסקניות, ואחרים שלא היה להם דבר טוב יותר לעשות באותה שעת צהריים והטריחו עצמם עד לבית הקברות. בין אלה גם אני.

ולא רק אני עצמי אלא גם נחום צובלפלאץ. בתוך כל הבאים, הוא התבלט. בחור, איש, מעט מבוגר ממני, רזה, בעל חוטם, ובעל קמטי מצח. זיק היה אצלו בעיניים. אבל לא בשל הזיק שבעיניים או החוטם הוא התבלט בין הנוכחים, אלא בשל השלווה שעטפה אותו, כמו שלוות העולם שנחה על המשורר המת. כן. כל אחד מבין הבאים בא עם שק של צרות ושל טרדות של העולם הזה, ואילו המת עטוף בשלווה שלו, ונחום צובלפלאץ עטוף בשלווה שלו. ושלווה שלהם, שלווה של עולמות אחרים. אלא שבשעה שזה שכב מחותל ביריעת הבד הלבן של החברה קדישא ומכוסה בטלית, זה עמד על רגליו, לבוש מעיל צמר קצר, מעט מרופט, שכפתוריו פרופים ושוליו פרומים. מתחת למעיל לבש מקטורן אפור שכמוהו אפשר היה לקנות בעיקר בחנויות הטקסטיל ובמתפרות שבדרום תל אביב, ומתחת למקטורן לבש חולצה לבנה, שנראה שאיזה אד צהבהב, כמו אצבעות מכוסות בניקוטין, כיסה מעליה. לצווארו כרוך היה צעיף.

הוא הסתודד עם ולדימיר גלמן, המזכיר של בית שלום עליכם, רכן לעברו ולחש איזה דבר על אוזנו. ולדימיר, וולודיה, ניסה לבלוע חיוך, שנולד בו כנראה כנגד הדברים שלחש על אוזנו נחום צובלפלאץ. ניסה, אך לא לחלוטין הצליח, שכן הפה נותר אצל ולדימיר קפוץ. אבל תחת למשקפיים שהרכיב, נס לרגע העצב מפני החיוך, ומיד שבו עיניו והתעגמו.

גם העיניים של נחום צובלפלאץ חייכו. החיוך הזה, הדק, השלֵו, נותר משום־מה חרות בזיכרוני, כמעין רושם ראשון ובל יימחה, איזו תעודת זהות, פספורט, שקונה לו האחד אצל הזיכרון של רעהו.

חודשים ארוכים חלפו עד ששאלתי אותו בנוגע לבת הצחוק שחלפה אז בעיניו.

אני שאלתי, "בעד מה חייכת אז בלוויה, נחום?"

"בעד מה חייכתי," הוא החזיר לי בשאלה. "בעד הבכי חייכתי. בעד הבכי ובעד האבל." הוא הוציא חפיסת סיגריות מכיס החולצה שלו, הצית לעצמו סיגריה והחזיר את החפיסה אל כיס הז'קט. את חפיסות הסיגריות הוא לוקח בקיוסק ברחוב דיזנגוף.

ישבנו אצלי בדירה, במרפסת, חודשים עברו, תל אביב כבר להטה בשמש של חודש סיוון. נחום צובלפלאץ ישב עם חולצה לבנה וז'קט. אני הזעתי והתייזעתי. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו, באותו יום לח ומיוזע בחודש יוני. כן. הוא פנה אז אל הדרכים שלו, ואני פניתי אל דרכַי שלי. מאז לא הצטלבו אצלנו שוב הדרכים. אבל מי יודע, אולי עוד ישובו הדרכים ויצטלבו, ואני ונחום נשוב וניפגש. אצל יהודים קשה לדעת.

גם לחודש יוני נגיע. אבל אנחנו עדיין בינואר. כן. אנחנו באולם הלוויות של קריית שאול. ולא אגלי זיעה יש כאן אלא דמעות וטיפות של גשם. הגשם היה בו לעורר איזו מצהלה קטנה אצלי בלב. אני לא עוכר שמחות מטבעי. אבל באותה העת, בינואר 2010, וגם בחלקה הגדול של שנת 2009, המצב, איך נגיד, המצב היה בכי רע.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארבע ארצות”