חזרתי הביתה ולא מצאתי אף אחד

חזרתי הביתה ולא מצאתי אף אחד הוא ספר יוצא דופן ומרגש במיוחד המרכב משני חלקים המשלימים זה את זה. סחור-סחור הוא אוסף של עשרה ראיונות עם מורדים שנלחמו בגטו ורשה באפריל 1943. בני שיח של הנקה גרופינסקה היו בין השאר: מרק אדלמן, עדינה בלאדי-שוייגר, הלינה (חייקה) בלחטובסקה, ברונק שפיגל וקז'יק רטייזר (שמחה רותם).
החלק השני, קריאה חוזרת של רשימת שמות הוא אוסף של סיפורים קצרים על 313 מורדי הארגון היהודי הלוחם, שהוא אחת משתי הקבוצות הלוחמות שהיו בגטו ורשה. קריאה חוזרת של רשימת שמות הוא מקור יסוד בנושא תנועת ההתנגדות היהודית במלחמת העולם השנייה. נקודת מוצא בספר היא רשימת המורדים שהוכנה בקיץ 1943 בידי אנטק צוקרמן, צלינה לובטקין ומארק אדלמן, אותה מצאה המחברת בארכיון של חקר פולין המחתרתית בלונדון. דיוקנאות רבי הבעה של המורדים מציגים רישום קולקטיבי יחיד במינו של ארגון יהודי לוחם.
שבתי הביתה ואיש לא היה שם הוא קריאת חובה לכל מי שגורלה הטרגי של יהדות פולין במלחמת העולם השנייה נוגע ללבו. פרופ' אנטוני פולונסקי
פרסום חשוב זה חושף היבטים של מרד גטו ורשה שהיו חבויים במשך עשרות בשנים, מקנה ממד אנושי ללוחמים ומספק תמונה מעודכנת של הקבוצות והאנשים השונים שהשתתפו בו. כך תורמת הנקה גרופינסקה להבנתנו את מרד גטו ורשה שנותר כסמל של גבורה נואשת ושל מאבק מכריע של הרוח האנושית. פרופ' חווי דרייפוס
הנקה גרופינסקה – כותבת ומלמדת. בשנות ה-80 של המאה הקודמת עבדה עם כתבי עת מחתרתיים והייתה שותפה לייסוד כתב העת צ'אס קולטורי (Czas Kultury – "עת התרבות") בפוזנן. בשנות ה-90 התגוררה בישראל. חיברה את הספרים הבאים: הכי קשה לפגוש את לילית; סיפורי נשים חסידיות; המורדים (סיפורים של אנשי האופוזיציה בפולין העממית); 12 סיפורים יהודיים, כרך א, 18 סיפורים יהודיים, כרך ב; גבוה-רחוק; בני טיבט ללא אדמה. ספריה בנושא השואה תורגמו לעברית, אנגלית, ספרדית, רוסית, גרמנית ואוקראינית. הנקה גרופינסקה עוסקת מזה שנים רבות בהיסטוריה של יהודים ובתרבות של ישראל בת זמננו. בשלוש עשרה השנים האחרונות היא עוקבת אחר קורותיהם של בני טיבט.

מקט: 4-128-136

חזרתי הביתה ולא מצאתי אף אחד הוא ספר יוצא דופן ומרגש במיוחד המרכב משני חלקים המשלימים זה את זה. סחור-סחור […]

---

כיצד לרשום את השואה

ספר זה נוצר מזיכרון של אנשים שאינם עוד

 

עיסוקי הפומבי במרד גטו ורשה נמשך כבר כמעט ארבעים שנה. השיחה הראשונה עם מארק אדלמן, הראשונה בספר זה, נערכה בשנת 1985, למען הקוראים והקוראות של כתב העת המחתרתי “צ’אס” בעיר פוזנן. תוך זמן קצר הופיעו כמה תרגומים והיא קיבלה משנה חשיבות; משום שהעולם (גם) אז היה מפולג מאוד, ודבריו של מארק אדלמן מפולין נשמעו באמריקה או בצרפת כמו מסר מעולם אחר. בשנים 1988 ו-1989, שוחחתי עם לוחמי גטו ורשה בישראל, ובשנת 1990 עם אינקה, היא עדינה בלאדי-שווייגר, בוורשה.

שיחות על מרד גטו ורשה ראו אור לראשונה בשנת 1991 הודות לחנה קראל שאמרה: “חייבים לפרסם את זה,” והרימה טלפון למו”ל. “את חייבת לדבר עם סטשה,” אמר לי מארק אדלמן בשנת 1999. איחרתי את המועד בכמה שבועות. גם את חייקה בלחטובסקה שמעתי באיחור רב מדי, כשהייתה כבר חולה מאוד. בשנת 1999 שכנעתי את קז’יק רטייזר, שהסיפור שלו חייב להשלים את הסחור-סחור. בשנת 2000 סגרתי את מעגל השיחות על המרד בשיחה שנייה עם מארק אדלמן.

כולם סיפרו ממרחק של שנים. אחדים מהם – לראשונה בחייהם. רבים – לראשונה בשפה הפולנית. מאשה, לובה, ארון, פנינה, קז’יק ושמואל הצליחו בדרך כלשהי להטמיע את השואה לתוך השפה העברית. בכלל, שם ציפו מהם לנרטיב אחר. שיחותיהם איתי היו יותר בחזקת הסרת המנעול מזיכרונם מאשר דיווח על אירועים. מילים פולניות נצמדו לאירועי העבר בצורה מהודקת יותר מאשר מילים עבריות, היו קרובות יותר ומכאיבות יותר. שיחותיי עם אינקה ועם מארק לא היו מנותקות מהחוויה הפולנית (המועקה במרחב ובשיח לא נעלמה במהלך השנים). הדיבור עצמו לא יצר גירוי; הוא היה כלי ביטוי לדברים הקיימים ממילא.

הם זכרו בצורות שונות, משום שכל אחד מהם דיבר על ההתנסות שלו שאותה רשם בעזרת זיכרונו שלו (סיפוריהם אינם פרקים בספר ההיסטוריה. סיפוריהם הם חומר גלם שנעשה רדוד משנכנס לספרי לימוד ההיסטוריה). הם השתמשו במילים רבות לתיאורי אותן המשמעויות, משום שזיכרונם נרשם בשפות שונות – ביידיש, בפולנית ובעברית. מארק אדלמן אמר תמיד: יורק וילנר, כי יורק בא מוורשה, אבל שמוליק רון קרא לווילנר בשמו העברי: אריה, משום ששניהם היו ציונים. את שמו של רוזובסקי הגו בדרכים שונות, כי חלקם שמרו על הגיית “ל” כמו ביידיש, ואחרים, כדרך הפולנים, קראו לו וֶלוול. גם הכתיב של שמות המשפחה היה שונה; לפעמים תוך שמירה על האיות הגרמני, או בתעתוק מעברית או בגרסה הפולנית שלהם. ויש כאן הרבה מאוד שמות פרטיים, משום שהם השתמשו בשמות רבים כל כך. האקציה הגדולה, הגירוש, Gross Aktion, אקציה, אקציית גירוש – זו העברה המונית של אנשים מגטו ורשה, ביולי, באוגוסט ובספטמבר 1942. אבל למילים אלו יש גם משמעויות אחרות בתוך הטקסט: אקציה של גירוש פירושה בעיר אחרת הוא גם אקציה של חיסול הגטו. מאשה ופנינה קראו למרד בגטו בשם אקציה, משום שהן תרגמו את השם הגרמני Aktion. ואילו אנילביץ’ דיבר על הגנה עצמית, כי המילה “מרד” הגיעה מעולם אחר, שבא אחר כך.

חלפו מעל 30 שנה מאז ההוצאה הראשונה לאור של שיחותיי עם הלוחמים. לספר בפולנית היו ארבע מהדורות והוא נחשב לאחד הכותרים הבסיסיים בנושא.

היום אנחנו יודעים בצורה אחרת אודות המרד, על הגטו ועל השואה – שוב, יודעים פחות. גיבורי סיפוריהם נעלמו מעולם האנשים החיים. ואנחנו שוכחים, כי ככל שהזמן, האירועים והעבר רחוקים יותר, כן הם משאירים חותם חלש יותר על אופן קליטתנו את העולם. לכן אני מבהירה יותר, הן בהערות מקיפות והן בתצלומים מהימים ההם.

התמונות המשלימות את השיחות, שחלקן טרם פורסמו, לקוחות מהאוסף הבלתי רגיל של לוקאש בידקה. אין זה אוסף רגיל, כי העולם המתועד בהם אינו רגיל, וגם משום שבעבור שמונים שנים, אנו יכולים להביט בעיניהם של מי שהם היו אז. את התמונות בגטאות צילמו קודם כול גרמנים (לחיילים היו מצלמות ולא חל עליהם איסור), יהודים צילמו אך מעט (לפעמים עובדי היודנרט צילמו תמונות בחשאי, לתיעוד תעמולתי), ופולנים אך מעט מאוד (ידועות למשל כמה וכמה תמונות מהגטו במרד שצולמו בהסתר על ידי כבאי פולני). אלו שבאוסף של לוקאש בידקה צולמו בידי אדם בלתי ידוע, סביר ביותר שכולם או אולי כמעט כולם בידי חיילים גרמנים.

אני מציעה לקרוא שיחות אלו, במיוחד היום, כשמפלצת הלאומנות מאיימת הן בפולין והן בעולם, בתפיסה כפולה; כרישום תיעודי של זמן אכזר, אך גם כרישום של דרך החשיבה וההשקפות שנוכחות בכל זמן.
***

עדויות, תעודות, מעין-תעודות, סרטי עלילה. על שואה כותבים הרבה. ולמרות שהשואה נראית כחוויה בלתי ניתנת לרישום, אנחנו רושמים את השואה ללא הפסקה, לא מסוגלים להשתחרר מרישום זה, מחפשים צורה בלתי קיימת בעבור תוכן שמעבר לאנושי. לחשוף מוות של ההוא, לנחש קטע מחייו הלז, בבדלים ובשרידים של זיכרונות שונים. ולרשום על הבּדל הבא של זיכרון מעובד. לגלות פרט שיהיה שלנו: סוודר אדום, בחורה עם חתיכת לחמנייה ברח’ וַלִיצו

ֹב, שמלה מנוקדת, תלושי מזון חתוכים… אנחנו קוראים את הטקסט הבא תוך חיפוש פרט שיהיה שלנו. וביניהם נמצא מרחב לשתיקה. בלעדיו אין רישום השואה. ורגע לאחר מכן אנחנו קולטים לרגע את המציאות שאי אפשר להציג, ושוב מבינים את המרחב האילם, כי מאחוריו נמצא פרט שהודות לו אנחנו נוגעים לשנייה בעולם המדומיין.

מארק אדלמן אומר: היינו 220 מורדים. ההיסטוריון כותב: באי”ל היו 450–500 חברים. לא ברור כמה לוחמים היו בצבא הארגון היהודי הלוחם. כמה היו בינואר 1943, וכמה באפריל 1943. ידוע שבלילה בין 18 ל-19 באפריל עמדו לקרב 22 קבוצות אי”ל. מניחים, שבכל צוות היו כ-12 לוחמים, ועוד קשרים וקשריות, פולניים ויהודיים, בגטו ומחוץ לחומה. ידוע שמספר אנשי אי”ל לא היה פחות מ-220 ולא עלה על 400.[1] אני מנסה לספר על חיילי הארגון היהודי הלוחם, לשחזר צבא שמעולם לא תועד.

בחודש יוני, ואולי יולי 1943 צֵלִינָה לוּבֵּטְקִין, אַנְטֵק צוקרמן ומַארֶק אֶדֶלמן הסתתרו ברח’ קוֹמִיטֵטוֹבָה 4 (אצל גב’ סטשה קוֹיפִקו

ֹבָה שהסתירה בהצלחה את היותה יהודייה ובפני השכנים העמידה פנים כי היא “אשתו של הסרן”). צלינה, אנטק ומארק החליטו לרשום את שמות חברי אי”ל שנרצחו במרד גטו ורשה. הם שחזרו את שמותיהם מהזיכרון. כולנו הרי הכרנו זה את זה – נהג לומר מארק אדלמן. וחתמו במשפט: “רשימה זו אינה מושלמת עקב היעדר מידע אודות שאר חברי אי”ל.” מארק אדלמן זכר, שהם רשמו 220 שמות. הרשימה נשמרה ככל הנראה בדירתם של יוזף סָק וטָדֵק בו

ֹזִ’יקובסקי. נוטים להאמין שסק הביא אותה לאיגְנַצִי סמסונוביץ’ ברח’ ז’וּרַבִיָה. נראה, שבנובמבר 1943 לאון פיינר שלח את הרשימה ללונדון, מוצפנת במיקרופילם. ייתכן גם שהנמענים היו עמנואל שֶרֶר ואיגנצי שְוַרְצְבַּרְט.

אני קוראת מחדש את “רשימת לונדון” של שמות חיילי הארגון היהודי הלוחם. 222 שמות (יש טעות במספור) ואות המסמנת השתייכות ארגונית; ד’ היא דרור, ב’ – בונד, ש’ – השומר הצעיר. עוד בחודש ינואר 1945 הגיע מֶלֶך נוֹישְטַדְט מפלשתינה לוורשה. ישבו עם מארק, אנטק וקז’יק במלון פולוניה. נוישטדט החזיק אצלו את רשימת לונדון זו. שאל על ההרוגים. בשנת 1946 כתב ספר חורבן ומרד של יהודי ורשה, ובו רשם את אשר שמע בוורשה ואת מה ששמע בפלשתינה על מורדי חודש אפריל.

בהמשך, “רשימת לונדון” נשכחה. בשנת 2001 אולי שאלתי את מארק אדלמן אם מישהו רשם אי פעם את שמות חברי אי”ל מחודש אפריל, המורדים בוורשה. ואז מארק אדלמן נזכר שאת הרשימה, שהוכנה ברח’ קומיטטובה, הם שלחו ללונדון. כמה שבועות מאוחר יותר עלעלתי במסמכים שנערמו מזה קרוב לשישים שנה בקופסת קרטון שעליה מישהו רשם “יהודים”. הבאתי העתק של “רשימת לונדון” לוורשה.

אני מנסה לקרוא אותה מחדש, בשנת 2022 – פעם נוספת. כי אני ממשיכה לקבל מכתבים כתובים בכתב יד ומכתבים מודפסים במכונת כתיבה, טלפונים מפולין ומחו”ל, ובהם: תיקונים קלים, השלמות, הבהרות, בדלי פרטים חדשים. לדוגמה, לוֹדזָ’ה הַמֵרְשְטַיְין ביקשה בכל לשון של בקשה לתקן כתובת של הקיבוץ שלאחר המלחמה ברח’ פוֹזְנַנְסְקָה. הם גרו במס’ 38 ולא 58. ואילו מַאיוּס נוֹבוגרוֹצְקִי כתב שבמהדורה החדשה חייבים לציין, שמיכאל קְלֵפִּפיש קיבל אות וירטוטי מיליטרי, והעתק המסמך של האות נמצא במכון המחקר היהודי (YIVO) בניו-יורק. וגְיֵנְיָה פוֹצָלוּן כתבה, שֶניוטה טייטלבאום אהבה מאוד חיות.

רשימת לונדון בוודאי אינה שלמה. לא מופיעים בה שמות של מורדים רבים; חסרים אלו ששרדו וחסרים אלו שנספו אשר נשכחו. היא גם מטעה במובן מסוים; מופיעים בה שמות של מי שבחודש אפריל ואפילו בינואר 1943 כבר לא היו בגטו (מופיעה קבוצה של 12 חלוצים שנהרגו בשנת 1942 בהְרוּבְיֵישוּב).

גם הרשימה שלי אינה שלמה, היא אולי בלתי תקינה ואף שגויה. רשמתי 246 מורדי אפריל, 29 יהודים ו-13 קשרים פולניים באי”ל. מצאתי שמות של 20 חברי אי”ל שנרצחו בינואר 1943. הגעתי לסך 308 אנשי אי”ל בוורשה שהיו בחיים בינואר 1943. 275 מהם נלחמו במרד אפריל. 20 נהרגו באקציה בינואר (בספר זה אין סיפורים על אנשי אי”ל שנעצרו, ואלו שנרצחו לפני ינואר 1943). מצאתי, ש-31 מורדים שרדו את המרד ואת המלחמה. אינני מסוגלת, וזה כנראה כבר בלתי אפשרי, ליצור רשימה מלאה של אותם השמות.

אני מלקטת שרידים, קטעים של רישומים שונים ומגוונים, ומתוכם אני מעלה סיפורים על חברויות, על געגועים לארץ ישראל, על אהבות שלא זכו לסיום. אני רושמת סיפורים על מיתה, מחפשת פריט שדרכו אני מדמיינת את העולם ההוא. רוצה לשמר כמה שיותר. לפעמים איני מוצאת דבר – נשאר רק שם ברשימה. אני כותבת במילים, בחלקן שלי ובחלקן של אחרים. בטקסטים היהודיים הבחור היה בהיר; לא בלונדי אלא דווקא בהיר. לכן בספרי יוּרֶק בלו

ֹנֶס הוא בהיר וזיגמונט פרידריך בהיר. יש תיאורים שנשמעים שלומיאליים; שבחיפוש מצאו אנשים, שלמישהו היה “מראה מסוכן יותר מדי או שהייתה לו חזות מוגנת.” לא חיפשתי שיהיה פחות שלומיאלי.

מאוחר מדי לכתוב ספר כזה, היה אומר מארק אדלמן בשנת 2001. כי למרות שהתעקש שלפריט אין כל משמעות – לפריט היסטורי ולא סיפורי – הרי שרצה שזה יהיה אמיתי, “בלי קישוטים”. אבל גם קודם לכן אי אפשר היה לרשום בצורה אמיתית יותר, משום שעדויות, הן הראשונות והן האחרונות, מלאות בזיכרון עצמי, מלאות הטיות ושכחה. לפעמים מבלי משים ולפעמים באופן מודע, טקסט של המשתתף או של עד – יוצר את המציאות החדשה. מארק אדלמן טען שאין עדויות אמיתיות, כי כולן כבר מיופות. עובדות ואגדות מתערבבות, זיכרונות עקומים מתבלבלים.

כך נבנה הזיכרון שלנו את ההיסטוריה, וכך זיכרון ההיסטוריה שלנו מסתלף. הגעתי לסיפור על משתתף המרד בשם אלכסנדר. שם משפחתו לא זכור. אחד ההיסטוריונים כתב, שאלכסנדר הוא קרוב לוודאי אפרים פוֹנְדַמינסקי. באחד הספרים ייחסו לפונדמינסקי את השם המחתרתי אלכסנדר. בספר הבא שם זה כבר ממש לא מופיע, ונותר רק מנהל מפלגת הפועלים הפולנית במפקדת אי”ל, אפרים פונדמינסקי. “לא היה לו כל קשר עם אלכסנדר. פונדמינסקי לא היה נוכח כבר באוקטובר 1942, מן הסתם נהרג באקציה הגדולה. ואילו אלכסנדר נהרג במרד ברח’ מילא,” טען מארק אדלמן. וכך מסתלף הזיכרון ההיסטורי: ע”י עובדות נשכחות, סיפורים מומצאים, רגשות מדומיינים. נוצר מיתוס, שלפעמים, לרגע, תלוש מהארכיאולוגיה שלו.

המרד בגטו הסתיים ב-8 או אולי ב-10 במאי, אמר מארק אדלמן. מרד פעיל נמשך עד ה-23 או ה-24 באפריל, טען אנטק צוקרמן. המרד הסתיים ב-28 באפריל, סיפר קַזִ’יק רַטַיְיזֵר. זיכרון שונה, משום שההתנסות שונה, נקודת הראות שונה, וכתוצאה – ההיסטוריה שונה.

או דוגמה אחרת: בּרוֹניסלַב מירְסקי (סלַבֶק פרידמן) סיפר והעיד בשנת 1951 לבֶרנַרְד מרְק – במכון ההיסטורי היהודי – על חוויותיו מתקופת המרד. ברנרד מרק היה היסטוריון, מנהל המכון, פעיל במפלגת הפועלים הפולנית, וכתב את הגרסה שלו לאירועי העבר. ברוניסלב מירסקי קבע שהיה לו בגטו קשר עם שרה זַ’גְיֵל. מאחר שהיא הייתה שמאלנית, רשם ברנרד מרק שמירסקי השתייך לקבוצת הנוער הקומוניסטי. כעבור שנים רבות ההיסטוריון הבא חוזר על רישום זה. ואילו סלבק מירסקי סיפר לי בשנת 2014 בצער, שמעולם לא היה קומוניסט. כך מסלפים את ההיסטוריה.

רשימת הנופלים בהגנה על גטו ורשה, שאני מכנה “רשימת לונדון” היא המקור הראשון לסיפורים על מורדי אפריל בגטו. אני משחזרת רשימה זו ומעתיקה אותה בקפידה. אחר כך אני עושה סדר: מוסיפה את השמות הבאים של מורדי החודשים ינואר ואפריל, מסמנת שמות אלו שהגיעו לרשימה בטעות, רושמת שמות של קַשרים פולניים ויהודיים של אי”ל. אני סופרת מורדים ומספרת עליהם. מוסרת את שמותיהם, את אופני ההיגוי השונים ודרכי הרישום השונות: שמות רבים וסיפור קצר. לפעמים זו רק נוסחה; השם נרשם, ולא מצאתי כל מידע על אודותיו. יש גם ברישום השמות והמילים הזרות עיקרון מסוים, למרות חוסר העקביות לכאורה. חלק מהשמות אני מציינת בהתאם לכללי הדקדוק, אחרים לא, משום שלא חלים עליהם כללים אלו.

אלכסנדר אֵדֶלמן שאל אותי בשנת 2014, מדוע בספר לא מופיעות קורותיה של חווקָה פוֹלמן. משום שחווקה לא השתתפה במרד, עניתי (היא נעצרה בדצמבר 1942). מישהו שאל על רֵגִינקָה יוּסְטמן (רגינקה הייתה בקרקוב, ולא בוורשה). אין בספר זה סיפורים על חברי אי”ל שנעצרו, או שנרצחו לפני חודש ינואר 1943. אין גם סיפורים על חברי אי”ל מגטאות אחרים. קריאה זו שלי של רשימת אנשי אי”ל במרד גטו ורשה קיבלה הרשאה של מארק אדלמן. ולמרות שיש בה טעויות סמויות, זה יישאר כבר כך.

כתבתי את קריאה חוזרת של רשימת השמות בלשון שאותה שמעתי ואני שומעת סיפורים אלו (משום ששפה, כמו תמונה, יכולה לפעמים להראות, ולא להסביר או לבאר). אני שומעת ש”למארק אדלמן יש חוט שדרה ישר,” ו”זה היה כוח המילה של אבּרשה,” ו”מאשה הייתה זוג עם יַאקוּבֵּק,” “מישהו היה בטוח במפעל,” ולמישהו אחר הייתה חזות מוגנת. ואם אני כותבת ש”הייתה בו גאווה, לכן התאים להיות קשר,” פירוש הדבר הוא, שיהודים רבים לא התאימו להיות קשרים, משום שחששו; מחוץ לגטו אף יותר מאשר בתוך הגטו. “לאון פַיינֵר מת במיטתו.” במיטה, ולא על ערמת זבל, לא בתא הגזים ואפילו לא ברחוב. פשוט: מת במיטתו. צוקרמן רשם שאַרְטְשְטַיין דיבר ב”יידיש מלאת פאתוס וסימני קריאה, אבל זו הייתה לשון אמיתית.” לכן אני כותבת שארטשטיין דיבר בשפה אמיתית, מה שזה לא יהיה, ואיך שאפשר להבין זאת – תן לשומע אותי מספרת את סיפורם של אחרים, להחליט.

בסיפורים על המורדים אין שום עובדה, אירוע, שום מידע, שום שם תואר, הנובעים מהצורך להמציא, להוסיף או ליפות. הם כולם לקוחים ממקור כלשהו (הם באים מטקסטים כתובים או משיחות שלי. אַלה מרגוליס הציגה אותי בפני מכרה שלה כך: אנקה מדברת עשרים שנה עם יהודים שעדיין בחיים). ואותו “מקור כלשהו” כאן פירושו, שלמידע יש מקור, אך לא שהמקור מהותי כאן. במובן מסוים הוא אפילו בלתי חשוב; בלתי חשוב, כי איש אינו יכול לדעת באיזו מידה הוא אמין; ובלתי חשוב, משום שלא מקור הזיכרון הוא העיקר בזיכרון. הזיכרון מתרחק מהר מהמקור, הזיכרון הופך להיות אוטונומי וגם סיפורים על העבר דאז הופכים להיות אוטונומיים.

אני כותבת: נרשם, זוכרים ש-, רשום כאן או שם; לפעמים אני כותבת: ציין ההיסטוריון. זו דרך כזאת שלי לומר, שהמידע שאני מוסרת קיים מעבר למקור, מעבר למסמך. שעובדה כלשהי, המסופרת כעת על ידי (נרשם), נמצאת כבר מעבר לאימות, שסמכות המקור כבר אינה חשובה. כשמארק אדלמן אמר, ש”מאשה זוכרת זאת היטב,” צלצלתי למאשה פְוּטֵרְמִילְךְ. כשאני רושמת את הזיכרון שלה, אני מזכירה את שמה. לעיתים קרובות אני מתייחסת שמית אל בני שיחי מזה שנים רבות. רציתי “להעלות לשיח” כמה שיותר מתוך זיכרונם, לשמוע ולרשום. קטעי משפטים, בדלי סיפורים מתוך שיחות אלו צלצלו לי בהמשך בראש. רשמתי סיפורים ונרטיבים של אחרים. הספר שלי הוא נרטיב, סיפורים של אחרים (ומעט שלי).

חזרתי הביתה ולא מצאתי אף אחד הוא שילוב של שני ספרים בכרך אחד שנעשה עבור קוראים וקוראות בשפה העברית. הצעתי שילוב זה, משום ששני הספרים משלימים זה את זה הדדית ויוצרים שלמות אחת. הספר הוא אוסף של בדלי זיכרון ששרדו, של מאות אנשים שחוו את הזמן והמקום ההוא: גטו ורשה.

המבוא מתייחס לשני החלקים גם יחד. הראשון שמו רישום השואה. זה לקט של 10 ראיונות עם מורדי גטו ורשה חברי אי”ל. החלק השני, קריאה חוזרת של רשימת השמות, הוא שחזור וגם קריאה חוזרת של רשימת לונדון של אי”ל, עם חלוקה לקבוצות לוחמות וציון מתחם הגטו שבו פעלה כל אחת מהן. ולבסוף החלק המקיף השלישי “מילון מונחים” ובו הערות; שמות, מושגים, מונחים (בעצם ניתן לקרוא אותו גם כמבוא מיוחד במינו לעולם ההוא ולזמן ההוא). הספר נחתם באחרית דבר מפי המדריך הראשון במעלה שלי לתקופה ההיא, מארק אדלמן.

מלאכת התרגום היא תמיד בבחינת אתגר. במקרה שלפנינו אפשר לומר אפילו, אתגר כפול. ניסיתי לרשום בשפה הפולנית את השפה הקשה לפעמים, המחוספסת, האופיינית של בני שיחי – כדי לשמר את דרכם לתאר עולם, לכן הוחלט להשאיר את כל השמות בצורה שבה הם היו בשימוש בעולם הפולני-יהודי. לכן איננו עושים תעתוק של שמות העיתונים, בתי הספר והארגונים, ואנחנו שומרים על צורת הרישום של שמות פרטיים ושמות המשפחה בשפה הפולנית. אך אנו תקווה שבמילים המתורגמות ימצאו הקוראים תמונות קרובות וברורות, למרות שהן מספרות על עולם כה רחוק.

הנקה גרופינסקה

ינואר 2023