החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הקוסמת הקטנה והבלש המהולל

מאת:
הוצאה: | 1998 | 124 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

זהו הספר השני מסדרת 'הקוסמת הקטנה', שיצאה לאור במהדורות רבות ואזלה מן המדפים.

מאיה בת השתים-עשרה יודעת לקרוא מחשבות, אך איש אינו יודע זאת. היא לומדת בכיתה ו' וקוראת ספרים מתחת לשולחן, משום שהשיעורים משעממים אותה. כשמישהו זקוק לעזרה הם תמיד פונים אליה, והיא יודעת לעזור לכולם, ולכן מכנים אותה בשם 'הקוסמת הקטנה'.

"הספרים מצליחים לגעת בלא מעט נושאים המעסיקים ילדים בני 12, תוך כדי העברת מסרים של אהבת-קריאה, סבלנות כלפי הזולת ועיסוק נרחב באהבה צעירה." (אילן שפית, 'הארץ')

"הספרים, כאמור, קריאים במיוחד והשפה אמינה ושוטפת, עם מינון מוצלח של מתח והומור." (עטרה אופק, 'חדשות'.

"מאיה היא גיבורה קטנה במידות אנוש: לא הרואית מדי, לא מתוקה מדי, וגם לא טריוויאלית כמו בתו של השכן. היא מתחבבת על הקורא מיד ומדווחת בשפה נקיה ועניינית את קורותיה, וגם מאפשרת למטייל בין הדפים להציץ אל עולם הנפש שלה, על מבוכותיו ותסכוליו. אהבתי מאוד את פתרון החידה הבלשית." (אריאנה מלמד, 'חדשות')

דרור גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, וביניהם 'התזמורת של הארנב', '13 אגדות מוסיקליות', סדרת 'הקוסמת הקטנה' ועוד. ספריו למבוגרים כוללים את 'בחזרה לצוות 4', 'הסתלקותו של, אחריתו של, פטירתו של, מותו', ו'רצח בפורום החדש'.

ד"ר דרור גרין הוא פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך, מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, ומחבר הספרים 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה', 'פסיכותרפיה ממבט אחר' ו'אימון רגשי'.

מקט: 4-20-48970
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

קסם אחד קטן

"שלום, את מאיה?" שמעתי יום אחד קול זעיר. הרמתי את ראשי וראיתי ילדה קטנה שצמה שחורה קשורה לה על מצחה עומדת מעלי ומביטה בי בסקרנות.

"כן," נאנחתי, וסגרתי את הספר שקראתי. ההפסקה עמדה להסתיים, ולא היה לי חשק להפסיק לקרוא את הרפתקאותיו של שרלוק הולמס, הבלש המהולל.

"ואת הקוסמת הקטנה?" שאלה הילדה בזהירות.

"כן," אמרתי.

"אבל את לא נראית כל־כך קטנה," אמרה הילדה, ואני התחלתי לאבד את סבלנותי. היו לה עינים גדולות, והיא עפעפה ללא הרף.

"בואי!" קמתי ממקומי ומשכתי אותה בידה לעבר הדלת. הילדה הלכה אחרי בצייתנות וחשבה לעצמה: "שרק לא ישבו לי על המשקפים."

"באיזו כיתה את לומדת?" שאלתי.

"בכיתה ג' 1," היא ענתה בלחש. הלכנו לשם, ומבטה הוביל אותי אל השולחן שלה. התכופפתי ומצאתי את משקפיה מונחים על הכיסא והושטתי לה אותם.

"בבקשה," אמרתי לה, "המשקפיים שלך."

הילדה הפסיקה למצמץ לרגע ועיניה נפקחו בתימהון ובפחד. "את באמת קוסמת," לחשה, "איך ידעת שאיבדתי את המשקפים?"

"זה היה רק קסם אחד קטן," חייכתי, ומיהרתי להזעיף שוב את פני, "אבל את לא איבדת את המשקפים שלך. את השארת אותם כאן בכוונה כדי לבחון אותי. ואני בכלל לא קוסמת. כמעט בכל יום בא מישהו ומנסה לבדוק אם אני באמת קוסמת, וניחשתי שגם את כזאת. את הרי ממצמצת כמו משוגעת, ולא היה קשה לי להבין שהחבאת את המשקפים שלך. ברגע שנכנסנו לכיתה היבטת לעבר השולחן, וכך ידעתי ששם נמצאים המשקפים. אין כאן שום קסם," סיימתי את ההרצאה שלי והייתי בטוחה ששרלוק הולמס היה יכול להתגאות בי. גם הוא ידע להסביר כל דבר בצורה ברורה ופשוטה, בעזרת שכלו בלבד. מובן שאני לא הייתי חכמה כמו שרלוק הולמס, אך לא רציתי שהילדה תדע שאני קוראת את מחשבותיה, ולכן המצאתי בשבילה את ההסבר הבלשי הזה.

זה נשמע נחמד, אבל כשזה קורה שוב ושוב זה מפסיק לשעשע. כך הרי לא אוכל לסיים לקרוא את הרפתקאות שרלוק הולמס לעולם.

קשים חייהם של קוסמים, וקשים חייה של קוסמת קטנה. באמת! זה לא כל־כך קל להיות קוסמת. טוב, אתם הרי יודעים שאני אינני קוסמת אמיתית, אלא סתם ילדה שיכולה לקרוא מחשבות. אבל אחרי שתפסתי את טוכמן הרמאי בעזרת הגמדים הקטנים שלי התפרסם הדבר בכל בית־הספר, ומאז קוראים לי כולם 'הקוסמת הקטנה'.

הכל קרה בגלל אורי מכיתה ב' 2, שכתב את הסיפור על טוכמן בעיתון הכיתה. אורי הוא אחד הגמדים הקטנים שלי, שעזרו לי לפתור את התעלומה ולתפוס את טוכמן הרמאי. מובן שהוא איננו גמד, אבל כך קוראים ילדי כיתה ו' לילדי הכיתות הנמוכות שבאים אלי לבקש עזרה.

לאחר שפתרנו את התעלומה ותפסנו את טוכמן הרמאי, ביקש אורי רשות לכתוב את הסיפור לעיתון הכיתה. בתחילה לא התלהבתי, משום שלא רציתי שכל בית־הספר ידבר עלינו. אבל לאחר שאורי הבטיח לשנות את השמות, הסכמתי, ולכן כתב אורי סיפור על הקוסמת הקטנה והגמדים שלה שתפסו את טוכמן הרמאי.

למרות הכל ידעו כולם במי המדובר, ומאז קוראים לי 'הקוסמת הקטנה'. בתחילה זה היה אפילו נחמד למדי. ילדים שאף־פעם לא דיברו איתי עצרו אותי במסדרון ושאלו אותי שאלות, וחנה המחנכת אמרה ביום שישי: "אתם יודעים שיש לנו קוסמת בכיתה?" וביקשה ממני לעמוד ולספר לכולם את הסיפור על טוכמן. אפילו שי מכיתה ח', שלא דיבר איתי מעולם, הציע יום אחד ללוות אותי הביתה. מובן שהסכמתי, ומרוב התרגשות שכחתי שאני גרה ממש מול בית־הספר. מאז אותו היום באות כל הילדות בכיתה להתייעץ איתי בכל דבר שמטריד אותן. זה דווקא מעניין, למרות שאת מחשבותיהן היכרתי כבר מזמן.

למרבה המזל לא ניחש איש שאני יודעת לקרוא מחשבות. לא איכפת לי שיקראו לי 'קוסמת', ושיבקשו את עזרתי בפיתרון בעיות, אבל אינני רוצה שידעו שאני קוראת מחשבות. זה אמנם לא קסם, אבל אני הרי לא עשיתי כלום לשם כך, ואינני רוצה שיסתכלו עלי כמו על קוף בגן־חיות. אפילו לאמא, שהיא החברה הכי טובה שלי, לא גיליתי את הסוד הפרטי שלי (למרות שאני בטוחה שהיא ניחשה זאת כבר מזמן).

עכשיו אני מפורסמת, וכשלמישהו בבית־הספר יש בעיה הוא ממהר להתייעץ איתי. זה נשמע נחמד, אבל נראה אתכם מכינים שיעורים ומתכוננים למבחני סוף השנה, כשכל רגע בא מישהו ומבקש את עצתכם. אני לא מתלוננת, אבל זה באמת לא קל להיות קוסמת. הרי אני בסך־הכל ילדה קטנה בת שתים־עשרה.

טוב, לא ממש ילדה קטנה. לפני שבועיים נסעתי עם אמא לבקר את סבא וסבתא בקיבוץ, וסבתא הכינה לי מסיבת הפתעה לכבוד בת־המצווה שלי. בדרך־כלל אינני אוהבת מסיבות, אבל הפעם באמת התרגשתי. היה יום קיץ נעים, ועל הדשא היו שולחנות ועליהם העוגיות הנהדרות של סבתא שלי, ובקבוקי מיץ, והמתנות שהביאו הדודים והחברים שסבתא הזמינה למסיבה.

"תפתחי אחר־כך," אמרו הדודים בזמן שמסרו לי את המתנה ונישקו את לחיי, ואני חייכתי לעצמי בשקט וראיתי במחשבותיהם את המתנות שקיבלתי מבלי לפתוח אותן בכלל.

רק אמא עמדה בצד והיביטה בי בעיניים דומעות.

"שוב את בוכה?" לחשתי באוזנה בשעה שחיבקתי את צווארה וכיסיתי את פניה בנשיקות. ידעתי שהיא חושבת על אבא וכמה חבל שהוא איננו איתנו היום ולפתע רציתי כל־כך לשמוע אותו קורא לי "מאיושקה שלי" בזמן שהוא מניף אותי לשמים בידיו הענקיות. רציתי לומר לאמא, כמו שהיא אמרה לי פעם, שהמוות כל־כך רחוק, ואי־אפשר לחזור משם, אבל הזיכרונות קרובים, ואבא תמיד ישאר במחשבותינו. אבל שתקתי ולא אמרתי כלום.

"מאיושקה," אמרה אמא בשקט וניגבה את דמעותיה, ואני ניסיתי להפסיק לרגע לחשוב על אבא, "את המתנה שלך השארתי בבית. זו מתנה מאוד כבדה, ולא יכולתי להביא אותה לכאן." באותו רגע ראיתי במחשבותיה של אמא את המתנה. זה היה מחשב אמיתי, עם מסך ומדפסת. אמא ידעה שאני אוהבת לכתוב סיפורים, ועכשיו אוכל להדפיס אותם לתוך המחשב. לפני שנה, כשסיפרתי לאמא שלהרבה ילדים בכיתה יש מחשב בבית, אמרה אמא שתנסה לקנות לי מחשב בהנחה, הרי היא עובדת בחברת מחשבים. אבל אני ידעתי שאמא איננה עשירה ומיד אמרתי שאינני זקוקה למחשב. ועכשיו הפתעה שכזו! אולי אמא קראה את מחשבותי?

"תודה, תודה, תודה," אמרתי וחיבקתי אותה בכוח.

"על מה את מודה לי?" התבוננה בי אמא בחשדנות, "הרי זו הפתעה ועדיין אינך יודעת איזו מתנה קניתי לך. אני מקווה שלא הצצת לארון בחדר השינה שלי?"

שוב כמעט שנתפסתי. עלי להיזהר יותר בשעה שאני קוראת מחשבות. מיהרתי להרגיע את אמא ואמרתי שמובן שאינני יודעת מהי המתנה, ושהיא בכלל לא צריכה לקנות לי כלום, זה שהיא אמא שלי זו המתנה הכי גדולה בעולם.

"למה יש לי תמיד הרגשה מוזרה כזו כשהעינים הגדולות של הילדה היפה שלי מתבוננות בי?" חשבה אמא בליבה, ושתינו הלכנו לשוחח עם שאר האורחים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקוסמת הקטנה והבלש המהולל”