החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

איך אורכב מחדש?

מאת:
הוצאה: | 2022 |
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

50.00

רכשו ספר זה:

עשרה סיפורים מרכיבים ספר מיוחד זה. גיבורים שונים נחשפים בקולם ובתנועתֿהנפש הגבריתֿזכרית שלהם, ומתמקמים בליבת השִׂיחִים המגדרי, הפוליטי והחברתי, ועומדים נבדלים לעומתם. הם מציגים עמדה עירומה ובלתי מתפשרת של עולמם, שמעוררת פליאה ותהייה.
אולם הלעומתיות שמפגינות הדמויות המספרות אינה לשם מלחמה או מאבק, אפילו לא לשם כניעה, או אפולוגטיקה וקבלת עונש. אלא, זאת פוזיציה לירית ואנושית מול רוח התקופה וההלך המקומי, ובעיקר עמדת נגד של המספר מול עצמו.
התרחשויות "ישראליות" נצבעות באירוניה מרירה, במבט מכונף, בחוסר הבנה, ואפילו באבסורד. הן נכתבות בשפה ישירה וכנה בעלת תיאורים פלסטיים ונפשיים מדויקים, לצד גוון קל של הריאליסטיֿהפנטסטני.
"איך אורכב מחדש?" הוא טקסט רלוונטי ואקטואלי בצל התקופה האחרונה שאנו חיים בה. אלה ימים של ריאקציה בלתי נדלית לאור השיחים האופנתיים המגוונים, ימים של מגפה מאותֶתֶת שוב ושוב, ימים של ויתור על חיפוש והיתלות באיזה קיום חסר הגדרה, דווקא משום שאותו קיום ישראליֿעכשווי לא מפסיק להכריז על הגדרתו.

אורן בן-שלמה נולד ב-1988 וגדל בגליל העליון. כיום הוא מתגורר בעפולה וחבר מייסד ב"תנועת תרבות".

מקט: 978-965-541-221-5
עשרה סיפורים מרכיבים ספר מיוחד זה. גיבורים שונים נחשפים בקולם ובתנועתֿהנפש הגבריתֿזכרית שלהם, ומתמקמים בליבת השִׂיחִים המגדרי, הפוליטי והחברתי, ועומדים […]

דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ

א.

בדרך שלא תאומן הצלחתי לחדור אל חדר־הפגישות הנשיאותי בקרמלין, אף שמעולם לא הייתי שם. בדרכי פנימה יצאה פמליה של איזו אישיות מכובדת שלא הכרתי ולא ידעתי מי מבין אנשי הפמליה היה המכובד, והבחנתי בהופעתם הערבית הכבדה; שפמים, שמלות, כאפיות, וכל השאר.

הנשיא ישב לבדו על כורסה לבנה ולצדו כורסה פנויה, ביניהן שולחן קטן ועליו זר פרחים מלאכותי. האיש היה שקוע בטלפון הנייד ורק אחרי כמה רגעים הרים מבט וראה אותי, חיוך קפוץ על שפתיו. מהזווית בה עמדתי לא זיהיתי מה הקפיץ את חיוכו. עצרתי נשימה וקפאתי כדי לא להרעיש. נצמדתי לדלת הלבנה הכבדה שמעבר לה המאבטחים החמושים. המרחק ביני לבין הנשיא היה כעשרה צעדים. מעיל לבן ארוך כיסה את גופי. חשבתי שבמקום כמו זה המעיל ישמש לי הסוואה ויסתיר את תחתוני הבוקסר שלבשתי. על מותני היה קשור צעיף משי צהוב, עליו מיני מרשרשים, מטבעות של אגורות ומעט פקקי מתכת של קוקה־קולה, לרגלי נעלי מוקסין. ויתרתי על חזייה, כי רציתי שהאיש מיד יבחין בחזה הגברי השטוח שלי, מעט שערות פזורות במרכזו.

ברגע שקלט אותי השלתי מעלי את המעיל הלבן הארוך, הפלתי אותו אל הרצפה. ‘דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ’ — פתאום, משום מה, התחיל להתנגן תיפוף בראשי, מקצב שלמדתי בשיעורי דרבוקה בבית־הספר היסודי. הנשיא חלף במבטו על פני והמשיך ממני הלאה אל החלון, ואז חזר אלי והתמקד בי תמה. החיוך הקפוץ נמחה מפיו, גבותיו הבהירות הורמו מעט מעלה. הוא נשאר לשבת יציב, שתי זרועותיו העבות המתפקעות בחליפה נחו על מסעדי הכורסה. נשמתי עמוק והתנערתי מן האימה, ומיד עשיתי צעד קדימה בתנועת אגן מרשרשת כלפי שמאל, והרמתי את זרועותי מעלה, הצגתי את כפות ידי ככתר לראשי הקירח. לא לקחתי בחשבון שעל הרצפה יתפרש שטיח מקיר לקיר שיחריש את האפקט המיוחל של תקתוק נעלי המוקסין, בהן הטבעתי מבעוד מועד שתי מטבעות בעקב ובחלק הקדמי. ובכל־זאת המשכתי בצעדים מדודים ובתזוזות אגן מענטזות ומרשרשות מצד לצד, תנועות שמעולם קודם־לכן לא עשיתי, ועכשיו הופתעתי עד כמה הן טבועות בי. בעזרת הזרועות שלי המורמות מעלה והאצבעות בכפות הידיים הפגנתי מגוון פיתולים ועיטורים לצדדים וּלְפנים. את החזה לא הצלחתי לנענע. גופי הסכים לאבד ממוצקותו, ואילו החזה מיאן, וכל ניע הקרין אל גבי שהחל להיתפס. דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ. חרף הכאב המתפשט שמחה ניעורה בי. הרגשתי כיצד האיברים מתאימים עצמם לקצב. הישרתי מבט אל עיניו האפורות של הנשיא היושב מולי, וזה גבה ממני מאמץ נפשי אדיר — לא להשפיל מבט, לנכוח, לא להתכנס פנימה, אף שהפנימיות באותם רגעים היתה כלא היתה, כולה ריצוד, לא ממשית. לא ידעתי אם יהיה לי קול כשארצה לזמן אותו ולא איתרתי את מקור הנביעה שלו בתוכי.

כשנמצאתי במחצית הדרך לקראת הנשיא המכובד, הוא השחיל את ידו הימנית תחת הדופן השמאלית של המקטורן והשאיר אותה שם. ברגע הזה, באין רצון, כרעתי על ברכי לתנוחת השתחוות, ידי משתטחות קדימה, ישבני מורם מעלה. דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ — עקבתי אחר הקצב והוספתי לנענע את הישבן בזמן שראשי מורכן מטה ואפי כמעט תחוב בשטיח שעלה ממנו ריח עבש. דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ. כעת ניסיתי להשתיק את התיפוף בראשי כדי שאוכל להאזין לרחשיו של האיש — האם הוא קם, או שולף איזה נשק? אך המוסיקה הקצבית של הדרבוקה הוסיפה להתנגן, כמו ממקור חיצוני בלתי תלוי. דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ. האימה החלה משתלטת עלי. ידעתי שמכאן כבר אי־אפשר לסגת, זה או הכל או כלום, כלום או הכל שלא הבנתי את טיבם. הרגשתי את מוצקותו של החזה שלי, גם את מצוקתו, את כאב הגב. לא נותרה שום ברירה אלא להמשיך לפי איזו תוכנית שלא היתה לי עליה כל שליטה.

התחלתי מרים את ראשי לאט, כדי לא להבהיל את כבודו, בעוד אני מקפיד על נענוע הישבן. לא ידעתי מה אראה כששוב אשלח אליו מבט ישיר. חיפשתי דרך לעקוף את כאב הגב ולרכך את החזה, לצרף אותו לפיתול הגוף. בכל מאודי ביקשתי לזמן איזו תנועת הזדחלות של נחש. חשתי שחיי תלויים בזה, אולי כך אצליח איכשהו להפנט אותו. יראתי מפני הרישול של הגוף, כאילו יש באופן הזה כדי לעורר את חמתו של הנשיא, כאילו רק גימורים מושלמים ירצו אותו. ואז ראיתי אותו עדיין יושב על הכורסה, ידו הימנית נחה על אקדח שהונח על הירך הימנית, אחיזתה רפויה, בלי אצבע בהדק. המשכתי עוד קצת בענטוז הנחשי המרושל וכעת ירדתי מטה והנחתי את הזרועות על השטיח, עמדתי על ארבע, חתול־נחש. המקצב המשיך להתנגן בראשי, דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ, וניסיתי להתאים אליו את רשרוש האגן, אך ללא הועיל, הגוף התרשל. לא היתה ברירה והזדקפתי על הברכיים, המשכתי רק עם האגן והידיים המפותלות, כאילו הן קושרות כתרים לראשי. גם את מבטי הרמתי לעברו. עיניו של הנשיא היו אפורות בהירות, החיוך הקפוץ שב אליו. נרגעתי מעט. דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ.

אחר־כך פירקתי את ישיבת הברכיים, נחתי על הישבן והבאתי את רגלי קדימה, פרשתי אותן בפיסוק רחב, ואז, מבלי שחישבתי, השתרבב איברי הרפוי החוצה מן הצד התחתון של מכנסי הבוקסר. הנשיא על הכורסה נלכד במבטו אליו. ידו הימנית עודנה מונחת על נשקו, סמוך למפשעתו. השתדלתי לשמור על ערנות, כאות הסכמה, כאילו הוא אומר לי — תמשיך אני עוקב. המשכתי בתנועות הפיתול של ידי כלפי מעלה, הצידה ולצדדים. רציתי לשאול אותו כמה גדול אתה, ובאותו רגע, ללא כל ידיעה של השפה הרוסית נפלטה ממני השאלה — ‘נַאסְקוֹלְקָה טֵי בַּאלְשוֹיְיְ?’

הוא הרים את נשקו וכיוון אלי, אצבעו בהדק.

התעוררתי בבהלה.

ב.

דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ — טרטר באוזני השעון המעורר, ניצב על השידה ליד מיטתי. השעה היתה 07:25. בצדה השני של המיטה הרעיש המאוורר המכוון אלי ישירות. בעוד שלושים וחמש דקות הייתי כבר צריך להתייצב לראיון ויזה בשגרירות ארצות־הברית. קמתי בזריזות וחשתי את הגב התפוס שלי. טעיתי לישון בזמן שהמאוורר דולק עלי. אבל מה יכולתי לעשות עם הקיץ הזה כדי להקל על החום והלחות ולגרש ממני את היתושים? עיניו האפורות הזוממניות של הנשיא בחלום עדיין היו צרובות בזיכרוני. לא ידעתי מה פשרו של החלום, והרי אני כמעט איני זוכר חלומות. מדוע אם כן דווקא החלום הזה וכל הפרטים שהופיעו בו ליוו אותי בערנותי? הדבר היחידי שאני עוד זוכר מאחד החלומות שחלמתי בשנה האחרונה הוא תנשמת לבנה ואימתנית שטפריה נעוצות בזרועי הימנית.

עשיתי את פעולות הבוקר במהירות האפשרית, אלא שכל תנועה היתה איטית ונוקשה וגבתה ממני כאבים איומים. כמדי בוקר הקיבה הורתה לי שאין ברירה אלא להתרוקן מיד. התיישבתי בכאב על מושב האסלה, הטלפון הנייד אתי, וסתם כך נכנסתי לפייסבוק שלא ביקרתי שם מזה זמן. הפייסבוק שאל אותי על מה אני חושב. משום מה הרגשתי מחויב לענות, כאילו נדחקתי לקרן זווית. הקלדתי: ‘ולדימיר פוטין הומו’, ולחצתי — ‘פרסם’. מיד חשתי את אימת החרטה וכבר לא היתה דרך חזרה. מתי בפעם האחרונה פרסמתי פוסט כזה? בדרכי החוצה מהדירה אספתי את התיק שהנחתי אמש ליד הדלת, בו הכנסתי מבעוד מועד את כל המסמכים הדרושים. ואז נתקע מבטי בדרבוקה המאובקת עומדת אחרי הטלוויזיה, עוד חפץ שנטמע בין שאר חפצי הבית שאין להם שימוש.

עמדתי למרגלות הבניין תחת השמש הקופחת של אמצע יולי, וידעתי שאין סיכוי להגיע בזמן למשרדי השגרירות אם אלך ברגל, אסע במונית או באוטובוס. הורדתי אפליקציית קורקינטים חשמליים ועליתי על אחד שעמד ליד בחנייה המתאימה. דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ — ליווה אותי המקצב בעודי רוכב ודואב ברחובות העיר. כמעט שלוש פעמים התהפכתי בגלל בורות באספלט הכביש. הגעתי מיוזע ומבוהל אל שער השגרירות, שם ניצבו מאבטחים עבי זרועות במשקפי שמש. הם עמדו בחליפה, כאילו החום אינו קופח והלחות אינה מצמיתה.

‘לא לחנות כאן’, אמר לי אחד מהם בארשת נבזית.

התרחקתי מעט מן השגרירות והעמדתי את הקורקינט בפינת הרחובות. ריחות חמוצים החלו לעלות מבתי־השחי שלי, שכחתי למרוח דיאודורנט לפני יציאתי. הזיעה הגירה ממני בעוד אני חותר כנגד הלחות הכבדה בדרכי חזרה אל שער השגרירות. השעה על צג הטלפון הנייד היתה 07:50, ומיד זכרתי שלפי הנחיות משרדי הקונסוליה אסורה הכניסה אליהם עם כל מכשירים סלולריים ותיקים. הוצאתי את המסמכים מהתיק, הסתכלתי סביבי לראות שאיש אינו מבחין בי, והטמנתי את התיק עם הנייד באחד השיחים, ומשם התקדמתי אל תור העומדים לבידוק הביטחוני.

שלושה גברים צעירים משכו את תשומת־לבי. הם עמדו לפני שלווים ויציבים במקומם ולא דיברו ביניהם, ומאחור נראו אחידים בהופעתם: ראשם בתספורת מסודרת של דירוג מסותת, בצדעיים ובעורף השיער מקוצץ, ממוסגר היטב, למעלה קצר ומסורק בג’ל או בחומר מבריק אחר. השלושה לבשו חולצת סאטן מכופתרת בשלושה גווני סגול שונים, שהדגישה את חיטוב גופם, מכנסיהם הבליטו את רגליהם השריריות ואת מותניהם המוצקות והצרות לעומת הגב הרחב, שרוולי המכנסיים הסתיימו בהידוק על הקרסול והותירו נימת עור שזוף ונטול שיער. בין המכנסיים לגרביים הקצרים נעלו נעליים מוקסיניות שחורות. הן כאילו הבהבו בעיני ולאחר מספר רגעים התחוור לי שהיו שכפול של אלה שלבשתי לכבודו של הנשיא פוטין.

טפחתי קלות באצבעי על שכמו של הגבר לפני, והוא נותר לעמוד יציב ורק סובב את ראשו לעברי, זקנו הקצר והמסודר מסגר את הלסת החסונה שלו. שאלתי אותו למה אתה כאן, והשתדלתי לטון דיבור חברמני. הוא השיב לי, לא עניינך, וסובב חזרה את ראשו. דמיינתי את עצמי נצמד אליו ותוקע את ברכי בגומץ הברך שלו, באחורי־הברך, כדי לפגוע ביציבותו המתנשאת והמאוסה ולעורר בו פחדים קמאיים הומופוביים, אף שלא היה לי שום עניין מיני בו או בשכמותו. אולי בכלל המטרוסקסואל הזה הוא הומו בעצמו.

ובעוד אני עומד ומשתומם בתור הוסיף לטרטר בראשי מקצב הדרבוקה הילדותי והדל, דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ. כעת הגבר לפני כבר נבדק ונסרק. ניסיתי לשער כמה חברים יש לי בפייסבוק והאם ביניהם נמצאים רוסים. לאן כבר יכול להתגלגל הפוסט הארור שפרסמתי הבוקר? עוד חשבתי לעצמי — האם בשגרירות ארצות־הברית של אמריקה אוספים מודיעין על מבקשי הוויזה טרם הגעתם, או שמא הם מרחיקים לכת ומנטרים בהווה מתמשך? ופתאום עלתה גם האפשרות שיחכו לי אנשי השגרירות הרוסית מחוץ לשגרירות האמריקאית. כי אם הגיע הפוסט לעיניהם של השד יודע מי, אולי למפקח המנטר את המרשתת מטעם פוטין, האם עכשיו יבוא סופי? ומה יועיל לי לברוח? הרי זה רק יחריף את המצב, ושליחיו של פוטין ודאי יותר זריזים ממני. או לחילופין, תקום מהומה באמצע הרחוב, ובמי יצדדו? בתימהוני כמוני, או בשני מאבטחים מהוגנים למראה, שאיש לא ישער שהם שליחיו של פוטין? אז מה, פשוט אלך בלווייתם אל השגרירות הרוסית, ומה כבר יעשו לי?

ובעוד המחשבות מהרהרות בראשי הגיע תורי מול המאבטחים. הם תשאלו אותי וסרקו את גופי בגלאי מתכות, ואני רציתי לחזור אל הטלפון הנייד שלי, אבל לא זכרתי את המקום המדויק שהסתרתי אותו, וניסיתי להביט לאחור, אך התור כבר הצטבר והסתיר ולא יכולתי לשוב אל עקבותיי וכבר עמדתי בתוך היכל השגרירות. המיזוג הקר במקום מיד קלט את הזיעה בגופי והצטמררתי. הרעד הדהד את תחושת האימה שהמשיכה לרבוץ בחזה ולהתמזג עם כאב הגב התפוס, ולא ידעתי אם אני ירא מפני הריאיון שעמדתי להיכנס אליו בעוד רגע, או מן המחשבה על פוטין ושליחיו. שגרירות רוסיה נמצאת ממש על אותו רחוב, כמה דקות הליכה צפונה, נזכרתי.

הלכתי אל השירותים כדי להשתין ולשטוף את הפנים ואת בתי־השחי, ולוודא כי התימהון שלי לא ישתקף מולי במראה. לשמחתי לא היה איש בפנים, אם כי כשהשקפתי על פני במראה הגדולה לא ידעתי לשפוט אם מי שמביט בי בחזרה תימהוני הוא. כבר כמה ימים שלא גילחתי את הקרחת, וזיפי שיער קלוש עיטרו את הקרקפת באופן לא אחיד. משקפי הראייה שלי ישבו במעוקם על אפי, לא טרחתי לתקן אותם או להחליפם לאחר שהתיישבתי עליהם. הכפתורים בחולצה האפורה המשובצת שלבשתי התפקעו מעט על הכרס הקטנה שגידלתי לאחרונה. חבל שלא הבאתי אתי עוד חולצה, ליתר ביטחון, גם אם לרוב איני מן המיוזעים. כעת לא היה לי מה לעשות עם כתמי הזיעה, וניסיתי לשמור את זרועותי לצדדים. זה לא היה מראה מלבב, אולי נסבל. קיוויתי שאנשי השגרירות פוגשים מיני טיפוסים מפוקפקים, הרבה יותר ממני, ושלא אעורר את חשדם כאילו אני זומם להשתקע במדינת אמריקה ולחפש בה את גורלי מחדש.

יצאתי מן השירותים וחזרתי אל התור עד שהגעתי אל תא הפקיד בדלפק והנחתי מולו את המסמכים. הוא פנה אלי ברוסית, ומשהבחין בהבעת פני המבועתת אמר בקול חתום ובמבטא רוסי כבד:

‘כאן רוסית, לך לשם’.

אספתי את מסמכי בחופזה והלכתי לעמוד בתור שהורה לי הפקיד.

ג.

הנה שוב הייתי בעקבותיהם של הליסטים. שניים מאלה שעמדתי אחריהם בתור לבידוק הביטחוני המתינו כעת לפני. הבחור שענה לי בקוצר רוח סובב אלי את ראשו וסקר אותי בעיניו, מכף רגל עד קרחתי המדלדלת, וחתם במבט מתנשא וסולד, וחזר אל עמידתו היציבה. שוב התעורר בי הדחף לפגוע בזכרותו. החלום התמוה על פוטין שב אלי וראיתי בעיני רוחי את עיניו האפורות, את אקדחו ואת מפשעתו, וחשתי את אותו דחף בלתי מוסבר שהניע את גופי להתפתל, להשתחוות, לפסק רגליים, לעלוב, להתאיין.

‘איזה גדול אתה’, נפלט מפי.

הגבר פנה אלי במלוא גופו. פניו הילדיות נגלו מבעד לזקנו המעוצב ולגופו המגודל.

‘סליחה, מה אמרת?’ אמר והבחנתי לפתע גם בקולו הדק.

‘המממ… התפעלתי’.

‘ממה בדיוק?’ הוא שאל והידק את לסתו, ניסה להסוות את הבלבול בעיניו.

‘לא יודע’.

‘אתה בחור מוזר הא?!’

‘גם אתה’.

‘תגיד, מה יש’ך?’

‘אתה לא באמת רוצה לדעת’.

‘נכון.Mind your own business ‘.

‘בסך־הכל רציתי לדעת למה אתה פה, כי אני בלחץ’.

‘אני הולך לעשות פוסט־דוקטורט באוניברסיטת קולומביה, בסדר?’

‘מה אתה אומר?!’

‘מפתיע אותך יא שמרן?’

‘האמת שכן’.

‘למה, כי אני מטרוסקסואל?’

‘גם, מודה, וגם כי אני בעצמי רוצה להתקבל שם לפוסט־דוקטורט, אני מקווה לקבל ויזה כדי לנסוע לבדוק עניינים’.

‘וואלה, בהצלחה’.

‘מה התחום שלך?’ שאלתי.

‘מדע המדינה ויחסים בינלאומיים, ואתה?’

‘פילולוגיה’.

‘מה זה בדיוק, תזכיר לי?’

‘אה… אני מתמקד בתלמוד’.

‘אה’.

‘כן…’

‘טוב, בהצלחה’, אמר וחשתי שהפתח הארעי נסגר כשההוא שוטט במבטו בחלל.

‘מה שמך רק?’

‘רמי לכיש’.

‘נעים מאוד’.

‘כן’, אמר וסובב אלי את הגב, שב אל יציבותו וחבק את זרועותיו.

‘תגיד, פוטין ביקר פעם בישראל?’ שאלתי אותו אפילו שהפסיק להביע בי עניין.

‘למה אתה שואל?’

‘סתם’.

‘הוא אמור להגיע בימים הקרובים, ויש גם את כל הסיפור עם האשה המסכנה שכלואה שם בגלל כמה גרמים של קנאביס’, אמר בזמן שגבו לפני.

לא ידעתי אם העליצות שהתעוררה בי היא כסות לאימה.

‘כן, איום ונורא. מה הוא ידרוש בתמורה לדעתך?’

‘אומרים שהוא מצפה שישחררו בתמורה איזה האקר רוסי שכלוא בארץ כבר כמה שנים, אבל זו לא הסיבה שהוא מגיע’.

‘אז תגיד, מה הסיפור שלו, של הפוטין הזה?’

הבחור איבד סבלנות, אך לא רציתי להחמיץ הזדמנות לחלץ מידע ממומחה ליחסים בינלאומיים. אבל אז קראה הפקידה ללכיש, והוא מיהר אל הדלפק ופתאום הרחתי את שובל הבושם הנשי שהותיר אחריו.

הסתכלתי סביב. התורים התרוקנו, אני ולכיש היינו האחרונים באולם, בזמן שהוא עמד ודיבר עם הפקידה, שלא ראיתיה מעבר לגבו הרחב. לא ידעתי כמה שעות עברו מאז הגעתי הנה. הרהרתי בהגעתו של פוטין לארץ וחשבתי למי יהיה אכפת אם איזה ד’ר ערירי ותימהוני לפילולוגיה ייעלם. הקולגות יאמרו, מילא, הוא בטח הסתלק מפה, כפי שהתריע ומבלי להודיע. הנחתי שאיש לא יבוא לדרוש בשלומי. או שבעצם מה לנשיא רוסיה ולקיומי העלוב? והאם בכלל עתידי תלוי באלגוריתם של פייסבוק שיקבע כמה תפוצה תהיה לפוסט שלי?

ד.

‘אדוני, תתקדם בבקשה, אין לי את כל היום’, קראה לעברי הפקידה בטון רוטן.

השתדלתי להתנער מן המחשבות, חשתי בזיעה הקרה.

‘הכל בסדר אדוני?’

‘כן, כן’.

‘אולי תלך לשתות רגע מים, אתה נראה לי…’

‘זה בסדר, אני בסדר, תודה. רגע’.

ניגבתי בידי את הזיעה שעל מצחי ומסרתי לה את הדרכון והמסמכים, והבחנתי בכמה כתמי זיעה שהופיעו עליהם. הפקידה לא הסתירה את עווית הגועל בפניה.

‘טוב, בוא נסיים עם זה ונלך מכאן’, אמרה.

‘רגע, אבל אני צריך עוד לעבור ריאיון’, אמרתי בבהלה.

‘זה הריאיון’.

‘מה? אבל לא התכוננתי. אני יכול רגע ללכת לשירותים’.

‘קדימה, מהר’.

כאב עז הקרין בגבי ובכל־זאת מיהרתי שוב אל השירותים, לנסות ליישר את ההדורים. כלום לא השתנה בדמות הנשקפת אלי מן המראה, ולמה כבר יכולתי לצפות. כתמי הזיעה, הכפתורים המתפקעים, המשקפיים המעוקמים, זיפי השיער הקלושים. הורדתי את המשקפיים וניסיתי לבחון האם שקיות העיניים בולטות יותר בלעדיהם, ולא מצאתי הבדל, ולכן דחפתי אותם בכיסי, יצאתי החוצה חזרה בכיוון הדלפק. הפעם הפקידה לא היתה שם. נותרתי לבדי באולם.

‘לעזאזל!’ צעקתי ובכי עמד בגרוני.

‘יוחנן’, היא קראה אלי מקצה האולם תוך שהיא הולכת מאחורי שורת הדלפקים, תקתוקי העקב שלה מהדהדים בחלל, ‘חשבת שנעלמתי לך?’

‘אה, כן’, אמרתי ולא הצלחתי להסתיר את רעד הבכי בקולי.

‘אל תדאג, קח, תשתה משהו’, היא הגישה לי מעבר לאשנב בקבוק מים חצי מלא.

‘לא היו לך משקפיים קודם?’ שאלה ולובן שיניה בהק במסגרת שפתיה האדומות.

‘כן, כן, הורדתי אותם’.

הפקידה חייכה והחלה לבדוק את המסמכים, וראיתי שיש בה חינניות שנסתרה מעיני קודם־לכן. נקודת חן קטנה מעל שפתיה הדקות, עור פניה שזוף ללא איפור, קו שחור תוחם את עיניה וריסיה מעובים במסקרה. בהיתי בה, ולרגע נבהלתי כשהרימה אלי מבט.

‘טוב, יוחנן’, שמעתי פסיקה מתבשרת מפיה, ‘אני לא בטוחה שיאשרו לך ויזה’.

‘למה?’

‘אתה לא נשוי, אין לך מעמד של קביעות באוניברסיטה, תלושי המשכורת וחוזה הדירה שלך לא משכנעים כאן את השגרירות שאתה מתכוון לחזור לארץ’.

‘אני באמת נוסע כדי להתקבל לעבודה בארצות־הברית, יש לי ריאיון באוניברסיטת קולומביה לפוסט־דוקטורט, ואז, אם אתקבל, אני אחזור לארץ ואשיג ויזת עבודה’.

‘מעניין, באיזה תחום אתה?’

‘פילולוגיה’.

‘מה זה?’

‘תלמוד’.

‘יפה, טוב. בכל אופן, יש לך מסמך שמוכיח את זה?’

‘לא’.

‘אז כדאי שתעשה מאמץ להשיג את זה ביומיים הקרובים, ועד שלא תשיג אין לנו דרך לדעת את זה. אם לא תתקבל, מה תעשה?’

‘אני לא יודע’.

‘אתה יכול להשאיר לנו כאן את הדרכון שלך, תשלח לנו בהקדם את המסמך הזה מהאוניברסיטה ואני אעביר את זה הלאה. גם אם תקבל ויזה וגם אם לא הדרכון ישלח אליך בדואר, עם או בלי הוויזה’.

עייפות גדולה נפלה עלי. התחלתי להתייפח וחבשתי את המשקפיים בחזרה.

‘כל טוב יוחנן, שיהיה בהצלחה’.

הפקידה ארזה את חפציה בתיק צד קטן והלכה בתקתוקי העקב מאחורי שורת הדלפקים, עד שנעלמה. אולי מוטב שימתינו לי בחוץ שליחיו של פוטין, אולי לא תזיק לי הרפתקת התאיינות.

Mister‘, קרא אלי מאבטח מדלת הכניסה, ‘You are asked to leave the place‘.

השתהיתי עוד כמה רגעים, וההוא חזר לקרוא בטון תקיף: ‘Sir, please‘.

ה.

יצאתי אל השמש הקופחת. תנועת רכבים והמיית אנשים, קבוצות צעירים בבגדי־ים. סביבי לא הבחנתי בשליחיו של פוטין. לא ידעתי אם הומה בקרבי הקלה או אכזבה. אין איש בא לדרוש ברעתי, וכעת גם אין לי אפשרות להפגין אומץ ואין מי שאולי ידרוש לשלומי.

עשיתי את דרכי הביתה ברגל. כשנכנסתי אל הדירה שמתי לב שהשארתי את המאוורר דולק, ואז נזכרתי בתיק ובטלפון הנייד שלי שוכבים בתוך השיחים. נו, מילא. לקחתי את הדרבוקה המאובקת שניצבה מאחורי הטלוויזיה והתיישבתי על המיטה, כאב הגב החריף וכמעט שיתק את גופי. ניסיתי לשחזר את המקצב ההוא שלמדתי בילדותי. דוּם־דוּם הָס־טַקְ, דוּם הָס־טַקְ, שב אלי התיפוף וזרם בטבעיות מכפות ידי.

דפיקות רמות בדלת קטעו את תנופת המנגינה. קמתי בקושי מן המיטה, אספתי את צעיף המשי שנחבא בין המעילים על עמוד התלייה. ניגשתי לפתוח את הדלת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איך אורכב מחדש?”