באמצע 1980 הגיעה מירושלים לכתב־העת 'סימן קריאה' מעטפה חומה ובתוכה סיפור בשם "חמורים", מאת מחבר לא־ידוע בשם דויד גרוסמן. הסיפור […]
הערת העורך
במאי או ביוני 1980 אספתי מן הדואר מעטפה חומה עמוסת בולים, שהגיעה מירושלים לרבעון ‘סימן קריאה’. באותם ימים היו מגיעות אלי מדי שבוע לפחות תריסר מעטפות דומות, עם סיפורים או שירים, ומזוודת עור חומה וקשוחה, מימי האוריינט אקספרס, ניצבה בחדר־העבודה שלי גדושת מעטפות מצַפּות. אבל מעטפה זו, מסיבות עלומות, נפתחה על שולחני עוד באותו יום, ומצאתי בה סיפור בשם “חמורים” מאת אחד דויד גרוסמן, צעיר (הנחתי) לא־מוכר לי, ודווקא עם יו”ד ב”דויד”. לא יכולתי להרפות מן הסיפור, שנראה לי כתוב במיומנות, בכישרון עולה על גדותיו, והיה יוצא־דופן בספרות הישראלית של אותם ימים, כי הדרמה שבמוקדו, זו של חייל העורק ממלחמה, והנֵכָר הממושך הנכפה עליו, והזוגיות השברירית שלו עקב כך, והישועה מפני השיגעון שהוא מוצא בהיזרקוּת במחיצת האמפתיה של גבר אחר – דרמה זו היא לחלוטין לא ישראלית ואף לא יהודית: גיבור הסיפור רוג’ר פִּיטֶרס ברח ממלחמת וייטנאם, והסיפור מתרחש באוסטריה־עלית.
כשגמרתי לקרוא, נפעם, מיהרתי לצלצל לידידתי נילי מירסקי, שבאותם ימים גם היתה בין עורכי־המשנה של ‘סימן קריאה’, כדי לשתף אותה בחווייתי. אמרתי: “נילי, התגלה לי סופר חדש”, והיא אמרה: “כמה מוזר, דבר דומה קרה גם לי בדיוק היום. קראתי סיפור מצוין של מישהו חדש”, “מי החדש שאצלך?” שאלתי, והיא אמרה: “שמו דויד גרוסמן”. “גם אצלי שמו דויד גרוסמן”, אמרתי שְׂבַע נחת מזימון־המקרים. היתה לי תחושה שההתחלה הזאת מסמנת את ההמשך.
לימים התברר כי גבי (גבריאל) צורן, שהסיפורים “חמורים” ו”יאני על ההר” של גרוסמן הגיעו לידיו בתיווך אשתו רחל, חברתה־ללימודים באוניברסיטה של מיכל, אשתו של גרוסמן (“ראיתי בכתב־יד עוּבָּרי וראשוני טקסט שיכול למצוא מקום במושבים הקדמיים של הקנון הספרותי”, הוא סיפר על המפגש הראשון שלו עם שני הסיפורים הללו) – גבי צורן המליץ לגרוסמן לשלוח את “חמורים” ל’סימן קריאה’, הרבעון שבו השתתף תדירות כמבקר וכמתרגם. אל נילי מירסקי הגיע צורן אישית כדי להפקיד בידיה את הסיפור.
חוברת 11 של ‘סימן קריאה’ ראתה אור זה לא כבר, במאי, ו”חמורים” נאלץ להמתין לחוברת הבאה, ונדפס רק בפברואר 1981, ב’סימן קריאה’ 13/12 – החוברת שהופיעה בה לראשונה גם רונית מטלון, עם “הנסיעה לראש־פינה” שלה.
עוד לפני “חמורים” – בן 25, ב־1979 – החל גרוסמן לכתוב את הנובלה “רץ”, אך נתקל במהמורות בכתיבתה, ועבר ממנה, בינתיים, לכתיבת ארבעה סיפורים אחרים. “רץ” נחתמה לבסוף ב־22.12.80, והיא בעצם הראשונה־אחרונה בחמשת סיפוריו הראשונים שנכתבו בקדחתנות, בהֶספק מופלא, תוך כשנה־וחצי. עימם פרץ גרוסמן לספרות.
“חמורים” הושלם ראשון, ב־25.12.79, ובינואר כבר סיים גרוסמן את כתיבת הנובלה היותר ארוכה של אותם ימים, “יאני על ההר”. הנובלה מהדהדת את הפיצוץ האדיר של מִתקני המודיעין בהר אוּם חשיבָּה, שביצע צה”ל לקראת הנסיגה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצריים. גרוסמן התיישב לכתוב את הנובלה מיד לאחר ששמע ברדיו על הפיצוץ, בתחילת דצמבר 1979, והתאריך שציין בסוף הנובלה הוא של יום־הולדתו ה־26 – 25.1.80 – זאת־אומרת שהיא נכתבה תוך פחות מחודשיים.
באותה שנה נכתבו גם “ימים זוגיים” ו”מיכאל צידון, מייקל”, ועד סוף דצמבר, כאמור, נחתמה גם “רץ”. מנובלה זו כבר ניבט אלינו בבירור גרוסמן העתידי. היא סיפור מבשר, מכונן, שבמרכזו המשולש הארוטי הגרוסמני התשתיתי; סיפור המכיל – כפי שהראה מיכאל גלוזמן – את הנושאים שגרוסמן עתיד לחזור אליהם פעם אחר פעם בהמשך כתיבתו.
גרוסמן הגיע אלי מירושלים בינואר 1981 והביא עמו את “רץ” לפרסום ב’סימן קריאה’, והנובלה נדפסה בחוברת 14 הקרובה. אז גם גמרנו אומר להוציא את חמשת סיפוריו בספר, והחל הקשר שלו עם “ספרי סימן קריאה”, הנמשך עד היום. במסגרת זו, שבעריכתי, ראתה אור כל הסיפורת שלו למבוגרים ולנוער.
בגב הספר הראשון, ‘רץ’, שראה אור ב־1983, כתבתי בזמנו: “דמויותיו המוטרדות מבפנים, מופקעות מעצמן ועומדות מול עצמן בעת ובעונה אחת. בבריחתן ובניסיונן להבין ולהרגיש, הן נאחזות באיזושהי ‘אובססיה’ חיצונית, המשמשת צומת מטפורי למצבן הפנימי. מציאותן הנזילה היא ‘חיצונית’ ו’פנימית’ כאחת, ממש כפי שהטקסט הוא, לעתים, ספק מונולוג פנימי וספק מסירה ‘מבחוץ'”.
גרוסמן נכנס לספרות בסערה לא רק בָּאינטנסיביות של הכתיבה. שניים מסיפוריו הראשונים זכו מיד, עוד לפני פרסומם בדפוס, בפרסים ספרותיים. “חמורים” נבחר בחורף 1980 לפרס הָרי הֶרשוֹן לסופרים מתחילים של האוניברסיטה העברית. השופטים היו דן מירון, שמעון זנדבנק, דוד ויינפלד ויהודית בראל. “יאני על ההר” זכה בסמוך לכך בפרס “רחל ומרדכי ניומן לביכורי יצירה לשנת 1979” מטעם בית־הסופר על שם חיים הזז בירושלים (השיפוט היה ב־1980).
מכאן ואילך, לאורך ארבעים־וחמש שנה, זכה גרוסמן באינספור פרסים ואותות ספרותיים. בארכיון שלו בספרייה הלאומית בירושלים מצאתי את מסמכיהם של למעלה ממאה פרסים, וידועים לי גם נוספים, שעקבותיהם נעדרים משם. רק כחמישית מן הפרסים באו מישראל. ברחבי העולם מוערך גרוסמן לא פחות מאשר בארץ. איטליה חָלקה לו למעלה משליש מן הפרסים שקיבל, יותר מכל ארץ אחרת. נראֶה שאין בה עיר חשובה שלא הביעה כלפיו את הוקרתה.
אבל חשוב מן ההוקרה הממוסדת: השתאיתי תמיד ליחס הקוראים אל גרוסמן. אותו לא רק העריצו, או התפעלו מכתיבתו, אלא גם אהבו, פשוטו כמשמעו, אפפו אותו תמיד בחום נדיר.
ארוכה הדרך שהלכנו יחד, והחודש – ינואר 2024 – הוא בן שבעים. ליווינו אותו בכתיבתו, בשמחותיו ובתהפוכות חייו, והוא נתן לנו עוד ועוד כלים להיטיב להבין את עולמנו הפנימי והחיצוני. התאריך הזה הוא הזדמנות לשוב ולהתרגש מנוכחותו עימנו מן ההתחלה, וכהומאז’ לסופר, לאדם ולחבר, להגיש ספר זה, פנִייה רחבה לאחור, אל שני הסיפורים הראשונים שלו, והזמנה לקריאה מחודשת, רעננה, “מהתחלה”.
לקוראים הוותיקים של גרוסמן, הקריאה המחודשת בסיפור ובנובלה שבספר היא בהכרח קריאה כפולה: אפשר להיזכר בטקסטים שפעם קראנו ולהתפעל מגודל הכישרון של הסופר המתחיל, אבל עד מהרה עולים בזיכרון ספריו של גרוסמן שבאו בהמשך ומטילים את תאורתם לאחור, ובדיאלוג המרתק של הסיפורים הראשונים עם כל מה שאהבנו בהמשך הם הופכים לאחרים, לחדשים, ומתגלים בהם גוונים שאת קיומם לא שיערנו.
מנחם פרי
אין עדיין תגובות