ויולה ולילי הן חברות נפש שגדלות באי השוודי ויסְבּי זו לצד זו, בבתים סמוכים שגן פורח מחבר ביניהם. אבל בעוד […]
12 באוגוסט 2019, 9:22
דממה. ידה של וִיוּלָה מונחת על שולחן המטבח, מקומטת ונפוחה בחום הקיץ הלוהט. היא מסובבת את הטבעת על הקמיצה. הטבעת חותכת את עורה. זו טבעת הנישואים שלה. טבעת זהב פשוטה, ללא יהלומים.
אולי היא צריכה להוריד אותה מהאצבע, לצמיתות. הטבעת כבר קטנה מדי, קרוב לוודאי שיצטרכו לחתוך אותה. מאוס בעיניה הרעיון שתיאלץ לעשות את זה, היא רוצה בכל ליבה להשאיר אותה. הגבר שנתן לה אותה כבר מזמן אינו בין החיים, אבל אהבתם חיה, והטבעת היא תזכורת לכך.
מעבר לחלון המטבח עומדים שיחי הוורדים בשיא פריחתם. היא קמה ופוסעת צעדים אחדים לעברם. היא חשה כאב במפרק הירך שלה, כאב שהולך וגובר עם כל צעד. היא לופתת את הרהיטים, נשענת על אדן החלון כדי להקל על משקל גופה.
יונה אפורה ויפה עומדת על עמוד השער, יונת עצים שנוצותיה זוהרות באפור, בירוק ובסגול. היא מנקרת בתאווה בעמוד האבן, זוללת את הנמלים המשוטטות עליו. כבר זמן רב שהיא מתכוונת לשים שם רעל, להיפטר מהנמלים האלו, אבל נראה שהיא פשוט לא מצליחה להגיע לזה.
והרי הנמלים לא מזיקות, היא חושבת. הן בסך הכול מטיילות להן בטורים ארוכים וישרים, וכדי לפלוש לתוך הבית יהיה עליהן למצוא דרך לטפס במדרגות ולהיכנס למטבח. מה גם שנחמד להתכבד בביקוריהן של יוני העצים מדי פעם. אלו באמת ציפורים מרשימות.
צעצוע בצורת את חפירה אדום מוטל על השביל בגן. מישהו בטח הפיל אותו שם בדרך אל החוף. כל קיץ הם באים להתארח — הבנות שלה, הנכדים, הנינה. הם באים ומשתלטים על הבית, מחליטים מה לאכול, מבשלים בסירים שלה, עושים בלגן. מדי בוקר היא מתעוררת לקולות פעילות סוערת, אבל הם מסתלקים במהירות, יוצאים לטיול בן יום אחד או הולכים אל שפת הים, בדיוק כמו שהיא נהגה לעשות בילדותה. הים קרוב כל כך אל הבית, הבית שנולדה בו, וצליליו הם נוכחות מתמדת.
צלצולו הצורמני של הטלפון קוטע את מחשבותיה. היא ממהרת אל השולחן ומרימה את הטלפון, אבל לא מזהה את המספר.
“הלו?”
“זאת ויולה?”
היא נתקפת הלם למשמע הקול, צונחת על הכיסא.
“הלו? את שם?” שואל הקול.
“כן,” הקול שבוקע מגרונה של ויולה נשמע גבוה וצווחני. היא מכחכחת בגרונה. “מי זאת?”
“זאת לילי.”
שתיקה.
“הלו? את שם?”
“לילי,” משתנקת ויולה, מבטה משוטט סביב. היא לא יודעת מה לומר.
“הלו?”
אי אפשר לטעות בקול הזה — רך, יפהפה.
“זאת באמת את, לילי? עבר כל כך הרבה זמן… איפה את?”
“אני בפריז. אני מטלפנת כדי להגיד שלום.”
“למה את מתכוונת?”
“אני עומדת למות עכשיו. היום ה-12 בחודש.”
ויולה מציצה בלוח השנה שתלוי על הקיר ומקושט בתמונות של הנכדים שלה.
“היום שבו…”
“נכון. היום הזה. יהיה בסדר.”
“אבל…”
ויולה משתתקת. היא לא יודעת במה להתחיל.
“למה אף פעם לא היית בקשר?” היא שואלת לבסוף.
“רק תגידי שלום.”
“לילי, בבקשה ממך, אני לא מסוגלת.”
“את חייבת. שלום, חברה שלי.”
ויולה מגלגלת את המילה על לשונה, לוחשת אותה.
“שלום.”
היא מחכה לתשובה, תשובה כלשהי, אבל לא שומעת אף מילה. הקו התנתק. השיחה הסתיימה.
היא מרחיקה את הטלפון מאוזנה, מחזירה אותו אל השולחן ובוהה בחלל. על המזנון שניצב מולה מונחים תצלומים בשחור־לבן, נתונים במסגרות עתיקות ויפות. היא קמה, ניגשת אליהם ומכסה את פיה בידה כשהיא רואה את תמונתן של שתי הבנות, יושבות על הדשא שמחוץ לבית. הן רק בנות שלוש או ארבע בתמונה. העיניים שלהן לא מביטות אל המצלמה, אלא זו בזו, ועל פניהן חיוכים חצופים, כאילו זה עתה שיתפו זו את זו בסוד.
כל השנים שחלפו.
היא מושיטה את ידה ונוגעת בלֶחְיָיהּ של אחת הבנות.
“לילי,” היא לוחשת.
ויולה
12 באוגוסט 1948
הם מכסים את כל ערוגת הפרחים הרחבה המשתרעת לאורך הגדר שחוצצת בין הבית לרחוב. שיחים צפופים בעלי עלים ירוקים ומבהיקים ופרחים מושלמים בצורתם: צהובים, אדומים, ורודים ולבנים. גדולים וקטנים, מסוגים שונים, אבל בני אותה משפחה. האדמה שתחת השיחים מכוסה בעלי ורדים נבולים שנרקבים לאיטם בחום. ריח חמוץ־מתוק עולה מהאדמה, שהשמש קופחת עליה.
ויולה מפלסת בזהירות את דרכה בין גבעוליהם הקשים של השיחים. יש שם מעין שביל, מסלול סודי ומפותל שרק היא מכירה, והיא זוחלת בו כעת. ברכיה החשופות מתחככות באדמה הקשה. הקוצים ננעצים בשמלת הקיץ המלוכלכת ובשערה, מורטים קווצות שיער מזנב הסוס שלה, מושכים בשורשי השיער.
“מאה! אני באה!”
היא קופאת במקומה למשמע הקול המרוחק, עוצרת את נשימתה ומתכרבלת לכדור קטן. ראשה חבוי בין ברכיה וליבה הולם בחוזקה.
היא שומעת את טפיפות הרגליים שרצות, עוברות אותה, ומייד חוזרות בריצה ושוב חולפות על פניה. היא נושפת במהירות את האוויר שאגרה בריאותיה במשך פרק זמן שלתחושתה היה ממושך כנצח, שואפת אוויר צח, נושמת נשימות קצרות וחטופות שמעוררות בה תחושת סחרחורת, ומייד עוצרת שוב את נשימתה.
צל כהה צונח מעליה, מתפשט מעל ערוגת הפרחים. היא מפנה את ראשה, מרימה את עיניה ורואה יד מצביעה לעברה.
“לא, אל תהרוס,” היא לוחשת ומנענעת את ראשה בפראות.
אבל מאוחר מדי. טפיפות הרגליים חוזרות, מלוות בצחקוק גבוה ודק.
“הנה! אני רואה אותך. מצאתי אותך!”
ויולה נאנחת. היא זוחלת לאט לאחור ויוצאת אל שביל הגן. הגבעולים הקוצניים שורטים את זרועותיה.
“זה לא מצחיק, לילי, את פשוט מרמה. אלווין הראה לך איפה אני, ראיתי את הצל שלו.”
לילי מעיפה מבט באַלְוִוין, שנשען על עמוד השער. הוא משיב לה בקריצה ערמומית ומסרק בידיו את שערו המבהיק שגונו חום־זהוב. הוא לובש חולצה לבנה ששרווליה מקופלים ומכנסי פשתן חומים, קצת מקומטים.
“תודה רבה!” היא מצחקקת וקופצת מעלה ומטה. שערה מתבדר סביב ראשה.
אלווין עומד שם ומביט בהן בלי להוציא הגה מפיו. לפתע הוא מרים את ידיו באוויר ומתחיל לנופף בהן. ויולה צורחת ופותחת במרוצה, ולילי אחריה. הן רצות במהירות על אבני הריצוף המחוספסות שבשביל הגן ועל הדשא הצהוב והיבש, מקיפות את עמוד השער ועוברות בפרצה הקטנה שבגדר, הפרצה המובילה אל הגן השכן.
צווחות וקולות צחוק מתנחשלים באוויר. אלווין רודף אחריהן, בהתחלה לאט, ואחר כך מהר יותר ויותר. כשהוא מגיע אל הגדר, הוא אוחז בה בשתי ידיו וקופץ מעליה באלכסון. הרגליים שלו ארוכות, הרבה יותר ארוכות מהרגליים שלהן. לבסוף הוא משיג אותן ומניף את ויולה בזרועותיו. הוא מסובב אותה באוויר, והרגליים שלה מתנדנדות. לילי רצה לעברם ואוחזת בכפות רגליה של ויולה.
“עזוב אותה, עזוב אותה,” היא צווחת ומכה בידיים וברגליים של אחיה.
אלווין לא מקשיב, הוא רק צוחק ומניף גם אותה באוויר. הוא אוחז בשתיהן, בכל אחת בזרוע אחרת, ומנופף אותן מצד לצד — הוא כל כך חזק. הבנות צווחות מצחוק. הלחיים שלהן לוהטות ושערותיהן מזדקרות.
חם בשמש, ומהים בוקעת המייתם החרישית של הגלים המלחכים את החוף בקצב אחיד. סנוניות מעופפות מעל הגגות, מצייצות בקולן היפה והרם. עוד יום קיץ ארוך, עוד יום ככל הימים.
אבל לפתע אלווין קופא במקומו. הוא מרפה מהבנות, מניח להן להחליק במורד רגליו. אבא שלו, וָאלֶה, יושב על המדרגות בפתח הבית, שהטיח שלו מתקלף. הוא בוהה באטימות בחלל האוויר, הלחיים שלו חלולות ועיניו מזוגגות. לשכנים של ויולה — הוריהם של לילי ואלווין — יש כל כך הרבה ילדים, עד שלפעמים הם טועים בשמות שלהם. יש להם שמונה ילדים בסך הכול.
תשעה.
ואלה מחזיק משהו בידיו. לילי רצה אל אביה. היא מטפסת בריצה במדרגות האבן ומטה את צווארה כדי להציץ בצרור הקטן שבזרועותיו. עוד תינוק. חיים חדשים לגמרי.
“זה התינוק? זה בן או בת?” היא שואלת. היא מושכת בשמיכה שהתינוק צרור בה וחושפת פרצוף אדום ומקומט.
“למה אתה בחוץ?” שואל אלווין בחשש.
ואלה מושיט לו את הצרור ומכחכח בגרונו, הבעת פניו קודרת. עיניו דומעות.
“יש לנו הרבה לעשות,” הוא אומר ונכנס אל הבית בלי שום מילת הסבר.
לילי הולכת אחריו. היא פוסעת ליד הרגל שלו ואוחזת במכנסיו. גם אלווין נכנס פנימה עם העולל בזרועותיו. הוא נושא אותו בזהירות, הכתפיים שלו שפופות ופלג גופו העליון מתוח.
ויולה מחכה על הדשא. היא מנגבת את מצחה בזרועה, מיוזעת אחרי כל התעלולים של אלווין. היא מתיישבת. מבטה לא מש מהבית.
זעקה פתאומית מקשיחה את כל גופה.
יללה קורעת לב.
זו לילי.
***
ויולה נשארת בגן, כאילו היא נטועה במקומה. עיניה נעוצות בחלון הקומה העליונה, שממנו בקעה זעקתה של לילי, כמו רוח קרה ונשכנית.
לאוזניה מגיעים קולות נוספים, בליל קולות, ואז חבטות רגליים של מישהו שיורד בריצה במדרגות. זה אלווין. הוא יוצא מהדלת וממש עף כשהוא יורד במדרגות הכניסה, קופץ מעל שלוש מדרגות, ובעיניו הבעה נסערת. הוא רץ בצעדים ענקיים לעבר השער ומותיר עננת אבק קלה על שביל החצץ.
ויולה מסתכלת עליו עד שהוא נעלם. רק אז היא קמה וניגשת בזהירות אל הבית, עולה במדרגות הכניסה ועוברת בדלת הפתוחה לרווחה. היא קופאת במקומה.
כתמיד עומד בבית ריח מחניק. ריח של זיעה, של דייסה מחוממת ושל פיח מתנור העצים, אבל יש בבית ריח נוסף שלא הריחה שם מעולם.
היא נכנסת למטבח. הקטנים יושבים בשורה על הספה, דוממים וחמורי סבר. אלה האחים הצעירים ביותר: אֶדגָר, סוֹניה וסִיב, שרוזה בת השנה יושבת על ברכיה. ויולה מנופפת אליהם בידה ומפריחה נשיקה לעברם.
“תכף אחזור,” היא אומרת, יוצאת מהמטבח וממשיכה ללכת.
זעקותיה של לילי פסקו והוחלפו ביללותיו הצווחניות של הרך הנולד. הן חלושות, אבל עיקשות. ויולה עולה במדרגות בשקט, על קצות האצבעות, אוחזת במעקה בשתי ידיה. הקומה העליונה דחוסה. יש בה שורה של חדרים שמחולקים כדי לשכן בתוכם את כל הילדים. שניים בכל חדר. הקטנים ישנים במיטה אחת, ראש אל רגליים.
דלת החדר הגדול ביותר פתוחה מעט. ויולה רואה את גֶרְטְרוּד עומדת עם התינוק בזרועותיה, מנענעת אותו בקצב אחיד מצד לצד. לילי יושבת לידה על הרצפה ומחבקת את ברכיה בזרועותיה, ועל המיטה שמאחוריהן יושב אבא שלהן. הכתפיים שלו מגובננות, וראשו טמון בכפות ידיו המחוספסות והיבשות.
ויולה עומדת במישורת המדרגות. היא מטה את צווארה כדי לראות טוב יותר, נעמדת על קצות האצבעות. היא מחפשת במבטה את אימא של לילי, אבל לא מצליחה למצוא אותה.
הריח המוזר חריף כאן יותר, מתכתי. במרכז מישורת המדרגות היא רואה דלי פח בצבע כסף, מלא סמרטוטים מוכתמים דם בצבע חלודה. ויולה נסוגה לעבר המדרגות, אבל לילי כבר ראתה אותה. עיניהן נפגשות, אבל הן לא אומרות דבר.
הצהלות והצווחות של הבוקר נראות רחוקות כל כך עכשיו. פניה של לילי חיוורות, והשפתיים שלה כחולות, כאילו היא שוכחת לנשום. כשהיא רואה את חברתה היא קמה ממקומה, מניחה לאביה ולאחים שלה, ונוטלת את ידה. היא אוחזת בה בחוזקה ומובילה אותה משם. הן יורדות במדרגות ויוצאות אל הגן.
“למה כולכם כל כך עצובים? התינוק חולה?” לוחשת ויולה. היא לא מעיזה לדבר כרגיל. הכול נראה קודר כל כך.
לילי לא עונה וממשיכה ללכת. היא עוברת דרך הפרצה בגדר, נכנסת לגן המטופח והמצוחצח של ויולה וניגשת אל בית העץ הקטן הצבוע ורוד, שניצב בחן תחת אשוח כסוף והדור. הדלת רועדת כשלילי פותחת אותה, כי תחתית בית העץ עקומה ורקובה בגלל האדמה הלחה. קרשי הרצפה חורקים כשהיא נכנסת פנימה, וויולה מאחוריה.
“אנחנו צריכות לטאטא את הרצפה, לסדר קצת את הבית הזה. אנחנו לא יכולות להרשות לו להיראות ככה,” אומרת לילי בתקיפות. היא נוטלת בידה מטאטא צעצוע קטן ומתחילה לטאטא את הרצפה בתנועות פראיות, מטאטאת שוב ושוב את אותה נקודה.
“למה התינוק צורח ככה? לאימא שלך אין חלב?”
לילי שומטת את המטאטא, לוקחת כמה ספלי חרסינה קטנים ועורכת את השולחן לשניים.
“נראה לי שאני איאלץ לגור כאן. זה בסדר?”
“איזה דברים משונים את אומרת. למה את מתכוונת?”
לילי מתיישבת על הכיסא. הילדות כמעט בנות תשע, ורהיטי הילדים הזעירים כבר קטנים קצת למידת גופן.
“זה יהיה בית קטן ומושלם. יש לי כאן כל מה שאני צריכה. בחורף אולי יהיה קר קצת, אבל אני מתארת לעצמי שתמיד אוכל לקפוץ אלייך ולהתחמם קצת מדי פעם.”
ויולה משרבבת את ראשה מהחלון הקטן של בית העץ ומשקיפה על בית השכנים. אלווין חזר. הוא עובר בשער בזרועות עמוסות חפצים. מאחוריו פוסעת אישה בשמלה אפורה, חגורה סינר צחור ומעומלן ולראשה מצנפת קטנה ולבנה שקשורה בסרט לבן ודק תחת סנטרה. הם עולים במדרגות ונעלמים בתוך הבית.
“אלווין חזר. יש איתו אחות,” היא אומרת ומפנה את מבטה אל לילי.
“כדי שהתינוק לא ימות.”
“ימות? לפי הבכי שלו הוא בהחלט נשמע לי חי. למה שהוא ימות?”
“צריך להאכיל אותו איכשהו. אנחנו לא יודעים איך, ובגלל זה אלווין רץ לבית החולים — הם בטח יודעים איך לעשות את זה.”
ויולה עדיין מסתכלת על הבית הסמוך. היא מותחת את צווארה כדי לראות טוב יותר את המכונית שחונה בשביל הגישה. היא שחורה ורבועה. שני גברים יוצאים ממנה. אחד מהם מוציא אלונקה ותוחב אותה תחת זרועו.
“אני איאלץ לאכול אוכל קר,” ממשיכה לילי לדבר מאחוריה. “אבל זה לא נורא, נכון? אני בטוחה שאצליח להשיג לחם ומים. אפשר להתקיים מלחם ומים, נכון?”
“הכול כל כך משונה, לילי. למה את מדברת ככה?” שואלת ויולה שוב וממשיכה ללטוש את עיניה בהתרחשות שבבית הסמוך.
עד מהרה חוזרים הגברים שנכנסו לפני כן אל הבית. הם נושאים מישהו על האלונקה ומורידים אותה באיטיות במדרגות הכניסה, מדרגה אחר מדרגה. החצץ נרמס תחת נעליהם הגבוהות כשהם מובילים באיטיות את האלונקה אל הדלת הפתוחה שבחלק האחורי של המכונית.
ויולה מתרחקת מהחלון ועוברת בריצה בדלת, נחפזת אל הגדר. הגוף ששוכב על האלונקה מכוסה בסדין לבן, כולל הראש. הוא מתנודד רפויות כשהגברים מכניסים אותו למכונית.
בבית העץ לילי מהמהמת שיר, נעימה עגומה שמסתננת אל הגן. ויולה חוזרת אליו ומגלה שהיא מתעסקת בעצבנות בחפצים ששיחקו בהם מאז שהיו קטנות. היא אוחזת בזרועה, עוצרת את תנועותיה ומחבקת אותה בחוזקה.
“תוכלי לגור בחדר שלי,” היא אומרת. “נוכל להיות אחיות. אני תמיד אהיה בסביבה, אני מבטיחה.”
אין עדיין תגובות