ויליאם ווריק קוּדם לדרגת סמל בילוש, וכעת הוא משובץ עם חברי הצוות שלו ביחידת עילית למאבק בסמים. המשימה המוטלת עליהם […]
1
14 באפריל 1986
הארבעה ישבו סביב השולחן והסתכלו בדממה על הסל במרכזו.
“למי זה?” שאל המפקד.
ויליאם קרא את הפתק, שהיה כתוב בכתב יד. “ברכות ליום הולדתך, ניצב־משנה הוקסבי.”
“אז תפתח, שוטר בילוש ווריק,” אמר הנֵץ ורכן קדימה בציפייה.
ויליאם קם ופתח את שתי רצועות העור, והרים את מכסה הנצרים הענק מהסל שהיה גדוש במה שאביו היה מכנה “מטעמים”.
“מישהו חושב עלינו טובות, מן הסתם,” אמר מפקח בילוש למונט כשהוא מוציא מהסל בקבוק ויסקי, ושמח לגלות שמדובר בבלאק לייבל.
“וגם מכיר את החולשות שלנו,” אמר המפקד, שלף תיבת סיגרים והניח אותה על השולחן מולו. “תורך, שוטרת בילוש רויקרופט,” הוסיף כשהוא מגלגל סיגר קובני באצבעותיו.
ג’קי הסיטה בעדינות את ריפוד הרַפיה וגילתה צנצנת פואה גרה, פינוק שמשכורתה לעולם לא תאפשר.
“ולסיום, שוטר בילוש ווריק,” אמר המפקד.
ויליאם פשפש בסל, וידו חזרה עם בקבוק שמן זית מאומבריה שהוא ידע שבֶּת תאהב. הוא כמעט התיישב בחזרה, אבל פתאום הבחין במעטפה קטנה. היא הייתה ממוענת לניצב־משנה הוקסבי, זוכה מדליית המלכה, בצירוף המילה “אישי”. הוא העביר אותה לבוס.
הוקסבי קרע את המעטפה והוציא כרטיס כתוב בכתב יד. הבעת פניו לא חשפה אף רמז, אבל הפתק האנונימי לא היה יכול להיות ברור יותר. אולי תצליחו יותר בפעם הבאה.
כשהכרטיס הועבר מיד ליד מסביב לשולחן, החיוכים הפכו להבעות זועפות, והמתנות חזרו במהירות לסל.
“אתם יודעים למה זה עוד יותר גרוע?” שאל המפקד. “כי באמת יש לי יום הולדת היום.”
“וזה לא הכול,” אמר ויליאם, וסיפר לצוות על השיחה שהייתה לו עם מיילס פוקנר בפיצמוליאן זמן קצר אחרי טקס חשיפת הלוט מעל הציור של רובנס, ‘הורדת ישו מהצלב’.
“אבל אם הרובנס הוא זיוף,” אמר למונט, “למה שלא נעצור את פוקנר, נשלח אותו בחזרה לבית המשפט, כבוד השופט נוּרס יוריד את המילים ‘על תנאי’ מגזר הדין שכבר נגזר עליו, ונוכל להכניס אותו לכלא לארבע שנים.”
“הלוואי שהיינו יכולים,” אמר הוקסבי. “אבל אם יתברר שזה הציור המקורי, פוקנר ישפיל אותנו בפעם השנייה, ובזירה הכי ציבורית שיש.”
שאלתו הבאה של המפקד הפתיעה את ויליאם.
“כבר הזהרת את ארוסתך שיכול להיות שהרובנס מזויף?”
“לא, המפקד. חשבתי לא להגיד לבֶּת שום דבר על זה עד שתחליט על קו הפעולה שלנו.”
“יופי. נשאיר את זה ככה. זה ייתן לנו עוד קצת זמן לשקול את הצעד הבא, כי אנחנו צריכים להתחיל לחשוב כמו פוקנר כדי לנצח אותו. עכשיו תעיפו לי את הדבר הזה מהעיניים,” אמר והצביע על הסל, “ושירשמו את זה למטה. אבל שיבדקו טביעות אצבעות קודם — לא שאני מצפה שהמומחים ימצאו טביעות שהן לא שלנו, לכל היותר של עוזרת מכירות תמימה מהֶרודס.”
ויליאם לקח את הסל לחדר הסמוך וביקש מאנג’לה, המזכירה של המפקד, לשלוח אותו למטה, למחלקת טביעות אצבעות. היא נראתה מאוכזבת מעט. “קיוויתי לקבל את רוטב החמוציות,” היא הודתה. כשחזר למשרדו של הבוס כעבור דקה או שתיים, הופתע לראות את חבריו לצוות דופקים בידיהם על השולחן.
“שב, סמל בילוש ווריק,” אמר המפקד.
“לנער המקהלה אין מילים, לשם שינוי,” אמר למונט.
“זה לא יחזיק הרבה זמן,” הבטיחה ג’קי, וכולם פרצו בצחוק.
“רוצים את החדשות הטובות או את הרעות?” שאל המפקד אחרי שכולם נרגעו.
“את הטובות,” אמר למונט, “כי אתם לא תאהבו את העדכונים שלי מזירת מבריחי היהלומים.”
“תן לי לנחש,” אמר הוקסבי. “הם גילו אותך וברחו.”
“יותר גרוע, לצערי. הם אפילו לא הגיעו, וגם המשלוח של היהלומים לא הגיע. אני ועשרים מאנשיי ישבנו ערב שלם, חמושים מכף רגל ועד ראש, בתצפית על הים. תן לי חדשות טובות, בבקשה, המפקד.”
“כמו שכולכם יודעים, שוטר בילוש ווריק עבר את מבחן הדרגה וקודם לדרגת סמל, ועוד אחרי ההפגנה נגד הגרעין שבה הוא בעט למישהו בביצ…”
“לא בעטתי לאף אחד בשום מקום,” מחה ויליאם. “רק ביקשתי ממנו בנימוס שיירגע.”
“והחוקר לא פקפק בעדות שלך כי יצא לך שם של נער מקהלה.”
“אז מה החדשות הרעות?” שאל ויליאם.
“במסגרת תפקידך החדש כסמל בילוש, אתה עובר למחלק הסמים.”
“מזל שלא אני,” אמר למונט ונאנח.
“אבל,” המשיך המפקד, “המפכ”ל, בחוכמתו הרבה, חשב שלא נכון לפרק צוות מנצח, אז שניכם תצטרפו אליו במסגרת יחידת עילית למאבק בסמים, מתחילת החודש הבא.”
“אני מתפטר,” אמר למונט וזינק מכיסאו במחאה מעושה.
“לא נראה לי, ברוס. נשארה לך רק שנה וחצי לפנסיה, וכראש היחידה החדשה, אתה תקודם לדרגת סגן־ניצב בילוש.”
ההכרזה נענתה בעוד סיבוב נלהב של דפיקות על השולחן.
“היחידה תפעל בנפרד מכל שאר יחידות הסמים הקיימות. אבל לפני הכול אני רוצה להודיע על שוטר בילוש חדש שיצטרף לצוות, שמאיים להאפיל על נער המקהלה המכהן שלנו.”
“את זה אני רוצה לראות,” אמרה ג’קי.
“לא תצטרכי לחכות עוד הרבה זמן, כי הוא אמור להיכנס בעוד כמה דקות. יש לו רזומה יוצא מן הכלל. הוא למד משפטים בקיימברידג’ והיה קפטן נבחרת החתירה במרוץ השנתי נגד אוקספורד.”
“הוא ניצח?” שאל ויליאם.
“פעמיים,” אמר הנץ.
“אז אולי הוא היה צריך להצטרף למשטרת הנהר,” אמר ויליאם. “אם אני זוכר נכון, מרוץ הסירות מתחיל בפּאטני ונגמר במורטלֶייק, כך שהוא חוזר למקוף.” כולם צחקו ודפקו שוב על השולחן.
“אני חושב שתתרשמו ממנו גם על היבשה,” אמר המפקד אחרי שהשקט חזר. “הוא כבר שירת שלוש שנים ביחידה לפשעים חמורים בקְרולי. אבל יש פרט קטן שכדאי שאציין לפני ש…”
דפיקה מהירה בדלת קטעה את הנץ לפני שהספיק לסיים את המשפט. “יבוא,” הוא אמר.
הדלת נפתחה, ובחור גבוה ונאה נכנס לחדר. הוא נראה יותר כמו שחקן בדרמת משטרה בטלוויזיה ופחות כמו מישהו שהגיע מהיחידה לפשעים חמורים.
“שלום, המפקד,” הוא אמר. “אני שוטר בילוש פול אָדָג’ה. שלחו אותי להתייצב אצלך.”
“שב, שוטר בילוש אדג’ה,” אמר הנץ. “בוא תכיר את הצוות.”
ויליאם עקב אחרי הבעת פניו האטומה של למונט בזמן שאדג’ה לחץ את ידו. המדיניות במשטרת המטרופולין הייתה לגייס יותר שוטרים מקרב מיעוטים באוכלוסיה, אבל עד כה היוזמה לא נחלה הצלחה רבה יותר מהמרדף אחר מבריחי היהלומים. ויליאם הסתקרן לדעת למה מישהו כמו פול בכלל שקל להתגייס למשטרה, והחליט לעזור לו להרגיש חלק מהצוות במהירות האפשרית.
“אנחנו נפגשים כל יום שני בבוקר, שוטר בילוש אדג’ה,” אמר המפקד, “לעדכונים הדדיים על התפתחויות בחקירות העיקריות שלנו.”
“או על חוסר התפתחויות,” אמר למונט.
הנץ התעלם מההפרעה. “בואו נתקדם,” אמר. “יש חדש על פוקנר?”
“אשתו כריסטינה יצרה קשר שוב,” אמר ויליאם. “היא רוצה להיפגש איתי.”
“מה אתה שח. יש לך מושג באיזה עניין?”
“לא, המפקד. אין לי מושג מה היא רוצה. אבל היא לא מסתירה שהיא רוצה לראות את בעלה מאחורי הסורגים בדיוק כמונו, אז אני לא חושב שהיא הזמינה אותי לתה מנחה בריץ רק כדי לטעום את הסקונס בשמנת שלהם.”
“גברת פוקנר ודאי מודעת לכל פעילות פלילית שבעלה מעורב בה, וזה מידע שיועיל לנו,” אמר למונט, “אם נדע עליו מראש. אבל אני לא בוטח באישה הזאת אפילו קצת.”
“גם אני לא,” אמר הוקסבי. “אבל אם אני צריך לבחור בין פוקנר לאשתו, היא הרע במיעוטו מבחינתי. אבל בקושי.”
“אני תמיד יכול לסרב להזמנה.”
“בשום אופן לא,” אמר למונט. “אולי לא נקבל הזדמנות טובה יותר להכניס את פוקנר לכלא, ובואו לא נשכח שלא משנה כמה קטנה העבירה, מאחר שהוא כבר על תנאי, הוא ייכנס אוטומטית לארבע שנים.”
“זה נכון,” אמר הנץ, “אבל, סמל בילוש ווריק, אני בטוח שפוקנר עוקב אחרינו באותה נחישות שבה אנחנו עוקבים אחריו, ואין לי ספק שהוא שלח חוקר פרטי לעקוב אחרי כל תנועה של אשתו, עד סיום הליכי הגירושים שלהם. אז לשבת לתה בריץ זה מקובל, אבל ארוחת ערב לא. זה ברור?”
“לגמרי, המפקד, ואני בטוח שבֶּת תסכים איתך.”
“ואל תשכח שכל פליטות הפה של גברת פוקנר בעבר היו תמיד מתוכננות ומבוימות היטב. והיא גם יודעת שכל דבר שהיא אומרת לך יעבור הלאה מילה במילה ברגע שאתה חוזר למשרד.”
“כן, עוד לפני שהנהג שלה יוריד אותה בדירה באיטון,” אמר למונט.
“טוב, בואו נחזור לענייננו. יש כמה מקרים שתצטרכו לעדכן בהם את החדשים שיחליפו אתכם ביחידה לאמנות ועתיקות לפני שתעברו לכוח המשימה החדש.”
“בדיוק התכוונת לומר לנו, המפקד, לפני ששוטר בילוש אדג’ה הצטרף אלינו, במה תהיה שונה היחידה החדשה מכל יחידות הסמים הקיימות.”
“אני לא יכול לספר לכם יותר מדי כרגע,” אמר הנץ, “אבל תהיה לכם רק מטרה אחת, והיא לא תהיה לתפוס דילרים קטנים שמוכרים קנאביס לסטלנים ברחוב.” כולם התעוררו פתאום. “המפכ”ל רוצה שנמצא אדם שאת שמו אנחנו לא יודעים, ושאנחנו לא בטוחים היכן הוא. ידוע רק שהוא גר ועובד מדרום לנהר באזור לונדון רבתי. אבל אנחנו כן יודעים במה הוא עובד.” הנץ פתח תיקייה שסומנה במילים “סודי ביותר”.
אין עדיין תגובות