"יצירת מופת… אחד מהספרים הכי טובים שקראתי בחיי." ליסה ג'ואל רב־מכר של הניו יורק טיימס נבחר למועדון הקריאה של ריס וית'רספון […]
יום 0, זמן קצר לאחר חצות
ג’ן שמחה שהשעון זז הלילה שעה אחורה. מרוויחים עוד שעה, עוד זמן שתוכל להקדיש להעמדת פנים שהיא לא מחכה לבן שלה.
עכשיו, כששעת חצות כבר עברה, הגיע שלושים באוקטובר באופן רשמי. כמעט ליל כל הקדושים. ג’ן אומרת לעצמה שטוד בן שמונה־עשרה, התינוק שנולד לה בספטמבר הוא עכשיו אדם בוגר. הוא יכול לעשות כל מה שמתחשק לו.
היא הקדישה חלק ניכר מהערב לגילוף גרוע של דלעת. היא מניחה אותה עכשיו על אדן החלון שמשקיף אל שביל הגישה שלהם ומדליקה את הנר שבתוכה. היא גילפה אותה רק מאותה סיבה שהיא עושה את רוב הדברים — כי הרגישה שהיא צריכה — אבל האמת שהיא יפה למדי, בדרכה המחורצת. היא שומעת את כפות רגליו של בעלה קלי במסדרון מעליה ומסתובבת להסתכל. לא אופייני לו להיות ער, הוא העפרוני והיא הזמיר. הוא מגיח מחדר השינה שלהם בקומה העליונה. שערו פרוע, שחור־כחול באפלולית. הוא לא לובש שום דבר, רק חיוך קטן ומשועשע שהוא מעקם בזווית פיו.
הוא יורד אליה במדרגות. האור משתקף בקעקוע שעל מפרק ידו שתאריך חקוק בו, היום שלדבריו ידע שהוא אוהב אותה: אביב 2003. ג’ן מביטה בגופו. רק כמה משערות החזה הכהות שלו הלבינו בשנה החולפת, הארבעים ושלוש לחייו. “היית עסוקה?” הוא מצביע על הדלעת.
“כולם הכינו דלעת,” מסבירה ג’ן ברפיון. “כל השכנים.”
“למי אכפת?” הוא אומר. כמה אופייני לקלי.
“טוד לא חזר.”
“אצלו זו תחילת הערב,” הוא אומר. מבטא וֶלשי רך בקושי ניתן לזיהוי במילה ה־ע־רב, כאילו הבל פיו מתגלגל על רכס הרים. “הוא לא אמור לחזור באחת?”
זה דו־שיח אופייני להם. ג’ן מגלה דאגה רבה וקלי — מועטה מדי. בדיוק כשהיא חושבת על כך, הוא מסתובב והנה הוא: התחת המושלם־מושלם שהיא אוהבת כבר כמעט עשרים שנה. היא שולחת את מבטה אל הרחוב, מחפשת את טוד, ואז חוזרת אל קלי.
“השכנים רואים עכשיו את התחת שלך,” היא אומרת.
“הם יחשבו שזו עוד דלעת,” הוא אומר ושנינותו מהירה וחדה כמו חיתוך הסכין. עקיצות. המטבע העובר לסוחר שלהם מאז ומתמיד. “באה למיטה? אני לא מאמין שסיימתי עם מרילוֹקס,” הוא מוסיף ומתמתח. הוא משפץ רצפת אריחים ויקטוריאנית במרילוקס רואד כל השבוע. קלי עובד שם לבדו, בדיוק כפי שהוא אוהב. הוא מאזין לפודקסטים ברצף, כמעט בלי לראות אף אחד. מסובך ומעט לא מסופק — זה קלי.
“בטח,” היא אומרת. “עוד מעט. אני רק רוצה לדעת שהוא חוזר הביתה בשלום.”
“הוא יגיע בכל רגע, עם קבב ביד.” קלי מנופף בידו. “את מחכה לצ’יפס?”
“תפסיק,” ג’ן אומרת בחיוך.
קלי קורץ ופורש למיטה.
ג’ן מסתובבת ללא מטרה בבית. היא חושבת על תיק שיש לה בעבודה, זוג מתגרש שמתווכח בעיקר על סט של צלחות חרסינה, אבל לאמיתו של דבר, על בגידה. היא לא הייתה צריכה לקבל אותו על עצמה, יש לה כבר למעלה משלוש מאות תיקים. אבל גברת וישאר הסתכלה על ג’ן באותה פגישה ראשונה ואמרה, “אם אצטרך לתת לו את הצלחות האלה, אאבד כל דבר שאני אוהבת,” וג’ן לא הצליחה לומר לא. היא הצטערה שאכפת לה כל כך — מזרים שמתגרשים, משכנים, מדלעת מחורבנת — אבל זה המצב.
היא מכינה תה ולוקחת אותו בחזרה לחלון, ממשיכה את ליל השימורים שלה. היא תחכה כמה שיידרש. שני שלבי ההורות — שנות הינקות והשנים שבהן הם כמעט מבוגרים — תחומים על ידי היעדר שעות שינה, אם כי מסיבות שונות.
הם קנו את הבית הזה בגלל החלון שנמצא בדיוק במרכז ביתם בן שלוש הקומות. “נשקיף ממנו כמו מלכים,” אמרה ג’ן וקלי צחק.
היא מביטה אל הערפל של אוקטובר, והנה טוד, ברחוב בחוץ, סוף־סוף. ג’ן רואה אותו בדיוק כאשר שעון החורף נכנס לפעולה והטלפון שלה עובר מ-01:59 ל-01:00. היא מסתירה חיוך: בזכות השעון שזז אחורנית, הוא לא מאחר. זה טוד — בעיניו הלהטוט הלשוני והסמנטי שיסייע לו להתווכח על שעת החזרה הביתה חשוב יותר מהסיבה להגבלה.
הוא רץ ברחוב. כולו עור ועצמות, נדמה שהוא אף פעם לא עולה במשקל. ברכיו בולטות בזוויות בג’ינס שלו תוך כדי הליכה. הערפל בחוץ חסר צבע, העצים והמדרכה שחורים, האוויר לבן ושקוף. עולם בגוני אפור.
הרחוב שלהם — פאתי קרוסבי, מרסיסייד — אינו מואר. קלי התקין מנורה בסגנון נרניה מחוץ לביתם. הוא הפתיע אותה איתה, ברזל מחושל, יקרה. אין לה מושג איך היה לו כסף לשלם עליה. היא נוקשת בכל פעם שיש בחוץ תנועה.
אבל — רגע. טוד ראה משהו. הוא עומד מלכת, מצמצם את עיניו. ג’ן עוקבת אחרי מבטו ואז גם היא רואה את זה: דמות ממהרת לאורך הרחוב מהצד השני. הוא מבוגר מטוד, מבוגר בהרבה. היא יודעת לפי הגוף, לפי התנועות. ג’ן שמה לב לדברים כאלה. מאז ומתמיד. זה מה שהופך אותה לעורכת דין מצוינת.
היא מניחה כף יד חמה על הזגוגית הקרה של החלון.
משהו לא בסדר. משהו עומד לקרות. ג’ן בטוחה בכך, בלי שתוכל לנקוב במילה המדויקת. אינסטינקט שמוֹרה על סכנה, כמו שהיא מרגישה ליד זיקוקים ופסי רכבת ושולי צוקים. המחשבות מתרוצצות במוחה כמו נקישת מצלמה, זו אחר זו אחר זו.
היא מניחה את הספל על אדן החלון, קוראת לקלי ואז יורדת במהירות במדרגות שתיים־שתיים, שטיח הפסים מחוספס תחת רגליה היחפות. היא נועלת נעליים ואז עוצרת לרגע כשידה על ידית המתכת של דלת הכניסה.
מה — מה התחושה הזאת? היא לא מצליחה להסביר.
האם זה דז’ה וו? היא כמעט ולא מרגישה דברים כאלה. היא ממצמצת והתחושה איננה, זניחה כמו עשן. מה גרם לה? ידה על ידית הנחושת? המנורה הצהובה שדולקת בחוץ? לא, היא לא מצליחה להיזכר. התחושה נעלמה.
“מה?” שואל קלי ומופיע מאחוריה, קושר חלוק אפור סביב מותניו.
“טוד — הוא — הוא בחוץ שם עם… מישהו.”
הם יוצאים במהירות. צינת הסתיו מקררת את עורה מייד. ג’ן רצה לעבר טוד והזר. אבל לפני שהיא מבינה בכלל מה קורה, קלי צועק: “עצור!”
טוד רץ, ותוך שניות חזית המעיל של הזר נמצאת באחיזתו. הוא מתקרב אליו, כתפיו משוכות קדימה, גוף צמוד לגוף. הזר מושיט יד לכיס.
קלי רץ אליהם ונראה מבוהל, עיניו נעות שמאלה וימינה, אנה ואנה לאורך הרחוב. “טוד, לא!” הוא קורא.
ואז ג’ן רואה את הסכין.
האדרנלין מחדד את ראייתה כשהיא רואה את זה קורה. דקירה מהירה וברורה. ואז הכול מאט מאוד: תנועת הזרוע שנמשכת אחורה, הבגדים שעומדים בפרץ ואז שחרור הסכין. שתי נוצות לבנות מגיחות עם הסכין, מרחפות ללא מטרה באוויר הקפוא כמו פתיתי שלג.
ג’ן מביטה כשהדם מתחיל להישפך, כמויות אדירות של דם. היא כנראה כורעת ברך עכשיו, כי היא נעשית מודעת לאבני השביל הקטנות שחוצבות חריצים בברכיה. היא מערסלת אותו, פותחת את המעיל, מרגישה את חום הדם שנשפך על ידיה, בין אצבעותיה, לאורך מפרקי ידיה.
היא פותחת את החולצה שלו. פלג גופו העליון מוצף. שלושת הפצעים בצורת חריצים קטנים מופיעים ונעלמים — היא מרגישה כאילו היא מנסה לראות את קרקעיתו של אגם אדום. היא קפאה לחלוטין.
“לא!” קולה צרוד ורטוב כשהיא צורחת.
“ג’ן,” אומר קלי בצרידות.
יש המון דם. היא משכיבה אותו בשביל הגישה שלה ורוכנת, מסתכלת בזהירות. היא מקווה שהיא טועה, אבל היא בטוחה, לרגע בלבד, שהוא כבר לא כאן יותר. משהו בהיטל האור של המנורה הצהובה אינו כשורה.
הלילה אפוף שקט מוחלט, ואחרי פרק זמן שאורך ודאי כמה דקות היא ממצמצת בהלם ואז מרימה את עיניה אל בנה.
קלי הרחיק את טוד מהקורבן וזרועותיו כרוכות סביבו. גבו של קלי מופנה אליה, טוד עומד מולה, מביט אליה מלמעלה מעבר לכתפו של אביו בפנים חתומות. הוא שומט את הסכין. היא מצלצלת כמו פעמון כנסייה כשהמתכת הולמת במדרכה הקפואה. הוא מנגב את פניו בידו ומשאיר מריחה של דם.
ג’ן מביטה בפניו. אולי הוא מתחרט, אולי לא. קשה לה לקבוע. ג’ן מצליחה לפענח כמעט הכול, אבל אף פעם לא את טוד.
אין עדיין תגובות