אם עד עכשיו, בששת הכרכים הראשונים של "בחיי", הצלחתי איכשהו לשמור פה ושם על שמי הטוב, נראה לי שעכשיו, בכרך […]
א.
אלמן שכזה
16.1.2008
אחרי ארבעים ושש שנות נישואים התאלמנתי. ביום ההלוויה, כשהצטופפנו מסביב לקבר בכרמי יוסף, קראתי הספד שכתבתי בבוקר. כמה שבועות מאוחר יותר פרסמתי אותו בעיתון ‘הלמדווניקים’ של תלמידי המחזור שלי בגימנסיה הרצליה. עשיתי זאת כדי למלא את העלון המשווע תמיד לחומר, וגם כדי שבנות הכיתה או ההכשרה (בייחוד עמליה – שם בדוי) תדענה שאני כבר פנוי.
22.1.2008
שבעת ימי האבל חלפו בחטף. כל החברים והידידים שהשמועה הגיעה לאוזניהם באו לנחם אותי ולהשתתף בצערי. לא נעים לי לספר, אבל אני חייב להודות שמזמן לא חגגתי שבוע עליז כל כך. באו כאלה שלא ראיתי אותם שנים וכאלה שלא ידעתי מי הם. המשותף לכולם היה פרצוף עטוי הבעת סבל עמוק, שהתחלף לחיוך רחב אחרי החיבוק הראשון. הסיפורים קלחו והזיכרונות בקעו מכל עבר. לראשונים שבאו היה נחמד כל כך ומעניין, עד ששכחו ללכת ולפנות מקום לעטויי צער חדשים. עד מהרה התחלקו הבאים לשתי קבוצות שהתרכזו בשני חדרים, הצעירים שבאו לנחם את שלושת היתומים תפסו את חדרו של ימי בן הזקונים (עדנה ואורי הגדולים יותר כבר לא גרו בביתי), והבוגרים שבאו אליי הצטופפו עימי בסלון.
אף פעם לא ידעתי שיש בארץ כל כך הרבה אלמנות וגרושות. באו כל חברות הילדות של אשתי וכמעט כל הידידות שבמשך חיי היה לי איתן שיג ושיח. רק עמליה, שחגגה כבר שלוש שנות אלמנות, לא באה. דווקא היא, שלקחה אותי לשלושה ימי בילויים ברומא ולימדה אותי כל מיני דברים חדשים שלא הכרתי, לא מצאה לנכון לבוא לנחם אותי. גם מילי לא באה, אבל עימה הספקתי להיפגש בצוהרי יום הבשורה, ושנינו החלטנו שיהיה בטוח יותר אם לא תבוא אליי בשבוע הקרוב, כי הרי אחרי תום השבעה נוכל להיפגש לעיתים מזומנות יותר ואפילו לא נפחד ללכת יחד לקולנוע. מי שכן באה הייתה תמר רובננקו (תמי), המורה יפת הרגליים מנתניה. היא לא באה לבד, היה לה כבר חבר חדש, גרוש גם הוא, ישב לצידה כל הזמן ורק נתן לה לדבר. הודות לו תמי ואני מתראים עכשיו לעיתים רחוקות יותר, וזה נוח לשנינו.
אורח שעשה לי כבוד רב והפתיע אותי כשהטריח את עצמו לבוא היה הסמג”ד שלי בפלמח, האלוף שייקה גביש. הוא בא עם מנכ”ל בית הפלמח זאב לכיש, ואני התרגשתי מאוד. מי שהתרגשה לא פחות ממני הייתה אחותי אביגיל, שהיא, יחד עם אביבה אחותי הקטנה, היו איתי כל ימי השבעה וקיבלו על עצמן לחלוק עימי את הפניית האוזן הקשבת לדברי המנחמים. אביגיל למדה עם שייקה גביש באותה כיתה בבית חינוך בצפון. שניהם היו כבר מעל גיל שמונים ואת החיבוקים שלא העזו לשתף ביניהם בימי בית הספר, החזירו לעצמם בשבעה על מות אשתי. עד מהרה ישבתי לצידם ושמעתי אותם אומרים שהגיע הזמן לערוך כנס כיתתי. שייקה התלהב מאוד וזאב לכיש הציע שהכנס יהיה באולם הגדול של בית הפלמח. אחרי שפתרו את שאלת המיקום התחילו למנות את מי כדאי להזמין לכנס ומי יזמין את מי.
שאלה אביגיל: “איפה צבי זיבל?”
אמר שייקה: “נהרג במבצע חורב מעל ניצנה, היה בטייסת של הפלמח. גם יונה לוין היה בפלמח, נהרג עם הל”ה. מה עם שלמה כץ?”
אמרה אביגיל: “הוא היה בשיירות לירושלים, אבל מת סתם מסרטן לפני עשרים שנה. שמעת על גדעון מנלי?”
“כן, הוא היה מנהל מחלקה בבית חולים בנהריה ונהרג כשאחד החולים התרגז וירה בו. מי שחיה עוד זאת חנה קליימן, אבל יש לה אלצהיימר. גם מרים ליבוביץ עוד חיה, אבל בדמנציה. לא מדברת ולא מכירה אף אחד, אבל אולי תשמח לבוא.”
ככה עברו על שמות כל תלמידי הכיתה עד שהגיעו למסקנה שהם היחידים שיוכלו לבוא לכנס. כששמעתי את זה אמרתי: “יופי, אז בואו נערוך את הכנס כאן ועכשיו, למה לדחות? אביבה תביאי כיבוד!”
מי שעודדה אותי באותו שבוע תנחומים עליז הייתה בתי עדנה, שעזרה לי לקבל את פני המנחמים ולהקל עליי באותם מקרים שבהם לא זכרתי את שם הבאים. עם תום השבוע היא הציעה שתישאר לגור אצלי עם בתה מיכל, ותוכל על ידי כך לצוד שתי ציפורים במכה אחת. גם לבשל לי אוכל וגם להקל על מיכל, שתגור עכשיו יותר קרוב לגימנסיה ולא תצטרך להחליף שני אוטובוסים בדרכה ללימודים. מיכל למדה כבר בכיתה י”ב והצליחה לעבור בשלום מכיתה לכיתה, אף שהשיעורים שיעממו אותה והיא לא התביישה לדלג על כמה ימי לימודים בכל שבוע. כשיעצתי לה שתשב ליד התלמידים המחוננים, וכך תצליח לעבור את הבחינות (כמו שאני עשיתי כשישבתי ליד חנוך שכטר), אמרה שבנושא הזה יש לה בעיה כי התלמידים הנחשלים ממהרים לתפוס מקום לצידה ולא נעים לה להרחיק אותם.
מיכל, שירשה מאביה את חריפותו השכלית, הייתה שואלת אותי כבר מילדות שאלות שלא ידעתי מה לענות עליהן. כשהייתה בת שבע שאלה אותי אם אני וסבתא עוד עושים את זה. הייתי המום כי לא האמנתי שילדה בכתה ב’ יודעת מה שאני בקושי ידעתי בגיל בר המצווה. ליתר ביטחון שאלתי אותה למה היא מתכוונת.
אמרה לי: “אתה יודע. אם אתה וסבתא עוד עושים המ… במיטה.”
עכשיו הבנתי שהיא מתכוונת למה שחשבתי שהיא מתכוונת, אבל לא ידעתי מה לענות, כי אם אגיד לה שאנחנו עושים, אשקר, ואם אגיד שלא, היא תתייחס אליי בזלזול. כדי לצאת בכבוד מהבעיה אמרתי לה שקודם תגיד לי מה היא חושבת.
היא לא חשבה הרבה ואמרה: “אני חושבת שאתה כן, אבל סבתא כבר לא.”
תשובה יותר מדויקת לא יכלה להיות, אבל חשבתי שזה לא יהיה חינוכי אם אאשר אותה. כשראתה שאני ממלא את פי מים, לא ויתרה ואמרה: “עוד לא ענית לי.”
בדלית ברירה, החלטתי להגיד רק את מחצית האמת ואמרתי בקול רפה: “כן.”
למשמע התשובה היא עוותה את פניה ואמרה: “פיכס…”
מאז לא דיברנו על הנושא במשך כעשר שנים, עד שעברה לגור אצלי עם עדנה וקיבלה את חדר הילדים. עכשיו אני הייתי זה ששאל אותה אם עשתה כבר את זה. היא לא שאלה למה אני מתכוון וענתה ישר שעוד לא, כי בשביל הפעם הראשונה היא רוצה למצוא מישהו ראוי ולא סתם איזה מתלמד בגילה. איזו נכדה חכמה יש לי. אימי הייתה מתפוצצת אם הייתה יודעת על איזה נושאים אני מדבר עם הנינה שלה.
אין עדיין תגובות