מאפייה קטנה מול הנמל

פרק 1

שנים אחר כך, כשכבר היתה זקנה ורחוקה קילומטרים רבים משם, התקשתה פולי להסביר איך ייתכן שככה הם חיו אז. כשבימים מסוימים היה אפשר לחצות אל היבשת במכונית, אבל בימים אחרים הם נאלצו לקחת את הסירה. לפעמים הם היו מנותקים המון זמן ואיש לא ידע מתי בדיוק זה יקרה או איך. הרי לוחות הגאות והשפל ניטרו את הגאות והשפל, לא את מזג האוויר.

"אבל זה לא היה נורא?" נהגה ג'ודית לשאול. "לדעת שאתם מנותקים?"

ופולי היתה חושבת על נצנוץ השמש על המים, כשהם לא היו בשפל, איך האור היה משתנה, והמים זוהרים בוורוד, באדום ובסגול על רקע השקיעה ממערב, וכך היא ידעה שיום נוסף עומד לחלוף והיא לא הולכת לשום מקום.

"אני חייבת לומר שלא," היא היתה עונה. "זה היה מקסים. היה צריך רק להתחפר, להתמסר לזה. רק את ויתר האנשים בעיירה. לוודא שהכול כשורה, ואם היה חשמל זה היה נחמד, אבל אם לא, טוב נו, גם עם זה הסתדרנו. היה אפשר לראות את הנרות זוהרים בחלונות הקטנים. היה בזה משהו חמים."

"זה נשמע כמו מלפני איזה מאה שנה."

פולי חייכה. "אני יודעת. אבל זה לא היה כל כך מזמן, בעצם… בהרגשה שלי זה ממש כלום. אם את נוטעת את הלב שלך באיזשהו מקום, הוא תמיד איתך.

"אבל ברור שכל זה בא בשלב הרבה יותר מאוחר. בהתחלה זה באמת היה נורא."

2014

פולי דפדפה בניירות בתיקייה הנוצצת שקיבלה, שעל כריכתה, מלפנים, תמונה של מגדלור. היא אמרה לעצמה שזאת תמונה יפה. היא השתדלה בכל מאודה להסתכל על חצי הכוס המלאה.

ושני האנשים בחדר היו נחמדים. נחמדים יותר מכפי שהם היו צריכים להיות. בעצם, כל כך נחמדים עד שהיא התחילה להרגיש רע יותר, משום מה. היא לא כעסה או התרעמה, אלא הצטערה.

הם ישבו בחדר הפנימי של משרד קטן בן שני חדרים בתחנת הרכבת המשופצת שהיא וכריס התגאו בה כל כך. היא היתה קטנה ומקסימה, ובחדר החיצוני, שפעם היה חדר ההמתנה, היתה אח קטנה שלא עבדה.

עכשיו שני החדרים היו בבלגן: תיקיות מפוזרות, מחשבים שהזיזו לפה ולשם, ניירות זרוקים בכל מקום. האנשים הנחמדים מאוד מהבנק סקרו הכול בסבלנות. כריס ישב בחמיצות ונראה כמו ילד בן חמש שלקחו לו את הצעצוע האהוב עליו. פולי כרכרה סביבם וניסתה לעזור, ומדי פעם בפעם הוא נעץ בה מבט עוקצני, והיא ידעה שפירושו, "למה את עוזרת לאנשים האלה שמנסים להרוס אותנו?" היא אמרה לעצמה שהוא צודק, ובכל זאת לא יכלה לעצור את עצמה.

אחר כך התחוור לה שהבנק העסיק את האנשים האלה וביקש שיהיו נחמדים בדיוק מהסיבה הזאת: כדי לעודד שיתוף פעולה, להימנע מעימות, לעצור ויכוחים. זה העציב אותה, גם בשבילה וגם בשביל כריס, והיא היתה עצובה גם בשביל האנשים הנחמדים, שעבודתם היומיומית היתה לצפות באומללותם של אחרים. זאת לא היתה אשמתם. כריס כמובן חשב שזאת אשמתם.

"טוב," אמר המבוגר מבין השניים, שחבש טורבן והרכיב משקפיים קטנים על קצה אפו. "בדרך כלל הליכים של פשיטת רגל מתקיימים לפני שמגיעים לבית המשפט. אתם לא חייבים ללכת שניכם. רק אחד המנהלים צריך להיות שם."

פולי העוותה את פניה כששמעה את המילים "פשיטת רגל". זה נשמע סופי כל כך, רציני כל כך. משהו שקורה לכוכבי פופ מטופשים ולכל מיני מפורסמים. לא לאנשים חרוצים כמוהם.

כריס נחר בלגלוג. "לכי על זה," אמר לפולי. "את אוהבת את כל ההתעסקויות האלה."

הצעיר מבין השניים הביט בכריס בחמלה. "אנחנו מבינים שזה קשה מאוד."

"מבינים?" אמר כריס. "פשטת פעם את הרגל?"

פולי הגניבה מבט אל המגדלור היפה, אבל הוא כבר לא עשה עליה את אותו רושם. היא ניסתה לחשוב על משהו אחר. היא מצאה את עצמה מביטה בציורים המקסימים של כריס שהם תלו על הקירות כשעברו לכאן, שבע שנים לפני כן, כששניהם היו באמצע שנות העשרים לחייהם ומלאים באופטימיות בנוגע לעתידה של חברת העיצוב הגרפי שהקימו. ההתחלה היתה טובה, עם כמה מהלקוחות של כריס מהעבודה הקודמת שלו. פולי עבדה בלי הפסקה בצד הניהולי של העסק, יצרה קשרים חדשים, דאגה ללא הרף לנטוורקינג, מכרה לעסקים בכל פלימות, שבה הם גרו, ואפילו באֶקְסֶטֶר ובטְרוּרוֹ.

הם השקיעו בדירה בבניין חדש בפלימות, קו ראשון למים, מינימליסטית ומודרנית מאוד, והלכו לכל המסעדות והברים הנכונים כדי להיראות ולעשות עסקים. וזה עבד – לזמן מה. הם הרגישו מוצלחים ומצליחים ואהבו לומר שיש להם עסק משלהם. אבל אז בא המשבר הכלכלי של 2008, ובאו טכנולוגיות חדשות שבאמצעותן היה קל מאי־פעם לעבד ולשנות תמונות, ליצור גרפיקה בכוחות עצמך. חברות התחילו לקצץ בעבודות שהוציאו החוצה, בפרסום ובפרילנסרים ולהעמיס עוד ועוד על העובדים שלהן, וכמו שכריס אמר, העיצוב הגרפי מתגלגל במורד מדרון חלקלק נורא. הוא לא נעלם מהעולם. פשוט לא הם עשו אותו.

פולי עבדה מבוקר עד לילה. היא לא הפסיקה להגיש הצעות, לסגור עבודות, לתת הנחות. היא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להשיג לקוחות בשביל החצי השני והמוכשר שלה. כריס, לעומת זאת, נסוג לתוך עצמו לחלוטין, האשים את העולם על שאינו רוצה את יצירותיו הנפלאות ואת גופניו המעוצבים. הוא נהיה קודר והפסיק לתקשר, ופולי ניסתה לאזן אותו בגישה חיובית. היה די קשה להמשיך ככה.

פולי לא היתה מוכנה להודות בכך בשום פנים ואופן, בקושי הודתה בכך בפני עצמה, אבל היא חשה הקלה כשהיום הזה הגיע לבסוף. הוא הגיע זמן רב אחרי שהיא התחילה להפציר בפני כריס לסגור את העסק ולמצוא עבודה כשכיר, והוא האשים אותה בחוסר נאמנות וברקימת מזימות נגדו. הכול היה לא נעים, נורא. מביש כל כך, למרות שהמון אנשים שהם היו שותים איתם במרכז האופנתי של פלימות עברו אותו דבר בעצמם, או לפחות הכירו מישהו שעבר אותו דבר. אמא של פולי לא הבינה בכלל. היא ראתה בזה משהו ששקול לכלא. הם עמדו למכור את הבית, להתחיל מחדש. אבל עכשיו, כשמר גרדנר ומר באסי מהבנק היו כאן, נראה שלפחות משהו עומד להסתדר, שמשהו זז. השנתיים האחרונות היו נוראות ומדכדכות כל כך, מקצועית ואישית. בפועל הם הקפיאו את מערכת היחסים שלהם. הם היו כמו שני אנשים שנכפה עליהם להיות שותפים לדירה. פולי היתה סחוטה.

היא הביטה בכריס. בפניו נחרשו קמטים חדשים, שהיא לא הבחינה בהם עד עכשיו. היא הבינה שעבר לא מעט זמן מאז שהתבוננה בו. לקראת הסוף היתה לה תחושה שאם היא אפילו תציץ בו כשהוא חוזר מהמשרד, יהיה בהצצה הזאת גוון של האשמה. היא תמיד יצאה ראשונה, והוא נשאר לעבור על ההזמנות החדשות שלהם שוב ושוב ושוב, כאילו הפרפקציוניזם ישנה את הבלתי נמנע, ולכן היא פשוט השפילה מבט.

מה שמוזר הוא שאילו רק החיים האישיים שלהם היו מתפרקים, כל מי שהם מכירים היה שופע חמלה ועזרה, עצות טובות ומילים מרגיעות. אבל עסק שכושל… אנשים פחדו לומר משהו. כולם שמרו על מרחק ולא חיטטו יותר מדי, אפילו קֵרֶנְזָה האמיצה, החברה הכי טובה של פולי.

אולי מפני שהפחד – מִדלוּת, מאובדן החיים שעבדו בשבילם כל כך קשה – היה עמוק מדי, חזק מדי. כולם חשבו שמצבם עלול להיות מידבק. אולי כי אנשים פשוט לא הבינו. אולי כי היא וכריס העמידו פנים במשך יותר מדי זמן שהם מצליחים: שמרו על חזות עליזה; הגישו את הכרטיס שלהם בארוחות עם חברים במסעדות ועצרו את הנשימה כשהוא עבר; הכינו מתנות בעבודת יד לימי הולדת – תודה לאל שפולי ידעה לאפות, זה היה מועיל; נאחזו במאזדה היוקרתית מדי שלהם, אם כי ברור שעכשיו לא תהיה ברירה אלא להיפטר ממנה. לפולי לא היה אכפת מהמכונית. היה אכפת לה מכריס. או שפעם היה אכפת לה. בשנה האחרונה היא כבר לא ראתה את כריס שהכירה. הגבר המתוק והמצחיק, שהיה ביישן ומגושם כל כך כשהיו יחד, ואז נפתח ופרח כשהקים חברת עיצוב גרפי משלו. היא תמכה בו לאורך כל הדרך. הם היו צוות. היא גם הוכיחה את זה במעשים ובאה לעבוד בעסק. השקיעה בו את החסכונות שלה (לא נשאר שם הרבה אחרי המשכנתה), נלחמה בלי הפסקה על לקוחות בכל דרך אפשרית, הקסימה אותם ורדפה אחריהם והתישה את עצמה.

ההתמסרות שלה לעסק רק החמירה את המצב, כמובן. כשהוא חזר סוף־סוף הביתה אחרי אותו לילה גורלי באביב הקר, הקפוא, שנראה בכלל כמו התמשכות אינסופית של החורף, כשהוא התיישב והיא הביטה בו, באמת הביטה בו, והוא אמר בפנים קודרות, "זה נגמר."

עיתונים מקומיים נסגרו בזה אחר זה, ולכן הם לא היו זקוקים לפרסומות, ואם הם לא היו זקוקים לפרסומות, הם גם לא היו זקוקים לעימוד ולגרפיקה… ועסקים כבר לא ממש היו צריכים פליירים, ואם כן הם עיצבו אותם בעצמם בעזרת תוכנות חינמיות ברשת והדפיסו אותם בבית. כולם היו עכשיו מעצבים גרפיים, וגם צלמים, וגם כל דבר אחר שכריס היה כל כך טוב בו פעם ועשה בהמון הקפדה ורצינות. העולם הוא שהשתנה. באותה מידה כריס היה יכול למכור ביפרים או קלטות.

הם לא שכבו כבר חודשים, ולא פעם התעוררה פולי לפנות בוקר ומצאה אותו שוכב ער במיטה לידה ומחשב חישובים נואשים בראשו, או סתם מניח לאומללות ולחרדה לבעבע בתוכו. והיא ניסתה למצוא את המילים המתאימות שירגיעו אותו, אבל אף פעם לא הצליחה.

"לא, זה לא הכיוון," הוא נבח על כל אחת מהצעותיה לכיוונים חדשים, מהזמנות לחתונה ועד לספרי מחזור לבתי ספר. או, "זה חסר טעם." הוא נעשה יותר ויותר קשה, עד שכבר היה כמעט בלתי נסבל לעבוד יחד, ומכיוון שהוא לא אהב אף אחד מהרעיונות שלה בשביל העסק ומכיוון שבקושי נכנסו הזמנות, לפולי היו פחות ופחות דברים לעשות. היא הניחה לו להתארגן לפניה בבוקר כדי שיוכל לצאת לריצה. הוא אמר שרק ככה הוא מצליח לשחרר את הלחץ, והיא היתה נושכת שפתיים כדי לא להזכיר לו שבכל פעם שהיא העלתה איזושהי הצעה מהסוג הזה – הליכה, טיול עד לנמל, פיקניק, דברים שלא עולים שום דבר – הוא השתלח בה ואמר שזה לא יעזור ושאין לו כוח.

פולי ניסתה לשכנע אותו ללכת לרופא המשפחה, אבל גם זה היה בזבוז זמן. הוא פשוט לא הסכים להודות שיש בעיה – איתו, איתם, עם שום דבר. כאילו זאת סתם תקופה קשה והכול יסתדר בסוף. ואז הוא תפס אותה גולשת באתר של הצעות עבודה והכול התפוצץ. עוצמת הריב שלהם באותו ערב כמעט מוטטה את הקירות. הכול יצא החוצה: הסכומים שהוא לווה, החוּמרה האמיתית של המצב, שאותה הוא הסתיר ממנה. היא בהתה בו בפה פעור.

אחרי שבוע – שבוע של שתיקה מייסרת – הוא שמט את עצמו על כיסא והישיר מבט אל פולי.

"זה נגמר."

ועכשיו הם מצאו את עצמם בין הריסות העסק שלהם עם מר גרדנר ומר באסי הנחמדים, וכל תוכנית וחלום ורוד שהם רקחו בימים שבהם היה להם נדמה שאין שום דבר שהם לא יוכלו לעשות… כל נייר שהיא צפתה בו חותם עליו בזמן כשהם פתחו את השמפניה, כשהם חנכו את שולחן העבודה במשרד הקטן המקסים, כשהם הביטו מאוהבים במודעה שלהם בדפי זהב… הכול נגוז בעולם שלא אכפת לו כמה קשה הם עובדים וכמה הם רוצים את זה, או מאף אחת מהקלישאות האחרות ששומעים בתוכניות ריאליטי, שבעצם אין להן שום קשר לאופן שבו החיים מתנהלים באמת. זה נגמר. ושום תמונה של מגדלור, יפה ככל שתהיה, לא תשנה את זה.

פרק 2

"אז הנה מה שיש לי," אמרה פולי כשצעדה בעיר וניסתה לברוח מהרוח האביבית הקרה. היא רצתה נואשות להכין את עצמה לבאות ולזכור את הדברים הטובים. היא היתה בדרך לפגוש את החברה הכי טובה שלה ולא רצתה להגיע בדמעות.

"אני בריאה. אין לי שום בעיה גופנית, חוץ מהקרסול המרגיז שהתעקם כשרקדתי בבר ההוא, וזה הגיע לי. גם שכלית אני במצב תקין לגמרי. הפסדתי את הכסף שלי בעסק, אבל אנשים מפסידים יותר מזה כל הזמן. לא חוויתי אסונות טבע. כולם במשפחה בריאים. מרגיזים, אבל בריאים. מערכת היחסים שלי… אנשים עוברים דברים קשים יותר. קשים הרבה יותר. אנחנו אפילו לא צריכים להתגרש -״

"מה את עושה?" שאלה קרנזה בקול רם. למרות שהלכה בצעדים עדינים על עקבים גבוהים ממש, היא עדיין הלכה מהר יותר מפולי בנעלי אולסטאר והדביקה אותה בדרכה הביתה מעבודתה כיועצת ניהולית. "השפתיים שלך זזות. התחרפנת סופית? כי את יודעת…"

"מה?"

"אולי גם זאת אסטרטגיה. קצבת נכות?"

"קרנזה!" אמרה פולי. "את נוראית. ואם את באמת רוצה לדעת, ניסיתי להזכיר לעצמי את כל הדברים הטובים שיש לי בחיים. הגעתי ל'אנחנו אפילו לא צריכים להתגרש'…"

קרנזה עשתה פרצוף שכנראה היה מביע ספק, לולא דחפה לפנים שלה כל כך הרבה בוטוקס עד שלעתים היה קשה לדעת מה בדיוק היא מרגישה. למרבה המזל, היא נהגה להסביר מיד את תחושותיה בקול רם מאוד.

"די, נו, את רצינית? מה עוד יש לך? שתי זרועות, שתי רגליים?"

"חשבתי שמטרת הפגישה היא לעודד אותי."

קרנזה הרימה שקית מקרקשת מחנות יין.

"זאת בהחלט המטרה. קדימה, אז מה עוד הזכרת לעצמך, מעבר לזה שאין לך בית, אין לך עבודה וכל הדברים האלה."

הן עצרו מחוץ לבית המתוקתק של קרנזה. צמד עצי תפוז צמחו בעציצים משני צדי הדלת האדומה המבריקה עם מקוש הפליז.

"פתאום אני לא בטוחה שמתחשק לי להיכנס," אמרה פולי, אבל היא לא התכוונה לזה. קרנזה היתה כזאת: היא תמיד התעמתה עם החיים ישירות. פולי ידעה שגם היא היתה צריכה לנהוג כך בשנה האחרונה, בזמן שהעסק התרסק וכריס התכנס בתוך עצמו. היא התייעצה עם קרנזה בעניינים מקצועיים רק פעם אחת, לפני שנים, אחרי שהן שתו קצת במסיבת חג המולד, וקרנזה אמרה לה שהם לוקחים סיכון והתחננה בפניה לא להתייעץ איתה שוב. פולי שכנעה את עצמה שפתיחה של כל עסק היא סיכון, והן לא דיברו על זה מאז.

"אבל כבר באת, ואני לא הולכת לאכול את הפרינגלס האלה לבד," אמרה קרנזה בחביבות ושלפה מחזיק מפתחות מתוצרת טיפאני.

"את אף פעם לא אוכלת את הפרינגלס," רטנה פולי. "את מגישה אותם ואז אומרת, 'אוי, אכלתי ארוחת צהריים עצומה שהמצאתי, בבקשה תאכלי אַת אֶת הפרינגלס, אני לא משאירה אותם אצלי, הם יהיו בארון עד שיעבור התאריך.' ואגב, זה לא משהו שהתוקף שלו פג, אף פעם."

"טוב, אם תישארי, תוכלי לשלוף אותם אחד־אחד מהגליל כמו שאת רוצה, במקום לטרוף אותם כמו חולדה מורעבת."

לפני שפולי הספיקה לענות, קרנזה הרימה ידיים.

"פשוט תישני פה הלילה."

"טוב," אמרה פולי.

פולי עצמה עיניים כשאמרה את זה, אבל זה היה שם, בניירת שהציגו לפניהם מר גרדנר ומר באסי: הבנק ייקח מהם את הדירה. כשהיא סיפרה לאמא שלה, היא הגיבה כאילו פולי מכרה את הילד שלא היה לה. לכן היא ניסתה לא לומר לאמא שלה שום דבר שהיא לא ממש חייבת.

"אז אני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה."

"חצי הכוס המלאה של החיים כחסרת בית?"

"סתמי. אני פשוט אצטרך למצוא דירה משלי."

קרנזה ניסתה לקמט את המצח, ואז הביטה בשכבת פירורי הפרינגלס העדינה שפולי השאירה על הספה הדנית המעוצבת שלה.

"משלך?"

פולי נשכה את השפתיים. "אנחנו לא נפרדים. פשוט… אני לא חושבת שאם נהיה דחוסים יחד בדירה שכורה קטנה…"

היא נשמה עמוק ולגמה לגימה ארוכה מהיין.

"הוא אמר שהוא רוצה לחזור לאמא שלו לתקופה. עד ש… עד שנתארגן על החיים שלנו, כן? ואז נבין איך ממשיכים."

פולי השתדלה מאוד להעמיד פנים שזאת תוצאה של תהליך קבלת החלטות שקול והגיוני, ולא של ריב סוער ופנים חמוצות.

"נראה לי ש… שיהיה טוב, לעשות שינוי קטן."

קרנזה הנהנה בהבנה.

"אין לי כלום, בעצם, עד שהדירה תימכר. אם נקבל עליה מחיר יותר טוב ממה שאנחנו מצפים, אולי נצליח לכסות את החובות, אבל…"

"אבל את לא אופטימית?"

"עם המזל שלי בתקופה הזאת," אמרה פולי, "אני בטח אקבל קצת כסף, וכשאני אצא איתו מהבנק, יפגע בי ברק ויבעיר אותו. ואז ייפול עלי פסנתר ויפיל אותי לתוך חור ביוב."

קרנזה טפחה בעידוד על כף ידה.

"מה שלום כריס?"

פולי משכה בכתפיה. "בערך אותו דבר. הם היו נחמדים מאוד, האנשים מהבנק. כאילו, מתחשבים."

"איזו עבודה נוראית."

"זאת עבודה," אמרה פולי. "וזה משהו שמרשים אותי מאוד בשלב הזה."

"את מחפשת?"

"כן," אמרה פולי. "אבל יש לי יותר מדי כישורים ואני גם זקנה מדי לכל עבודה שקיימת בעולם כרגע. חוץ מזה, אני מקבלת את הרושם שאף אחד לא משלם יותר משכורת לעובדים מתחילים. אה, ואני גם ממש צריכה כתובת."

קרנזה אמרה מיד, "את יודעת שאת יכולה לגור כאן."

פולי הביטה סביבה במאורת הרווקות המצוחצחת. קרנזה יכלה להשיג כל גבר שרצתה הודות לגוף חטוב מאוד, לבגדים יוקרתיים ולגישה מתנשאת להפליא – אבל מעולם לא עניין אותה להשתקע עם מישהו. היא כמו חתולה מיוחסת, חשבה פולי בעצב, ואילו היא, פולי, כמו כלב גדול, ידידותי ומטונף. אולי ספרינגר ספניאל, כי יש לה שיער אדמוני כהה ארוך ותווי פנים קטנים.

"אני מעדיפה לישון בפח כדי לא לחלוק איתך דירה שוב ולסכן את החברות שלנו."

"היה כיף לגור יחד!" אמרה קרנזה.

"לא נכון!" אמרה פולי. "את יצאת בכל סוף שבוע עם כל מיני מגעילים קולניים עם סירות, ואף פעם לא שטפת כלים!"

"דבר ראשון, הזמנתי אותך לבוא איתנו בכל סוף שבוע."

"ולא באתי כי כולם היו דוחים."

קרנזה משכה בכתפיה.

"ודבר שני, אף פעם לא עשיתי כלים כי אף פעם לא אכלתי שום דבר. את פיזרת קמח ושמרים בכל מקום."

האפייה עדיין היתה התחביב של פולי. קרנזה האמינה שפחמימות הן רעל וחשבה שהיא אלרגית לגלוטן. מדהים שהן היו חברות כל כך טובות.

"ובכל זאת, אין סיכוי," אמרה פולי בעצב. "מצד שני, אני ממש לא חושבת שאני מסוגלת לעבור לגור עם ילדים בני עשרים ומשהו ולהעמיד פנים שאני אחת מהם."

מלאו לה שלושים ושתיים השנה. היא שאלה את עצמה לרגע אם אחד היתרונות של פשיטת רגל הוא שזה תירוץ טוב להפסיק לקנות מתנות לחתונה או להטבלה למאה אחוז מהאנשים שהיא מכירה.

קרנזה חייכה. "את לגמרי תסתדרי עם הילדים. תצאי למועדונים."

"שאלוהים יעזור לי."

"תישארי איתם ערה כל הלילה ותדברי על משמעות החיים עם שאכטה ביד."

"שאלוהים יהרוג אותי."

"תצאי לקמפינג ולפסטיבלים."

"תעשי לי טובה," אמרה פולי. "אני מיואשת פה ואת זורה לי מלח על הפצעים. זורה, זורה, זורה. המממ. מלח."

קרנזה הושיטה לה את גליל הפרינגלס בבוז מתורגל.

"כמו שאמרתי, את מוזמנת לגור פה."

"על ספה שעלתה טריליון דולר בדירת שני חדרים לזמן בלתי מוגבל?" אמרה פולי. "תודה, את חמודה שהצעת, אבל אני אחפש משהו באינטרנט. בשבילי, בשביל עצמי. זה יהיה… מעולה."

קרנזה ופולי ישבו בדממה מול הלפטופ. פולי גללה את רשימת הדירות שעמדו בתקציב שקבע לה הבנק. זה לא נראה מבטיח. היא התרשמה שמחירי השכירות השתגעו. זה היה נורא.

"זה בגודל של ארון," אמרה קרנזה מדי פעם. "בזאת אין חלונות. למה הם צילמו תמונה של קיר עם כתמים? איך הקיר שממול נראה? אני מכירה את הרחוב הזה כי יצאתי עם פרמדיק. זה אזור הבקבוקים, אל תעברי לשם. אנשים מקבלים שם בקבוקים בראש."

"אין שום דבר," אמרה פולי בבהלה. בעצם, לא היה לה מושג שהמשכנתה שלהם נמוכה כל כך ומחירי השכירות גבוהים כל כך. "כלום."

"מה לגבי 'דירת שותפים למנהלים'?"

"הן יקרות נורא, וצריך לשלם על טלוויזיה בכבלים, והשותף הוא בטח איזה יצור עם משקולות בחדר."

ככל שהיא גללה, היא נהייתה מודאגת יותר. היא לא היתה בטוחה עד כמה היא מוכנה להוריד את הסטנדרטים שלה, אבל ככל שחשבה על זה יותר, היא הבינה שהיא חייבת לגור לבד. היא השתדלה להחזיק את עצמה כשדיברה עם קרנזה ועם כריס ועם אמא שלה, אבל משהו נורא קרה לה, והוא לא ייעלם מהחיים שלה בזמן הקרוב. היה מייאש, טרגי אפילו, לדמיין את עצמה בוכה בשקט בערב, כשבסלון יש כל מיני צעירים שמתכננים לצאת למסיבה. היא היתה חייבת להתרחק, להתאושש. לא היתה לה שום כוונה להתחיל בבת אחת להתלבש כאילו היא צעירה בעשר שנים ולדבר על להקות בנים. או לחזור לאמא שלה, שאוהבת אותה ותעשה הכול למענה, אבל מן הסתם גם תיאנח בלי הפסקה ותחקור אותה בעצב על כריס ותדבר על נכדים של חברות ו… לא. מערכת היחסים שלהן היתה סבירה, אבל היא לא חשבה שהיא תשרוד דבר כזה.

אז מה לעשות?