החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גן-עדן: יש מקום כזה

מאת:
מאנגלית: ארי גרינברג | הוצאה: | 2014-06 | 130 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

"התיאורים הכנים, הפשוטים והתמימים של ילד קטן שהיה בגן עדן ירגשו אותך. הם מרתקים ומשכנעים. כדאי לך לקרוא את הספר הזה. אם אתה מתכוון להגיע לגן עדן, ספר זה יעורר בך השראה. אם עוד לא התכוננת להגיע לגן עדן, הרשה לילד הקטן שבספר להדריך אותך. כמו שקולטון אמר: 'גן עדן: יש מקום כזה.'" דון פייפר, דרשן ומחבר ספרותי, ארה"ב.

"היו הרבה סיפורים על חוויות מהעולם הבא שלא קראתי פשוט משום שלא ידעתי אם אני יכול לסמוך על המחבר. אבל קראתי את הספר הזה מתחילתו ועד סופו ובקושי יכולתי להניח אותו. למה? מפני שאני מכיר את המחבר ואני מאמין לו. טוד בורפו נותן לנו מתנה נהדרת: הוא ובנו מרימים את המסך וחושפים בפנינו את גן עדן ומאפשרים לנו לטעום טעימה קטנה ממה שמחכה לנו בצד השני." ד"ר אוורט פייפר, נשיא אוניברסיטה במדינת אוקלהומה, ארצות הברית.

"זהו ספר יפה וכתוב היטב שמספר על חווית סף המוות של קולטון, ילד מחוסר הכרה בן ארבע. חקרתי יותר מאלף ושש מאות מקרים של חוויות סף המוות וגיליתי שילדים בגיל צעיר מאוד ומחוסרי הכרה עשויים לחוות חווייה כזאת, אבל נדמה לי שקולטון עבר חוויה דרמטית ויוצאת דופן שמשפיעה על מאמינים באשר הם." ד"ר ג'פרי לונג, מייסד הקרן האמריקאית לחקר חוויות של סף המוות.

"הספר גן עדן: יש מקום כזה, הוא ספר נפלא. הוא מסביר שוב כמה חשובה האמונה בחיינו, בין שאנחנו ילדים ובין שמבוגרים." ד"ר טימותי פ' או'הולרן – הרופא המנתח של קולטון בּוּרפּוֹ.

מקט: 001-2270-002
מסת"ב: 978-965-7677-03-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א

במוזיאון החרקים

המסע המשפחתי שבו התחיל הסיוט שלנו היה אמור להיות חגיגה. בתחילת מארס 2003 הייתי מתוכנן לנסוע לגרילי שבקולורדו, לישיבה של הוועדה האזורית של ארגון הקהילות שלנו. באוגוסט בשנה שלפני כן עברנו דרך חתחתים אמתית, שבעה חודשים של פציעה וחולי, שכללו רגל שבורה לרסיסים, שני ניתוחים וחשש לסרטן. חשבונות הבנק שלנו התרוקנו כליל. משכורתי הקטנה כרועה קהילה לא נפגעה, אבל נשענו בעיקר על העסק הקטן שניהלנו לשערי חניה. הבעיות הרפואיות שלנו גבו מאתנו מחיר כבד.

בפברואר היה נדמה שכל זה מאחורינו. מאחר שהייתי צריך לנסוע בכל מקרה, החלטנו להפוך את הנסיעה למעין נקודת ציון משפחתית – ליהנות קצת, להתרענן ולהתחדש ברוח ולצאת מחדש לדרך בכוחות רעננים.

סוניה שמעה על מקום נחמד לילדים ביציאה מדנוור שנקרא 'ביתן הפרפר', גן חיות לחסרי חוליות שנפתח ב-1995. זהו פרויקט חינוכי שנועד ללמד בני אדם על פלאי עולם החרקים ועל יצורים מימיים החיים במפרצונים סלעיים לאורך החופים. היום מקדם את פני הילדים פסל ססגוני וגבוה בדמות גמל שלמה הניצב מחוץ לשער הגן, אבל ב-2003 החרק הענקי עוד לא היה קיים. מבחינה חיצונית המבנה הנמוך והמרוחק כחמש-עשרה דקות ממרכז דנוור לא היווה מוקד משיכה לילדים, אבל בפנים חיכה להם עולם פלאי, במיוחד לילדים בגילם של קולטון וקאסי.

המקום הראשון שבו עצרנו היה אולם החרקים, חדר ענקי עם מכלי זכוכית גדולים מלאים בחרקים ובזוחלים, החל בחיפושיות, דרך מקקים וכלה בעכבישים. אחד המוצגים – מגדל הטרנטולות – משך את קאסי ואת קולטון כמו מגנט. מכל הזכוכית הגדול הזה היה כמו בפרסומת – בית גידול לעכבישים בעלי רגליים עבות ופרווניות היכולים להקסים או להחריד.

קאסי וקולטון טיפסו לפי התור על סולם מתקפל בעל שלושה שלבים, כדי להתבונן בדיירי החלק העליון של מגדל הטרנטולה. באחד המכלים רבצה בפינה טרנטולה מקסיקנית בלונדינית, שהשלט תיאר אותה כבעלת שריון המכוסה בשער בצבע חיוור "יפהפה." בבית גידול אחר הייתה טרנטולה בצבע אדום-שחור מהודו. אחד היצורים המפחידים היה "טרנטולת השלד", שכונה כך בגלל רגליו השחורות שהיו מוקפות מעין טבעות לבנות, דבר שקצת שיווה לו מראה של תשליל תצלום רנטגן. לאחר מכן שמענו שעכביש טרנטולת השלד היה מרדן לא-קטן: פעם הוא איכשהו ארגן בריחה מהכלא, פלש למכל הקרוב אליו ואכל את שכנו לארוחת צהריים.

כשחיכה קולטון לראות איך העכביש הנוכל נראה מקרוב, הוא העיף בי מבט מחויך שחימם את לבי. יכולתי לחוש את שרירי העורף משתחררים, ואיפשהו בתוכי נפתח שסתום לחץ, מעין מקבילה רגשית לאנחה ארוכה. לראשונה זה כמה חודשים הרגשתי שאני פשוט יכול ליהנות ממשפחתי.

"וואו, תראה את זה!" אמרה קאסי והצביעה על אחד מבתי הגידול. בתי בת השש הייתה מעט גבוהה לגילה וחריפת שכל כמו תער, תכונה שקיבלה מאמה. קאסי הצביעה על השלט שבו היה כתוב: "גלית אוכל העופות… הנקבות עשויות להגיע לאורך של יותר מעשרים ושמונה סנטימטרים."

אורך המוצג שבמכל היה כחמישה-עשר סנטימטרים בלבד, אבל עוביו היה כפרק כף היד של קולטון. הוא בהה מבעד לזכוכית בעיניים פקוחות. הסתכלתי וראיתי את סוניה מחמיצה פנים.

אני משער שאחד המתנדבים בגן החיות ראה גם הוא את ארשת פניה, משום שהוא מיהר לבוא להגנת אוכלי העופות. "גלית בא מדרום אמריקה," הוא סיפר בטון ידידותי וחינוכי, כאומר: הם אינם מגעילים כמו שאתם חושבים. "הטרנטולות מצפון אמריקה ומדרומה רגועות מאוד. אתם אפילו יכולים להחזיק את זו ששם." אמר והצביע על מתנדב שהחזיק בכף ידו טרנטולה קטנה יותר והראה אותה מקרוב לקבוצה של ילדים.

קאסי מיהרה לצדו השני של החדר כדי לראות על מה המהומה ואתה סוניה, קולטון ואני, האחרון בתור. פינת החדר עוצבה כך שנראתה כמו בקתה מבמבוק, והשומר הציג בה את הכוכב הבלתי-מעורער של מוזיאון הזוחלים – העכבישה רוזי, טרנטולה פרוקת רגליים מדרום אמריקה, שצבע שיערה ורוד, שגודל גופה כגודל שזיף, ורגליה בעובי של עפרונות ואורכן כחמישה-עשר סנטימטרים. אבל היתרון הגדול ביותר של רוזי מזווית הראייה הילדים היה שמי שהיה לו אומץ להחזיק אותה ביד, אפילו לשנייה אחת, זכה במדבקה מהשומר.

אם יש לך ילדים קטנים, אתה ודאי יודע שיש פעמים שהם מעדיפים לקבל מדבקה טובה מחופן מזומנים, והמדבקה הזאת הייתה משהו מיוחד: לבנה ובעלת חותמת צהובה בצורת טרנטולה ועליה כתוב: "החזקתי את רוזי!"

זו לא הייתה סתם מדבקה; זה היה עיטור האומץ!

קאסי רכנה מעל ידו של השומר. קולטון הביט לעברי בעיניו הכחולות הפקוחות לרווחה. "אפשר מדבקה, אבא?"

"צריך להחזיק את רוזי בידיים כדי לקבל מדבקה, חבר."

בגיל הזה לקולטון הייתה צורת דיבור מקסימה: קצת רצינית, קצת קצרת נשימה ומלאת פליאה. הוא היה ילד פיקח שראה את החיים בשחור-לבן. החיים היו כיף (לגו) או לא-כיף (ברבי). הוא אהב אוכל (סטייק) או שנא אוכל (שעועית ירוקה). היו בחורים טובים או היו בחורים רעים, והצעצועים החביבים עליו היו הדמויות החיוביות מסרטי הפעולה. גיבורי-על היו חשובים מאוד בעיניו. הוא לקח את ספיידרמן, את באטמן ואת באז-שנות-אור לכל מקום שאליו הלך. כך, בין שהוא היה תקוע במושב האחורי של המכונית, בחדר המתנה או על הרצפה בקהילה, הוא היה תמיד יכול ליצור סצנות שבהן הבחורים הטובים הצילו את העולם. במשחק היו בדרך כלל חרבות, כלי הנשק החביב עליו לגירוש הרשע. בבית הוא היה יכול להיות גיבור-העל בעצמו. פעמים רבות נכנסתי הביתה ומצאתי את קולטון חמוש מכף רגל ועד ראש, חרב צעצוע תלויה על כל אחד משני צדי חגורתו והוא אוחז חרב בכל אחת מידיו: "אני משחק בזורו, אבא! בא לך לשחק?"

עכשיו קולטון נעץ מבט בעכביש שבכף ידו של השומר, ולי היה נראה כאילו הוא מייחל שתהיה לו שם חרב, לפחות כתמיכה מורלית. ניסיתי לדמיין כמה ענקי נראה העכביש בידיים של ילד קטן שגובהו היה מטר ועשרים בקושי. הבן שלנו היה כולו בן – ילד מחוספס שלא חשש מנמלים וחיפושיות ושאר זוחלים. אבל אף לא אחד מהיצורים האלה היה גדול כמו הפרצוף שלו ובעל שער כמעט באורך שלו.

קאסי הזדקפה וחייכה לסוניה. "אני אחזיק אותה, אימא, אני יכולה להחזיק את רוזי?"

"בסדר, אבל חכי לתורך." אמרה סוניה.

קאסי נכנסה לתור ונעמדה מאחורי שני ילדים אחרים. עיניו של קולטון לא משו מרוזי. קודם ילד ולאחר מכן ילדה החזיקו בעכביש העצום וכל אחד מהם קיבל מהשומר את המדבקה המיוחלת. הנה, הגיע רגע האמת של קאסי. קולטון נצמד לרגליי, קרוב מספיק כדי לראות את אחותו, ובה בעת הוא היה דרוך ונצמד אל ברכיי. קאסי הושיטה את כף ידה, וכולנו צפינו בסקרנות וראינו איך רוזי מרימה רגל שעירה אחת בכל פעם ורצה על הגשר שנוצר בין יד מבוגרת ליד צעירה, מידו של השומר לידה של קאסי, וחזרה לידיו של השומר.

"עשית את זה!" אמר השומר, וסוניה ואני מחאנו כפיים וקראנו קריאות עידוד. "מצוין!" ואז נעמד השומר, קילף מדבקה לבנה-צהובה מגליל גדול ונתן אותה לקאסי.

זה, כמובן, הפך את המצב לגרוע יותר בעבור קולטון, שלא רק שאחותו גנבה את ההצגה, אלא הוא היה הילד היחיד במשפחת בורפו שאין לו מדבקה. הוא נעץ מבט ארוך בפרס של קאסי וכשהוא הסתכל שוב על רוזי ראיתי שהוא מנסה להיאבק בפחד שלו. בסופו של דבר הוא כיווץ את שפתיו, גרר את מבטו מרוזי והסתכל בי פעם נוספת. "אני לא רוצה להחזיק אותה."

"בסדר," אמרתי.

"אבל אני יכול לקבל מדבקה?"

"לא, הדרך היחידה לקבל מדבקה היא להחזיק את רוזי. קאסי עשתה את זה. אתה יכול לעשות את זה אם אתה רוצה. רוצה לנסות? לשנייה אחת?"

קולטון הסתכל שוב בעכביש, ואז באחותו, ומבעד לעיניו ראיתי את גלגלי המוח שלו עובדים: קאסי עשתה את זה ולא נעקצה.

ואז הוא הניע את ראשו בתקיפות מצד לצד: לא. "אבל אני רוצה מדבקה!" הוא התעקש. באותו זמן קולטון היה בן ארבע פחות חודשיים – והוא ידע היטב לעמוד על שלו.

"הדרך היחידה לקבל מדבקה היא להחזיק את רוזי," אמרה סוניה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה להחזיק אותה?"

קולטון תפס את ידה של סוניה וניסה לגרור אותה מהשומר. "לא. אני רוצה ללכת לראות את כוכב הים."

אתה בטוח?" שאלה סוניה.

קולטון נענע בראשו לשלילה וצעד במרץ אל עבר דלת היציאה של אולם הזוחלים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גן-עדן: יש מקום כזה”