החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אפיזודה בימי טרור

מאת:
מצרפתית: אביבה ברק־הומי | הוצאה: | נובמבר 2023 | 80 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

"אפיזודה בימי טרור" הוא סיפור היסטורי המתרחש למחרת 21 בינואר 1793, יום בלתי נשכח בהיסטוריה הצרפתית: היום שבו המלך לואי ה־16 הוצא להורג.
הפחד שלט בכול. ערכי יסוד, כגון אמון בין אנשים ונדיבות לב פסו מן העולם. המלך הוצא להורג ונערפו גם ראשיהם של אצילים מונרכיסטים, של כמרים נאמנים לכנסייה — וגם של מתנגדי המהפכה או מי שהואשמו בכך.
התליין עבד שעות נוספות. פריז דיממה.
בסמטה אפלולית נטושה צעדה אישה לבושה כנזירה. היא הרגישה שמישהו עוקב אחריה, החישה את צעדיה, הגיעה מפוחדת ליעדה וקיבלה חבילה קטנה. הגבר האלמוני שעקב אחריה המתין באפלה…
אלה הם ימים של טרור, של פחד, של הלשנות, של מעקבים ובגידות — מאפיינים של כל משטר טוטליטרי רודני באשר הוא…
זוהי תמציתו של סיפור המתח הזה, שעניינו ההתנהגות האנושית בתקופה של טרור, כלומר של לחצים על־אנושיים, של פחדים וחרדות קיומיות, ושל הניגוד בין יצר ההישרדות וחובת המוסר, האצילות ונדיבות הלב, רגשות הרוחשים עדיין בליבם של בני אדם גם אם הם סמויים מן העין.
גם כאן מתגלה גדולתו של בלזק כמי שאין שני לו בהבנת מורכבותו של טבע האדם על כל הניגודים שהוא מכיל: התליין בא לבקש כפרה על הוצאתו להורג של הקורבן. הסיפורים "אפיזודה בימי טרור" ו"ארוחת ערב אינטימית" כלולים בתוך "סצנות מהחיים הפוליטיים" בתוך "הקומדיה האנושית" מאת אונורה דה בלזק. ר"מ

מקט: 4-644-1150
"אפיזודה בימי טרור" הוא סיפור היסטורי המתרחש למחרת 21 בינואר 1793, יום בלתי נשכח בהיסטוריה הצרפתית: היום שבו המלך לואי […]

ב־22 בינואר 1793, בשמונה בערב לערך, ירדה גברת זקנה, בפריז, ברחוב התלול המסתיים לפני כנסיית סן־לוֹרָן, בפוֹבּוּר סן מַרְטֵן. שלג רב ירד במשך היום וצעדיה נשמעו אך בקושי. הרחובות היו שוממים. החשש הטבעי למדי שהשרה השקט גבר בשל הטרור שתחתיו נאנקה אז צרפת; לכן הגברת הזקנה עדיין לא פגשה איש; ראייתה המוחלשת זה זמן רב לא אפשרה לה להבחין במרחק, לאור הפנסים, בכמה עוברי אורח מפוזרים כצללים על הדרך הרחבה של פובור זה. היא הלכה לבדה בדרך השוממה, באומץ, כאילו גילה הוא קמע העשוי לשמור עליה מכל פגע. כאשר הגיעה לקצה רחוב המתים, נדמה היה לה שהיא שומעת צעד כבד ותקיף של גבר שהולך אחריה. היא העלתה בדעתה שאינה שומעת רעש זה בפעם הראשונה; היא נבהלה מכך שעקבו אחריה וניסתה לצעוד מהר יותר ולהגיע אל חנות מוארת היטב, מקווה שתוכל לאמת באור את החשדות שאחזו בה. מייד כשנמצאה בקרן האור האנכית שנשלחה מן החנות, סובבה בבת אחת את ראשה, וראתה־לא־ראתה צורת אנוש בערפל; חיזיון לא ברור זה הספיק לה, היא נרעדה רגע קט תחת כובד האימה שהשתלטה עליה, כי לא פקפקה עוד שהאלמוני ליווה אותה למן הצעד הראשון שעשתה מחוץ לביתה, והרצון לחמוק מפני מרגל נסך בה כוחות. לא מסוגלת לחשוב בהיגיון, הכפילה צעד, כאילו יש ביכולתה להימלט מגבר זריז ממנה בהכרח. לאחר שרצה דקות אחדות, הגיעה לחנותו של קונדיטור, נכנסה פנימה וצנחה, יותר משהתיישבה, על כיסא מונח מול הדלפק. ברגע שהפעילה את צלצול בריח הדלת, נשאה את עיניה אישה צעירה, עסוקה ברקמה, זיהתה מבעד לריבועי השִׁמְשָׁה את השכמייה עתיקת האופנה העשויה משי סגול, שהאישה הזקנה הייתה עטופה בה, ומיהרה לפתוח מגירה כמו כדי לקחת משם דבר־מה שהיה עליה למסור לה. לא זו בלבד שהמחווה ומראיה של האישה הצעירה הביעו רצון להיפטר במהירות מן האלמונית, כאילו היא מסוג האנשים שאין רואים אותם בשמחה, והבעה של חוסר סבלנות הצטיירה על פניה בראותה שהמגירה ריקה; אזי, מבלי להביט בגברת הזקנה יצאה בחיפזון מעם הדלפק, הלכה אל אחורי החנות וקראה לבעלה, שהופיע לפתע פתאום.

“איפה שַׂמת…?” שאלה אותו בנימה של סודיות, מצביעה בקריצת עין על הגברת הזקנה ומבלי שסיימה את המשפט.

אף כי האופה לא יכול היה לראות אלא את כומתת המשי הגדולה השחורה המוקפת בקשרים של סרטים סגולים, ששימשה כיסוי ראש לאלמונית, הוא נעלם לאחר ששילח באשתו מבט שאמר כמדומה: “את באמת חושבת שאשאיר את זה בדלפק שלך?…”

נדהמת מן השתיקה וחוסר התנועה של האישה הזקנה, שבה אליה בעלת החנות; ובראותה אותה, נתקפה בדחף של חמלה או אולי גם של סקרנות. אף כי צבע פניה של האישה היה חיוור מטבעו כמו צבעה של ברייה שמתמסרת לסיגופים סמויים, קל היה לזהות שהתרגשות אך זה פרשה עליהם חיוורון יוצא מגדר הרגיל. כיסוי הראש היה מונח באופן שהסתיר את שערה, ודאי לבן מפאת גילה; כי ניקיונו של צווארון שמלתה העיד שהיא אינה מפודרת. חיסרון זה של קישוט הטביע בפניה מעין חומרה דתית. תווי פניה היו רציניים וגאים. לפנים, נוהגיהם והרגליהם של בני טובים היו כה שונים מאלה של בני המעמדות האחרים, שאפשר היה לנחש בנקל אם אדם נמנה עם האצולה. לכן הייתה האישה הצעירה משוכנעת שהאלמונית היא ‘מי שהייתה’, שנמנתה עם אנשי חצר המלך.

“גברתי?…” אמרה לה באי־רצון ובכבוד בשכחה כי תואר זה היה פסול.

האישה הזקנה לא ענתה. היא נעצה את עיניה בחלון הראווה של החנות, כאילו חפץ מבעית היה מצויר עליו.

“מה יש לך, אזרחית?” שאל בעל המקום, ששב והופיע מייד.

האזרח הקונדיטור חילץ את הגברת מהזייתהּ והגיש לה קופסת קרטון קטנה עטופה בנייר כחול.

“שום דבר, שום דבר, ידידי,” ענתה היא בקול רך.

היא נשאה את עיניה אל האופה, כמו כדי לשלוח אליו מבט של הודיה; אך משראתה לראשו כומתה אדומה, נפלטה צעקה מפיה.

“אהה!… בגדתם בי?…”

האישה הצעירה ובעלה נענו במחווה של אימה, שהעלתה סומק בפני האלמונית, אם על שחשדה בהם ואם מהנאה.

“סלחו לי,” אמרה ברוך ילדותי. ואז, שלפה לואי זהב מכיסה, והגישה אותו לאופה: “הנה המחיר המוסכם,” הוסיפה ואמרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אפיזודה בימי טרור”