החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אוסטין, טקסס

מאת:
מאיסלנדית: שי סנדיק ושירלי לוי | הוצאה: | 2021 | 160 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

17.50

רכשו ספר זה:

"אם חיי היו סרט מרגש, הייתי יושבת בתנוחת לוטוס מול הפטיפון בכל הזדמנות ומרחפת בעולם של מוזיקה קלאסית ושל רגשות נעלים. ערב אחד היה נכנס דרך הדלת בחור עדין ואמנותי – ההפך גמור מהמקובל אצל בחורים באותה תקופה – ומתאהב בבחורה שליד הדלפק, שהיא חובבת אמנות נלהבת. היינו מתאהבים ובונים יחד חיים בעלי משמעות.
במקום זאת, שכבתי עם בעל הקיוסק."
חמש נשים ברייקיאוויק, כל אחת מהן בשלב אחר בחייה ובמצב חברתי אחר, אבל לכולן מכנה משותף: כמו כולנו, הן קצת אבודות ומחפשות קשר אמיתי – הבנה, ידידות, ומי יודע? אולי אפילו אהבה.
בחמשת הסיפורים שבאסופה אוסטין, טקסס טווה גוד'רון אווה מינרוודוטיר ברגישות ייחודית ובסגנון כתיבה יוצא דופן קשת ססגונית של דמויות בלתי נשכחות.

מקט: 4-1494-14
"אם חיי היו סרט מרגש, הייתי יושבת בתנוחת לוטוס מול הפטיפון בכל הזדמנות ומרחפת בעולם של מוזיקה קלאסית ושל רגשות […]

עממית

בתחילת יוני התמלאתי צער עמוק כשפרחי שן־הארי הפכו לפלומות כדורי כותנה. הרגשתי שהסתיו הגיע שלא בעיתו, בתחילת הקיץ, ולקחתי את זה אישית – כאילו כמוהו, גם שערי האפיר שלא בעיתו. הזרעים המרופדים כותנה מזכירים לי את הדורות הקודמים. של אמא, של סבתא ושל סבתא־רבתא – אם כי לאף אחת מהן לא היה שיער לבן. אמא וסבתא־רבתא מתו לפני שהספיקו להאפיר די הצורך, וסבתי האריכה את זוהר עלומיה בכך שצבעה את שערה.

כילדה וכנערה הופתעתי בכל קיץ למראה כדורי הכותנה שהציפו אותי בצער עמוק ובלתי ניתן להסבר. אי אפשר לזרז את הקיץ שיסתיים מייד עם תחילתו. סטפן אומר שההתחלה אינה אלא סוף שטרם הבשיל. אני מבינה. אבל לדעתי לפעמים הסוף יכול להיות בוסר קצת יותר זמן.

 

אני זוכרת את השנה שבה הפסקתי לאפשר לתהפוכות להתגנב אליי כך מאחורי גבי, ולקראת סוף חודש מאי התחלתי להישמר מפני פרחי שן־הארי. מוקדם יותר באביב מצאתי את השערה הלבנה הראשונה בראשי, תלשתי אותה ונשאתי אותה למרפסת השלווה בדירת הגג ששכרתי בלוֹיגֶוֶוגוּר, והנחתי לה לרחף מעבר למעקה המגודר והחלוד שלמטה, אל המשתנה הציבורית, שהייתה פעם החצר האחורית, ולנוח רופפת על שיח התְמָכָה או להיתלות על פרחי החומעה המבצבצים מתוך עליהם. באנחה כבדה הנחתי לרוח לשאת עימה את משאלותיי הנחשקות ביותר על פאר, כבוד, יופי ואהבה.

בדיוק אז פגשתי גבר, הוֹגְני קראו לו, שסיים זה עתה את לימודי הרפואה. הוא לא יצא לי מהראש. ליבי היה כדור פורח שהרים את עקביי מהאדמה.

העננים התפזרו מפני השמש והנחתי את ידיי על הגג המכוסה ברזל כדי להרגיש את חום הברזל החלוד, בזמן שהשמש קפחה על צווארי ועל גבי. הזמיר התיישב על החלק הגבוה של הגג והתבוננו זה בעיניו של זה לרגע. אחר כך חזרתי פנימה, לקחתי תפוח מהקערה שעל שולחן המטבח ושכבתי על המיטה הלא־מוצעת עם התפוח ביד אחת והטלפון ביד האחרת. סבא התקשר בזמן שהייתי בחוץ, במרפסת.

לכל הרוחות, ההודעה במשיבון שלך דוחה, שמעתי את קולו בתא הקולי לפני שניתק.

הקלדתי במחשב הודעה שהוקלטה ישירות במענה הקולי. הייתי צריכה לבחור היטב את המילים, כי המחשב קורא איסלנדית לפי כללי ההגייה באנגלית. קול עמוק, גברי ומתכתי אמר: הגעתם לתא קולי של גוּתרידוּר. אמנוי אינו זמין כת. נא השירו הודעה אחרי צפצוף.

ההודעה מסבא תפסה אותי לא מוכנה. הוא לא התלונן בדרך כלל. חשבתי שזה יצחיק ויבדר אותו – שאפשרתי לטכנולוגיה לשרת אותי בצורה כזאת.

הערצתי את סבא שלי. עדות למורת רוח מצידו הייתה קצת כמו סוף העולם. כשהייתי ילדה הוא עודד אותי לרכוב על אופניי, להעז לדבר בלי לחשוב מי עלול להיפגע ממני. הוא הבין שאני צריכה דחיפות עידוד כדי שלא אהפוך לעקרת בית או למוֹנת שעועית בטקס הקונפירמציה. הוא התייחס לתפקידו ברצינות. הוא ביקש שישלחו אותי אליו כל סוף שבוע שני כדי להוריד מעליי את העול. הוא דיבר עם אמא שלי בחומרה כשחשב שהיא מסתמכת עליי יותר מדי. תסמכי עליי, שמעתי אותו פעם אומר לה: אני אבא שלך. אני אעזור לך. וכך הוא עשה – בתקופות עמוסות. פעם אחת הוא עבר לגור אצלנו למשך שבועיים אחרי שאמא עברה ניתוח כריתת צוואר הרחם. הוא דאג לאחי אוֹרְני והכין לי לבית הספר אוכל שתמיד הכנתי בעצמי. אבל בדרך כלל הוא נעדר למשך שבועות וחודשים רבים. הוא היה חופשי.

התקשרתי אליו בחזרה אבל הקו היה תפוס.

אל מי צלצלת, סבא? מלמלתי לעצמי. אתה מדבר עם אלוהים?

סבא האמין בניסים ולא התבייש לספר על הפעם הראשונה שבה השיג משהו בעזרת תפילה מעומק הלב. זה קרה כשהיה ילד ויצא עם אחיו לדיג בסירה. הם יצאו אל ים רגוע ונעים, אף כי היה מעונן. אבל השמים התמזגו עם האדמה והעננים הקיפו אותם, וכבר לא היה להם מושג באיזה כיוון נמצא החוף. סבא התחנן בליבו לאלוהים שיציל אותם, ובן־רגע הערפל נבקע והם הצליחו לראות את החוף. סבא השתמש במילה מנהרה או בור. לרגע נוצרה מנהרה באפלה – וזה הספיק. הם חתרו בכל הכוח ולבסוף הגיעו עם הסירה אל החוף, שם עמדה אִמם. חשבתי שסביר יותר להניח שהיא פערה בור בערפל מתוך ייאוש, מאשר שסבא עצמו יצר זאת תוך כדי כריעת ברך ברטיבות וברפש של הדגים בסירה, אבל מה אני מבינה?

סבא שלי סיפר לי את זה לעיתים קרובות כל כך, שבכל פעם ששמעתי את קולו, ראיתי מולי את דמותה של סבתא־רבתא שלי עומדת רטובה מדמעות על החוף. תמונה זו שלה נשזרה בדמותו של סבא. לכן, לא היה זה רק סבא שביטא סלידה מהתא הקולי, אלא גם סבתא־רבתא שלי.

הייתה בי תחושה של בושה ושל נזיפה, אבל לא של אשמה. העובדה שיש לי זמן לשחק במשיבון שלי בשעה שסבתא־רבתא שלי עמדה בוכייה על החוף היא לא בהכרח אשמתי.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.