"אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מאושרים!" כך נפתחת היצירה – דליקה, תוססת, חופשייה ומלאת תשוקה, כפי שרק גבריאל […]
לפני הצלצול השלישי, כשהמסך עדיין מורד והאורות באולם דולקים, נשמע מירכתי הבמה קול ריסוק של צלחות המתנפצות על הרצפה. זה לא הרס כאוטי, אלא דווקא שיטתי, ובמידת מה עליז, אבל אין ספק שהמניע הוא זעם שאין לו תקנה.
בתום ההרס המסך עולה על במה חשוכה.
לילה. גרסיאלה מציתה גפרור בחשכה כדי להדליק סיגריה, ופעולתה נותנת את האות להארה איטית של הבמה: זה חדר שינה של עשירים, מרוהט ברהיטים מודרניים מעטים, בטעם טוב. יש בו מתלה בגדים עתיק שיישאר על הבמה לאורך כל המחזה, ותלויים עליו כמה מהבגדים שגרסיאלה תלבש במהלך המונולוג שלה.
התפאורה הבסיסית היא חלל פשוט, שאפשר לערוך בו שינויי מקום וזמן לפי מצבי רוחה של הדמות היחידה. היא תבצע את השינויים הדרושים בעצמה, תוך כדי דיבור. במקרים אחדים יעלה לבמה באפלולית משרת דומם, כדי לערוך כמה מהשינויים.
בקצה הימני של הבמה, בכורסה אנגלית, בחליפה כהה, פניו מוסתרות מאחורי העיתון שהוא מעמיד פנים שהוא קורא, יושב הבעל הדומם. זוהי בובה.
בסצנות השונות יהיו אגרטלים וקנקני מים, וגם קופסאות גפרורים וחפיסות סיגריות או תיבות סיגריות. גבריאלה תשתה כרצונה. היא תצית את הסיגריות מתוך דחף בלתי נשלט, ותכבה אותן כמעט מייד במאפרות הסמוכות. יותר משזה הרגל, זהו טיק שהבמאי יכוון לפי המוסכמות הדרמטיות.
המחזה מתרחש בקאריביים, בעיר שיש בה שלושים וחמש מעלות בצל ותשעים אחוזי לחות, ב־3 באוגוסט 1978 לפנות בוקר, אחרי שגבריאלה ובעלה חוזרים מארוחת ערב לא רשמית. היא לובשת שמלה פשוטה, אופיינית לאזורים חמים, ועונדת תכשיטים יום־יומיים. החיוורון וסערת הנפש ניכרים בה למרות האיפור הכבד, אבל היא שומרת על שליטה מיומנת של מי שנמצאת כבר מעבר לייאוש.
גרסיאלה:
אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מאושרים!
משליכה את תיק היד שלה על אחת הכורסאות, מרימה מהרצפה את עיתון הערב, מדפדפת בו במהירות וזורקת אותו ליד התיק. מסירה את התכשיטים ומניחה אותם על שולחן הקפה.
רק אלוהים גבר יכול לתת לי תגלית כזו במתנה לכבוד חתונת הכסף שלנו. ואני עוד צריכה להודות לו על זה שהוא נתן לי כל מה שצריך כדי ליהנות מהטיפשות שלי, יום אחר יום, במשך עשרים וחמש שנים מזעזעות. הכול, אפילו בן דון ז’ואן, עצלן ובן זונה בדיוק כמו אבא שלו.
מתיישבת לעשן, חולצת נעליים ושוקעת במחשבות עמוקות, ואז, בזמזום חדגוני ומתוח של צרעה צורמנית, מחדשת את שרשרת התוכחות הבלתי נגמרת:
מה חשבת, שנבטל ברגע האחרון את המסיבה המדוברת של השנה, כדי שאני אצא המנוולת בסיפור ואתה תרחץ במי ורדים? חה־חה. הקורבן הנצחי! אבל בינתיים אתה לא מוכן לענות לי, לא מוכן לדבר איתי על הבעיות כמו אנשים מתורבתים, לא מוכן להסתכל לי בעיניים.
הפסקה ארוכה.
בסדר. גם שתיקה היא תשובה. מצידי תישאר ככה לנצח נצחים, כי אותי אתה דווקא הולך לשמוע ועוד איך.
מוחצת את הסיגריה במאפרה בלי רחמים, ומתחילה להתפשט לאט־לאט, בלי לקטוע את המונולוג.
כיוון שהשמלה מכופתרת מאחור בטור ארוך של כפתורים, גרסיאלה תבצע שורה שלמה של ניסיונות כמעט אקרובטיים לפתוח אותם בלי לבקש עזרה מבעלה. אבל בסופו של דבר תיכנע, תאחז בכל הכוח בשני צידי השמלה בעורף, ותתלוש במשיכה נמרצת את כל טור הכפתורים. אחר כך תפשוט את הגרביים, ותישאר יחפה ובלי שמלה, בקומבינזון משי בלבד.
כל המי ומי במדינה הזאת יהיו כאן הערב. כלומר, כולם חוץ מהעניים. בדיוק כמו שהכרזת בעצמך לפני עשרים וחמש שנה, כשנשבעת שתקדיש כל דקה מחייך כדי לחגוג את חתונת הכסף של הנישואים המאושרים בעולם.
אז יופי: הנה אנחנו. אם לא היית מעמיד פנים שאתה מתעניין כל כך בעיתון מאתמול במקום לקרוא את זה של הערב, היית יכול לחשב את הררי הכסף שתשלם על שיגיונות הנבואה שלך.
שבה ומתיישבת לקרוא את עיתון הערב ליד המנורה.
יותר מאלף מוזמנים מהארץ ומחוץ לארץ, ארבע מאות קילוגרמים של קוויאר, שישים שוורים פאר היצירה שיובאו מיפן, כל התוצרת הלאומית של תרנגולי הודו, וכמות אלכוהול שהייתה יכולה לפתור את המחסור בַּשיכונים. (מבינה שהמידע לא אמין, ונעצרת.) זו ידיעה מפוקפקת, אבל לא מוגזמת מדי. (ממשיכה לקרוא בדילוגים): התיירים מוחים כי במלונות יש מקום רק למי שמציגים את ההזמנה שלנו. הוורדים האדומים, שאזלו מהשוק לפני שלושה ימים, שבו והופיעו הבוקר במחיר גבוה פי עשרה. הרשויות מזהירות את האוכלוסייה מפני עבריינים זוטרים, פוליטיקאים ופקידים, שמגיעים לעיר מאז יום שני, בעקבות שמועה כוזבת על חגיגות ציבוריות. יותר משבעים איש עוכבו לחקירה.
קוראת עוד קצת, ומשליכה את העיתון רחוק:
המדינה הזו גמורה!
(בהתרגשות.) שיבואו כולם, אפילו אנשי הספרות שלי, שהסכימו להשפיל את עצמם ולהתלבש כמו פינגווינים רק כדי ללוות אותי בליל התהילה שלי. וגם היא תבוא, כמובן, היא הראשונה מכולם. מה חשבת? שאשפיל את עצמי ולא אזמין אותה? חה־חה! אם היא כיבדה אותנו בנוכחותה בכל כך הרבה אירועים אחרים, עגומים ונפלאים, אני לא רואה סיבה שלא תהיה באירוע שייזכר יותר מכולם: האחרון.
אין עדיין תגובות