החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פור

מאת:
מאנגלית: נילי לוי | הוצאה: | 2015-02 | 222 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ספר נוסף בסדרת רבי המכר מפוצלים מאת המחברת העומדת בראש טבלת רבי המכר של הניו־יורק טיימס, ורוניקה רות. הספר מסופר מנקודת המבט של הדמות הפופולרית ומניח את היסודות לטרילוגיה האפית של מפוצלים, מורדים ונאמנים.

ארבעת החלקים הכלולים בספר הם: העורק מהפלג, הטירון במבחני ההצטרפות לפלג, הבן, הבוגד, ולהם נוספות שלוש סצנות ייחודיות הנותנות לקוראים הצצה לא רק להיסטוריה של טוביאס אלא גם ללבו.

שנתיים לפני שביאטריס פְרַיוֹר עשתה את הבחירה שלה, בנו של מנהיג הקרבה עצמית, בן השש־עשרה, עשה את אותה הבחירה. המעבר של טוביאס לפלג אומץ לב הוא הזדמנות להתחיל מחדש. כאן לא יקראו לו בשם שקיבל מהוריו. כאן הוא לא ייתן לפחד להפוך אותו לילד מוג לב. טוביאס, המצויד כעת בשמו החדש, פור, מגלה בהיותו טירון כי הוא זוכה להצלחה בקֶרב אומץ לב. החניכה היא רק ההתחלה, כי על פור למצוא את מקומו בהיררכיה של אומץ לב. ההחלטות שיקבל כעת ישפיעו על הטירונים בעתיד ובה בעת יחשפו סודות שיכולים לאיים על עתידו שלו – ועתיד מערכת הפלגים כולה.

שנתיים לאחר מכן, בהיותו כבר מדריך טירונים, ברור לפור כי עליו לפעול, אך מסלול פעולתו המדויק עדיין אינו ברור לו. טריס – הטירונית הראשונה אשר קופצת לתוך הבור – עתידה לשנות זאת. יחד איתה, הדרך לתיקון עולמם נעשית ברורה. יחד איתה, ייתכן שפור יוכל לחזור ולהיות טוביאס.

עקבו אחרי סדרת מפוצלים:

divergentofficial.com

לאתר האינטרנט של ורוניקה רות:

www.veronicarothbooks.com

מקט: 4-31-6060
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


העורק מהפלג

אני מגיח מתוך הסימולציה בצעקה. השפה שלי צורבת, וכשאני מרחיק את ידי ממנה, אני רואה שקצות האצבעות שלי מרוחות בדם. כנראה שנשכתי את השפה שלי במבחן של הסימולציה.

האישה מאומץ לב שניהלה את מבחן ההתאמה שלי – ששמה הוא טורי – נועצת בי מבט מוזר כשהיא מושכת לאחור את שערה השחור ואוספת אותו. על זרועותיה, למעלה ולמטה, משורטטים בדיו להבות וקרני אור וכנפיים של נץ.

"כשהיית בתוך הסימולציה… האם היית מודע לכך שזה לא אמיתי?" טורי שואלת אותי כשהיא מכבה את המכונה. היא נשמעת ונראית כמי שמתייחסת לעניין כלאחר יד, אבל למעשה ההתייחסות כלאחר יד היא מכוונת, פרי אימון של שנים. אני יודע זאת כשאני רואה את זה. אני תמיד מבחין בכך.

פתאום אני נעשה מודע לפעימות הלב שלי. זה מה שאבי אמר שיקרה. הוא אמר לי שהם ישאלו אותי אם במשך הסימולציה הייתי מודע, ואמר לי מה לומר כשהם ישאלו.

"לא," אמרתי. "את חושבת שאם הייתי מודע לכך שזה לא אמיתי הייתי נושך את השפה שלי?"

טורי מתבוננת בי כמה שניות, אחר כך נושכת את טבעת הפירסינג הנעוצה בשפה שלה ואומרת, "ברכותַי. התוצאה שלך הייתה באופן מובהק הקרבה עצמית."

אני מהנהן, אבל המילים הקרבה עצמית מעוררות בי תחושה כאילו טבעת חנק מתהדקת על צווארי.

"אתה לא מרוצה?" היא שואלת.

"חברי הפלג שלי יהיו מרוצים."

"לא שאלתי עליהם, שאלתי עליך." טורי שומטת את זוויות פיה ומשפילה את מבטה. כאילו משהו מצער אותה. "זה חדר בטוח. כאן אתה יכול לומר כל מה שאתה רוצה."

עוד לפני שהגעתי הבוקר לבית הספר ידעתי מה תהיינה הבחירות שלי במבחן ההתאמה. בחרתי מזון ולא נשק. השלכתי את עצמי בדרכו של הכלב כדי להציל ילדה קטנה. ידעתי שאחרי שאעשה את הבחירות האלה, המבחן יסתיים והתוצאה שאקבל תהיה הקרבה עצמית. ואני לא יודע אם הבחירות שלי היו שונות אלמלא היה אבי מנחה אותי, אלמלא היה שולט מרחוק בכל חלקי מבחן ההתאמה. אז לְמה ציפיתי? איזה פלג רציתי?

רציתי כל פלג אחר מלבד הקרבה עצמית.

"אני מרוצה," אני אומר בנחישות. לא משנה לי מה היא אומרת – זה לא חדר בטוח. אין חדרים בטוחים, אין אמיתות בטוחות, אין סודות שבטוח לספר אותם.

אני יכול עדיין לחוש את שיני הכלב הננעצות בזרועי וקורעות את עורי. אני מהנהן לטורי ומתחיל לפסוע לעבר הדלת, אבל ממש לפני שאני יוצא היא כורכת את ידה סביב המרפק שלי.

"אתה זה שצריך לחיות עם הבחירות שלך," היא אומרת. "כל האחרים ישכחו במה בחרת, ימשיכו בדרכם, לא משנה מה תחליט. אבל אתה אף פעם לא תוכל להתעלם מהבחירה שלך."

אני פותח את הדלת ויוצא.

אני חוזר לקפיטריה ומתיישב ליד השולחן של הקרבה עצמית, בין אנשים שבקושי מכירים אותי. אבא שלי לא מרשה לי להגיע לרוב האירועים הקהילתיים. הוא טוען שאפריע, שאעשה משהו שיפגע בשמו הטוב. לא אכפת לי. אני שמח יותר להיות בחדרי, בבית השקט, לא להיות מוקף על ידי אנשי הקרבה עצמית המתנצלים והמתרפסים.

אבל כתוצאה מההיעדרות התמידית שלי מהאירועים בקהילת הקרבה עצמית, אנשי הקהילה לא נותנים בי את אמונם. הם משוכנעים שיש בי משהו לקוי, שאני חולה או בלתי מוסרי או מוזר. אפילו אלה שרוצים לקבל את פני בניד ראש, לא מישירים אלי מבט.

אני יושב כשידי חובקות את ברכי, מתבונן בשולחנות האחרים, בזמן שהתלמידים האחרים מסיימים את מבחני ההתאמה שלהם. השולחן של אנשי אוריינות עמוס בחומרי קריאה, אבל לא כולם לומדים – הם פשוט מעמידים פנים כאילו הם לומדים. במקום לעסוק ברעיונות הם פשוט משוחחים, וכשנדמה להם שמישהו מתבונן בהם הם מעמידים פנים שהם קוראים. אנשי כנות מדברים בקול רם, כמו תמיד. אנשי ידידות צוחקים, מחייכים, מוציאים מכיסיהם מזון ומעבירים אותו ביניהם. אנשי אומץ לב מתפרעים ורעשניים, משׂתרעים על שולחנות ועל כיסאות, נשענים זה על זה, תוקעים אגרופים זה בזה ומתגרים זה בזה.

רציתי בכל פלג אחר מלבד הפלג שלי, שבו כולם כבר החליטו שאני לא ראוי לתשומת הלב שלהם.

לבסוף נכנסת לקפטריה אישה מאוריינות ומרימה את ידה כדי לסמן שצריך לשרור שקט. אנשי הקרבה עצמית ואנשי אוריינות משתתקים מיד, אבל אנשי אומץ לב, ידידות וכנות מבחינים בה רק אחרי שהיא צועקת "שקט!"

"מבחני ההתאמה הסתיימו," היא אומרת. "זִכרו שאסור לכם לדון בתוצאות שלכם עם אף אחד, אפילו לא עם חבריכם ועם בני המשפחה שלכם. טקס הבחירה יתקיים מחר בהָאבּ. תתכוננו להגיע לפחות עשר דקות לפני תחילת הטקס. אתם משוחררים."

כולם ממהרים לדלתות היציאה, אבל האנשים שליד השולחן שלנו מחכים עד שכולם ייצאו, ורק אז אנחנו קמים על רגלינו. אני יודע באיזה מסלול ילכו חברי הקרבה עצמית, ושהם יבחרו לצאת דרך המסדרון ודרך הדלתות שבחזית אל תחנת האוטובוס. הם יכולים לחכות בתחנה אפילו יותר משעה כדי לאפשר לאחרים לעלות לאוטובוס לפניהם. אני לא חושב שאני יכול להמשיך לשאת את השקט הזה.

במקום ללכת בעקבותיהם, אני חומק מבעד לדלת צדדית ויוצא לסמטה סמוכה לבית הספר. כבר הלכתי בדרך הזאת, אבל בדרך כלל אני מזדחל בה לאט, לא רוצה שיראו אותי או ישמעו אותי. היום כל מה שאני רוצה לעשות זה לרוץ.

אני מזנק לקצה הסמטה ויוצא בריצה לרחוב ריק, מדלג מעל בור ספיגה במדרכה. הז'אקט שלי, חלק מהמדים של הקרבה עצמית, אינו רכוס, ואני מסיר אותו מכתפי ומניח לו להשתרך מאחורַי כמו דגל, ואחר כך אני שומט אותו. בריצתי אני מפשיל את שרוולי חולצתי עד המרפקים, וכשגופי אינו יכול לעמוד בקצב הריצה אני מאט. אני מרגיש כאילו העיר כולה חולפת על פני באופן מטושטש, הבניינים מתערבבים זה בזה. נקישות הסוליות שלי נשמעות לי כאילו הן נפרדות ממני.

לבסוף אני נאלץ לעצור, כי שרירי צורבים. אני מוצא את עצמי ברובע שומם של נטולי פלג, שמשׂתרע בין הרובע של הקרבה עצמית והמפקדה של אוריינות, ובין המפקדה של כנות והמקומות הציבוריים שלנו. בכל פגישה של הפלג, המנהיגים שלנו, שלרוב הדובר שלהם הוא אבי, מדרבנים אותנו לא לחשוש מנטולי הפלג ולהתייחס אליהם כאל יצורים אנושיים ולא כאל יצורים חסרי כול ואבודים. אבל מעולם לא עלה בדעתי שצריך לחשוש מפניהם.

אני עובר למדרכה כדי שאוכל להסתכל מבעד לחלונות הבניינים. רוב הזמן כל מה שאני רואה זה רהיטים ישנים, חדרים ריקים, אשפה על הרצפה. כשרוב תושבי העיר עזבו – מה שבוודאי קרה, משום שכעת האוכלוסייה שלנו לא ממלאת את כל הבניינים – הם כנראה לא עזבו בחיפזון, משום שהמקומות שבהם גרו רוקנו לגמרי. לא נשאר בהם דבר בעל ערך.

אבל כשאני חולף על פני אחד הבניינים שבפינה, אני רואה משהו בפנים. החדר שמעבר לחלון ריק כמו כל אחד מהחדרים האחרים שעברתי לידם, אבל כשאני עובר על פני הדלת אני רואה בפנים גחלת בודדה של פחם שדלק.

אני מקמט את מצחי ועוצר ליד החלון כדי לראות אם אפשר לפתוח אותו. בהתחלה החלון לא זז, ואז אני מנדנד אותו הלוך ושוב, והוא קופץ קדימה. אני דוחף מבעד לפתח את גופי, ואחר כך את רגלי, הנופלות על רצפת הבית. אני חש דקירות במרפקים שלי כשהם משתפשפים ברצפה.

בבניין נודף ריח של מזון מבושל ועשן וזיעה. אני מתקרב לגחלת, דרוך לשמוע קולות שיזהירו אותי מפני נוכחותם של נטולי פלג, אבל כל מה שאני שומע זה שקט.

בחדר הבא, החלונות מזוהמים בצבע ובלכלוך, אבל קצת אור יום מצליח לחדור מבעדם, ואני רואה שבכל רחבי החדר מפוזרים על פני הרצפה מזרוני קש מגולגלים. במרכז החדר יש גריל פחמים קטן. רוב הפחמים מולבנים, הפכו לאפר, אבל פחם אחד עדיין בוער, וזה מצביע על כך שמישהו היה כאן לאחרונה. ולפי הריח ושפע קופסאות השימורים והשמיכות, ניתן להבין שהיו כאן אנשים לא מעטים.

תמיד לימדו אותי שנטולי הפלג חיים ללא מסגרת של קהילה, מבודדים זה מזה. עכשיו, כשאני מסתכל על המקום הזה, אני תוהה מדוע בכלל האמנתי שזה כך. מה היה עלול לעצור אותם מליצור קבוצות, בדיוק כפי שאנחנו עשינו? התקבצות בקבוצות זה הרי הטבע שלנו כבני אדם.

"מה אתה עושה כאן?" נשמעת שאלה שמפלחת את גופי כמו זעזוע חשמלי. אני מסתובב ורואה בחדר הסמוך אדם, שפניו נראות חולניות ומלוכלכות, מנגב את ידיו במגבת בלויה.

"אני רק…" אני מסתכל על הגריל. "ראיתי אש. זה הכול."

"הו." האיש דוחף את קצות המגבת לכיסו האחורי. הוא לובש מכנסיים שחורים של כנות, שעליהם טלאי כחול מאריג של אוריינות, וחולצה אפורה של הקרבה עצמית, דומה לחולצה שאני לובש. הוא רזה כמו מקל, אבל נראה חזק, מספיק חזק כדי לפגוע בי, אבל אני לא חושב שהוא יפגע בי.

"תודה," הוא אומר. "אבל אין כאן שום דבר שעולה באש."

"שמתי לב שזה כך," אני אומר. "מה זה המקום הזה?"

"זה הבית שלי," הוא אומר בחיוך קר. חסרה לו שן. "לא ידעתי שיהיו לי אורחים, אז לא טרחתי לנקות אותו."

אני מעביר את מבטי ממנו אל קופסאות השימורים המפוזרות סביבו. "אתה בטח מרבה להסתובב בשנתך מצד לצד, ולכן דרושות לך כל כך הרבה שמיכות."

"מעולם לא פגשתי נוקשה שחיטט כל כך בענייניהם של אנשים אחרים," הוא אומר, מתקרב אלי ומקמט את מצחו. "אתה נראה לי קצת מוכּר."

אני יודע שלא ייתכן שפגשתי אותו קודם, לא במקום שאני גר בו, מוקף על ידי בתים זהים בסביבה הכי מונוטונית בעיר, מוקף על ידי אנשים שלובשים בגדים אפורים זהים ויש להם תספורות קצרות זהות. ואז עולה בדעתי: אבי משתדל אמנם להסתיר אותי, אבל הוא מנהיג המועצה, אחד מהאנשים הכי בולטים בעיר שלנו, ואני הרי דומה לו.

"אני מצטער על שהטרדתי אותך," אני אומר בקול שאני משתדל שיישמע קול של הקרבה עצמית. "אני הולך עכשיו."

"אני מכיר אותך," אומר האיש. "אתה הבן של אוולין איטון, נכון?"

גופי מתקשח כשאני שומע את שמה. עברו כבר שנים מאז שמעתי את שמה, כי אבא שלי לא אומר אותו, אפילו לא מכיר בו כשהוא שומע אותו. להיות שוב קשור אליה, אפילו רק במראה הפנים הדומה, מעורר בי הרגשה מוזרה, כאילו אני לובש בגד ישן שכבר לא מתאים לי.

"איך הכרת אותה?" הוא כנראה הכיר אותה היטב אם הוא רואה אותה בפנים שלי, שהן חיוורות יותר מפניה ובעיני הכחולות שאינן חומות כשלה. רוב האנשים לא התבוננו בי קרוב מספיק כדי לראות את כל הדברים שהיו משותפים לנו: אצבעותינו הארוכות, האפים העקומים שלנו, הגבות הישרות שלנו, שאנחנו נוטים לכווץ.

הוא מהסס קצת. "לפעמים היא התנדבה יחד עם חברי הקרבה עצמית. חילקה לנו מזון ושמיכות ובגדים. היו לה פנים שנחרטות בזיכרון. חוץ מזה, היא הייתה נשואה למנהיג המועצה. האם לא כולם הכירו אותה?"

לפעמים אני יודע שאנשים משקרים פשוט בגלל ההרגשה הבלתי נוחה שמעוררות בי המילים המוטעות שבהן הם מנסים להלעיט אותי. זו הרגשה דומה להרגשה הבלתי נוחה שחשה חברת אוריינות כשהיא קוראת משפט שהתחביר שלו משובש. אני לא יודע באילו נסיבות הוא הכיר את אמי, אבל ודאי שההיכרות שלו לא מסתכמת בכך שהיא נתנה לו פעם קופסה של מרק משומר. אבל אני כל כך צמא לשמוע עליה עוד, שאני לא לוחץ עליו בעניין הנסיבות שבהן הכיר אותה.

"היא מתה, ידעת את זה?" אני אומר. "כבר לפני שנים."

"לא, לא ידעתי." פיו נשמט קצת בצד אחד. "אני מצטער לשמוע את זה."

יש לי הרגשה מוזרה כשאני עומד במקום הטחוב הזה שמדיף ריח שמזכיר ריח של גופות ועשן, בין קופסאות שימורים ריקות, מקום המעיד על עוני ועל כישלון ואי השתלבות. אבל יש כאן גם משהו מושך, חירות, סירוב להשתייך לקטגוריות השרירותיות שיצרנו לעצמנו.

"לפי הדאגה הנסוכה על פניך, מחר יהיה טקס הבחירה שלך," אומר האיש. "מהו הפלג שלך, על פי מבחן ההתאמה?"

"אני לא אמור לספר זאת לאדם כלשהו," אני אומר באופן אוטומטי.

"אני לא אדם כלשהו," הוא אומר. "אני אף אחד. זאת המשמעות של להיות נטול פלג."

אני עדיין לא אומר דבר. האיסור לשתף בתוצאות מבחן ההתאמה או בכל אחד מהסודות האחרים שלי טבוע חזק בתבנית שעיצבה אותי ושחוזרת ומעצבת אותי מדי יום. בלתי אפשרי לשנות עכשיו את התבנית הזאת.

"הה, שומר חוק," הוא אומר, כאילו מאוכזב. "אמא שלך אמרה לי פעם שהיא הרגישה כאילו נסחפה לפלג הקרבה עצמית בגלל הכוח של התמדה ואדישות. זה היה המסלול שתבע הכי פחות התנגדות." הוא מושך בכתפיו. "תסמוך עלי כשאני אומר לך, הבן של איטון, ששווה לגלות התנגדות."

אני מרגיש פרץ של כעס. הוא לא צריך לספר לי על אמי כאילו שהיא שייכת לו ולא לי, לא צריך לגרום לי לפקפק בכל מה שאני זוכר לגביה רק מפני שהיא אולי נתנה לו פעם אוכל. הוא לא צריך בכלל לומר לי דבר כלשהו – הוא אף אחד, נטול פלג, בודד, שום דבר.

"כן." אני אומר. "תראה לאן ההתנגדות הביאה אותך. לחיות בבניינים מטים ליפול ולאכול מזון של קופסאות שימורים. זה לא נשמע לי כל כך נפלא." אני מתחיל לפסוע אל הפתח שהאיש הגיח מבעדו. אני יודע שאמצא איפשהו מאחור דלת לסמטה; לא אכפת לי איפה, ובלבד שאוכל לצאת מכאן במהירות.

אני עושה את דרכי, נזהר שלא לדרוך על השמיכות. כשאני מגיע למסדרון, האיש אומר, "אני מעדיף לאכול מזון מקופסת שימורים ולא להיות חנוק על ידי פלג."

אני לא מסתכל לאחור.

כשאני מגיע הביתה, אני מתיישב על המדרגה שבחזית ובמשך כמה דקות שואף עמוקות את האוויר האביבי הקריר.

אמי היא שלימדה אותי לגנוב רגעים כאלה, רגעים של חירות, למרות שהיא לא ידעה זאת. צפיתי בה כשהייתה לוקחת לעצמה רגעים כאלה ומתחמקת מבעד לדלת אחרי שירדה החשיכה, שעה שאבי ישן. היא הייתה מתגנבת חזרה הביתה כשהשחר עלה מאחורי הבניינים. היא הייתה לוקחת לעצמה רגעים של חירות אפילו כשהייתה איתנו, בעומדה ליד הכיור בעיניים עצומות, כל כך מנותקת מההווה שאפילו לא שמעה אותי כשדיברתי אליה.

אבל למדתי גם דבר נוסף כשצפיתי בה – למדתי שרגעים של חירות תמיד מוכרחים להסתיים.

אני קם על רגלי, מסלק מעל מכנסי האפורים חלקיקי בטון ופותח את הדלת. אבי יושב בסלון על כיסא נוח, מוקף ניירת ששייכת לעבודתו. אני מזדקף כדי שלא יגער בי על שאני כפוף, והולך לעבר המדרגות. אולי הוא יניח לי ללכת לחדרי מבלי שיבחין בכך.

"ספר לי על מבחן ההתאמה שלך," הוא אומר ומורה לי לשבת על הספה.

אני חוצה את החדר, דורך בזהירות על ערימת ניירות המונחת על השטיח ומתיישב במקום שהוא מצביע עליו, ממש בקצה הספה, כדי שאוכל לקום במהירות.

"אז מה?" הוא מסיר את משקפיו ומסתכל עלי בציפייה. אני מבחין במתח שבקולו, מתח שמתפתח אחרי יום קשה בעבודה. אני צריך להיות זהיר.

"מה הייתה התוצאה שלך?"

אני אפילו לא חושב לסרב לומר לו.

"הקרבה עצמית."

"ושום דבר נוסף?"

אני מקמט את מצחי. "לא, מובן שלא."

"אל תסתכל עלי ככה," הוא אומר, ואני מפסיק לקמט את מצחי. "לא קרה שום דבר מוזר עם המבחן שלך?"

במשך המבחן ידעתי איפה אני נמצא – ידעתי שבזמן שהרגשתי כאילו אני עומד בקפטריה בבית הספר התיכון שלי, למעשה הייתי שרוע על כיסא בחדר של מבחן ההתאמה, כשגופי מחובר למכונה בסדרה של חוטי חשמל. זה היה מוזר. אבל אני לא רוצה לדבר איתו על זה עכשיו, לא כשאני רואה כיצד מצטבר בתוכו מתח, כאילו עומדת לפרוץ סערה.

"לא," אני אומר.

"אל תשקר לי," הוא אומר, תופס את זרועי ואצבעותיו לוחצות עליה כמו מלחציים. אני לא מסתכל עליו.

"אני לא משקר," אני אומר. "התוצאה שקיבלתי היא הקרבה עצמית, בדיוק כמו שהיה צפוי. האישה בקושי הסתכלה עלי כשיצאתי מהחדר. אני מבטיח."

הוא משחרר את זרועי. אני חש את הדופק במקום שבו הוא תפס אותה בחוזקה.

"טוב," הוא אומר. "אני בטוח שאתה צריך לחשוב על העניין. לך לחדר שלך."

"כן, אדוני."

אני קם וחוצה שוב את החדר, חש הקלה.

"הו," הוא אומר. "כמה מהעמיתים שלי במועצה באים הנה הלילה, אז אתה צריך לאכול את ארוחת הערב מוקדם."

"כן, אדוני."

לפני שהשמש שוקעת, אני חוטף אוכל מארונות המטבח ומהמקרר: שתי לחמניות וגזרים לא מבושלים שעלעלים ירוקים עדיין מעטרים אותם, חתיכת גבינה, תפוח ושאריות עוף לא מתובל. לכל המזונות יש אותו טעם, טעם של אבק ומשחה. עיני נעוצות כל הזמן בדלת כדי שלא אתקל בחבריו לעבודה של אבי. אם עדיין אהיה כאן למטה כשהם יגיעו, זה ממש לא ימצא חן בעיניו.

אני מסיים שתיית כוס מים כשחבר המועצה הראשון מופיע בפתח הדלת, ואני חולף מהר בסלון לפני שאבי מגיע לדלת כדי לפתוח אותה. הוא מחכה כשידו על הידית, מסתכל עלי בהרמת גבות כשאני חומק מעבר למעקה של המדרגות. הוא מצביע על המדרגות ואני ממהר לעלות עליהן כשהוא פותח את הדלת.

"שלום, מרכוס." אני מזהה את קולו של אֶנְדְרוּ פְּרִיוֹר. הוא אחד מהחברים הכי קרובים של אבי בעבודה, מה שבעצם לא אומר שום דבר, כי אף אחד לא מכיר באמת את אבי. אפילו אני לא מכיר אותו.

ממעלה המדרגות אני מסתכל על אנדרו. הוא מנגב את נעליו על השטיחון שבכניסה. לפעמים אני רואה אותו ואת משפחתו. זאת יחידה משפחתית מושלמת בפלג הקרבה עצמית, נטלי ואנדרו, ובן ובת – לא תאומים, אבל שניהם שנתיים מתחתַי בבית הספר – כולם הולכים יחד בשקט על המדרכה ומנידים בראשיהם לעבר עוברים ושבים. נטלי מארגנת את המתנדבים מקרב הקרבה עצמית העובדים למען נטולי פלג – אמי ודאי הכירה אותה, למרות שכמעט לא השתתפה באירועים החברתיים והעדיפה לשמור על סודותיה כמו שאני שומר שסודותי יהיו חבויים בתוך הבית הזה.

אנדרו נתקל במבטי, ואני ממהר להסתלק לחדרי וסוגר אחרי את הדלת. החדר שלי נראה סגפני כמו כל חדר אחר של אנשי הקרבה עצמית. הסדינים והשמיכות האפורים מתוחים על המזרון הדק, וספרי הלימוד מוערמים כמגדל על שולחן הכתיבה שלי, העשוי מדיקט. שידה קטנה המכילה כמה סטים זהים של בגדים עומדת ליד החלון הקטן, המחדיר רק פס דק של אור שמש. מבעד לחלון אני יכול לראות את הבית הסמוך, הנמצא במרחק של כמטר מהבית שאני גר בו, והוא נראה בדיוק כמוהו.

אני יודע איך אינרציה – אדישות וכוח התמדה – סחפה את אמי להקרבה עצמית, אם אכן האיש דיבר אמת לגבי מה שהיא אמרה לו. אני יכול לראות את זה קורה מחר גם לי, כשאעמוד כשסכין בידי בין הקערות שבכל אחת מהן חומר המייצג את אחד הפלגים. יש ארבעה פלגים שאני לא מכיר ולא בוטח בהם, שיש להם מנהגים שאני לא מבין, ורק פלג אחד שאותו אני מכיר, שאני יודע לְמה ניתן לצַפּות בו, שאני יכול להבין את מה שמתרחש בו. גם אם הבחירה בהקרבה עצמית לא תוביל אותי לחיים של אושר נלהב, היא תוביל אותי לפחות למקום נוח.

אני יושב על קצה המיטה. לא, הבחירה בהקרבה עצמית לא תוביל אותי למקום נוח, אני חושב ואחר כך מבליע את המחשבה, כי אני יודע מאין היא נובעת: מהחלק הילדותי שבי, הפוחד מהאיש השולט בחדר המשפחה. האיש שאני מכיר את פרקי האצבעות שלו המוטחים בי יותר טוב מאשר את החיבוק שלו.

אני מוודא שהדלת סגורה, וליתר ביטחון תוקע את הכיסא מתחת לידית. אחר כך אני מתכופף לצד המיטה, שולח יד ומוציא מתחת למיטה את תיבת המסע שאני שומר שם.

אמי נתנה לי אותה כשהייתי צעיר יותר ואמרה לאבי שהיא מיועדת לאחסון של שמיכות נוספות, ושהיא מצאה אותה בסמטה כלשהי. אבל כשאמי הניחה את תיבת המסע בחדרי, היא לא מילאה אותה בשמיכות. היא סגרה את הדלת והניחה את אצבעותיה על שפתיה כדי לסמן לי לשתוק, שמה את תיבת המסע על המיטה שלי ופתחה אותה.

בתוך תיבת המסע היה פסל. הוא נראה כמו מפל מים, אבל בעצם זו הייתה זכוכית שקופה לגמרי, מצוחצחת, ללא רבב.

"מה זה עושה?" שאלתי אותה אז.

"זה לא עושה שום דבר גלוי לעין," היא אמרה וחייכה, אבל החיוך שלה היה מתוח, כאילו היא פחדה ממשהו. "אבל הוא מסוגל לעשות משהו כאן." אמי טפחה על החזה שלה, במקום שבו נמצא הלב. "דברים יפים לפעמים עושים משהו."

מאז מילאתי את תיבת המסע בפריטים שאנשים אחרים עשויים להגיד שהם חסרי תועלת: משקפיים ישנים חסרי זגוגיות, חלקים של מרכיבים אלקטרוניים של לוחות מחשבים ישנים שפורקו, מצתים, חוטי חשמל פגומים, צוואר בקבוק ירוק שנשבר, להב חלוד של סכין. אני לא יודע אם אמי הייתה אומרת שהפריטים האלה יפים, או אפילו אם אני יכול לומר עליהם שהם יפים, אבל כל אחד מהם עשה עלי אותו רושם שעשה עלי הפסל שאמי נתנה לי – שהם דברים סודיים ובעלי ערך, ולוּ רק מפני שלא שמו לב אליהם.

במקום לחשוב על התוצאה של מבחן ההתאמה שלי, אני לוקח כל אחד מהפריטים, מסובב אותו בידי וצורב בזיכרוני כל חלק של כל אחד מהפריטים.

אני מתעורר בבהלה למשמע צעדיו של מרכוס במסדרון, ממש מחוץ לחדרי. אני שוכב על המיטה כשהפריטים מפוזרים סביבי על המזרון. צעדיו של מרכוס נעשים איטיים יותר ככל שהוא מתקרב לדלת, ואני לוקח את המצתים, את החלקים של לוח המחשב המפורק ואת חוטי החשמל, משליך אותם בחזרה לתיבת המסע ונועל אותה, ומחביא את המפתח בכיסי. בשנייה האחרונה, כשידית הדלת מתחילה לזוז, אני מגלה שהפסל עדיין בחוץ, אז אני דוחף אותו מתחת לכר ומחביא את תיבת המסע מתחת למיטה.

אחר כך אני מושך את הכיסא מתחת לדלת כדי שאבי יוכל להיכנס.

"מה עשה כאן הכיסא?" הוא שואל. "אתה מנסה לעצור אותי מלהיכנס?"

"לא, אדוני."

"זאת הפעם השנייה ששיקרת לי היום," מרכוס אומר. "לא גידלתי את בני כדי שיהיה שקרן."

"אני…" אני לא יכול לחשוב על משהו שאוכל לומר, אז אני פשוט סותם את הפה ומחזיר את הכיסא למקומו ליד שולחן הכתיבה, ממש ליד הערימה המסודרת של ספרי בית הספר.

"אילו דברים עשית כאן שלא רצית שאני אראה?"

אני נצמד חזק לגב הכיסא ומסתכל על הספרים שלי.

"כלום," אני אומר בשקט.

"זה כבר שקר שלישי," הוא אומר בקול שקט אבל קשה כמו אבן צור. הוא מתקרב אלי, ואני נסוג באופן אינסטינקטיבי. אבל במקום לשלוח את ידו אלי, הוא מתכופף ומושך את תיבת המסע שהחבאתי מתחת למיטה, ואחר כך מנסה לפתוח את המכסה. המכסה לא זז.

פחד חודר לקרביים שלי כמו תער. אני צובט את שולי החולצה שלי, אבל אני לא יכול לחוש את קצות אצבעותי.

"אמך טענה שתיבת המסע נועדה לשמש לאחסון שמיכות," הוא אומר. "היא אמרה שבלילה אתה חש קור. אבל תמיד תהיתי: מדוע אתה מחזיק את התיבה נעולה, אם יש בה עדיין שמיכות?" הוא מושיט את ידו כשכף היד פונה למעלה ומסתכל עלי בהרמת גבה. אני יודע מה הוא רוצה – את המפתח. ואני חייב לתת לו אותו, כי הוא יודע כשאני משקר: הוא יכול לראות כל דבר בנוגע אלי. אני מכניס את ידי לכיס, מוציא את המפתח ומשלשל אותו לתוך כף ידו. עכשיו אינני יכול לחוש את כפות הידיים שלי ונשימותי נעשות שטחיות. זה קורה תמיד כשאני יודע שהוא עומד להתפרץ.

אני עוצם את עיני כשהוא פותח את תיבת המסע.

"מה זה?" הוא מחטט ברשלנות בפריטים שבתיבה, מפזר אותם שמאלה וימינה, מוציא אותם אחד אחד ודוחף אותם לעברי. "למה אתה צריך את זה, או את זה…!"

אני נרתע, וחוזר ונרתע, ואין לי תשובה. אני לא זקוק להם. אני לא זקוק לאף אחד מהפריטים האלה.

"זה ממש פינוק עצמי מסריח!" הוא צועק ודוחף את תיבת המסע מקצה המיטה, וכשהיא נופלת הפריטים שבתוכה מתפזרים על הרצפה. "זה מרעיל את הבית באנוכיות!"

אני לא מרגיש את הפנים שלי.

ידיו פוגעות בחזה שלי. אני מועד לאחור ונתקל בשידה. אז הוא מושך את ידיו לאחור כדי לקחת תנופה ולהכות אותי בפני, ואני אומר בקול חנוק מפחד, "טקס הבחירה, אבא!"

הוא עוצר כשידו מורמת, ואני מתכווץ, נרתע ונשען על השידה. הראייה שלי מטושטשת. בדרך כלל הוא משתדל לא לגרום לחבּוּרוֹת בפני, במיוחד כדי שלא תהיינה חבולות בימים כמו מחר, כשכל כך הרבה אנשים ינעצו בי את מבטיהם ויתבוננו כיצד אני בוחר.

הוא שומט את ידו, ולרגע אני חושב שהאלימות הסתיימה, שהוא כולא בקרבו את הכעס. אבל אז הוא אומר, "בסדר. הישאר כאן."

אני רוכן על השידה. אני לא חושב שהוא ייצא ויהרהר על הדברים ויחזור כדי להתנצל. הוא אף פעם לא עושה זאת.

הוא יחזור כשבידו חגורה, והפסים שיחרוט על גבי יוסתרו באמצעות חולצה וארשת פנים של מי שמציית לקוד ההתנהגות של הקרבה עצמית.

אני מסתובב ורעד משתלט על גופי. אני נצמד לקצה המיטה ומחכה.

באותו לילה אני ישן בשכיבה על הבטן וכל מחשבה מעוררת בי כאב. הפריטים שהיו ברשותי מפוזרים על הרצפה מסביב. אחרי שהוא הכה אותי כך שהייתי צריך לתקוע את אגרופי בפה שלי כדי להשתיק את הצעקה, הוא רמס כל פריט עד שהוא נשבר או נפגם לבלי היכר, ואחר כך השליך את תיבת המסע על הקיר כך שהמכסה נשבר יחד עם הצירים.

עולה בי מחשבה: אם תבחר בהקרבה עצמית, אף פעם לא תוכל להתרחק ממנו.

אני דוחף את פני לתוך הכרית.

אבל אני לא מספיק חזק כדי להתנגד לאינרציה של השתייכות להקרבה עצמית, לעמוד בפני הפחד שמניע אותי ללכת במסלול שאבי קבע לי.

בבוקר שלמחרת אני עושה מקלחת קרה, לא כדי לחסוך במשאבים, בהתאם להוראות של הקרבה עצמית, אלא מפני שהקור מאלחש את הכאב בגבי. אני לובש לאט את הבגדים הרפויים והפשוטים של הקרבה עצמית ונעמד לפני הראי שבמסדרון כדי לגזוז את שערי.

"תן לי לספר אותך," אומר אבי מקצה המסדרון. "אחרי הכול, זה יום הבחירה שלך."

אני מניח את מכונת התספורת על המדף ומנסה להזדקף. הוא נעמד מאחורי, ואני מסב את עיני כשהמכונה מתחילה לזמזם. רק אורך שיער אחד מקובל בהקרבה עצמית, אורך שמחייב את כל הזכרים בפלג זה. אני נרתע כשאצבעותיו מייצבות את ראשי, ומקווה שהוא לא מבחין בכך, לא רואה איך אפילו המגע הקל ביותר שלו מפחיד אותי.

"אתה יודע לְמה לצפות," הוא אומר. הוא מכסה ביד אחת את קצה אוזני כשהוא מושך את המכונה על צד אחד של ראשי. היום הוא מנסה להגן על אוזני מפגיעת המכונה, ואתמול הוא הצליף עלי בחגורה. המחשבה הזאת היא כמו רעל שנמסך בגופי. זה כמעט מצחיק. אני כמעט רוצה לצחוק.

"הישאר במקומך: כשיקראו בשמך תלך קדימה כדי לקבל את הסכין שלך. אחר כך תחתוך את עצמך ותגיר את הדם לקערה הנכונה." מבטינו נפגשים בראי, והוא מהדק את שפתיו לכמעט חיוך. הוא נוגע בכתפי, ואני מגלה שעכשיו אנחנו כמעט באותו גובה, כמעט באותו גודל, למרות שאני עדיין מרגיש שאני הרבה יותר קטן.

אחר כך הוא מוסיף בעדינות, "הסכין יכאיב רק רגע. ואז החלטתך תיעשה והכול יסתיים."

אני תוהה אם הוא זוכר בכלל מה קרה אתמול, או שהוא כבר דחף את מה שקרה למדור נפרד במוחו, שומר את החצי המפלצתי שלו נפרד מהחצי של האב. אבל לי אין מדורים כאלה, ואני רואה את כל הזהויות שלו כשכבות המונחות זו על גבי זו, מפלצת ואבא ואיש ומנהיג המועצה ואלמן.

ולפתע לבי הולם כל כך חזק ופני לוהטות כל כך, שאני בקושי יכול לשאת זאת.

"אל תדאג לגבי האופן שבו אתמודד עם הכאב," אני אומר. "יש לי הרבה ניסיון בהתמודדות עם כאב."

לרגע אני רואה בראי שעיניו הן כמו חרבות, והכעס החזק שלי נעלם, כשאת מקומו תופס פחד מוּכּר. אבל כל מה שהוא עושה זה לנתק מהחשמל את מכונת התספורת. הוא מניח אותה על המדף ויורד במדרגות, משאיר לי לטאטא את השיער הגזוז, להסיר אותו מכתפי ומצווארי, ולהניח את המכונה במגירה בחדר האמבטיה.

אחר כך אני חוזר לחדרי ומתבונן בפריטים השבורים המפוזרים על הרצפה. אני אוסף אותם בזהירות לערימה ומניח אותם, אחד אחד, בסלסלת האשפה שליד שולחן הכתיבה שלי.

מכווץ, אני קם על רגלי. רגלי רועדות.

באותו רגע, בעודי מתבונן בחיי המצוקה שהיו לי כאן, בשאריות ההרוסות של המעט שהיה לי, אני חושב, אני מוכרח לצאת מכאן.

זאת מחשבה חזקה. אני מרגיש שכוחה פועם בקרבי כמו צלצול של פעמון, אז אני חושב שוב. אני מוכרח לצאת.

אני הולך אל המיטה ומכניס את ידי מתחת לכרית, במקום שבו הפסל של אמי נשמר עדיין בבטחה. הוא עדיין כחול ומנצנץ באור הבוקר. אני מניח אותו על שולחן הכתיבה שלי, ליד ערימת הספרים, יוצא מחדרי וסוגר מאחורי את הדלת.

למטה, במטבח, מרוב עצבנות אני לא יכול לאכול, אבל בכל זאת אני דוחף לפי חתיכת לחם קלוי כדי שאבי לא ישאל אותי שאלות. אני לא צריך לדאוג. עכשיו הוא מעמיד פנים שאני לא קיים, מעמיד פנים שאני לא נרתע בכל פעם שאני צריך להתכופף כדי להרים משהו.

אני מוכרח לצאת. זה ניגון שחוזר ומהדהד במוחי, מנטרה, הדבר היחיד שאני יכול להיאחז בו.

הוא מסיים לקרוא את החדשות שאוריינות מפרסמים כל בוקר, ואני רוחץ את הצלחת שלי, ואנחנו יוצאים יחד מהבית מבלי לדבר. אנחנו הולכים על המדרכה והוא מברך בחיוך את השכנים שלנו, והכול תמיד בסדר מושלם מבחינתו של מרכוס איטון, אבל לא מבחינת הבן שלו. לא מבחינתי: אני לא בסדר, אני שרוי בבלבול תמידי.

אבל היום אני שמח על כך.

אנחנו עולים על האוטובוס ואני עומד במעבר כדי לאפשר לאחרים סביבנו לשבת. זאת התמונה המושלמת של יראת כבוד, על פי התפיסה של הקרבה עצמית. אני רואה את האחרים העולים לאוטובוס, בנים ובנות צעקניים מפלג כנות, חברי אוריינות עם המבטים הלמדניים שלהם. אני רואה את האחרים מפלג הקרבה עצמית מפנים את מקומות הישיבה שלהם. כולם נוסעים היום לאותו מקום – להאב, מגדל שחור המתנשא מרחוק ושני הצריחים שלו מזדקרים לשמיים.

כשאנחנו מגיעים להאב והולכים לכניסה, אבי מניח יד על כתפי. מגע ידו מזעזע את גופי ומעביר בי גלי כאב.

אני מוכרח לצאת.

זאת מחשבה נואשת, והכאב מעצים אותה בכל צעד כשאני עולה במדרגות לקומה שבה מתקיים טקס הבחירה. אני מתקשה לנשום, אבל לא בגלל הכאב ברגלי, שאותו גרמו אמש ההצלפות של אבי; זה בגלל לבי החלש, ההולך ומתחזק ככל שחולפות הדקות. מרכוס, לצדי, מנגב את מצחו מזיעה, וכל שאר חברי הקרבה עצמית מהדקים את השפתיים שלהם כדי שלא ישמעו את קול הנשימה שלהם, מחשש שזה יכול להשתמע כאילו הם מתלוננים.

אני נושא את מבטי למדרגות שלפני, והמחשבה הזאת, הצורך הזה, הסיכוי לברוח, בוערים בי.

אנחנו מגיעים לקומה הנכונה, וכולם עוצרים כדי להסדיר את הנשימה שלהם לפני שהם נכנסים לאולם. האור באולם עמום, החלון חסום, המושבים מסודרים סביב המעגל של הקערות שיש בהן זכוכית ומים ואבנים ופחם ואדמה. אני מוצא את מקומי בשורה, בין נערה מהקרבה עצמית ונער מידידות. מרכוס עומד לפני.

"אתה יודע מה לעשות," הוא אומר, ונראה כאילו הוא אומר זאת לעצמו יותר מאשר לי. "אתה יודע מהי הבחירה הנכונה. אני יודע שאתה יודע את זה."

אני פשוט משפיל את מבטי.

"נתראה בקרוב," הוא אומר.

מרכוס נע לעבר החלק שבו יושבים חברי הקרבה עצמית ומתיישב בשורה הקדמית יחד עם המנהיגים האחרים של המועצה. אנשים מתחילים למלא את החדר. אלה שעומדים בקרוב לבחור עומדים בריבוע בקצה, והצופים יושבים על כיסאות באמצע. הדלתות נסגרות, וכשנציג המועצה מטעם אומץ לב מתקרב לדוכן, משתרר שקט. שמו של הנציג הוא מקס. כשהוא כורך את אצבעותיו על שולי הדוכן אני רואה, אפילו מכאן, שפרקי אצבעותיו חבולים.

האם הם לומדים להילחם באומץ לב? סביר שכן.

"ברוכים הבאים לטקס הבחירה," מקס אומר, וקולו העמוק ממלא את החדר בקלות. הוא לא זקוק למיקרופון: קולו מספיק חזק כדי לחדור לגולגולת שלי ולעטוף את מוחי. "היום תבחרו את הפלגים שלכם. עד היום הלכתם בעקבות הוריכם, פעלתם על פי הכללים שלהם. היום תמצאו בעצמכם את המסלול שלכם, תחליטו בעצמכם על הכללים שלכם."

אני כמעט רואה את אבי מהדק את שפתיו בלעג לנאום הזה, שהוא טיפוסי לאומץ לב. אני מכיר כל כך טוב את מנהגו להדק את השפתיים, אני כמעט עושה זאת בעצמי, למרות שאינני חולק איתו את ההרגשה, את הלעג. אין לי דעות מיוחדות לגבי אומץ לב.

"לפני זמן רב אבות אבותינו הבינו שכל אחד מאיתנו, כל אדם, אחראי לרוע הקיים בעולם. אבל לא הייתה ביניהם הסכמה לגבי השאלה מהו בדיוק רוע," אומר מקס. "היו שאמרו שהרוע הוא היעדר יושר וכנות…"

אני חושב על השקרים שסיפרו לי שנה אחר שנה, על החבּוּרוֹת והחתכים, על השקרים שסיפרתי כשהייתי צריך לחפות על הסודות של מרכוס.

"יש אנשים שאמרו שהרוע הוא בערות, יש שאמרו שהוא אלימות…"

אני חושב על השלווה בבוסתנים של ידידות, על החופש מאלימות ומאכזריות שאמצא שם.

"היו אנשים שאמרו שהסיבה לרוע היא אנוכיות."

זה לטובתך אמר מרכוס לפני המכה הראשונה שנחתה עלי. כאילו שהמכות שהחטיף לי היו פעולה של הקרבה עצמית. כאילו כאב לו להכות אותי. טוב, לא ראיתי שהוא צלע הבוקר במטבח.

"והקבוצה האחרונה היא של אנשים שאמרו שהסיבה לרוע היא פחדנות."

חלק מאנשי אומץ לב משמיעים קריאות בוז, והשאר צוחקים. אני חושב על הפחד ששיתק אותי אמש עד כדי כך שלא יכולתי להרגיש ולא יכולתי לנשום. אני חושב על השנים שבהן הפכתי לאבק מתחת לעקבו של אבי.

"כך נוצרו הפלגים שלנו: כנות, אוריינות, ידידות, הקרבה עצמית ואומץ לב." מקס מחייך. "בפלגים הללו אנחנו מוצאים מנהלים ומורים ויועצים ומנהיגים ומגִנים. אנחנו מוצאים בפלגים את תחושת השייכות שלנו, את ההרגשה הקהילתית, את עצם החיים שלנו." הוא מכחכח בגרונו. "מספיק עם דיבורים. בואו נתחיל בטקס. גשו קדימה וקחו את הסכינים שלכם, ואחר כך תבחרו. הראשון שייגש לבחור הוא זֶלְנֶר, גְרֶגוֹרִי."

זה נראה מתאים שכאב ילווה אותי מהחיים הישנים שלי אל החיים החדשים שלי, כשהסכין תחפור בכף ידי. אבל אפילו הבוקר לא ידעתי עדיין באיזה פלג אבחר בתור מקום מפלט. גרגורי זלנר מחזיק את ידו המדממת על קערת האדמה, כאות שבחר בידידות.

נראה שידידות היא בחירה מובנת מאליה למי שמחפש מקום מפלט, שכן יש בפלג הזה חיים שלווים, בוסתנים המדיפים ניחוח מתוק וקהילה מחייכת. בידידות אוכל למצוא את הקבלה שאליה כמהתי כל חיי, ואולי במשך הזמן אלמד שם להרגיש יציבות בתוך עצמי, להרגיש נוח עם עצמי, כפי שאני.

אבל כשאני מתבונן באנשים שיושבים בקבוצת ידידות לבושים בבגדיהם האדומים־צהובים, אני רואה רק אנשים שלמים, אנשים לא כואבים, המסוגלים להריע זה לזה, המסוגלים לתמוך זה בזה. למישהו כמוני, המלא זעם ופחד, נראה שהם מושלמים מדי, יותר מדי טובי לב ואדיבים מכדי שאוכל להיסחף לבין זרועותיהם.

הטקס מתקדם מהר מדי. "רוג'רס, הלנה."

היא בוחרת בפלג כנות.

אני יודע מה קורה בטירונות של כנות, בתהליך שבו נבחן המועמד להצטרפות לפלג. באחד הימים שמעתי בבית הספר לחישות על כך. שם אצטרך לחשוף כל סוד, לחפור בציפורניים שלי כדי להוציא אותו מתוכי. כדי להצטרף לכנות אצטרך לפשוט את עורי מעלי בעודי בחיים. לא. אני לא יכול לעשות זאת.

"לַבְלֵייס, פְרֶדֶרִיק."

פרדריק לבלייס, לבוש בבגדים כחולים, עושה חתך בכף ידו ומגיר את דמו לקערת המים של אוריינות, ודמו מעניק למים צבע ורוד כהה. אני לומד בקלות, ומבחינה זאת הייתי יכול להשתייך לאוריינות, אבל אני מכיר את עצמי מספיק טוב כדי להבין שאני יותר מדי רגשני ויותר מדי נוטה לתהפוכות מכדי להשתייך לפלג הזה. הפלג הזה עלול לחנוק אותי, והרי אני רוצה להיות חופשי, לא להיתקע בכלא אחר.

כהרף עין קורא מקס בשמה של הנערה מהקרבה עצמית היושבת לידי. "אֶרַסְמוּס, אֶן."

אן – עוד מישהי שמעולם לא מצאה יותר מכמה מילים להגיד לי – הולכת קדימה במעבר וניגשת לדוכן של מקס. היא לוקחת את הסכין בידיים רועדות, עושה חתך בכף היד שלה ומחזיקה אותה מעל הקערה של הקרבה עצמית. זה קל לה. אין שום דבר שהיא צריכה לברוח מפניו. היא מרגישה שהיא מצטרפת לקהילה אדיבה המקבלת אותה בברכה. ובנוסף לכך, מזה שנים ארוכות אף אחד לא ערק מפלג הקרבה עצמית. זה הפלג שאנשיו הכי נאמנים לו, על פי הנתונים הסטטיסטיים של טקס הבחירה.

"איטון, טוביאס."

כשאני הולך במעבר המוביל אל הקערות, אני לא עצבני, למרות שעדיין לא בחרתי לאיזו קערה אגיר את דמי. מקס נותן לי סכין, ואני כורך את אצבעותי סביב הידית. היא חלקה וקרירה, והלהב נקי. כל אחד מקבל סכין חדשה, ובחירה חדשה.

בלכתי למרכז החדר, למעגל הקערות, אני חולף על פניה של טורי, האישה שערכה את מבחן ההתאמה שלי. אתה הוא זה שצריך לחיות עם הבחירה שלך, היא אמרה. שערה משוך לאחור, ואני רואה את הקעקוע על עצם הבריח שלה, שנמשך בכיוון הצוואר. היא נועצת את מבטה בעיני בכוח מיוחד, ואני מסתכל לאחור, לא נרתע, ונעמד בין הקערות.

עם איזו בחירה אוכל לחיות? לא אוריינות, או כנות. לא הקרבה עצמית, המקום שממנו אני מנסה להתרחק. אפילו לא פלג ידידות, שאני שבור מכדי להשתייך אליו.

האמת היא שאני רוצה שהבחירה שלי תנעץ סכין ממש בלבו של אבי, רוצה להחדיר לתוכו בדקירה כמה שיותר כאב ומבוכה ואכזבה.

יש רק בחירה אחת שיכולה לעשות זאת.

אני מסתכל עליו, והוא מהנהן, ואני מחדיר את הסכין עמוק לתוך כף ידי, כל כך עמוק שהכאב מעלה דמעות בעיני. אני מסלק את הדמעות במצמוץ ומאגרף את ידי כדי שהדם יצטבר שם. עיניו הן כמו עיני, כחול כהה כל כך שבאור העמום כאן הן נראות כמעט שחורות, ממש כמו חורים בגולגולתו. אני חש בגבי צביטות של כאב, חולצתי בעלת הצווארון שורטת את עורי, שעליו הצליף עם החגורה.

אני פותח את כף ידי מעל הגחלים בקערה של אומץ לב. אני מרגיש כאילו הגחלים בוערים בבטן שלי, ממלאים אותי באש ובעשן.

אני חופשי.

אני לא שומע את התשואות של חברי אומץ לב: כל מה שאני שומע זה צלצול.

הפלג החדש שלי הוא כמו יצור רב זרועות המתפשט לקראתי. אני נע לעברו ולא מעז להסתכל לאחור כדי לראות את הפנים של אבי. ידיים טופחות על זרועותי, משבחות אותי על בחירתי, ואני זז לקצה הקבוצה, כשאצבעותי מרוחות בדם.

אני עומד עם שאר הטירונים, סמוך לנער שחור שיער מאוריינות, שמעיף בי מבט אחד ומתייחס אלי בביטול. בבגדים האפורים של הקרבה עצמית, גבוה וכחוש, אני כנראה לא נראה משהו. החתך בידי מדמם מאוד ודמי ניגר על הרצפה וזורם על אמת היד שלי. חדרתי עם הסכין עמוק מדי.

כשהאחרונים מסיימים את הבחירה, אני מחזיק באצבעותי את שולי החולצה הרפויה שלי וקורע אותם. אני קורע רצועת בד מחזית החולצה וכורך אותה סביב ידי כדי לעצור את הדימום. כבר לא אזדקק לבגדים האלה של הקרבה עצמית.

כשהאדם האחרון מסיים את הבחירה, חברי אומץ לב היושבים לפנינו קמים על רגליהם וממהרים לדלתות. הם סוחבים אותי איתם. ממש לפני הדלתות אני מסתובב לאחור, לא מסוגל לעצור בעד עצמי, ורואה את אבי יושב עדיין בשורה הקדמית, כשכמה מחברי הקרבה עצמית מתגודדים סביבו. הוא נראה המום.

אני מגחך קצת. עשיתי את זה, גרמתי להבעה הזאת על פניו. אינני הילד המושלם של הקרבה עצמית, שנגזר עליו להיבלע כולו על ידי המערכת ולהיעלם בתוך אלמוניות. אני הראשון מזה למעלה מעשר שנים שערק מהקרבה עצמית לאומץ לב.

אני מסתובב ורץ כדי להשיג את האחרים, לא רוצה להישאר מאחור. לפני שאני יוצא מהאולם אני פותח את כפתורי החולצה ארוכת השרוולים שלי ושומט אותה על הרצפה. חולצת־הטי האפורה שאני לובש מתחת לחולצת השרוולים גדולה מדי, אבל היא כהה יותר, משתלבת טוב יותר עם הבגדים השחורים של אומץ לב.

חברי אומץ לב שועטים בסערה בירידתם במדרגות, מטיחים דלתות, צוחקים, צועקים. אני חש צריבה בגב ובכתפיים ובריאות וברגליים, ופתאום אני לא בטוח שהבחירה שלי הייתה נכונה, לא בטוח שבחרתי להצטרף לאנשים המתאימים. הם כל כך קולניים וכל כך פראיים. האם אוכל למצוא לעצמי מקום ביניהם? אני לא יודע.

אני חושב שאין לי ברירה.

אני מפלס לי דרך בתוך הקבוצה, מחפש את העמיתים שלי, הטירונים האחרים, אבל נראה כאילו הם נעלמו. אני זז הצדה, מקווה לראות לאן מועדות פנינו, ואני רואה פסי רכבת תלויים מעל הכביש שלפנינו, בתוך כלוב עשוי מסורגי עץ ומתכת. חברי אומץ לב עולים במדרגות ומתפזרים על הרציף של הרכבת. למרגלות המדרגות הקהל כל כך צפוף שאני לא יכול למצוא דרך להשתחל לתוכו. אני עלול לפספס את הרכבת, אז אני מחליט לדחוף. אני צריך לסגור בכוח את השיניים כדי שלא אתנצל כשאני מזיז אנשים הצדה במרפקי, והקהל דוחף אותי במעלה המדרגות.

"אתה רץ בכלל לא רע," אומרת טורי כשהיא נעמדת לצדי על הרציף. "לפחות יחסית לנער מהקרבה עצמית."

"תודה," אני אומר.

"אתה יודע מה עומד לקרות עכשיו, נכון?" היא מסתובבת ומצביעה על אור רחוק בחזית של רכבת מתקרבת. "הרכבת לא תעצור. היא רק תאט קצת. ואם לא תצליח לעלות עליה תוך כדי נסיעה, הלך עליך. תהיה נטול פלג. קל מאוד להיות מודח ממועמדות להצטרפות לפלג."

אני מהנהן. אני לא מופתע מכך שמבחן הטירונות החל כבר, שהוא התחיל ברגע שיצאנו מטקס הבחירה. ואני גם לא מופתע מכך שבאומץ לב מצפים ממני שאוכיח את עצמי. אני רואה שהרכבת מתקרבת – אני שומע אותה עכשיו צופרת על הפסים.

טורי מחייכת אלי. "אתה עומד להצליח כאן, נכון?"

"על סמך מה את אומרת את זה?"

היא מושכת בכתפיה. "אתה עושה עלי רושם של מישהו שמוכן להילחם. זה הכול."

הרכבת מתקרבת אלינו בקולות רועמים, וחברי אומץ לב מתחילים לטפס עליה בהמוניהם. טורי רצה לקצה, ואני רץ בעקבותיה, מחקה את צורת העמידה שלה ואת התנועות שלה כשהיא מתכוננת לקפוץ על הרכבת. היא תופסת ידית בקצה הדלת ומעלה את עצמה בתנופה פנימה, אז אני עושה אותו דבר. בהתחלה אני מגשש כדי למצוא אחיזה ואחר כך דוחף את עצמי פנימה.

אבל אני לא מוכן לתנודות שעושה הרכבת בסיבוב, ואני מועד ופני מוטחות בקיר המתכת. אני תופס את אפי הכואב.

"ביצוע חָלָק," אומר בחיוך אחד מחברי אומץ לב שנמצא בפנים. הוא צעיר מטורי ועורו כהה.

"הוא הצליח לעלות על הרכבת הנוסעת, אמאר, וזה מה שחשוב," אומרת טורי.

"אבל הוא אמור להיות בקרון האחר. עם הטירונים האחרים," אמאר אומר. הוא מסתכל עלי, אבל לא כפי שעשה לפני כמה דקות עריק מאוריינות. הוא נראה סקרן יותר מכל דבר אחר, כאילו אני איזה דבר מוזר שהוא צריך לבחון כדי להבין אותו. "אם הוא מיודד איתָך, אני מניח שזה בסדר. מה שמך, נוקשה?"

ברגע שהוא שואל אותי את השאלה הזאת, השם שאני כמעט משמיע הוא, כמו תמיד, טוביאס איטון. זה אמור להיות טבעי, אבל ברגע זה אני לא יכול לומר את שמי בקול, לא כאן, בין אנשים שקיוויתי שיהיו ידידי החדשים, משפחתי החדשה. אני לא יכול – אני כבר לא רוצה – להיות בנו של מרכוס איטון.

"מבחינתי אתה יכול לקרוא לי 'נוקשה'," אני אומר, מנסה להשתמש בכינוי המקניט שבו משתמשים אנשי אומץ לב בהתייחסם לאנשי הקרבה עצמית, הקנטה ששמעתי במסדרונות ובכיתות. רוח פורצת לרכבת כשהיא מאיצה, והרוח רועמת באוזני.

טורי נועצת בי מבט מוזר, ולרגע אני פוחד שהיא עומדת לומר לאמאר את שמי, אותו אני בטוח שהיא זוכרת ממבחן ההתאמה שלי. אבל היא רק מהנהנת קצת, ואני חש הקלה ופונה לפתח הדלת כשידי אוחזת עדיין בידית.

מעולם לפני כן לא חשבתי שאוכל לסרב לומר את שמי או שאומר שם מזויף ואבנה לעצמי זהות חדשה. אני חופשי כאן, חופשי לדבר אל אנשים בכעס וחופשי לסרב להם וחופשי אפילו לשקר.

אני רואה את הרחוב מבין קשתות העץ שתומכות בפסי הרכבת, קומה מתחתינו. אבל למעלה, פסים חדשים מחליפים את הפסים הישנים והרציפים עולים גבוה יותר ומקיפים את גגות הבניינים. העלייה משופעת, כך שלא הייתי מבחין בה אלמלא הייתי מסתכל על האדמה כשאנחנו מתרחקים יותר ויותר ונדמה כאילו אנחנו עולים השמימה.

הפחד גורם לי תחושה של חולשה ברגליים, ולכן אני מתרחק מפתח הדלת, מתכופף ליד אחד מקירות הקרון ומחכה שנגיע כבר למקום שאליו אנחנו נוסעים.

אני עדיין בתנוחה הזאת – כורע ליד הקיר כשראשי בין ידי – כשאמאר דוחף אותי ברגלו.

"קום, נוקשה," הוא אומר, לא בגסות. "מיד יגיע הזמן לקפוץ."

"לקפוץ?" אני שואל.

"כן." הוא מגחך. "הרכבת הזאת לא עוצרת לאף אחד."

אני מכריח את עצמי לקום. הבד שכרכתי סביב ידי ספוג בדם. טורי עומדת ממש מאחורי ודוחפת אותי בכיוון פתח הדלת.

"תנו לטירון לקפוץ ראשון!" היא צועקת.

"מה את עושה?" אני שואל ומסתכל עליה בזעם.

"אני עושה לך טובה!" היא עונה ודוחפת אותי שוב לכיוון הפתח. אנשי אומץ לב האחרים נסוגים כדי לפנות לי מקום, וכל אחד מהם מחייך בגיחוך כאילו שאני הטרף הבא שלהם. אני הולך לקצה בגרירת רגליים, מחזיק את הידית כל כך חזק שקצות אצבעותי מתחילות לאבד תחושה. אני רואה לאן אני אמור לקפוץ – קדימה לפנַי פסי הרכבת מקיפים גג של בניין ואחר כך פונים חזרה. מכאן נראה שהרווח בין פסי הרכבת וגג הבניין קטן, אבל כשהרכבת מתקרבת לבניין, הרווח נראה יותר ויותר גדול, והמוות הצפוי לי בקפיצה לגג נראה יותר ודאי.

כל גופי רועד כשאנשי אומץ לב בקרונות שלפנינו קופצים. איש מהם אינו מפספס את הגג, אבל זה לא אומר שאני לא אהיה הראשון שיפספס את הגג. אני מנתק את אצבעותי מהידית ומסתכל על הגג ודוחף את עצמי קדימה בכל כוחי.

עוצמת המכה מעבירה רעד בגופי, ואני נופל קדימה על ידי ועל ברכי. החצץ על הגג חודר לכף היד הפצועה שלי. אני מסתכל על אצבעותי. אני מרגיש כאילו הזמן פשוט זינק קדימה, והקפיצה הממשית נעלמת מהזיכרון.

"לעזאזל," מישהו מאחורי אומר. "קיוויתי שייצא לנו לגרד מהמדרכה נוקשה שהתרסק והפך לפנקייק."

אני מסתכל על הקרקע ויושב על עקבי. הגג נוטה בשיפוע ומתנדנד מתחתי – לא ידעתי שפחד יכול לגרום לסחרחורת.

אבל אני יודע שזה עתה עברתי שני מבחנים של הטירונות: עליתי על רכבת תוך כדי נסיעה והצלחתי להגיע בקפיצה לגג. השאלה עכשיו היא, איך אנשי אומץ לב יורדים מהגג?

רגע לאחר מכן אמאר עולה על הסף של הגג, ואני מקבל תשובה:

הם עומדים לקפוץ.

אני עוצם את עיני ומעמיד פנים שאני לא כאן, כורע ברך על החצץ כשמסביבי האנשים הבלתי שפויים האלה שעליהם סימני דיו. באתי לכאן כדי לברוח, אבל זה לא מקום מפלט, זה פשוט סוג אחר של עינוי, ועדיין לא מאוחר מדי לצאת מזה. אז התקווה היחידה שלי היא לשרוד את זה.

"ברוך הבא לאומץ לב!" אמאר צועק. "באומץ לב או שאתה עומד מול הפחדים שלך ומשתדל לא למות במהלך זה, או שאתה עוזב כפחדן. באופן לא מפתיע, השנה מספרם של אלה שערקו אלינו נמוך."

אנשי אומץ לב הסובבים את אמאר מטיחים אגרופים באוויר וצועקים. הם מתגאים בעובדה שאיש לא רוצה להצטרף אליהם.

"הדרך היחידה להגיע למתחם של אומץ לב מהגג הזה היא לקפוץ מהסף," אומר אמאר ופותח את זרועותיו לרווחה כדי להצביע על המרחב הריק סביבו. הוא נוטה לאחור על עקביו ומנפנף בידיו מסביב, כאילו הוא עומד ליפול, אחר כך תופס את עצמו ומחייך. אני לוקח שאיפה עמוקה ועוצר בקרבי את האוויר.

"כרגיל, את ההזדמנות להיות הראשונים שקופצים אני מציע לטירונים שלנו, בין אם נולדו בפלג אומץ לב ובין אם הם רוצים להצטרף אליו." הוא יורד מהסף ומצביע עליו בהרמת גבות.

החברים הצעירים של אומץ לב שהתקבצו ליד הגג מחליפים ביניהם מבטים. בצד עומדים הנער שערק מאוריינות, הנערה שערקה מידידות, ושני נערים ונערה שערקו מכנות.

אנחנו רק שישה שערקו לאומץ לב מפלגים אחרים.

אחד מחברי אומץ לב ניגש קדימה. הוא נער כהה עור שמסמן בידיו לחבריו שהוא מצפה שיריעו לו.

"קדימה, זיק!" צועקת אחת הנערות.

זיק מנתר אל הסף, אבל השיפוט שלו מוטעה והוא נוטה קדימה ומאבד את שיווי המשקל. הוא צועק משהו בלתי מובן ונעלם. הנערה מכנות, העומדת סמוך אליו, עוצרת את נשימתה ומכסה בידה על פיה, אבל חבריו של זיק מאומץ לב פורצים בצחוק. אני לא חושב שזה היה הרגע הדרמטי וההרואי שהוא תכנן.

אמאר מחייך ומצביע שוב על הסף. אלה שנולדו באומץ לב מסתדרים בתור מאחורי הסף, וכך גם הנער שערק מאוריינות והנערה שערקה מידידות. אני יודע שאני צריך להצטרף אליהם, שאני צריך לקפוץ, לא משנה איך אני מרגיש לגבי זה. אני נע לכיוון התור, נוקשה כאילו רגלי הן ברגים חלודים. אמאר מסתכל על השעון שלו ובמרווח של שלושים שניות מסמן בידו לכל אחד מהעומדים בתור לקפוץ. השמש שוקעת מאחורי הבניינים במרחק. קו האופק המשונן שלהם לא מוּכּר מהזווית הזאת. סמוך לאופק האור זהוב, ומשב הרוח חודר מבעד לבגדי.

"קדימה," אמאר אומר.

אני עוצם את עיני וקופא על מקומי: אני לא מסוגל לדחוף את עצמי מהגג. כל מה שאני יכול לעשות זה להטות את עצמי וליפול. בטני שוקעת בקרבי והגפיים שלי מחפשים נקודת אחיזה באוויר, אבל אין כלום, רק נפילה, אוויר, חיפוש קדחתני נואש אחר קרקע.

ואז אני פוגע ברשת.

הרשת עוטפת אותי בחוטיה החזקים. ידיים נשלחות אלי מקצה הרשת. אני תוקע את אצבעותי ברשת ומושך את עצמי אל הידיים האלה. אני נוחת על רגלי על משטח מעץ, ואיש שעורו חום כהה ומפרקי אצבעות חבולים מחייך אלי. מקס.

"הנוקשה!" הוא טופח על גבי ומעביר בי רטט. "נעים לראות שעד כה הצלחת במשימות. לך תצטרף לחבריך הטירונים. אמאר יגיע בעוד שנייה, אני בטוח."

מאחוריו יש מנהרה אפלה שקירותיה עשויים מסלעים. המתחם של אומץ לב הוא תת קרקעי – בחלומות הזוועה שלי שיערתי שהוא ישתלשל מבניין גבוה בסדרת חבלים דקים.

אני מנסה לרדת במדרגות וללכת אל העריקים האחרים. נראה שהרגליים שלי שוב מתפקדות. הנערה מידידות מחייכת אלי. "להפתעתי, זה היה כיף לא נורמלי," היא אומרת. "אני מִיָה. אתה בסדר?"

"נראה שהוא משתדל לא להקיא," אומר אחד הנערים מכנות.

"פשוט תן לזה לקרות, אחי," מוסיף הנער האחר מכנות. "נשמח לראות הצגה."

התגובה שלי בלתי צפויה. "תסתמו ת'פה," אני מטיח בהם.

להפתעתי, הם משתתקים. אני מתאר לעצמי שלא הרבה אנשים מהקרבה עצמית אמרו להם אי פעם לסתום את הפה.

כמה שניות אחר כך אני רואה את אמאר מתגלגל לקצה הרשת. הוא יורד במדרגות, שערו פרוע ונראה שהוא סוער ומוכן לתעלול המטורף הבא. הוא מסמן לכל הטירונים להתקרב אליו, ואנחנו מתאספים בחצי גורן בפתח המנהרה הפוערת את פיה.

אמאר משלב את ידיו לפנים.

"שמי אמאר," הוא אומר. "אני המדריך שלכם בטירונות. גדלתי פה, ולפני שלוש שנים עברתי את הטירונות בהצלחה מרובה, ופירושו של דבר שכל עוד ארצה בכך, אהיה אחראי להדרכת העריקים במהלך הטירונות. זה למזלכם. טירונים שנולדו באומץ לב וטירונים שערקו לאומץ לב מפלגים אחרים עוברים את רוב האימונים הגופניים בנפרד, כדי שחברי אומץ לב מלידה לא ישברו מיד את העריקים – " למשמע דבריו אלה מחייכים חברי אומץ לב מלידה העומדים בצד השני. "אבל השנה אנחנו מנסים משהו שונה. מנהיגי אומץ לב ואני רוצים לראות אם הידיעה מהם הפחדים שלכם, עוד לפני תחילת האימונים, תכין אתכם טוב יותר להמשך הטירונות. אז אפילו לפני שאנחנו מכניסים אתכם לחדר האוכל, אנחנו הולכים להעביר אתכם איזה תהליך שבו תגלו את עצמכם. בואו אחרי."

"מה אם אני לא רוצה לגלות את עצמי?" שואל זיק.

כל מה שאמאר צריך לעשות זה להסתכל עליו כדי שהוא יחזור לקבוצה של הטירונים ילידי אומץ לב. אמאר אינו דומה לאף אדם שפגשתי אי פעם – הוא עשוי להיות ידידותי וחם, ורגע לאחר מכן להפוך לקשוח ומחמיר. ולפעמים הוא ידידותי וקשוח בו זמנית.

הוא מוביל אותנו במנהרה, אחר כך נעצר ליד דלת הבנויה בתוך הקיר, דוחף אותה בכתפו והיא נפתחת. אנחנו נכנסים בעקבותיו לחדר טחוב שבקיר האחורי שלו יש חלון ענקי. מעלינו מהבהבים אורות ניאון שכבים לסירוגין, ואמאר מתעסק במכונה שנראית דומה מאוד למכונה שהשתמשו בה במבחן ההתאמה שלי. אני שומע קול של טפטוף – מים מטפטפים מהתקרה ויוצרים שלולית בפינה.

חדר אחר גדול וריק נמצא מעבר לחלון. בכל פינה יש מצלמות – האם יש מצלמות בכל מקום במתחם של אומץ לב?

"זה החדר של נוף הפחד," מודיע אמאר מבלי להרים את מבטו. "נוף פחד הוא סימולציה שבה אתה עומד מול הפחדים הגרועים ביותר שלך."

על שולחן ליד המכונה מסודרים בשורה מזרקים. באור המהבהב הם נראים לי מפחידים, כאילו באותה המידה הם יכולים להיות מכשירי עינויים, סכינים ולהבים ודוקרנים לוהטים.

"איך זה יכול להיות?" שואל הנער מאוריינות. "אתם לא מכירים את הפחדים הכי גרועים שלנו."

"שמך אֶריק, נכון?" אומר אמאר. "אתה צודק, אני לא מכיר את הפחדים הכי גרועים שלך, אבל הסרום שאני עומד להזריק לך יעורר את אותם החלקים במוחך שמעבדים את הפחד, ובסימולציה אתה תעמוד מול המכשולים האלה. בסימולציה הזאת, שלא כמו בסימולציה במבחן ההתאמה, תהיה מודע לכך שמה שאתה רואה אינו אמיתי. בינתיים אני אהיה בחדר הזה, אפקח על הסימולציה. כאשר דופק הלב שלך מגיע לרמה מסוימת – במילים אחרות, כשאתה נרגע או עומד באופן משמעותי מול הפחד שלך, אני צריך להורות לתוכנה המשוקעת בתוך הסרום של הסימולציה לנוע לעבר המכשול הבא. כשלא יהיו לך יותר פחדים, התוכנה תגיע לסיומה ואתה 'תתעורר' ותמצא את עצמך שוב בחדר הזה, כשאתה מודע יותר לפחדים שלך."

הוא לוקח את אחד המזרקים ומסמן לאריק לגשת אליו.

"תרשה לי לספק את הסקרנות שלך כמי שהיה באוריינות," הוא אומר. "אתה תהיה הראשון שיעבור את הסימולציה."

"אבל…"

"אבל," אמאר אומר, "אני המדריך שלך בטירונות, ולטובתך כדאי לך לעשות את מה שאני אומר לך."

לרגע אריק עומד בשקט, אחר כך פושט את הז'אקט הכחול שלו, מקפל אותו לחצי ושומט אותו על גב של כיסא. תנועותיו איטיות ומחושבות – אני חושב שהן מיועדות להרגיז את אמאר ככל האפשר. אריק מתקרב לאמאר, שתוקע את המחט כמעט בפראות בצד צווארו. אחר כך הוא מַפְנֶה את אריק לחדר הבא.

כשאריק עומד באמצע החדר מאחורי זכוכית, אמאר מחבר את עצמו באלקטרודות למכונת הסימולציה ולוחץ על משהו במסך המחשב שמאחוריה כדי להפעיל את התוכנה.

אריק עומד בשקט כשידיו פשוטות לצדדים. הוא מסתכל עלינו מבעד לחלון, ורגע לאחר מכן, למרות שאינו זז נראה שהוא מסתכל על משהו אחר, כאילו הסימולציה כבר התחילה. אבל הוא לא צורח או מטיח את ידיו או בוכה, כפי שהייתי מצפה ממישהו שמתבונן בפחדים הכי גרועים שלו. קצב פעימות הלב שלו, המתועד במוניטור שלפני אמאר, עולה ועולה, כמו ציפור שממריאה.

הוא מפחד. הוא מפחד, אבל הוא אפילו לא זז.

"מה קורה?" מיה שואלת אותי. "האם הסרום עובד?"

אני מהנהן.

אני רואה שאריק לוקח שאיפות עמוקות ומשחרר את האוויר בנחיריו. גופו רועד, הוא אחוז צמרמורת, כאילו האדמה מתחתיו נעה בקול רועם, אבל נשימותיו איטיות וחלקות. כל כמה שניות שריריו מתכווצים ואחר כך משתחררים, כאילו הוא נעשה מתוח בטעות ואחר כך מתקן את השגיאה שלו. אני מתבונן בקצב פעימות הלב שלו על המוניטור שמול אמאר, רואה שהוא מאט יותר ויותר עד שאמאר טופח באצבעו על המסך וגורם לכך שהתוכנה ממשיכה לפעול.

זה קורה שוב ושוב, עם כל פחד חדש. אני סופר בשקט את הפחדים שהוא חווה, עשרה, אחד־עשר, שנים־עשר. אחר כך אמאר מקיש על המסך בפעם האחרונה, והגוף של אריק נרגע. הוא ממצמץ לאט ואחר כך מגחך.

אני מבחין בכך שילידי אומץ לב, שבדרך כלל ממהרים להגיב על כל דבר, שותקים. פירושו של דבר, כנראה, שמה שאני מרגיש זה נכון – שאריק הוא מישהו שיש להיזהר מפניו. אולי אפילו מישהו שיש לחשוש מפניו.

במשך יותר משעה אני מתבונן בטירונים האחרים כשהם מתעמתים עם הפחדים שלהם, רצים וקופצים ומכוונים אקדחים בלתי נראים, ובכמה מקרים שוכבים על הרצפה כשפניהם למטה, מתייפחים. לפעמים יש לי הרגשה שאני יודע מה הם רואים, מה פשר הזחילה שלהם, מהם הפחדים המענים אותם, אבל רוב הזמן השדים שהם הודפים מעל פניהם הם שדים פרטיים, מוּכּרים רק להם ולאמאר.

אני נשאר בירכתי החדר, מתכווץ בכל פעם שהוא קורא בשמו של הטירון הבא. אבל אז אני האחרון בחדר, ומיה עומדת לסיים. מוציאים אותה מנוף הפחד שלה כשהיא נשענת כפופה על הקיר האחורי וראשה בין ידיה. היא קמה על רגליה, נראית סחוטה ויוצאת מהחדר בגרירת רגליים בלי לחכות שאמאר ישחרר אותה וישלח אותה החוצה. אמאר מעיף מבט במזרק האחרון שנשאר על השולחן, ואחר כך עלי.

"רק אתה ואני, נוקשה," הוא אומר. "קדימה, בוא נגמור עם זה."

אני עומד מולו. אני כמעט לא מרגיש את חדירת המחט: מעולם לא הייתה לי בעיה עם זריקות, בניגוד לאחדים מהטירונים שהזילו דמעות לפני הזריקה. אני נכנס לחדר הבא ועומד מול החלון, שמהצד נראה כמו ראי. רגע לפני שהסימולציה מתחילה להשפיע, אני רואה את עצמי כמו שהאחרים ראו אותי ודאי, עומד ברפיון, גבוה ורזה ומדמם. אני משתדל להזדקף ומופתע מההבדל שעושה ההזדקפות, מופתע מהצל של העוצמה שאני רואה בי ממש לפני שהחדר נעלם.

חלקי תמונות ממלאים את המרחב, קו האופק של העיר שלנו, הבור במדרכה שבע קומות מתחתי, סף הגג מתחת לרגלי. רוח חודרת מצדו של הבניין, חזקה יותר מזו שנשבה כשהייתי כאן בחיים האמיתיים. היא מצליפה על בגדי כל כך חזק שנדמה כאילו הם נקרעים מעלי, היא דוחפת אותי מכל הזוויות. אחר כך הבניין גדל איתי, מעלה אותי הרחק מעל הקרקע. הבור נסתם ומדרכה מכסה אותו.

אני נסוג מהסף, אבל הרוח לא מאפשרת לי לחזור לאחור. לבי הולם חזק יותר ומהר יותר כשאני עומד מול המציאות של מה שעלי לעשות: אני צריך לקפוץ שוב, והפעם מבלי להיות בטוח שכאשר אתנגש באדמה לא אחוש כאב.

נוקשה שהפך לפנקייק.

אני מנער את ידי, עוצם את עיני בחוזקה וכולא את הצעקה בתוך פי. אחר כך הרוח דוחפת אותי ואני נופל במהירות. אני פוגע באדמה.

במשך שנייה גואה בי כאב מלובן צורב שעובר בכל גופי.

אני קם על רגלי, מנגב את לחיי מאבק ומחכה למכשול הבא. אין לי מושג מה זה יהיה. לא השתהיתי זמן רב כדי לחשוב על הפחדים שלי, או אפילו לחשוב מה תהיה המשמעות של להשתחרר מפחד, לנצח אותו. עולה במוחי הרעיון שכאשר לא יהיה בי פחד אוכל להיות חזק, עוצמתי, אי אפשר יהיה לעצור אותי. הרעיון הזה מפתה אותי במשך שנייה בלבד לפני שמשהו פוגע קשות בגבי.

אחר כך משהו פוגע בצד השמאלי שלי, ואז בצד הימני, ואני סגור בתוך קופסה גדולה שתואמת את ממדי גופי. בהתחלה הזעזוע מגן עלי מהתקף חרדה, ואחר כך אני נושם את האוויר הסגור בקופסה ומסתכל לתוך החשיכה הריקה, והקרביים שלי מתכווצים יותר ויותר. אני כבר לא יכול לנשום. אני לא יכול לנשום.

אני נושך את השפה שלי כדי שלא אתייפח – אני לא רוצה שאמאר יראה אותי בוכה, לא רוצה שהוא יספר לאנשי אומץ לב שאני פחדן. אני צריך לחשוב, לא יכול לחשוב בתוך החנק שבקופסה הזאת. הקיר שמאחורי גבי כאן הוא אותו קיר שבזיכרון שלי מימי ילדותי, כשהייתי סגור, כעונש, בתוך חשיכה במסדרון של הבית שלי. אף פעם לא ידעתי מתי העונש הזה יסתיים, כמה שעות אהיה תקוע שם עם מפלצות דמיוניות הזוחלות עלי בחשיכה, כשקול היבבות של אמי בוקע מבעד לקירות.

אני מטיח את ידי בקיר שמולי, שוב ושוב, ואחר כך תוקע בו את ציפורני, למרות ששבבים דוקרים את העור שמתחת לציפורני. אני מרים את הזרועות שלי ומטיח בקופסה את מלוא כובד משקלי, שוב ושוב, עוצם את עיני כדי שאוכל להעמיד פנים שאני לא כאן, אני לא כאן. תוציא אותי מפה תוציא אותי מפה תוציא אותי מפה.

"תחשוב על זה, נוקשה!" צועק קול, ואני משתתק. אני נזכר שזאת סימולציה.

תחשוב על זה. לְמה אני זקוק כדי לצאת מהקופסה? אני זקוק למכשיר, למשהו יותר חזק ממני. אני דוחף משהו באצבעות רגלי ושולח את ידי כדי להרים אותו. אבל כשאני מתכופף, מכסה הקופסה זז למטה יחד איתי, ואני לא יכול להזדקף. אני מבליע צווחה ומוצא בגישוש באצבעותי את הקצה המחודד של מוט הברזל. אני דוחף אותו בין הלוחות שיוצרים את הזווית השמאלית של הקופסה ודוחף חזק בכל יכולתי.

כל הלוחות של הקופסה ניתקים מיד זה מזה ונופלים על הרצפה מסביבי. אני נושם במלוא ריאותי, חש הקלה.

אז מופיעה מולי אישה. אני לא מזהה אותה. בגדיה לבנים, לא שייכים לפלג כלשהו. אני מתקרב אליה, ושולחן מזנק מולי. על השולחן אקדח וקליע. אני מקמט את מצחי כשאני רואה זאת.

האם זה פחד?

"מי את?" אני שואל אותה, והיא לא עונה.

ברור מה אני צריך לעשות – לטעון את האקדח ולירות קליע. אימה נבנית בתוכי, פחד רב עוצמה. פי יבש ואני מגשש באצבעותי כדי לקחת את הקליע ואת האקדח. עד כה מעולם לא החזקתי בידי אקדח, אז לוקח לי מספר שניות כדי להבין איך לפתוח את המחסנית של האקדח. בשניות אלה אני חושב על האור שיעזוב את עיניה של האישה הזאת שאני לא מכיר, שאני לא מכיר דיי כדי שיהיה לי אכפת ממנה.

אני פוחד – אני פוחד ממה שאתבקש לעשות באומץ לב, ממה שארצה לעשות.

מפחד מאיזו אלימות נסתרת בתוכי, אלימות שעוצבה על ידי אבי ועל ידי שנים ארוכות של שתיקה שהפלג שלי כפה עלי.

אני מכניס את הקליע למחסנית, אחר כך מחזיק את האקדח בשתי ידי. החתך בכף היד שלי מכאיב. אני מסתכל בפניה של האישה. השפה התחתונה שלה רוטטת, ועיניה מתמלאות דמעות.

"אני מצטער," אני אומר ומושך את ההדק.

אני רואה את החור השחור שהקליע עושה בגופה, והיא צונחת על הרצפה. נפילתה מעלה ענן של אבק.

אבל האימה אינה מסתלקת. אני יודע שמשהו עומד לקרות; אני מרגיש שזה נבנה בתוכי. מרכוס עדיין לא הופיע, והוא יופיע. אני יודע זאת בבטחה, כשם שאני יודע מה שמי. מהו השם שלנו.

מעגל אור אופף אותי, ובקצהו אני רואה נעליים אפורות צועדות. מרכוס איטון פוסע לתוך שולי האור, אבל זה לא מרכוס איטון שאני מכיר. למרכוס איטון זה יש חורים במקום עיניים ולוע שחור במקום פה.

מרכוס איטון אחר עומד לצדו, ולאט לאט צועדות קדימה ומקיפות אותי מסביב במעגל עוד ועוד גרסאות מפלצתיות של אבי, פיותיהן הפעורים חסרי השיניים קרועים לרווחה, ראשיהן מיטלטלים בזוויות מוזרות. אני מאגרף את ידי. זה לא אמיתי. ברור שזה לא אמיתי.

מרכוס הראשון מתיר את חגורתו ומסיר אותה ממותניו לולאה אחר לולאה, וכך עושים גם המרכוסים האחרים. כשהם עושים זאת, החגורות הופכות לחבלים העשויים ממתכת ובקצה שלהן שזור חוט תַיִל. הם גוררים את החגורות שלהם על הרצפה, והלשונות השחורות והמשומנות שלהם מחליקות מעל קצות הפיות האפלים שלהם. בבת אחת הם מושכים חזרה את החבלים המתכתיים, ואני צועק במלוא כוחי וכורך את זרועותי סביב ראשי.

"זה לטובתך," המרכוסים אומרים יחד בקולות מתכתיים, כמו מקהלה.

אני חש כאב קורע לגזרים. אני נופל על ברכי ולוחץ את זרועותי על אוזני כאילו הן יכולות להגן עלי, אבל שום דבר לא יכול להגן עלי, שום דבר. אני צורח שוב ושוב, אבל הכאב נמשך, וכך גם קולו. "אני לא אאפשר בביתי התנהגות של פינוק עצמי, לא גידלתי את בני כדי שיהיה שקרן!"

אני לא מסוגל לשמוע. אני לא רוצה לשמוע.

תמונה של הפסל שאמי נתנה לי עולה מעצמה במוחי. אני רואה אותו איפה שהנחתי אותו על שולחן הכתיבה שלי, והכאב מתחיל לשכוך. אני ממקד את כל מחשבותי בפסל ובפריטים האחרים השבורים המפוזרים מסביב בחדר שלי. המכסה של תיבת המסע משוחרר מהצירים שלו. אני נזכר בידיים של אמי ובאצבעותיה הדקות הסוגרות את תיבת המסע ונועלות אותה ומוסרות לי את המפתח.

הקולות נעלמים אחד אחד, עד שלא נשאר שום קול.

אני שומט את זרועותי, מחכה למכשול הבא. אני מכה בפרקי האצבעות שלי על רצפת האבן, שהיא קרה ומכוסה גושי אדמה. אני שומע צעדים ואוזר כוח לקראת הבאות, אבל אז אני שומע את כוחו של אמאר:

"זהו זה?" הוא אומר, "זה הכול? בחייך, נוקשה."

הוא עוצר לידי ומושיט לי את ידו. אני לוקח אותה ומניח לו לעזור לי לקום על רגלי. אני לא מסתכל עליו. אני לא רוצה לראות את ההבעה על פניו. אני לא רוצה שהוא יידע מה שהוא יודע, לא רוצה להפוך להיות טירון מעורר רחמים בגלל הילדות הדפוקה שלו.

"אנחנו צריכים למצוא בשבילך שם אחר," הוא אומר כלאחר יד. "משהו קשוח יותר מ'נוקשה'. משהו כמו 'להב' או 'רוצח' או משהו."

באמרו זאת אני מסתכל עליו. הוא מחייך קצת. אני רואה אמנם בחיוך שלו קצת רחמים, אבל לא כל כך הרבה כפי שחשבתי.

"גם אני לא הייתי רוצה לומר לאנשים מה שמי," הוא אומר. "קדימה, בוא נלך לאכול משהו."

כשאנחנו מגיעים לחדר האוכל, אמאר מוביל אותי לשולחן של הטירונים. יש שם כבר כמה טירונים ילידי אומץ לב, שיושבים ליד השולחנות ומסתכלים על צדו האחר של החדר, שם עדיין עורכים את האוכל טבחים שעל גופם קעקועים, נזמים, טבעות ועגילים. חדר האוכל הוא מערה המוארת מלמטה במנורות כחולות־לבנות הנוסכות על הכול זוהר מפחיד.

אני מתיישב על אחד הכיסאות הריקים.

"חי אלוהים, נוקשה. אתה נראה כאילו אתה עומד להתעלף," אומר אריק, ואחד הנערים מכנות מחייך.

"כולכם יצאתם מזה בחיים," אמאר אומר. "ברכותי. ביום הראשון של הטירונות עברתם את המשימות בדרגות שונות של הצלחה." הוא מתבונן באריק. "אבל איש מכם לא הצליח טוב כמו פור."

הוא מצביע עלי כשהוא מדבר. אני מקמט את מצחי – פור? האם הוא מדבר על הפחדים שלי?

"הי, טורי," אמאר קורא מעבר לכתפו. "שמעת אי פעם על מישהו שבנוף הפחד היו לו רק ארבעה פחדים?"

"בפעם האחרונה ששמעתי, מספר הפחדים הנמוך ביותר של מי שעבר בנוף הפחד היה שבע או שמונה. למה אתה שואל?" משיבה טורי.

"יש לי כאן עריק שיש לו רק ארבעה פחדים."

טורי מצביעה עלי, ואמאר מהנהן.

"זה שיא חדש," טורי אומרת.

"מצוין," אמאר אומר לי. אחר כך הוא מסתובב והולך לשולחן של טורי.

כל הטירונים האחרים מסתכלים עלי בשקט ובעיניים קרועות לרווחה. לפני נוף הפחד הייתי סתם מישהו שהם יכלו לדרוך עליו בדרכם לחברוּת באומץ לב. עכשיו אני כמו אריק – מישהו ששווה לשים אליו לב, אולי אפילו מישהו ששווה לפחד ממנו.

אמאר נתן לי יותר מאשר שם חדש. הוא נתן לי כוח.

"תגיד שוב, מהו שמך האמיתי? מתחיל באות E …?" אריק שואל אותי ומכווץ את עיניו. כאילו שהוא יודע משהו אבל לא בטוח שעכשיו הזמן לשתף בידיעה הזאת.

ייתכן שגם האחרים זוכרים במטושטש מה שמי, ששמעו אותו בטקס הבחירה, כמו שאני זוכר את השמות שלהם – פשוט אותיות באלף־בית, קבורות מתחת לערפול עצבני שאפף אותי כשהתלבטתי בבחירה שלי. אם אני אטביע עכשיו את חותמי בזיכרונות שלהם, חזק ככל שאוכל, אם אֶצָרֵב בזיכרונם כמי ששייך לאומץ לב, אוכל אולי להציל את עצמי.

אני מהסס לרגע, אחר כך מניח את מרפקי על השולחן ומסתכל עליו בהרמת גבה.

"שמי פור," אני אומר. "אם תקרא לי שוב נוקשה, תהיה לך ולי בעיה."

הוא מגלגל את עיניו, אבל אני יודע שהבהרתי את עצמי היטב. יש לי שם חדש, וזה אומר שאני יכול להיות אדם חדש. מישהו שאינו סובלני כלפי הערות פוגעניות המושמעות מפי חבר אוריינות שמתיימר להיות כל יודע. אני מישהו שיכול להציב גבולות. מישהו שבסופו של דבר מוכן להילחם.

פור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פור”