1.

‘אין לי את מי להאשים,’ אמרתי שוב, ‘הגעתי לפה רק בגללי!’

זאת הייתה תאונה קלאסית. מקרה חסר סיכוי. רע אבסולוטי שקורה לאחרים ולא לי.

אני רק הקלדתי על הסלולרי הממוגנט אל שמשת הרכב. על המסך נדלקה השעה 16:00 והייתי חייבת לעדכן את המזכירה של הרופא שאני מאחרת בכמה דקות לתור, בלי לדייק שהדקות נאספו ונשקו לחצי שעה. רק יצאתי מהבית, קטפתי סוודר ומסֵכת קורונה משומשת ממתלה המעילים במבואה, וכבר ציפצפתי בשַלט של המאזדה.

זה קרה דווקא ברחוב שלי, זה שאני יודעת את חמוקיו, מכירה אדוות גובהו של כל בַּמְפֶּר, זוכרת איך האספלט נצמד לגדר האבן מול מספר 15א’, ואז נסוג ושומר מרחק כשהמדרכה מתרחבת מול מגלשת המתכת בגינה. אני מסוגלת לשרטט את גבולות הצל שמסמנת צמרת העץ על דלתות המינימרקט הפינתי, מול עיקול האספלט, שבו נהגתי במהירות לא מידתית, ישירות לתוך אחוריו העצומים של האוטו־זבל, שניצב שם דומם ונפצע בעת מילוי תפקידו.

חבל שהוא סתם חנה ולא נסע ברוורס, הייתי מאשימה אותו שלא הספקתי לבלום.

חבל שעמירם לא שכח להעביר לי טסט ולבדוק בלמים, יכולתי להניח את זה על כתפיו האיתנות.

חבל שלא הִכה ברק את העץ והוא נפל עלי, הייתי תולה את הדבר בגרמי שמיים.

וסבתא אדית נהגה לנשוף באנחה: הכול משתבש לפי התוכנית.

והנה, בינתיים הגבהתי לכאן, שערים לא נשאו ראשם לכבודי ופתחי עולם לא התרשמו. כאן זה כנראה שיכון העליון, השמיים כיסאו והארץ הדום רגליו, אבל טרם חוויתי משק כנפיים חומל.

באמת שזה כמעט לא כאב, רק נדחק בבהילות לרגע חטוף אחד. לא הספקתי לפעור ולעגל את הפה לצעקה. אולי הפסדתי פעימת לב בודדה ואז נעתקה נשימתי מעוצמת ההדף, וזהו, פרחה לה, חמקה לפה והשאירה שם קליפה ריקה.

כאב בהבזק לא נחשב, ממריטת גבות אני סובלת יותר, ועכשיו כבר לא אצטרך שוב למרוט לעולם. אם הבנתי נכון ואני ממש מתה, יש עוד מיליוני דברים שלא אעשה שוב לנצח נצחים. רובם המוחלט, למעט עניין הגבות, הדיאטה והקניות בסופר, דווקא מעציבים אותי מאוד.

מטרידים אותי בעיקר האנשים שנטשתי למטה, את רובם אני די מחבבת, וככה לא עושים, לא עוזבים בלי לומר מילה, בלי לאותת, בלי לבקש רשות על החלקים שלהם שלקחתי איתי כיוון שנצרבו בי במהלך השנים לצדם. מצד שני, בטוח שהשארתי אצלם שם למטה חלקים גזולים ממני.

ככה פתאום, באמצע יום חולין רגיל וטורדני, נכנסתי בקו הגמר שהופיע מולי, בדרכי לדוקטור שמש שהתעקש לזמן לי תור, ותמהתי מדוע מישהו הנקרא ‘שמש’ בוחר להיות רופא תחת אור ניאון קר. התלוננתי אצלו שכואבות לי הרגליים, לא משהו מדאיג, אולי גיל הבלות. נשלחתי לאיזו בדיקה ששמה כולל שלוש אותיות באנגלית, וכעת הוא דרש שאגיע לקבל תוצאה. לא הוטרדתי מהעניין. כאופטימית נודעה, מעולם גם לא חשבתי על העולם שאחרי, קיומו לא עלה בשולי דעתי מאז הסתיימו פעולות השבת שלי בבני עקיבא לפני עשרות שנים. לא ניחשתי ש’העולם הבא’ ההוא יכול לארוב לי מעבר לסיבוב הרחוב.

והנה אני פה, כמו היושב־על־חוּג־הארץ שמביט מטה על יושביה כַּחגבים. אין כתלים במרום ואין רצפה ואין חיץ, וכל באי עולם פרושים תחתי, ממש ככתוב במחזור הימים הנוראים. כמו סתומה, אני נזהרת שלא לפרוש מעליהם צל בקווי המתאר של דמותי. וכיוון שאין לי אל מי לדבר וכולי מחרישה, פתאום אני שומעת הכול ואת כולם. בעל כורחי, באבחה אחת, הפכתי מסַפרת יודעת־כול.

למטה האיר בחוצפה בוקר ראשון ואביבי, בלעדַי.

עמירם בעלי רכון אל השולחן במטבח שלי. מרפקיו מלבינים מלחצם על הפורמייקה, כפות ידיו תומכות את סנטרו, וראשו כבד עליו ממשקל השכול והיגון. שערותיו שהכסיפו עם השנים מכתרות את הכיפה הסרוגה שלראשו.

‘את לא נורמלית,’ הוא אומר לכיסאי הריק. ‘אני לא מאמין. באינסטינקט התכחשתי ואמרתי להם שיש פה טעות. לקח לי רגע להקשיב למילים, להבין שכלום לא יהיה כמו שהיה, זה לא נתפס שעשית לי את זה!’

‘אני לא עשיתי לך כלום,’ התכווצתי מרוחב צערו.

‘אפילו חגורת בטיחות לא טרחת לחגור,’ נאנח. ‘את ישבת עליה ככה מוקלקת, לרמות את עצמך.’ התוגה נאחזה לרגע באדוות המילים ‘ואמרתי לך, אמרתי לך אלף פעמים!’

הוא צודק. הרבה פעמים צדק בחיינו הארוכים זה לצד זה, וכמעט אף פעם לא אמרתי לו את זה. נהניתי יותר להגחיך את דרכיו הישרות ואת שביליו הנוקשים.

‘איזה מוות מיותר. כל כך אידיוטי!’ עמירם דישן והבעיר על לשונו את הכעס, ‘איזה חורבן הבית. תוהו ובוהו. חושך על פני תהום.’

וידעתי שהוא שומע את הקירות סביבו קורסים, הבלוקים מתמוטטים, הטפט החדש מתפורר.

‘נו די כבר, עמי,’ ביקשתי, מַחרישה. איזה סיוט להיות מושמצת בלי דרך להגיב — ‘כאילו אתה עושה רק דברים מחוכמים כל הזמן? לגלוש בסקי במסלול שחור על גב ההר עם ערפילים, ככה שלא רואים את כפות הרגליים… זאת גאונות! לזגזג על אופניים חשמליים בין רכבים בפקק של שמונה בבוקר בלב תל אביב, עניין של חוכמה מופלגת!’

‘זה לא שלקחת סיכון אדרנלין מחושב,’ המשיך, ממש כאילו האזין לי. אולי מעֵבר לשלושה עשורי נישואים, כל המילים כבר נוכחות ולא צריכות כלל לעלות על השפתיים, לא זקוקות לאיברי התהודה, להפקת הקול מהמיתרים, לגיתות הפנים, לא צריכות כלל חלל גוף.

‘אצלך זה היה סתם! למה מוות?! את ירדת מהפסים! למה לא סתם דפקת את האוטו כמו תמיד, למה למות, קיבינימט?! למה משהו כל כך סופני?!’ הוא חבט בכוח בשולחן.

מלמעלה אני קלה בפיזור מילים שאינן נשמעות, אז נשבעתי לו שהוא צודק ושאני אוהבת אותו כבר יובלות. עמירם, הצוק הרם והאיתן בחיי, כעסו דלק עכשיו בתשוקה שכבר שנים לא מצאתי כמותה בחיקו. וכל כך רציתי להמטיר משמיים מילים לכבות את האש, אבל נדמה שדיברנו לשווא בשפות שונות.

המרחק שנפער בינינו, הפך אותו לבלתי נגיש. לבדי ניסיתי לדלות מתהום השכחה דברים שאמר על אודות העולם הבא, כדי להבין לאן נקלעתי, הרי הווייז המכריז על הגעה ליעד נשאר על כנו ברכב שנמעך בעולם התחתון.

לעמירם שלי, איש ריאלי של מספרים ועובדות, רואה החשבון שמנהל עסקיו ביד רמה ומדייקת, יש נפש של צדיק נסתר. בקיאותו בתנ’ך מופלאה ונימיו קשורים וסבוכים ברזיו של הספר ובדבריהם של כל מיני חז’לים, שדלקו כנר לרגליו. זכרתי שציטט
מסכת, שלפיה העולם הבא אינו חומרי, שאין בו לא אכילה ולא שתייה ולא משא ומתן ולא פִּרְיה ורִבְיה, וחרדה גדולה שאיש לא ייגע בי יותר השתלטה עלי. עדיין הריח שלו עלי מאתמול, אבל לפי ציטוטיו — מעתה אפגוש רק צדיקים שעטרותיהם בראשם ונהנים מזיו השכינה. ומה יהיה איתי, שכל ימי חיי לא חשתי צדקת, קל וחומר לא במותי.

איתמר בכורי השכים ונכנס אל החצר, השער השמיע שריקתו המוכרת ועמירם הרים פניו, ומבעד לחלון המטבח כבר הגביהו שניהם יד והנידו ראשם זה כנגד זה. הבטתי בבני בן השלושים שזה עתה התייתם, הן כבר שנים שאיננו תלוי בי, רעייתו רננה השתלטה בחדווה גלויה על כל צרכיו.

‘מה התוכנית עכשיו, אבא?’ איתמר הניח את זרועו המנוקדת בנמשים ושערות בהירות על שכם אביו.

‘הכול מטופל,’ עידכן עמירם. ‘שילמתי למי שצריך, גררו מפה את הרכב, תלו מודעות, ההלוויה תהיה בשלוש בבית העלמין, השבעה כאן, טלי אמרה שתטפל בכיבוד.’

‘וואו, זה לא ייאמן,’ נאנח איתמר, והקול שהשמיע נמהל באנחת התיישבותו על כיסא. ‘ואתה פחדת שאמא תמות מקורונה, כי לא הקפידה על מסכה.’

‘כן,’ עמירם כמעט גיחך, ‘מסתבר שעדיף היה שתקפיד על חגורת בטיחות.’

‘לגמרי עדיף!’ הסכימה רוני, תינוקת יתומה שלי, רק עשרים ושמונה ימי הולדת חגגנו יחד על פני האדמה. כעת ירדה אדומת עיניים מחדר ילדותה, שבחרה לחסות בו בליל יתמותה הראשון לצד אביה. היא לחצה על מכונת הקפה והתיישבה לצדם. הכיסא שלי, זה שחיבבתי בגלל קרבתו לשקע ההטענה של הסלולרי, נותר פנוי, אף אחד לא העז להניח עליו את ישבנו מחשש שיידבק במחלת הזיכרונה־לברכה.

‘מתנצלת, מותק,’ החרשתי לה, ‘ממש סליחה, לא התכוונתי לעזוב.’

‘תכף יואבי יגיע,’ היא בישרה על בואו של אהוב לבה, בעלה הטרי, שהיה המפקד שלה במדור הצבאי, לא הניח לה גם כשפשטה מדים, והמריא בעקבותיה לטיול הגדול, וחזרו שניהם יחד, נפשותיהם כבר ארוגות זו בזו.

עכשיו, כשעיניה לחות ואני רחוקה, התנחמתי באריג המוגמר הזה.

זכרתי את הערב ההוא לפני חמש שנים, כשרוני הביאה את יואבי הביתה. במקום הזה הזיכרונות צלולים כמו החוויה עצמה. וראיתי אותו, כמו שניצב אז על המפתן מאחוריה, וגבו הרחב הסתיר את שמש אוגוסט הקשוחה והניח מעל ראשה הילת צל מגוננת. ידעתי שהוא בא בשביל להישאר. חשתי כאילו נטעתי עץ במבואת הבית להגן על דלת העץ הנצרבת. לפני שהרחיב חיוך, כבר אהבתי את הגובה ואת הרוחב ואת העיניים הדבקות ואת הרעמה, אפילו שבתוכה לא הסתתרה אפילו כיפה פצפונת.

ורציתי לומר לו: אני כל כך שמחה שהגעת, כי אני עם הדרמה־קווין הזאת כבר יותר משני עשורים ומחפשת למי להעביר את התפקיד.

ובמקום זה אמרתי:

‘היי, אני נעמה, אמא של רוני.’

והוא אמר: ‘נעים מאוד.’

ורציתי להגיד: שתדע לך שאנחנו דוסים כאן, אפילו שהכיפה בראשו של בעלי צנועה ודרכינו גמישות, אז שלא תתרשם בשגגה, כי הדת ניכרת פה פחות על הנשים במשפחה. ותראה, אצל איתמר שלנו דווקא התרחבה הכיפה והתקשחו העמדות וגם רעייתו מכסה את שערה. ובל תשכח שרוני שלך, לפניך, ידעה רק את נתנאל שומר הנגיעה, שלימד אותה לפרוט על הגיטרה את האקורדים של ‘צמאה נפשי’. בקיצור, קח בחשבון שאצלנו נישואים זה לנצח נצחים, לשם מכוונים.

במקום כל זה, שאלתי: ‘רוצה משהו לשתות?’

שתי נקישות־נימוס בדלת הראשית לבשר על בואה, וטלי חברתי כבר נדחפה לרווחה פנימה, בעדינות של סערה.

ניגשה וחיממה חיבוק רחב לעמירם, העבירה יד מלטפת על כתפיו של איתמר ואמרה בלי בושה: ‘איך הבריזה לנו אמא שלכם, ככה פתאום באמצע החיים!’ והניחה קופסת נייר אלגנטית מבית הקפה בקרן הרחוב ליד כוס הקפה של רוני. ‘הבאתי משהו ליד הקפה. רונינוש, איך את?’ שאלה והניחה כף ידה על בתי, ואת ישבנה הצר על כיסאי. חייכתי לעצמי: היא לא מפחדת ממחלת הזיכרונה־לברכה, ועדיין לא התיישב האובדן על כתפיה. כלומר, היא כאן עם משימה.

‘איך אני כבר יכולה להיות?’ נאנחה לה רוני, והיד של טלי טיפסה לאורך גבה, ליטפה את הפיג’מה עד העורף, תחת הקוקו המרושל.

‘הסלולרי שלה היה ברכב?’ טלי חשפה מייד את המשימה. אולי הם לא עלו על זה, אבל אני קלטתי מייד. אם מישהו חס וחלילה יגלול את שיחות הוואטסאפ של שתינו, ייהרסו כל מערכות היחסים בחיינו. חיי שלי כבר הסתיימו, אבל שלה עדיין בסכנת חשיפה. הררי הקיטורים ושמות הגנאי והשמחה לאיד שהקלדנו שם על בעלים, קולגות, חברות, ילדנו האהובים… אוי ואבוי לי, שמישהו יגיש לה כבר את המכשיר שלי ומהר.

‘נשבר לו המסך, גם אין בטרייה, זה על הדלפק שם.’ בעלי הניף את ידו לכיוון הקונסולה, תחת המראה במבואה.

‘אני אטפל.’ טלי זינקה ממקומה לכיבוש היעד.

‘אני רוצה לשמור אותו,’ עמירם ביקש.

‘ברור,’ הסכימה מייד והכניסה את המכשיר לתיקה, ‘אני אחליף מסך ואטעין, בטח יש פה אנשי קשר שצריך להודיע להם.’

‘סבתא נחמה הגיעה,’ הצביע איתמר על החלון, שמבעד לו השתקפה דמותה של חמותי, בת תשעים וחמש, קשוחה ונמרצת, צעדה אליהם כשהיא עונדת מסכה נוקשה ונתמכת בזרועה של אליס, המטפלת התאילנדית היפה שלה.

ניסיתי לנחש איזו נחמה נושאת בכנפיה הפעם סבתא נחמה.

עמירם שלי קם לפתוח בפני אמו את הדלת, זקף קומתו הנאה ונימוסיו הטובים ונשק לפְּלִיסֶה־לחייה של חמותי, ומבטו נח לרגע על חיוכה המושלם של אליס. גבר שבגברים הבעל הזה שנטשתי שם למטה, כתפיו רחבות מעל השרירים הנאים שהוא מטפח. אפילו האפור שנזרק בצדי תסרוקתו העשויה רק הוסיף עטרה לראשו. שלושים ושתיים שנות נישואים הגבהתי מבטי אליו, וכעת, לראשונה, הרכנתי עיני אל קודקודו, וראיתי את הגומה, ניצן קרחת תחת הכיפה, מעל מחשבות השכול שבמוחו. ולא הצלחתי לסבול את יגון ההבנה הבלתי נסבלת, שלא ניפגש שוב סביב שולחן המטבח.

‘היא לא חגרה חגורת בטיחות!’ אמרה סבתא נחמה, הניעה ראשה ימינה ושמאלה להוקיע את המעשה הנפשע, והסיטה את המסכה מפיה אל הסנטר.

הנה, חשבתי, אף פעם היא לא מאכזבת. תמיד יש באמתחתה מילים מחממות לב. מה אפשר לצפות ממנה, האישה שבפעם הראשונה שפגשה בי הזהירה אותו, שמתוך ארבעת הבנים שבהגדת הפסח בחר דווקא את ‘זה שאינו יודע לשתוק’. זאת חמותי, שלא התייאשה מלתקן אותי שאקרא לו ‘עמירם’ במלעיל ולא במלרע. הן זה השם שהעניקה לפרי בטנה היחיד, שהגיח לאוויר העולם ביום העצמאות והוא בן לעם הרם, וכך בדיוק נהגה שמו, עד שהגעתי אני לעמעם זוהרו.

טלי ניצלה את רגעי הפלישה האלו על המפתן כדי לנבור במקרר אחר זריקות ההרזיה היקרות והמביכות שחלקנו בסתר. איזו חצופה, במקום שיישרטו לה שברי הלב על אובדני, היא חומדת את העיזבון שהחבאתי היטב בעומקי מגירת הירקות. כשדגה את חצי המזרק, דחפה אותו לכיס מכנסיה ושלפה את הסלולרי שלה והקלידה לי:

‘סורי, מותק, את לא רוצה שעמירם ימצא את זה, שתינו יודעות שהוא לא מבין מה הבעיה לאכול חלבון במקום פחמימה ולעשות כושר במקום להזריק.’ ואז אצבעותיה נחו לרגע, מקומרות במניקור מושלם, לפני שהוסיפה, ‘ואת אפילו כבר לא שוקלת בכלל! על זה אני אהרוג אותך! הפעם הגזמת! זה הכי מרושע שעשית לי בחיים!’

בינתיים, בסלון שלי, גדלה צפיפות האוכלוסין. נכנסה השכנה ונכנסו גם אחי ורעייתו, שראשיהם שפופים כראוי לאבלים מדרגה ראשונה. על יד השער החלו להתקהל מכרים, נאספים בשקט בקצה הרחוב ההולנדי השקט, שרק בזכותי זכה להצטלם לעיתון המקומי, כשאוטו זבל תקוע בטבור התמונה.

לצערי הגדול, התחלתי להבין פרטים על מצבי הנוכחי כרואה שאינה נראית: לא יכולתי לגעת בכלום ובאף אחד, אף לא ליטוף מרפרף קל כמשב רוח. בקצה חיי הפכתי בעל כורחי ל’שומרת נגיעה’.

הצלחתי רק לבהות בבריות ולנסות לנחש את המחשבות המתרוצצות בתוך מוחן, עת נאספו תחתי והנידו זו לזו ראשים בדממה. ייתכן שצער ויגון מילאו אותן ואולי שמחה לאיד, ואפשר שרק נשמו בהקלה שכל זה לא אירע להן ולא קופדו חייהן באחוריו הלא חינניים של הרכב המצחין.

כמו בימי חיי ביניהם, לא הצלחתי לשמוע הרהורים ולא לבחון לבבות. ורק זמנם עדיין היה בידם והזמן שלי תם, נאסף ונגלל.