החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אמת

הוצאה: | 2016-09 | 309 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

עורך דין על סף פרישה, אב שכול ומג"ד במילואים, יוצא למסע פנימי וחיצוני לחיפוש אחר האמת, ופותח במאבק על מידת האמינות של ספרי הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שתי פרשיות עלומות מעברו שצצות לפתע − הראשונה אישית וארוטית והשנייה קשורה לתקופת שירותו הצבאי – מערערות את מסלול חייו ומאלצות אותו ואת כל הסובבים אותו להתמודד עם האמת, על כל רבדיה ומשמעויותיה.

הנשים הרבות בספר, שכל אחת מהן באה ממקום אחר בחייו, מטלטלות אף הן את שגרת חייו ותורמות בדרכן למורכבותה של מהות האמת שכה מעסיקה אותו.

בשפה ציורית ובלשון פיוטית רבת משלבים, רוקם צביקה ניר רומן עוצר נשימה המציב תמונת ראי אמיצה ונוקבת למציאות החיים הישראלית.

צביקה ניר הוא עורך דין, משורר וסופר, ומכהן כיו"ר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל מדצמבר 2015. שימש בעבר כהיסטוריון צבאי במחלקת ההיסטוריה של צה"ל. אחיו הצעיר והיחיד, עמוס, נפל במלחמת יום הכיפורים. זהו הרומן השלישי שלו, קדמו לו היד שהוציאה אותי להורג (ספרא/ הקיבוץ המאוחד, 2012) וזמן הלב (הקיבוץ המאוחד, 2013).

מקט: 4-31-6276
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הסוף

"אדוני," שמע קול צפצפני מאחוריו, "אתה לא מתכוון לעשות משהו נורא, נכון?"

חלחלת הפתעה צמררה באחת את עורפו והתפשטה מטה, לשכמות, והתכעס על עצמו שהתקהו חושיו ונתפס לידי הזיות שעמעמו ערנותו ואטמו אוזניו לפעמי צעדים קרבים. הקול הדק, הצפצפני, שרימז שקולה של נערה הוא, משכוֹ מטה ממרומי מעופו, חזרה אל פסגת הגבעה שעליה ניצב, ומוסס ממוחו באחת את נחשולי דמיונותיו.

כשהגיע ברכבו לפאתי הגבעה, הייתה זו ריקה מאדם, ואף הכבישים שסביב לה היו שוממים. השקיף עליה מלמטה ודימה עצמו כאותו בן אובד השב אחרי שנות היעדרות ארוכות אל אמו, מכין עצמו לטפס על חלקת בליטת שדה, בדרך אל פסגת פטמתה שזקורה היא כמו ממתינה בכיליון עיניים לבנה שיגמע שוב מטוב חלבה.

הר — כך כונתה גבעה זו בפי אוהביה. אך צמיחתם ההדרגתית של מגדלי משרדים שהקיפוה במעגל בולעני האפילו על ההר בגרידת שחקים וגימדו ממדיה לכדי גבעה. התקשו רגליו בצעדיו הראשונים במעלה שביל העפר הפתלתל. אפשר שעומס אירועי החודשים האחרונים וביעותי הלילה שפקדו אותו, ושנקבעו בלבו כאבנים, הכבידו צעדיו והאטו הליכתו עד כדי צליעה גולמנית כשל אדם קשיש ושבע ימים.

בילדותו ניצבה הגבעה בבדידותה בפאתי העיר. כאורלוגין של הטבע הכתיבה לילדי האזור את לוחות הזמנים של התבגרותם. כל חודש וצבעיו, כל עונה וגווניה: חצבי שלהי הקיץ הזהירו בלובנם ממרום שרביטיהם מפני הסתיו המתקרב, סתווניות וכרכומי סתיו שפלי קומה הכריזו על בוא החורף, ועמם הצהיבו נרקיסים גאים כתריהם ורקפות ביישניות הוורידו שפתותיהן במסתרי סלעים, כקוראים תיגר על ימות הקור ומטרי הזעף. בשרבו של אביב בצבצו פרגים אדומים כדם, ראשיהם עטורים שיער שחור, לצד נוריות אש בוערות, וגבעולי העולש הסגולים השתרעו, השתרכו והשתרגו בינות לשיבולי שועל וחרציות זהבהבות, כמזמינים בכותרתם השמשית את הקיץ.

מערבה, מפסגת הגבעה, אפשר היה לצפות בים הכחול ולמנות את מיני העננים שנבטו מלועו אל השמים. ממזרח, ביום בהיר וצלול ובאימוץ עיניים צעירות, הוורידו שיפועי גבעות נישאות והפליגו עד ההרים. מראש הגבעה החליקו מבקריה במשעולים שנתחדשו מפעם לפעם היישר אל שני נחלים שהזרימו מימיהם ממזרח ומדרום, נפגשו בצומת רטוב, ירקרק ונוצץ, ויצרו ראש חץ משולש ששתי צלעות לו, ובסיסו תחתית הגבעה.

כשיצא מחדרו בבהילות, לתדהמתה של מזכירתו שנותרה פעורת פה, לא ידע לאן יובילוהו פעמיו. שעות הבוקר הראשונות עברו עליו בבניית מספר גרסאות נאום, שאחת מהן ישטח בפני שופטי בית המשפט העליון לפי תוצאות פסיקתם למחרת. כל צלצול טלפון בלשכתו הקפיצו ממקומו. התקשה להתרווח על מושבו וכל רגע שינה תנוחות גופו. בעווית פתאום נטל את מפתחות רכבו ועקר עצמו ממשרדו, לשאוף אוויר מלוח טרם תקרוסנה ריאותיו.

וכך, בלי משים, כמונע על ידי כוח פנימי, מצא עצמו למרגלות הגבעה, ומוחו, שהחל להפשיר מקיפאונו, פקד על איבריו לטפס מעלה כפי שעשה פעמים רבות בחייו. שבילים רבים הוליכו אל פסגתה, כצמות קלועות הגולשות מקרקפתה של נערה. בכולם עלה וירד בילדותו עד שהתמסר לשביל אחד, הנפתל מבין השבילים, שעליו הקפיד לפסוע מדי פעם כששב אל הגבעה. תחושת ריגוש מוזרה של מעבר פלאי מבתי השכונה האפורים לעולם של טבע פראי הייתה יורדת עליו עם כל צעד ושעל. עצם עיניו מלראות את הבניינים שצמחו והתנשאו מעל הגבעה, משתדל להתעלם מרשת הכבישים שהקיפה אותה בטבעת חנק ומנתיב התחבורה הראשי. בעברו היה זה הנחל שזרם לו מדרום והתמזג בחודשי החורף עם הנחל הגדול שבא מן המזרח, להעלות מימיו על גדותיו ולהציף בתים ומטעים. עם הזמן נמחק ממפת הארץ, וכעת מתגוסס בשאריות מימיו, בעוד חלקו העליון של גופו ניתק מזה התחתון בגשר שנבנה כדי לחבר את שתי גדותיו למעבר הולכי רגל.

ראה עצמו שוב כאותו הילד שאימץ שריריו הקצרים לתור שבילים נסתרים, נפעם מהוד בראשית הבריאה שנפרסה בפניו. הראשון שהציב כף רגלו והתווה את השביל — איש חכם היה, וניכר כי אהב את הגבעה, חשב. אותו התוואי לא השתנה במאום מאז נתוודע אליו לראשונה. ידידיו הלכו בעקבותיו להתרשם מנפלאותיה, לארוב לזוגות אוהבים שמצאו מסתור בסבך שיחיה, ולהטות אוזן בחשיכה הסמיכה רוויית הצרצורים לקולות העונג שנשמעו כמתוך סרט קולנוע שנאסר עליהם לצפות בו. בלם תנועתו שלא לדרוך על שיירת נמלים שחצתה בקו סרגלי את רוחב השביל, ונהנה לגלות שעדיין מבחין הוא בקטנים שביצורי הגבעה.

לשבריר שנייה הסתמאו עיניו מבוהק עז שנורה אל פניו מציפויי דודי השמש הרבים שהוצבו על גגות הבניינים הסמוכים. הסיט מהם פניו וחידש פעמיו, והבתים הלכו והתרחקו תחתיו. אפשר ומאן דהו צופה אל הגבעה ורואה לתימהונו גבר מזדקן לבוש מקטורן כהה, חולצה לבנה ועניבה כחולה שמוטה תחת סנטרו, עושה דרכו במעלה השביל וקרני החמה מרקדים על פדחתו.

עץ אורן רב ענפים, מזקני הגבעה, קידם פניו בסמוך לפסגתה. מיודעים ותיקים היו זה לזה, עד כי דימה לראות צל חיוך בקצה גזעו שהתעבה והסתקס משנים. מקום מסתור היה לו בילדותו ושעות רבות רבץ בין עפאיו, שקוע בחלומותיו, צופה מצמרתו על בנייני השכונה וחצרותיה. לא אחת התערבבו דמעות השרף שזלגו מענפיו בדמעות שנזלו מעיניו במר עליו לבו. אלה דבקו בבגדיו, למורת רוחה של אמו שפכרה אצבעותיה מצער ומכעס על שאין ידה משגת למכבסה, ושרף מעין זה שדבק בהם קשה להסרה.

כעת הקיף את הגזע בסקרנות, עיניו בולשות אחר סימנים שחרץ אולרו החלוד — צורת לב ובמרכזו ראשי תיבות של שמו ושל שם אהובתו. עד לפני שנים מעטות השתמרו אותות החריטות, ואף כי ניטשטשו צורותיהן יכול היה להצביע בגאווה לבנו על תבנית הלב שהתאמץ אביו לשרטט בחשאי על פני הגזע. לנוכח עיניו הגדולות של בנו, שנפערו בספקנות, הדגיש כי סלח לו העץ על המכאובים והפצעים שגרם לו.

נרפא העץ והחלים גזעו, וכוחו עדיין במותניו לעמוד נכחו מול איתני הטבע ומול שיני האדם, שנגסו בו ובסביבתו ללא רחם. הסיר מקטורנו ותלה אותו על סיקוס שבלט על פני הענף, שהצל עליו מפני השמש. השפיל ראשו פן תישרט קרקפתו מאצטרובליו הנוקשים ומתח את איבריו. השתהה דקות ספורות להתבשם מריחו החריף של העץ ולטעום גרגר צנובר שנשמט מפיו הפעור של אצטרובל יבש. השאיר מקטורנו כמחוות תודה בידיו, נפרד ממנו לשלום והמשיך בדרכו.

מעטים העצים שגופם מדיף ריח כבני אדם, חשב, ולא מפריחת עונתם המזמנת חרקים מעופפים לאבּק עצמם. נזכר שכאשר הופיע בנו בחייו, ביקש לכנותו בשמו של העץ אך נכנע להפצרות אשתו שביקשה שייאות לקרוא לבנם בשם שמקורו בספר הספרים, שנדיר היה בשימושו ונעים לאוזן בצליל הברותיו.

באיבריו זרם רעד נעים של חדוות התרגשות המלווה בסחרחורת קלה, מסוג הסחרחורות שחזרו ותקפוהו לאחרונה. עצם עיניו לייצב עמידתו, מתמסר למשבי הרוח הקלילים שרפרפו על פניו ובידרו שערות ראשו הדלילות. לפתע הסיחה דעתו יללה חתולית והעלתה חמתו. התכופף, נטל אבן בידו והשליכה לעבר החתול המיילל שמיהר לנוס על נפשו מהדף האבן שנחתה לידו. כאב חד כדקירת סכין המפלסת דרכה בבשר החי, פשה ועלה ממורד גבו עד למבוא כתפו. יישר גופו שהתעוות, הצמיד רגליו זו לזו ופשט זרועותיו לצדדים בעמידת דחליל, כהגדרת רופאיו שלימדוהו דרכים להקל על מחושיו, תוצאה של שירותו הצבאי הממושך.

אני עכשיו דחליל מדוחלל, לגלג על עצמו תוך שעושה הוא שימוש בלשונו הילדותית־מתוחכמת של בנו, אשר קול צחוקו המתגלגל הדהד באוזניו. השתנו הזמנים, חשב בצער משהבחין עד כמה אדישים העורבים לדחליליותו, וממשיכים בניקורם אחר מזון ללא חשש. זמן רב חלף מאז נתקלה עינו בדחליל.

משבי הרוח הקלילים התחצפו להם ופלשו גם לנחיריו ומשם לריאותיו, שהחישו קצב פעולתן ומוססו שאריות המועקה הכבדה שבנפשו. ענן של לאות נעימה ירד עליו וקצותיהם של קורי שינה נקשרו סביבו, אף כי מאז ומעולם קשתה עליו השינה. בימים עברו התקנא בחייליו שעצמו עיניהם מעייפות אפילו בעמידה על משמרתם, ולא פעם הבחין לחרדתו שגם בשעת צעידתם במסלולי אימונים מפרכים בשדות פרא, נתפסים הם לידי תרדמה. גם בנו, שהלך בדרכיו והתמסר לשירות צבאי מפרך, נכנע לא פעם למלאכי השינה. נזכר איך יצא בשחרו של בוקר צונן להביאו לביתם לאחר שנרדם בעמידה ברכב ציבורי. אלמלא מאבטחי הלילה שהזעיקוהו אל בנו לאחר שסרקו רכבים טרם צאתם למשמרת בוקר וגילוהו ישן שנת ישרים, היה מוחזר לבסיסו מבלי דעת הקורות אותו.

רוח אחר הצהריים וקרני שמש בראשית שקיעתן ערערו יציבותו ושרירי גפיו העיקו על גופו מעמידה ממושכת ללא תזוזה. לא, הוא אינו יכול להישאר נטוע במקומו כדחליל מדוחלל. החל להניע זרועותיו בתנועה סיבובית אטית, לשחרר בזהירות קיפאון שריריו, ושאף אוויר לריאותיו. קול נחרה שנפלט מפיו הבעית את העורבים שהתגודדו למרגלותיו והבריחם ממנו. בעזות מצח אופיינית חזרו לאחר שניות ספורות, נחתו בדאייה בין השיחים הנמוכים וחזרו לפשפש במקוריהם בתנועה חד־קצבית כמפלצות קודחות הנפט שראה במדבריות העולם. נזכר כמה חיבה חש בנו לעופות אלו שחוצפתם לא ידעה גבולות.

הסיר עניבתו, הניחה בכיסו. פרם כפתורי חולצתו, עקר שוליה ממכנסיו והטה חזהו עם כיוון הרוח, כמבקש להיעזר בה להתרומם ולדאות מעל לגבעה. זרועותיו, שנותרו פשוטות לצדדים, הגבירו תנועתן ככנפי הציפור והעלו גופו מעלה, מעלה.

הוא עף. חולצתו נמלאה רוח והקלה על מוטת זרועותיו המתנופפת. ראה עצמו כדדלוס שעלה בידו להיחלץ מכלאו ועמו איקרוס בנו, שחטא היוהרה פגע בו משההין לקרב עצמו אל גלגל השמש ולקרוא תיגר על הטבע השליט.

ממרומי מעופו הביט מטה וראה כי הלכה והצטמקה הגבעה, וזולת איש בודד הניצב על פסגתה, לא ראה דבר. נעלמו מעיניו העצים ועלוותיהם השופעות, סבכי השיחים הקוצניים, להקות העורבים, טרשי האבן הבולטים. כל מעייניו התמקדו באותה דמות שהלכה ונתרחקה מעיניו, הצטמצמה והתמזגה עם הגבעה. אותו אדם שבצהריו של יום חול, שאין בו ייחוד וצבע, זימן עצמו כמי שנמשך על ידי אבן שואבת, אל מקום ששרידי יופיו, כערפל פוך על פניה של זקנה בלה, שימש בית לזיכרונותיו ומפלט מדומה מסערות חייו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמת”