החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

33.00

רכשו ספר זה:

חבורה של גמלאים שנולדו וגדלו באותה שכונה מנהלים מאבק נגד הריסתה והפיכתה לרובע של מגדלי יוקרה המשקיפים לים. החבורה מונה עורך-דין שהתמחה בדיני עסקי זנות ברחבי העולם, פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה ששומר טינה לאוניברסיטה ולדמויות המפוקפקות שלה, אלטע-זאכען שליקט בחצרו עתיקות מהגָלויות השונות, מקובל ששרוי בתענית דיבור רוב הזמן ורינה, זונה לשעבר, בשנות החמישים המוקדמות לחייה, שנודעה לציבור הרחב בזכות מאבקה נגד מיסוד הזנות.
בתקופה הראשונה של מגפת הקורונה, בעוד הרשויות נבהלות, מבהילות ומטילות סגרים על האוכלוסייה, רינה מאיצה בעמיתיה להתגייס למען זונות העיר שנקלעו לאבטלה כפויה, ללא דמי אבטלה וללא חל"ת. נפעם ונרעש מהתלהבותה הפרופסור מתאהב ברינה, ויחד הם נאבקים ומבלים בנעימים עד שהקורונה מכה בחבורה.
כדרכו, אמי בוגנים משלב דמויות אמיתיות ודמיוניות בסיפור הומוריסטי שכאילו נכתב על ידי וירוס הקורונה, המשטה באדם.

מקט: 978-965-92937-1-1
חבורה של גמלאים שנולדו וגדלו באותה שכונה מנהלים מאבק נגד הריסתה והפיכתה לרובע של מגדלי יוקרה המשקיפים לים. החבורה מונה […]

. 1 .

למניעת כל אי הבנה אני צריך להודיע שזה אינו ספר האהבה שהבטחתי לכם. הוא עוד יבוא באחד הימים. אני חייב אותו לַקוראת האוהבת הבלתי ידועה. איני יכול ללכת בלי לחבר אותו. אחרת אפגע בה כפליים, על שלא הכרתי באהבתה ועל שלא התנצלתי. סיפור אהבתי-אהבתה עוד יבוא. בתקווה שעד שאשלים אותו לא יֵצא לי לפגוש אותה. כי פגישה כה מאוחרת רק תשבש את העלילה ולא אוכל לעמוד במלאכת הכתיבה. בינתיים אני מציע לכם ספר על שִׂנאה, והיא לא פחות מֵניעה מאשר אהבה. היא מעבירה בני אדם על דעתם ודוחקת אותם לכל מיני פינות אפלות. איני יודע אם ירדתי לתהומות השנאה שבערה בליבו של מכלוף רביבו, חבר ילדות, שנעשה בלחצו של המורה בכיתה א’ למנו, בלחץ אשתו למני רביב ובלחץ רשויות האוניברסיטה למנחם רביב, אבל ניסיתי כמיטב יכולתי לערוך את סיפור שִׂנאותיו. למרות האהבה הגדולה שהוא ידע לקראת סוף חייו, הוא לא ויתר על נקמתו. לא באלוהים ולא בישראל, לא באוניברסיטה ולא בבר מוחה, לא באשתו ולא בעמיתיו. רינה לא הייתה אישה מכובדת במיוחד, ואם היא נגמלה מעיסוקה זה לא היה מרצונה. היא הייתה יפה, רגישה, אדיבה ובעלת כריזמה חושנית סוחפת. היא נודעה לציבור הרחב הודות למאבקה נגד כל חקיקה בענייני זנות ובעד זכויות עמיתותיה למקצוע. היא לחמה בארגוני נשים, בח”כים מכהנים, בסרסורים למיניהם. כאשר כל המדינה התפלשה בזימה הפוליטית שעליה ניצחו נתניהו ולהקת המעודדים שלו, מנו ידע אושר בזרועותיה, במיוחד באותם ימי קורונה ארורים שנחתו על נתניה, על שלולית החורף שלה ועל בית החולים לניאדו של קריית צאנז המופלאה.

בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה מבעד לדלת זכוכית. מצידה האחר הוא עמד לבדו, לבוש פיג’מת בית חולים כחולה, מחזיק בנייד שלו; בצד שלנו עמדנו אני, אלכס, רינה והרב רפי, שעמד להשיא אותם. כהרגלו נראָה מנו כעוס ונחוש, אלכס נראָה משועמם, ורק רינה התרגשה אף על פי שנגררה לכלולותיה נגד רצונה. היא הייתה רווקה, אם לשלושה ילדים, סבתא לחמישה נכדים. מנו היה אלמן, אב לשני בנים וסב לנכדים שאת מספרם לא ידע לנקוב. עד כמה שידוע לי הוא היה ביחסים טובים עם שני בניו, במיוחד עם הגדול. שניהם התגוררו באמריקה ולא יכלו להגיע כי לא היו טיסות. בשנים האחרונות, מאז שעזב מנו את ירושלים וחזר לנתניה, הוא חידש את קשריו עם בנֵי השכונה והשִכבה. באמצעות אלכס הוא הכיר את רינה, עם ראשית הקורונה הם עברו להתגורר יחד ובילו בנעימים עד שנדבק בַּמחלה בשלהי הגל השלישי, לפני שהחל מבצע החיסונים. הוא היה מבוגר ממנה בעשרים שנה, ולפי כל התחזיות הרפואיות והעקומות האפידמיולוגיות הוא עמד למות.

בילדותנו גידלנו פרחים בבִּיצה וניסינו למכור אותם בשכונה. לתושבים לא היה במה לקנות לחם וחלב, והם הסתפקו בפרחים מפלסטיק שהבוכרים והגרוזינים הביאו איתם מגלותם. גם כאשר רצינו לחלק אותם בחינם לא היה להם ביקוש. הרומנים אפילו לא הסכימו לקבל אותם, כי חששו שנבקש תרומה בעדם. במקומם גידלנו ירקות, אבל לא הבאנו בחשבון את החיות ששרצו בבִּיצה. אחרי התקופה החקלאית עברנו מנו ואני לצוד. הנחנו מלכודות ושבינו כל מה שנכנס אליהן. עכברים, נמיות, ארנבות. את השועלים שחררנו. את הסנאים הכניס מנו למבוכים שבנה מקרשים וכיסה בזכוכיות. את הנמיות ואת הארנבות מכרנו לרוסים, שאכלו אותם בחגים הנוצריים שלהם. הביצה הייתה מקור ההכנסה העיקרי שלנו. מנו רכש חומרים לבניית המתקנים שלו, אני שוקולדים, סיגריות ופנקסים (הייתי כבר מכור לפנקסים). לפעמים התלווה אלינו אלכס, אבל הוא תמיד נרדם בעוד אנו משגיחים על המלכודות. מכיוון שידעתי כי מנו זכר היטב את הפרק הזה בילדותנו, הבאתי לטקס זר קטן של ציפורנים ורודים ודחפתי אותו לידיה של רינה. היא השתנקה ובכתה:

“מעולם לא התחתנתי.”

“אני לא הפסקתי להתחתן ולהצטער.”

ביקשתי ממנה לא לבכות בטקס:

“מנו עלול לחשוב שזה בגלל שהוא הולך למות.”

“הוא גם יתרגש,” אמרה.

“ראיתְ אותו פעם מתרגש?”

היא בהתה בי כאילו גיליתי לה סוד.

“הוא מאוד אוהב את דוִד,” אמרה, כאילו רצתה לחפות עליו.

על אף שדרכינו נפרדו למשך כחצי מאה והצטלבו מחדש רק בתקופת הקורונה, אני יכול לומר שהכרתי היטב את מנו. כעסו לא שכך מעולם. הוא פעל מתוך כעס, חקר מתוך כעס, סיים אמריטוס הודות לכעס שלו. להוציא את הוריו וקומץ חברי ילדוּת, הוא לא אהב איש. אפילו לא את אשתו, בעיקר לא את אשתו. אבל אותה היו לו כל הסיבות לשנוא. הוא בעיקר לא אהב את עצמו. אפילו אחרי שנעשה אמריטוס. לא הייתי בוחר בו כגיבור לספר. הוא נטול כל תכונה שמחזיקה קורא: לא יופי ולא חן, לא סבלנות ולא סובלנות, לא חמלה ולא צדקה. הוא בילה את כל חייו כעבד נרצע של האוניברסיטה, ואת שנותיו האחרונות כמסורב פרס ישראל. קורא רק מאמרים וספרים ששירתו את מחקריו ומבלה את ימיו עם העכברים שלו. אפילו את לילותיו עשה איתם כדי לחמוק מאשתו, שמאוד רצתה שהוא יקבל פרס ישראל על איני-יודע-מה. מתוך תקווה שהיא תקבור אותו ותזכה לבלות את שארית ימיה באמריקה לצד שני בניה. ביום שהוא נעשה לאמריטוס התגלה אצלה סרטן בלבלב. הוא אולי קבר את אשתו בחדווה, אך איני יודע כיצד הצליח להיפרד מהעכברים שלו.

בכל תקופת אשפוזו ניסיתי להניא את מנו מלשאת את רינה לאישה. לא ראיתי מה תוסיף לו חתונה. על אף שהספקתי לדעת כי רינה נמנית עם הנשים הישרות ביותר שהכרתי בימי חיי, לא רציתי להיות שותף לספֵק-מזימה שנועדה לנשל אותו מרכושו. גם על הרב סמכתי, למרות שרבנים משולים בעיניי לנוכלים מדאורייתא. אלכס היה אוורירי מכדי להיות ישר או לא ישר, הוא היה מעֵבר לטוב ולרע. עם נשמה רגישה בגוף של מפלצת, לא היה בכל הארץ עורך דין מתאים יותר שבידיו הייתי מפקיד את הצוואה שלי. אם דאג מנו לרינה או רצה להביע את הכרת תודתו על שנת האושר הקצרה שהיא הסבה לו, הוא היה יכול להשאיר לה חלק מרכושו. הבנים, מצליחים מאוד באמריקה, לא היו מערערים על חלקה. הם אפילו היו מצ’פרים אותה על שהטיבה עם אביהם. למרות הפצרותיי, הוא התעקש להתחתן.

“כבר סידרתי את הכול עם אלכס,” קבע מנו בהחלטיות.

מאז שחזר לנתניה, הוא מינה את ידידנו המשותף למיופה הכוח שלו.

“אל תמהר. כאשר תצא תחליט. רינה עצמה לא סגורה על חתונה.”

“אתה יודע שלא אצא.”

“הרבה אמרו עליי שאמות לפניהם, את רובם קברתי ועוד אקבור את השאר.”

“עם רינה קיבלתי יותר מפרס ישראל, פרס אמת ופרס רוטשילד גם יחד. לא הייתי מוותר על ערב אחד איתה תמורה טקס הענקת פרס כלשהו. אלא כדי לחבר לה כתרים. לה, למקצועה ולפועלה. אני חייב לשאת אותה כדת וכדין.”

התקשיתי להבין את דמויות הארץ. לא ידעתי להבדיל אצלן בין אמת ושקר, אומץ ופחד, קודש וחול. לא ניסיתי לתהות על קנקנן. רוב ספרי הצללים שלי עוסקים בדמויות מחו”ל. ישראלים אינם צריכים כלל עזרה. לא דיפלומטית ולא צבאית, לא מחקרית ולא אמנותית. הם מצטיינים בכל תחום, החל מבישול וכלה בסִפרות. כל מי ששוקל לכתוב ספר לוקח קורס בכתיבה יוצרת וכותב את ספרו ללא עזרת סופר צללים. מנו לא היה ישראלי מצוי, הוא היה גרוע יותר. אילולא היה חבר ילדוּת, הייתי מציע לנשל אותו מאזרחותו הישראלית ולשלול ממנו את התואר אמריטוס. בא לומר עד כמה אני מסתייג מדמותו וממה שאתם הולכים לקרוא עליו. אני רק העורך, אל תירו בי.

אחרי טקס הנישואים, כאשר עמדנו להתפזר, ביקש ממני מנו להישאר. הנחתי שרצה לומר לי משהו אישי שלא הספיק לומר בימים שביליתי איתו מאז שרינה הזעיקה אותי לבקשתו. הוא לא מסר לי את הקַלָטות של זיכרונותיה, ואולי רצה להשביע אותי לכתוב או להימנע מלכתוב את הספר שהיא רצתה להפיק מהן. הוא חיכה שהאחרים ייעלמו כדי לפלוט:

“אני מגלה שאיני יכול להיגמל משִׂנאתי לבר מוחה. לא בגלל שהוא מנע ממני את כל הפרסים וניסה לחבל בכל המינויים שלי אלא בגלל שהארץ לימדה אותי לשנוא, ואיני יכול למות בלי לשנוא. את הערבים. את הפוליטיקאים. את הרופאים. את הרבנים. את המתנחלים. את הפקידים.”

הוא השתעל, והאצתי בו לעטות את מסכת ההנשמה, שהייתה מחוברת למכשיר חמצן נייד.

“הנחמה היחידה שלי היא שרינה תיהנה מהשארית ושדפקתי את האוניברסיטה, שדפקה לי את החיים.”

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.