החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קול אחד קצת בצד

מאת:
הוצאה: | 2022 | 121 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

40.00

רכשו ספר זה:

"פתחתי את הארנק שלי והוצאתי ממנו את המפתח ששנים הסתובבתי איתו בלי סיבה. היה לי מפתח לבית שלו כי הוא היה מפוזר מאוד. לא הספיק שאימא שלו תלתה לו את המפתח על הצוואר ושמה שכפול בתיק שלו; את כל המפתחות הוא איבד, אז היא נתנה גם לי אחד מבלי שהוא ידע. 'אותך הוא לא יכול לאבד, נכון?'"

 

הם לא ממש זוהרים, הן לא תמיד בולטות, הם כמעט אף פעם לא באמצע. הם קצת כמוני, קצת כמוך ולפעמים קצת כמו כל אחד, קצת בצד. אנשי היום-יום. אלה שאנחנו חולפים על פניהם מבלי לשים לב.

 

סיפורים קצרים, נוגעים ללב, אנושיים וכנים, נקבצו לאוסף זה של נועה ברק, ילידת 1991.

ברק היא נכדתה של חווה גרין, בתה של אירית בוחבוט ואימה של מאיה ברק – ובזכותן הספר רואה אור. נולדה וגדלה במעלה אדומים ומתגוררת כיום בהרצליה. זהו ספרה הראשון.

מקט: 4-1272-1607
"פתחתי את הארנק שלי והוצאתי ממנו את המפתח ששנים הסתובבתי איתו בלי סיבה. היה לי מפתח לבית שלו כי הוא […]

 

מחכים שתתחילי

 

או-מיי-גאד תתחילי… רק תתחילי..! אמן שתתחילי כברררר.

שקט באולם. את עומדת בקצה הימני של הבמה, הספוטלייט מכוון ישירות עלייך, וזה מסנוור לאללה. איזה שקט, אינעל ראבק, וכל שנייה שעוברת כאילו השקט נהיה עמוק יותר. פשוט תפתחי את הפה ותתחילי. נשימה עמוקה אחת ותתחילי. נו? מה קורה?

אני לא יכולה עם כל השקט הזה. איפה אימא?

עוד שנייה… ועוד שנייה…

כל האנשים פה באו לשמוע אותך, והם מחכים שתתחילי כבר. למה את לא מתחילה? תתחילי!

הברך הימנית מתחילה לרעוד. זיעה קרה בידיים, ושוב זה קורה. כמה פעמים עוד יהיה לך את הפחד במה הזה? חשבתי שכבר נפטרנו ממנו. עשית תהליך כל כך יפה עם המורה. חזרות והכול. את יודעת את המילים, את יודעת את התווים, שרת את השיר הזה לפחות מאה פעם ביומיים האחרונים, ועכשיו זה הרגע. לשם כך התכנסנו. ואם לא תתחילי לשיר, אנשים פשוט יקומו וילכו.

רק לא זה.

אף אחד לא יקום, למה סתם להלחיץ. אבל בטח עובר להם בראש כמה את מסכנה. חלקם אולי אפילו מבינים לליבך ומזדהים עם הרגע הזה, עם השנייה הזאת, לפני שהשיר מתחיל, לפני שהתו הראשון של הגיטרה יוצא מהיד ומשתחרר לאוויר העולם. רק שעם הקול שלך זה יותר קשה. כי הרגע הלחוץ הזה, שנייה לפני תחילת השיר, הוא הרגע עם הפחד הכי מזוקק שאדם יכול לחוות. פחד טהור מהאפשרות שלא ייצא קול בכלל. ואם כבר ייצא, בטח זה יהיה זיוף. והשיר הספציפי הזה מתחיל עם הקול שלך בלבד. אין כבר אפשרות להתחבא מאחורי הצלילים של נתן, שדרך אגב מסתכל עלייך במבט של ‘יאללה כבר’, מוכן להתקפה עם ידיו על הקלידים. אבל איפה היא?

עוד שנייה עוברת.

השפתיים נהיות יבשות. גם הגרון.

זהו, זה אבוד. תתנצלי ותרדי מהבמה. למה האור הזה חייב להיות כזה מסנוור? אני לא יכולה למצוא את אימא בקהל… למה אי אפשר לכבות את האור הזה, ואת האור ברקע הסגול הזה, מה הקטע שלו? קצת חושך… מה קרה? הם באו לשמוע, לא לראות. מה רע בפלייבק, למה זו לא אופציה?

עוד שנייה.

זה נהיה מגוחך כבר. שיעול מרוחק מהקהל. שיט. הם מאבדים את הסבלנות. לפחות תעשי כאילו את מסדרת את הגובה של המיקרופון, שלא יחשבו שאת סתם עומדת שם ובוהה בהם כאילו הם אלו שצריכים להתחיל לשיר. אולי תכחכחי בגרון? בואי ניזכר לרגע שהקול שלך עוד עובד, למרות שעכשיו זה לא מרגיש ככה.

אכחמ אכחמ…

אוקיי יופי. המיקרופון עובד, הגרון עובד. אפשר להתחיל.

שלוש ארבע ו…

ו…

נו!

והפה נפתח, האוויר יוצא מהגרון, ואת שומעת את עצמך שרה מרחוק, כאילו זה לא הקול שלך. כאילו נכנסת לתוך בועה שמנתקת אותך מעצמך. השיר מתגלגל מעצמו. מילה אחרי מילה כמו שרשרת, כמו רכבת שיצאה מהתחנה ומתחילה את הדרך שלה ומגבירה מהירות.

ואת רואה איך הקהל חוזר לנשום. כי גם הוא היה חרד בשבילך שלא תצליחי להתחיל לשיר. ועכשיו שהתחלת, הנה זה קורה. ואת מרגישה ממש איך השיר והמנגינה עוברים דרכך. כאילו זו בכלל לא את ששרה. את רק הכלי. משהו גדול ממך עושה את העבודה, וברגע שהתחלת, אי אפשר להפסיק עד שהשיר ייגמר. ופתאום האור החזק כבר לא מפריע, להפך, הוא רק מעצים את השיר, גורם לו להיות גדול יותר, חזק יותר. והברך שלך עדיין רועדת, אבל זה קורה כי קשה לה להחזיק את כל האנרגיה של השיר בגוף הקטן שלך, האנרגיה שמאפשרת לשיר לקרות. קצת כמו טראנס. או דיבוק.

וזהו.

התו הארוך עשה את דרכו מהמקום הכי עמוק בנפש שלך לחלל האוויר והפך למים מלוחים בעיני הקהל. האנרגיה שלו עוד מהדהדת שניות ארוכות אחרי שסיימת להעביר אותו הלאה, והשקט שאחריו מתחנן שרק תמשיכי.

הלוואי שהיא שמעה.

הקהל משותק ומרותק. הראשון שמצליח להתעשת מתחיל מחיאת כף עמומה ויוצר אחריו גל אדיר של מחיאות כפיים ששוטף אותך בהקלה ורודה ונעימה.

את מרחפת. הגוף שלך רפוי. את מסתכלת אל הקהל ומחפשת את אימא, אבל האור עדיין חזק מדי ולא רואים דבר.

את משתחווה ויוצאת מהבמה דרך המדרגות שבצידה, עדיין לא מוצאת אותה, מחפשת בעינייך, נו איפה היא?

מבעד לכל מחיאות הכפיים את מסתכלת למעלה, לתחילת המדרגות של האמפיתיאטרון, והיא עומדת שם. עם התיק האדום שלה עליה. נראית כאילו הרגע סיימה לרוץ. לפחות היא פה. את עולה אליה ושואלת, “ראו שרעדתי?” למרות שאת יודעת את התשובה. היא מחבקת אותך כל כך חזק שאת עוד שנייה נפצעת, ובלב שבור היא אומרת, “סליחה, בובה, רק עכשיו הגעתי”.

 

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.