החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לחיות את היופי

מאת:
מאנגלית: שחר שילוח | הוצאה: | 2017 | 120 עמ'
קטגוריות: עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אנו חיים בזמנים קשים. לעתים החיים נראים כמו נהר גועש שמאיים להטביע אותנו ולהרוס את העולם. אם כן, מדוע לא כדאי להיאחז בגדת הנהר הבטוחה – בדפוסים ובהרגלים המוכרים שלנו? כי, כך מלמדת פמה צ'ודרון, ההיאחזות מבוססת הפחד מרחיקה אותנו מחוויה מספקת אלפי מונים יותר – לחיות את החיים במלואם. השיעור שצ'ודרון מציגה כאן, המוכר בשם "שלוש ההתחייבויות", הוא עושר של חוכמה שמלמדת אותנו כיצד להיכנס הישר אל הנהר ולאמץ כליל וללא פחד את היעדר הבסיס שבקיום האנושי. לכשנעשה זאת, נתחיל לראות לא רק עד כמה החיים על פי שלוש ההתחייבויות טובים יותר, אלא גם נגלה שאנו מתחילים, בטבעיות וביעילות, להושיט לזולת יד תומכת ואוהבת.

פמה צ'ודרון היא נזירה בודהיסטית אמריקאית השייכת לשושלת הלימוד של מורה המדיטציה הטיבטי צ'וגיאם טרונגפה. צ'ודרון היא מורה המתגוררת במנזר גמפּו אבּי בקייפּ בּרטון, נובה סקוטיה, המנזר הבודהיסטי-טיבטי הראשון לנזירים מערביים בצפון אמריקה. פמה צ'ודרון חיברה ספרים רבים, ביניהם "כשהדברים מתפרקים" ו"המקומות שמפחידים אותך", שיצאו לאור בעברית בהוצאת פראג.

מקט: 4-415-150
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

 העמימות שביסוד הקיום האנושי

החיים הם כמו עלייה לסירה שעומדת לשוט לים ולטבוע.

– שוּנְרִיוּ סוזוקי רוֹשי

 

כבני אנוש אנחנו שותפים לנטייה לחתור לוודאות בכל פעם שאנחנו מבינים שהכול סביבנו נמצא בזרימה מתמדת. נראה שהמועקה שכרוכה בניסיון למצוא קרקע מוצקה – משהו צפוי ובטוח לעמוד עליו – מתעצמת בתקופות קשות. אך למעשה קיומנו נתון מעצם טבעו בזרימה מתמדת. הכול משתנה כל הזמן, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו.

כמה קשה! נראה שאנחנו נידונים לסבול פשוט משום שנטוע בנו פחד עמוק מהדברים כמות שהם. ניסיונותינו למצוא עונג מתמשך, ביטחון מתמשך, מנוגדים לעובדת היותנו חלק ממערכת דינמית, שבה הכול וכולם נמצאים בעיצומו של תהליך.

אז כאן אנחנו נמצאים: בלב לבה של בעיה. והיא מציבה בפנינו כמה שאלות פרובוקטיביות: כיצד ניתן לחיות בחפץ לב אל מול הארעיות, בידיעה שאנחנו עומדים למות יום אחד? מה קורה כאשר אנחנו מבינים שאיננו יכולים להשיג את הכול לגמרי ובאופן מוחלט? האם אנחנו יכולים להגביר את עמידותנו בפני חוסר יציבות ושינוי? כיצד אנחנו יכולים להתיידד עם הבלתי ניתן לחיזוי ועם היעדר הוודאות – ולאמץ אותם ככלים לשינוי חיינו?

הבודהה ציין את הארעיות כאחת משלושת סימני ההיכר של קיומנו, עובדת חיים שלא ניתן להפריכה. אך נראה שאנחנו מתנגדים לכך בעצמה רבה. אנחנו חושבים שלו רק נעשה כך או לא נעשה אחרת, נוכל להשיג לנו בדרך כלשהי חיים בטוחים, חזויים וניתנים לשליטה. אנחנו מתאכזבים כל כך כשהדברים לא מתרחשים לבסוף בדיוק כמו שתכננו.

לפני זמן לא רב קראתי ראיון עם עיתונאי המלחמות כריס הדג'ס, שבו הוא השתמש בביטוי שנראה כמו תיאור מושלם למצבנו: 'העמימות המוסרית שבקיום האנושי'. הביטוי מתייחס, אני חושבת, לבחירה הכרחית שניצבת בפני כולנו: האם לדבוק בביטחון המדומה של רעיונותינו הקבועים והשקפותינו השבטיות, על אף שהם מעניקים לנו סיפוק רגעי בלבד, או להתגבר על הפחד שלנו ולקפוץ אל המים של החיים האותנטיים. הביטוי שלו, 'העמימות המוסרית שבקיום האנושי', נחקק בזיכרוני משום שחקרתי בדיוק את זה במשך שנים: כיצד אנחנו יכולים להירגע ולקיים מערכת יחסים כנה ונלהבת עם חוסר הוודאות היסודי, עם חוסר היציבות שבקיום האנושי?

מורי הראשון, צ'וגיאם טרונגפה, נהג לדבר על החרדה הראשונית של הקיום האנושי. החרדה או החלחלה הזאת אל מול הארעיות, איננה דבר שמייסר רק אחדים מאתנו; היא מצב חובק-כל שכל בני האדם שותפים לו. אך מה היה קורה אילו במקום להתייאש לנוכח העמימות וחוסר הוודאות שבחיים, היינו מקבלים אותם ונרגעים בתוכם? מה היה קורה אילו היינו אומרים, 'כן, ככה זה; זאת המשמעות של היותנו אנושיים,' ומחליטים להתרווח וליהנות מהמסע?

לשמחתנו הבודהה סיפק לנו הנחיות רבות כיצד לעשות זאת. בין ההנחיות נמצאות גם אלה שמכונות במסורת הבודהיזם הטיבטי 'שלושת הנדרים' או 'שלוש ההתחייבויות'. אלה שלוש שיטות לאימוץ טבעו הכאוטי, הבלתי-יציב, הדינמי והמאתגר של מצבנו, כחלק מהנתיב להתעוררות. ההתחייבות הראשונה, שנקראת על-פי המסורת 'נדר הפְּרַטימוֹקשה', היא הבסיס לשחרור אישי. זוהי התחייבות לעשות כמיטב יכולתנו על מנת לא לגרום נזק בפעולותינו, מילותינו או מחשבותינו, התחייבות להיות טובים זה לזה. היא מספקת מסגרת שבתוכה אנחנו לומדים לעבוד עם המחשבות והרגשות שלנו ולהימנע מדיבור או מפעולה שנובעים מתוך בלבול. הצעד הבא בדרך לתחושת נוחות בהיעדר יציבות הוא ההתחייבות לעזור לזולת. ההתחייבות הזאת, שעל-פי המסורת נקראת 'נדר הבוֹדהיסַטווה', היא התחייבות להקדיש את חיינו לשמירת לבנו ומחשבתנו פתוחים ולטיפוח החמלה שלנו בשאיפה להקל על הסבל בעולם. האחרונה מבין שלוש ההתחייבויות, שנקראת על-פי המסורת 'נדר הסָמַאיה', היא ההחלטה לאמץ את העולם פשוט כמו שהוא, ללא פניות. זוהי התחייבות לראות כל דבר שבו אנחנו פוגשים, טוב ורע, מענג ומכאיב, כביטוי לאנרגיה של התעוררות. זהי התחייבות לראות הכול מכל וכל כאמצעי שבעזרתו אנו יכולים להיות ערים יותר.

אך מהי משמעותה של העמימות שביסוד הקיום האנושי במונחים של חיי היומיום? מעל הכול, משמעותה היא ההבנה שהכול משתנה. כפי שכתב שנטידֶוַוה, מורה בודהיסטי בן המאה השמינית, בספר 'דרכו של הבודהיסטווה':

 

כל דבר שברשותי ושבו אני משתמש

הוא כמו חזיון חלום חולף.

הוא מתפוגג אל ממלכות הזיכרון;

ובהתפוגגותו, לא ייראה עוד.

 

בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו, הקרקע נעה תחתינו כל הזמן. שום דבר אינו נמשך לעד, ואנחנו בכלל זה. ככל הנראה מעטים מאוד האנשים שבכל רגע נתון עסוקים במחשבה 'אני אמות,' אך ישנן עדויות רבות לכך שהמחשבה הזאת, הפחד הזה, רודפים אותנו כל הזמן. 'גם אני דבר חולף וקצר ימים,' הבחין שנטידווה.

אז מהי המשמעות של היותנו אנושיים במצב המעורפל וחסר היציבות הזה? לפני הכול אנחנו נאחזים בעונג ומנסים להימנע מכאב, אך על-אף מאמצינו, אנחנו תמיד נעים בין השניים. האשליה שחוויית ביטחון תמידי ורווחה מתמשכת היא המצב המיטבי, מניעה אותנו לעשות כל מיני דברים כדי לנסות להשיגה: אנחנו אוכלים, שותים, משתמשים בסמים, עובדים קשה מדי, מעבירים שעות מחוברים לרשת או צופים בטלוויזיה. אבל איכשהו לעולם איננו מגיעים למצב הסיפוק היציב שאותו אנחנו מבקשים. לעתים אנחנו חשים בטוב: גופנית דבר אינו כואב ומנטלית הכול כשורה. אחר כך זה משתנה וכאב גופני או יסורים מנטליים מכים בנו. אני מתארת לעצמי שאפשר אפילו ליצור טבלה שתתאר כיצד עונג וכאב מתחלפים בחיינו, שעה-שעה, יום אחר יום, שנה ועוד שנה, קודם האחד ואז השני מושל בכיפה.

אבל הארעיות כפשוטה, או אפילו הידיעה שאנחנו עומדים למות, לא הן שגורמות לכל הסבל, לימד הבודהה. התנגדותנו לחוסר הוודאות היסודי שבמצבנו היא שגורמת סבל. מצוקתנו נובעת מכל מאמצינו להניח קרקע מוצקה תחת רגלינו, להגשים את חלומנו להשיג מצב מתמשך של 'הכל טוב'. ההתנגדות לשינוי נקראת סבל. אך היכולת להרפות לחלוטין ולא להיאבק בשינוי, היכולת לקבל את חוסר היציבות של מצבנו ולהירגע בתוך טבעו הדינמי נקראת הארה, או התעוררות אל טבענו האמתי, אל הטוּב הראשוני שלנו. מילה נוספת המתארת זאת היא חופש – חופש ממאבק בעמימות שביסוד הקיום האנושי.

העמימות שביסוד הקיום האנושי מצביעה על כך שגם אם נרצה עד מאוד לעולם לא נוכל לומר, 'זוהי הדרך האמתית היחידה. ככה זה. סוף פסוק.' בראיון עמו, דיבר כריס הדג'ס גם על הכאב שנגרם כאשר קבוצה או דת מסוימת מתעקשת שההשקפה שלה היא ההשקפה האמתית היחידה. גם לנו, כפרטים, ישנן נטיות פונדמנטליסטיות רבות. אנחנו משתמשים בהן כדי לנחם את עצמנו. אנחנו נאחזים בעמדה או באמונה כבהסבר מסודר של המציאות, ואיננו מוכנים לסבול את הערעור ואת המצוקה שנגרמים לנו כאשר אנחנו נשארים פתוחים לאפשרויות אחרות. אנחנו דבקים בעמדתנו כאילו הייתה יסוד קיומנו האישי ומפתחים כלפיה גישה דוגמטית.

שורשן של הנטיות הפונדמנטליסטיות והדוגמטיות הללו הוא בזהות מקובעת – תפישה מקובעת שלנו את עצמנו כטובים או כרעים, ראויים או בלתי-ראויים, כאלה או כאלה. כאשר זהותנו מקובעת אנחנו נאלצים לטרוח ולהשתדל לארגן מחדש את המציאות, משום שהמציאות לא תמיד מצייתת להשקפתנו.

כאשר הגעתי למנזר גמפו בפעם הראשונה, חשבתי על עצמי כעל אדם נעים, גמיש, בעל לב פתוח ומחשבה פתוחה. חלק מזה היה נכון, אך חלק אחר לא היה כזה. ראשית, הייתי מנהלת איומה. דיירי המנזר האחרים הרגישו שאני מחלישה אותם. הם מנו בפני את חסרונותי אבל לא יכולתי לשמוע את דבריהם משום שהזהות המקובעת שלי הייתה חזקה כל-כך. בכל פעם שאנשים חדשים באו לחיות במנזר, קיבלתי משוב שלילי דומה, אך עדיין לא שמעתי אותו. זה נמשך כך כמה שנים. עד שיום אחד, כאילו כולם התקבצו והושיבו אותי לשיחה, סוף סוף הצלחתי לשמוע את מה שכולם כבר אמרו לי על האופן שבו ההתנהגות שלי משפיעה עליהם. סוף סוף המסר עבר.

זוהי משמעותה של הכחשה: אינכם יכולים לשמוע דבר שאינו תואם את הזהות המקובעת שלכם. אפילו דבר חיובי –שאתם טובי לב או שעשיתם עבודה מצוינת או שיש לכם חוש הומור נפלא – מסונן מבעד לזהות המקובעת הזאת. אינכם יכולים להפנים דבר אלא אם הוא כבר חלק מההגדרה העצמית שלכם.

בבודהיזם אנחנו קוראים לתפישה של זהות מקובעת 'דבקות באגו.' בעזרתה אנחנו מנסים להניח קרקע מוצקה תחת רגלינו בעולם משתנה תמידית. תרגול מדיטציה מכרסם בהדרגה בזהות המקובעת הזאת. כאשר אתם יושבים, אתם מתחילים לראות את עצמכם בבהירות רבה יותר, ואתם שמים לב עד כמה אתם קשורים לדעות שלכם על עצמכם. במקרים רבים המהלומה הראשונה שסופגת הזהות המקובעת נגרמת על-ידי משבר. כאשר הדברים מתחילים להתפרק בחייכם, כפי שקרה לי כאשר הגעתי למנזר גמפו, אתם מרגישים שכל עולמכם מתפורר. אך למעשה זהותכם המקובעת היא זאת שמתפוררת. כפי שצ'וגיאם טרונגפה נהג לומר לנו, זוהי סיבה למסיבה.

מטרתו של הנתיב הרוחני היא להסיר את המסכות, להפשיט אותנו מהשריון שלנו. כאשר זה קורה מתעוררת תחושת משבר, כי אכן זהו משבר – משבר הזהות המקובעת. הבודהה לימד שהזהות המקובעת היא סיבת הסבל שלנו. אם נביט עמוק יותר נוכל לומר שהסיבה האמתית לסבל היא חוסר היכולת לשאת אי-ודאות – והמחשבה שזה שפוי לגמרי, נורמלי לגמרי, להתכחש להיעדר היציבות שביסוד הקיום האנושי.

דבקות באגו היא אמצעי ההכחשה שלנו. מרגע שיש לנו את הרעיון המקובע 'זה אני', אנחנו מתחילים לראות כל דבר כאיום או כהבטחה – או כמשהו שלא אכפת לנו ממנו בכלל. כל דבר שאנחנו נתקלים בו, אנחנו נמשכים אליו או נרתעים ממנו או אדישים כלפיו, תלוי עד כמה הוא מהווה איום על הדימוי העצמי שלנו. הזהות המקובעת היא הביטחון המדומה שלנו. אנחנו מתחזקים אותה באמצעות סינון כל חוויותינו דרך ההשקפה הזאת. כאשר אנחנו מחבבים מישהו, זה קורה בדרך כלל כי הוא או היא גורמים לנו להרגיש טוב. הם לא מנפצים את האשליה שלנו, לא מפריעים לזהות המקובעת שלנו, אז אנחנו חברים. כאשר איננו מחבבים מישהו – כאשר הוא או היא לא בתדר שלנו ואיננו רוצים להימצא בחברתם – זה קורה בדרך כלל כי הם מאתגרים את הזהות המקובעת שלנו. אנחנו חשים אי-נוחות בנוכחותם כי הם לא מאשרים את זהותנו כפי שהיינו רוצים שיאשרו אותה, כך שאיננו יכולים לתפקד כפי שהיינו רוצים לתפקד. לעתים קרובות אנחנו חושבים על האנשים שאיננו מחבבים כעל אויבים שלנו, אך למעשה הם חשובים עבורנו. הם המורים הגדולים ביותר שלנו: שליחים מיוחדים שמופיעים בדיוק כשאנחנו זקוקים להם, כדי שיצביעו על הזהות המקובעת שלנו.

חוסר הנוחות הנלווה לתחושת חוסר היציבות, יחד עם  העמימות שביסוד הקיום האנושי, נובעים מההיצמדות שלנו לרצון שדברים יקרו בדרך מסוימת. המילה הטיבטית להיצמדות היא שֶנפַּה. המורה שלי, דְזיגאר קוֹנגְטְרוּל, מכנה את השֶנפַּה, הברומטר של הדבקות באגו, מדד להתעסקות העצמית ולחשיבות העצמית שלנו. לשֶנפּה יש איכות פנימית שמקושרת להיאחזות או להפך – לדחייה. זוהי התחושה של מוצא חן בעיני, אני רוצה, אני צריכה ושל לא מוצא חן בעיני, אני לא רוצה, אני לא צריכה, אני רוצה שזה יעלם. אני חושבת על שֶנפּה כעל דבקות. זוהי תחושת התקיעות, ההצטנפות או ההיסגרות או ההתכנסות שאנחנו חווים כאשר לא נוח לנו עם מה שקורה סביב. שֶנפּה זה גם הדחף להקל על הרגשות האלה באמצעות דבקות במשהו שמעניק לנו עונג.

כל דבר יכול לעורר את הדבקות שלנו, את ההיצמדויות שלנו: מישהו מותח ביקורת על העבודה שלנו או מסתכל עלינו עקום, הכלב לעס את הנעליים האהובות עלינו, הכתמנו את העניבה הטובה ביותר שלנו. רגע אחד אנחנו מרגישים טוב, אחר כך משהו קורה, ולפתע אנחנו נתפסים כעס, קנאה, אשמה, האשמה או ספק עצמי. המצוקה הזאת, התחושה שאנחנו נדלקים כי משהו לא 'בסדר', כי אנחנו רוצים שמשהו ימשך זמן רב יותר או שייגמר כבר, היא החוויה המורגשת, החוויה הפנימית של העמימות שביסוד הקיום האנושי.

ברוב המקרים, ההיצמדות שלנו, השֶנפּה שלנו, מתרחשת מעצמה – היא התגובה הרגילה שלנו לתחושת חוסר ביטחון. כאשר אנחנו נתפסים בה, אנחנו מנסים כל דבר שיקל על מצוקתנו – אוכל, אלכוהול, סמים, קניות, ביקורתיות או רשעות. אך יש דבר מתגמל יותר שאפשר לעשות כאשר התחושה המציקה מתעוררת. הוא דומה לדרך שבה אפשר להתמודד עם כאב. דרך מקובלת אחת להתמודד עם כאב פיזי היא מדיטציית קשב (מיינדפולנס). כלומר, כיוון מלוא תשומת הלב שלנו לכאב, שאיפה אל האזור הכואב ונשיפה ממנו החוצה. במקום לנסות להימנע מן המצוקה, להיפתח אליה לחלוטין. לקבל את תחושת הכאב בלי להתעכב על הסיפור שהתודעה רוקחת ממנו: זה רע, לא אמורים להרגיש כך, אולי זה לא יעבור לעולם.

לצורך התמודדות עם התחושה הדוחקת של השֶנפּה, ההנחיה הבסיסית דומה להנחיה להתמודדות עם כאב גופני. בין אם זאת תחושת מוצא חן בעיני או לא מוצא חן בעיני, ובין אם זה מצב רגשי כמו בדידות, דיכאון או חרדה, יש להיפתח לגמרי לחוויה החושית, להשתחרר מפרשנות. אם ניסיתם את הגישה הזאת להתמודדות עם כאב גופני, אתם יודעים שהתוצאה עשויה לחולל פלאים. כאשר אתם מפנים את מלוא תשומת לבכם לברך, לגב או לראש שלכם – כל מה שכואב – מרפים מסיפור העלילה על טוב/רע, נכון/לא נכון, ופשוט חווים את הכאב ישירות, אפילו לזמן קצר, הרעיונות שלכם לגבי הכאב, ולעתים קרובות גם הכאב עצמו, מתפוגגים.

שנטידֵווַה אמר שהסבל שאנחנו חווים במקביל לכאב הגופני הוא רעיוני לחלוטין. הוא לא נובע מהחוויה החושית עצמה אלא מהאופן שבו אנחנו תופשים אותה. הוא השתמש בדוגמה של הקַארנה, כת בהודו העתיקה, שחבריה שרפו וחתכו את עצמם כחלק ממנהג טקסי. הם קישרו את הכאב הקיצוני עם אקסטזה רוחנית, כך שהיתה לו משמעות חיובית עבורם. אתלטים רבים מתנסים בדבר דומה כאשר הם 'מרגישים את הצריבה'. החוויה החושית לכשעצמה אינה טובה או רעה; הפרשנות שלנו היא שגורמת לה להיות כזאת.

זה מזכיר לי משהו שקרה כאשר בני השובב היה בערך בן 12. עמדנו על במה זעירה בחרטומה של אונייה גדולה – בערך כמו לאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט בסרט 'טיטניק' – ואני התחלתי לתאר לו את פחד הגבהים שלי. אמרתי לו שאינני בטוחה שאוכל להישאר שם, שיש לי כל מיני תחושות גופניות ושהרגליים שלי הופכות לפירה. לעולם לא אשכח את המבט על פניו כאשר אמר, 'אמא, זה בדיוק מה שאני מרגיש!' ההבדל הוא שהוא אהב את ההרגשה. כל האחייניות והאחיינים שלי קופצים באנג'י ומסיירים במערות ונהנים מהרפתקאות שאני נמנעת מהן בכל מחיר כי אני נרתעת מאותה תחושה שעבורם היא מלהיבה.

אבל יש גישה שאפשר לנקוט בה כלפי העמימות שביסוד הקיום האנושי, שמאפשרת לנו לעבוד עם תחושות פחד ודחייה במקום להירתע מהן. אם אנחנו יכולים להתחבר לחוויה החושית כחוויה חושית ולהיפתח אליה בלי לתייג אותה כטובה או רעה, אפילו כשאנחנו חשים דחף לסגת, נוכל להישאר נוכחים ולהתקדם אל תוך התחושה.

בספרה, My Stroke of Insightי[3], שעוסק בהחלמתה משבץ מוחי חריף, מדענית המוח ג'יל בולט טיילור מסבירה את המנגנון הפיזיולוגי של הרגש: רגש כמו כעס, שהוא תגובה אוטומטית, נמשך רק תשעים שניות מרגע שהוא מופעל ועד שהוא חולף. דקה וחצי, זה הכול. כאשר הכעס נמשך זמן רב יותר, כפי שקורה בדרך כלל, זה קורה משום שאנחנו בוחרים להזין אותו.

עובדת טבעם המתחלף והמשתנה של הרגשות היא דבר שאנחנו יכולים לנצל לטובתנו. האם אנחנו עושים זאת? לא. במקום זאת, אנחנו מזינים במחשבותינו כל רגש שמתעורר בנו, ומה שאמור היה להימשך דקה וחצי עלול להימתח על פני עשרים שנה. אנחנו פשוט ממשיכים למחזר את סיפור העלילה. אנחנו ממשיכים לחזק את ההרגלים הישנים שלנו.

לרובנו יש בעיות גופניות או מנטליות שגרמו לנו מצוקה בעבר, וכאשר אנחנו מריחים בעיה מתקרבת – תחילתו של התקף אסתמה, תסמין של תשישות כרונית, מדקרת חרדה – אנחנו נכנסים לפאניקה. במקום להירגע עם התחושה ולהניח לה לעשות את שלה למשך דקה וחצי, תוך כדי שאנחנו מקבלים אותה ופתוחים כלפיה לגמרי, אנחנו אומרים, 'אוי לא, אוי לא, הנה זה חוזר.' אנחנו מסרבים להרגיש את העמימות הראשונית כאשר היא מגיעה בצורה הזאת, אז אנחנו עושים את הדבר ההרסני ביותר עבורנו: אנחנו מגבירים את המחשבות שלנו. מה יהיה אם יקרה כך? מה יהיה אם יקרה אחרת? אנחנו ממריצים את הפעילות המנטלית. אנחנו מערבים את הגוף, הדיבור והתודעה בבריחה מהתחושה, מה שגורם לה רק להימשך ולהימשך ולהימשך.

נוכל לעצור את התגובה הזאת אם נאמן את עצמנו להיות נוכחים. אישה שהכירה את האבחנה של ג'יל בולט טיילור בנוגע למשך הרגש שלחה לי מכתב שמתאר מה היא עושה בזמן תחושת מצוקה. 'אני פשוט הולכת על הדקה וחצי,' היא כתבה.

זאת הנחיית תרגול טובה: כאשר אתם נתקלים בתחושת חוסר יציבות, דרך אחת להתמודד עם ההרגשה המציקה והמפחידה הזאת היא 'ללכת על הדקה וחצי.'

 

הכירו בתחושה, העניקו לה את מלוא תשומת הלב החומלת ואפילו מאירת הפנים שלכם, וגם אם לשניות ספורות בלבד, הרפו מסיפור העלילה. כך תוכלו לחוות את התחושה ישירות, ללא פרשנות. אל תזינו אותה ברעיונות או בדעות על היותה טובה או רעה. פשוט היו נוכחים בחוויה החושית. היכן היא ממוקמת בגופכם? האם היא נשארת בעינה זמן ארוך מאוד? האם היא חולפת ומשתנה?

 

המשמעות של אגו או זהות מקובעת אינה רק שיש לנו רעיון קבוע בנוגע לזהות שלנו, אלא גם שיש לנו רעיון קבוע בנוגע לכל מה שאנחנו תופשים. לי יש רעיון קבוע לגביך; לך יש רעיון קבוע לגבי. מרגע שנוצרת תחושת היפרדות, היא מאפשרת רגשות חזקים. בבודהיזם, רגשות חזקים כמו כעס, השתוקקות, גאווה וקנאה מוכרים בשם קְלֶשוֹת – רגשות מסוכסכים שמערפלים את התודעה שלנו. הקלֶשוֹת הם רכב ההימלטות שלנו מפני תחושת חוסר יציבות, ולכן בכל פעם שאנו נכנעים להם ההרגלים הישנים שלנו מתחזקים. בבודהיזם, הליכה סחור-סחור, מִחזור אותם דפוסים, נקראת סַמְסַרָה, וסמסרה היא כאב.

אנחנו מנסים כל הזמן להימנע מהעמימות שביסוד הקיום האנושי, ואיננו מצליחים. איננו יכולים להימנע ממנה, כפי שאיננו יכולים להימנע משינוי ואיננו יכולים להימנע ממוות. הסיבה לסבל שלנו היא תגובתנו למציאות שאין בה מפלט: דבקות באגו וכל הצרות שנובעות ממנה, כל מה שמקשה עלינו להרגיש בנוח כפי שאנחנו ולהסתדר זה עם זה.

אם הדרך להתמודד עם התחושות האלה היא להישאר נוכחים בלי להזין את סיפור העלילה, אזי מתבקשת השאלה: כיצד אנחנו חשים את העמימות שביסוד הקיום האנושי מלכתחילה? למעשה, אנחנו לא מתקשים בכך כיוון שתחושת המצוקה הראשונית בדרך כלל נוכחת בחיינו. קל למדי לזהות אותה אך לא קל כל-כך להפסיק אותה. יתכן שנחווה את המצוקה הזאת עם כל תחושה, החל ממתיחות קלה ועד לאימה גמורה. תחושת החרדה גורמת לנו להרגיש פגיעים ובדרך כלל איננו אוהבים זאת. הפגיעות מגיעה במסווים רבים. יתכן שנרגיש שיצאנו מאיזון, שאיננו יודעים מה קורה סביבנו, שאין לנו שליטה על דברים. אולי נרגיש בודדים או מדוכאים או כועסים. רובנו רוצים להימנע מרגשות שגורמים לנו לחוש פגיעים, לכן נעשה כמעט כל דבר כדי להימנע מהם.

אבל אם במקום לחשוב שהרגשות האלה רעים נוכל לחשוב עליהם כעל תמרורי דרך או ברומטרים, שמציינים בפנינו שהגענו אל חוסר היציבות, אז נראה את הרגשות כפי שהם באמת: שער לחירות, דלת פתוחה לחופש מסבל, נתיב אל רווחה ושמחה עמוקות ביותר. יש לנו בחירה. אנחנו יכולים לחיות את כל חיינו בסבל משום שאיננו מסוגלים להירגע לנוכח הדברים כפי שהם באמת, או שאנחנו יכולים להירגע ולקבל את פתיחותו של המצב האנושי כפי שהוא, רענן, לא מקובע ולא מוטה.

לכן האתגר הוא להבחין בגירוי הרגשי שגורמת התעוררות השֶנפּה ולהישאר איתו למשך דקה וחצי בלי סיפור העלילה. האם אתם יכולים לעשות זאת פעם ביום, או פעמים רבות במשך היום, ככל שהתחושה נוצרת? זהו האתגר. זהו תהליך הסרת המסכות, השחרור, פתיחת התודעה והלב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לחיות את היופי”