החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חבר ותיק ממרחקים

מאת:
מאנגלית: רנה ורבין | הוצאה: | 2019 | 324 עמ'
קטגוריות: עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

ספרי הוצאת פראג נשלחים ישירות לבית הלקוח. השליח יתקשר לטלפון הנייד לתאם מסירה.

ממוארים אינם עניין נוקשה. הם אינם סיפור כרונולוגי של עובדות חייך: נולדתי בהובוקן, ניו ג'רסי; למדתי בבית הספר היסודי אלם קריק; עברתי לביג פלאט, ניו יורק, שם למדתי בבית הספר התיכון "האם הקדושה". ממוארים לא צריכים להיצמד להתפתחות מסודרת של זמן ותאריכים, ולצעוד בשביל הצר של חייך על פני האדמה. להפך, הם עוסקים ברגעים שבהם עצרת, סובבת את מכוניתך לאחור, והלכת לשחות באגם עמוק לצד הכביש. כשהשלכת מעליך את החליפה האפורה שלך, לקחת את בגד הים מהמושב האחורי, קפצת אל המים מהגשר. ידעת שיש לך פגישה בעיר הקרובה, אבל המים היו כה צלולים. מתי שוב יזדמן לך לחלוף ליד הנהר הזה? השמיים, העננים, העשבים לצד הדרך, כולם היו חשובים לך. נזכרת בכריכים של נקניק בלחם לבן; התחלת לשרוק מנגינות ישנות. איך קרה שהחיים הסתבכו כל כך? בשבוע שעבר בנך בן השבע-עשרה סיפר לך שהוא גיי ואתה חושד שאשתך מנהלת רומן. גם ככה אף פעם לא נהנית ממכירת חגורות תעשייתיות לטרקטורים של חברות חקלאיות. לא חלמת פעם להיות ספרן או קונדיטור? או אולי מעצב נוף או מכבה אש?
כתיבת ממואר מאפשרת לך להרפות, כמו שלולית שמתפשטת כשכוס חלב מתרסקת על רצפת המטבח. אתה רואה איך שברי הזכוכית מתנוצצים באור החשמל מעליך. בממואר יש מקום לבחון את כל זה.

מקט: 4-415-1006
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


קראו את ההקדמה הזאת

ממוארים אינם עניין נוקשה. הם אינם סיפור כרונולוגי של עובדות חייך: נולדתי בהובוקן, ניו ג’רסי; למדתי בבית הספר היסודי אלם קריק; עברתי לביג פלאט, ניו יורק, שם למדתי בבית הספר התיכון “האם הקדושה”. ממוארים לא צריכים להיצמד להתפתחות מסודרת של זמן ותאריכים, ולצעוד בשביל הצר של חייך על פני האדמה. להפך, הם עוסקים ברגעים שבהם עצרת, סובבת את מכוניתך לאחור, והלכת לשחות באגם עמוק לצד הכביש. כשהשלכת מעליך את החליפה האפורה שלך, לקחת את בגד הים מהמושב האחורי, קפצת אל המים מהגשר. ידעת שיש לך פגישה בעיר הקרובה, אבל המים היו כה צלולים. מתי שוב יזדמן לך לחלוף ליד הנהר הזה? השמיים, העננים, העשבים לצד הדרך, כולם היו חשובים לך. נזכרת בכריכים של נקניק בלחם לבן; התחלת לשרוק מנגינות ישנות. איך קרה שהחיים הסתבכו כל כך? בשבוע שעבר בנך בן השבע-עשרה סיפר לך שהוא גיי ואתה חושד שאשתך מנהלת רומן. גם ככה אף פעם לא נהנית ממכירת חגורות תעשייתיות לטרקטורים של חברות חקלאיות. לא חלמת פעם להיות ספרן או קונדיטור? או אולי מעצב נוף או מכבה אש?

כתיבת ממואר מאפשרת לך להרפות, כמו שלולית שמתפשטת כשכוס חלב מתרסקת על רצפת המטבח. אתה רואה איך שברי הזכוכית מתנוצצים באור החשמל מעליך. בממואר יש מקום לבחון את כל זה.

ממואר הוא לא הכרזה על סיפור ההצלחה האמריקני, דרך סלולה אחת חסרת התפצלויות, כיבוש פסגת הר אחת אחרי השנייה. השלולית מתחילה בנפילה. החלב לא מגיע אל הפה. מה שלא יהיו חייך, הם דוחקים בך לתעד אותם – לאמץ לחיקך את הפירורים יחד עם העוגה. לכן רבים מאתנו רוצים לכתוב ממואר. אנחנו יודעים את הפרטים, אבל מה באמת התרחש? אנחנו רוצים את האמת הרגשית שנמצאת מתחת לפני השטח, שהניעה את חיינו.

בעבר, ממוארים היו ארצם של הזקנים, הסתכלות לאחור, היזכרות. אבל כיום אנשים מתארים את חייהם כבר בגילאי העשרים שלהם, כותבים את הממואר הראשון שלהם בגילאי השלושים שלהם, ואת השני בגילאי הארבעים. המהפכה בנרטיב האישי שהתפשטה ברחבי אמריקה בשניים וחצי העשורים האחרונים היא ביטוי של אנרגיה אמריקאית ייחודית: תשוקה להבין באמצע החיים, תוך כדי שהחיים עדיין טריים, ולא לחכות עד זקנה – אז אולי יהיה מאוחר מדי. אנחנו רעבים – וחסרי סבלנות, כבר עכשיו.

אבל מה אם אתה כבר בן שישים, את בת שבעים, אתם בני שמונים, תשעים? תנו לרעם להרעים. יש לכם משהו לומר. אתם חיים ואין לכם מושג עוד כמה זמן נותר לכם (לאף אחד מאתנו אין באמת מושג). לא משנה מה גילכם, יש תחושת דחיפות, רצון שהחיים יהיו מיידיים ורלוונטיים.

חשבו על המילה: ממואר. מקורה בצרפתית. זהו עיסוק בזיכרון, חקירה המסתמכת על האופן שבו אנחנו זוכרים. ביסודה זוהי בחינת הטבע הזיגזגי של האופן שבו המוח שלנו עובד. המחשבה על עוגיות צ’יריוס משלחת אותנו בחזרה אל גדר שבורה בחצר האחורית בנברסקה ביום אביב אחד, ואז מקפיצה אותנו אל הפעם הראשונה שבה ניצבנו בפני הר והבנו מהו טוב לב. ריח, טעם – ועולם שלם צץ ועולה.

עד כמה אנחנו מסוגלים להתקרב? כל השאלות הללו, לעתים מטושטשות ולא נוחות: איזה אדם היתה אמא שלך? מדוע שיחקת כדורסל כשכמהת לשחק כדורגל? הראש שלך רצה להתפוצץ עד שלבסוף הסנפת קוקאין מאחורי הגדר ליד תחנת הדלק. ואז הדברים נרגעו והכל היה שליו ושקט, אבל מה היה הגוש השחור הזה שעדיין נתקע לך בגרון?

אנחנו ארץ דינאמית, קצבית, תמיד מתקדמת הלאה. האם יש ביכולתנו להבין מה הם אהבה, שאפתנות, כאב וגעגוע? באמצע ההאצה שלנו, בלב תנועתנו קדימה, אנחנו לעתים קרובות מבולבלים ובודדים. לכן אנו פונים בלב שלם כל כך אל צורת הכתיבה הזאת של הממואר. יש לנו תחושת בטן שהממואר יכול להציל אותנו. כתיבה היא פעולה של הושטת יד מעבר לתהום הבידוד, כדי לחלוק ולבחון יחד. זאת לא דיאטה שמטרתה לרזות, אלא הירגעות לתוך שומן חיינו. לעתים קרובות, בלי להכיר בכך, אנחנו נמצאים במסע, בחיפוש אחר משמעות. איך מסתכם כל הזמן שלנו כאן על פני האדמה?

שם הספר, חבר ותיק ממרחקים, מגיעה מכתביו של קונפוציוס. אנחנו מושיטים יד אחורה בזמן אל מאה אחרת. זה כל העניין של זיכרון, לא?

חבר ותיק ממרחקים

מגיע לביקור –

עונג כזה!

אז בואו ניקח עט, ונתחיל לעבוד. כתבו מי הייתם, למה הפכתם להיות ומה אתם זוכרים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חבר ותיק ממרחקים”