לכתוב סיפור מלחמה

"המלחמה כבר הייתה בת שנתיים, ובחורף שלכל אורכו היא חילקה פעם בשבוע תה בבית חולים אנגלו-אמריקני גדול בפריז, היא עברה יום אחד בחצרו עטורת הפרחים בדרך אל המחלקה שלה, ושמעה את אחד הרופאים אומר לאדון חיוור בבגדים אזרחיים ובמשקפיים, "אבל נדמה לי שמיס ספנג היפה ההיא כותבת. אם אתה רוצה משתתפת אמריקנית, למה שלא תבקש ממנה?" ולמחרת בבוקר האדון החיוור הוצג לפניה, ועיניו חייכו אליה לחוצות מבעד למשקפיים שלו כשהפציר בה לתרום סיפור מלחמה סוחף לירחון "הלוחם", שמטרתו לשמח את הפצועים ואת הנכים בבתי החולים הבריטיים. […] התהליך היה בהתחלה פחות מרנין משציפתה. היא ידעה הרבה כל כך על אודות המלחמה, שבקושי ידעה במה להתחיל; ומצאה את עצמה סובלת מהצפה של רשמים. יתרה מכך, ככל שהרבתה לחשוב על זה, כך הבינה פחות ופחות איך כותבים סיפור מלחמה – או בעצם סיפור כלשהו. למה סיפורים בכלל מתחילים, ולמה הם מסתיימים? החיים הרי רק ממשיכים הלאה והלאה."
מלחמת העולם הראשונה פגשה את וורטון בביתה שבפריז. היא לא נטשה את צרפת כרבים מחבריה, אלא נרתמה לסיוע הומניטרי. השימוש שעשתה וורטון במטאפורות הלקוחות מאסונות טבע כדי לתאר את המלחמה, ממחיש את ההלם שלה מול התפנית ההיסטורית: "כמו מפולת הרים מפלצתית על דרכה של אומה שקדנית ומסודרת, ששיבשה את שגרת חייה, חיסלה את תעשיותיה, קרעה משפחות לגזרים, וכיסתה תחת גל של הרס חסר היגיון את מנגנון הציוויליזציה אשר נבנה בעמל רב ובסבלנות […] למרות ההלם, שמן הסתם השפיע על תפיסת עולמה, "לכתוב סיפור מלחמה" מערער על הנחה ביקורתית רווחת שלפיה מלחמת העולם הראשונה גרמה לאדית וורטון לנטוש זמנית את האירוניה – הכלי הספרותי החד ביותר שלה. על אף הטון הקומי והקליל שלו, הסיפור חושף את המורכבות שביחסה של וורטון למלחמה ולהשפעתה על התרבות הספרותית. בספר גם שתי מסות: "חטא הקריאה" ו"אומנות הסיפור הקצר".

מקט: 4-644-1189

"המלחמה כבר הייתה בת שנתיים, ובחורף שלכל אורכו היא חילקה פעם בשבוע תה בבית חולים אנגלו-אמריקני גדול בפריז, היא עברה […]

---

לכתוב סיפור מלחמה

לפני המלחמה מיס אַייבי סְפֶּנג מקורנווֹל אוֹן הַדסון פרסמה ספר שירים קטן.

קראו לו "ויברציות", ובפתחו הייתה "הקדמה" שבה הצהירה המחברת כי בחשיפת פרי ביכוריה לעין הציבור היא נענתה לבקשתם הבהולה של "חברים". עין הציבור לא התעמקה מאוד ולא התעכבה במיוחד, אך ב"מבזק החדשות" של קורנוול און הדסון התפרסמה תגובה מחמיאה מאת רעיית רקטור קולג' סנט דַנסטֶן (שחתמה בשם "אסטריקס"), ובה המעיטה בערך הרגש הלא לגמרי קונבנציונלי שהשירים ביטאו בעדינות, אולם הביעה מחווה נשית ואלגנטית ל"בתו המבריקה של אחד האזרחים הנכבדים והמשפיעים ביותר שלנו, שזנחה מרצונה את דרך התענוגות המרופדת שושנים על מנת להתעלות לַגבהים רבי המכשולים של פַּרנסוס."[1]

ואחרי סעודה בוהמיינית בניו יורק, שבה ישבה מיס ספנג ערב אחד ליד העורך של "זיג־זג", שבועון "ההתנגדות" החדש, היא זכתה למאמר פרי עטו ובו רמז הג'נטלמן הזה כי בשיריה של אייבי ספנג יש יותר ממה שהיא עצמה יודעת, וכי חשיבותם האזוטרית מוכיחה שהיא משוררת חופשייה במחשבתה כמו גם בסגנון הכתיבה שלה. הוא הוסיף כי שיריה "יֵצאו נשכרים לאין ערוך במשמעותם" אם היא תזנח את המנהג המיושן להתחיל כל שורה באות גדולה.

העורך שלח למיס ספנג עותק מרובה סימונים, והיא קיבלה זאת כמחמאה אדירה והרגישה שמישהו סוף סוף הבין אותה. אבל איש ממכריה לא קרא את "זיג־זג", ואיש מקוראי "זיג־זג" לא טרח להכיר אותה. לכן שום דבר מיוחד לא יצא מן המחווה הזאת לגאונותה.

אחר כך פרצה המלחמה, והיא איבדה כל עניין בכתיבת שירים.

המלחמה כבר הייתה בת שנתיים, ובחורף שלכל אורכו היא חילקה פעם בשבוע תה בבית חולים אנגלו־אמריקני גדול בפריז, היא עברה יום אחד בחצרו עטורת הפרחים בדרך אל המחלקה שלה, ושמעה את אחד הרופאים אומר לאדון חיוור בבגדים אזרחיים ובמשקפיים, "אבל נדמה לי שמיס ספנג היפה ההיא כותבת. אם אתה רוצה משתתפת אמריקנית, למה שלא תבקש ממנה?" ולמחרת בבוקר האדון החיוור הוצג לפניה, ועיניו חייכו אליה לחוצות מבעד למשקפיים שלו כשהפציר בה לתרום סיפור מלחמה סוחף לירחון "הלוחם", שמטרתו לשמח את הפצועים ואת הנכים בבתי החולים הבריטיים.

"סיפור טוב ונוגע, מיס ספנג; עם קצת רגש, כמובן, אבל לא כזה שמדכדך או מייאש. אני בטוח שאת מבינה את כוונתי? טרגדיה עם סוף טוב — זה בערך הרעיון. אבל אני משאיר את זה לך; עם הניסיון הרב שלך בעבודת בית החולים את ודאי יודעת בדיוק מה מתאים לטעמם של האומללים האלה. את חושבת שתוכלי לסיים את זה בזמן למועד הגיליון הראשון שלנו? ויש לך תמונה שלך — רצוי במדי אחות — שנוכל לפרסם עם הסיפור? מלכת נוֹרוֹמַניה הבטיחה לנו שיר עם תמונה שלה עושה אמבטיית בוקר לתינוק יורש העצר. אנחנו רוצים שהגיליון הראשון יהיה 'אותנטי', כמו שהצרפתים אומרים; את כל המאמרים יכתבו אנשים שחוו על בשרם את הדברים האלה או היו עדים להם. את היית בחזית, אני מניח? הגעת פעם אחת עד ריימס? מעולה! תני לנו סיפור מטלטל מהחפירות עם סצנה של שיבה הביתה לסיום… סצנה של חג מולד, אם אפשר, כי אנחנו מקווים לצאת לאור בנובמבר. כן — זה בדיוק העניין; ואני אנסה לשכנע את סרג'נט[2] לצייר לנו פצוע בעל עיטור צלב ויקטוריה שחוזר הביתה בערב חג המולד — עם אפקט של שלג."

למרבה המזל הגיע בערך באותה עת מועד החופשה של אייבי ספנג, כי עם כל מסירותה למטופלים שלה, חלוקת התה עלולה הייתה להיפגע בגלל התמקדותה במטלה החדשה שלה.

וכי יש פלא שהיא לקחה את זה ברצינות?

היא — אייבי ספנג מקורנווֹל אוֹן הַדסון, התבקשה לכתוב סיפור מלחמה לגיליון ראשון של "הלוחם", שמלָכות וארכיבישופים ופילד־מרשלים תורמים לו שירים וצילומים ורוח פטריוטית בחתימתם! ותצלום מלא שלה במדי אחות יתפרסם לצד הסיפור שלה; ובתוכן העניינים היא תוצג כ"אייבי ספנג, מחברת ויברציות: ספר שירה."

מסוחררת מתחושת הניצחון היא יצאה להצניע את התלהבותה בפינה שקטה של ברֵטאנייה, שם התגוררה האומנת הזקנה שלה שקיבלה אותה לביתה והבטיחה להגן בכל מחיר על קדושת הבקרים שלה — כי אייבי ספנג ידעה ששעות הבוקר של סופרים גדולים הן תמיד "קדושות". היא הסתגרה בחדרה עם חבילה של ניירות ורדרדים, והחלה לחשוב.

התהליך היה בהתחלה פחות מרנין משציפתה. היא ידעה הרבה כל כך על אודות המלחמה, שבקושי ידעה במה להתחיל; ומצאה את עצמה סובלת מהצפה של רשמים.

יתרה מכך, ככל שהרבתה לחשוב על זה, כך הבינה פחות ופחות איך כותבים סיפור מלחמה — או בעצם סיפור כלשהו. למה סיפורים בכלל מתחילים, ולמה הם מסתיימים? החיים הרי רק ממשיכים הלאה והלאה.

הבעיה הבלתי צפויה הזו הטרידה אותה מאוד, ובבוקר השני היא הפרה בחשאי את התבודדותה וחמקה החוצה להליכה על החוף. מאחר שהתביישה לספר על ההרפתקה המתוכננת שלה, היא יצאה לבדה; השאירה את האומנת הנאמנה שלה על משמר הסף בעודה מתגנבת החוצה מבעד לדלת האחורית.

הרבה אנשים היו על החוף, וביניהם גם כמה שהיא הכירה; אבל היא לא העזה להצטרף אליהם מחשש שהללו יבריחו את "ההשראה" שלה. היא ידעה ש"השראה" היא מטבעה בררנית והפכפכת, והרגישה כאילו היא גוררת כלב סרבן ברצועה.

"אם רצית בעצם להישאר בבית, למה לא אמרת?" היא רטנה. אבל ההשראה המשיכה להחמיץ פנים.

היא שוטטה מתחת לַצוק עד שהגיעה לחוף ריק, שם התיישבה ובהתה בים. כעבור זמן־מה סנוור האור את עיניה והיא הסבה אותן לעבר ספסל, וראתה שמונח עליו עותק מרופט של המגזין הספרותי "אוֹל־סטוֹרי", גיליון אמצע הקיץ בנושא "בדיון וממשות". אייבי עטה עליו.

פעמים רבות שמעה שאין להניח לעצמך להיות "מושפע", שיש לשמור בקנאות על מקוריות וכדומה; עורך "זיג־זג" נהג להדגיש מאוד את הנושא הזה. אבל היא הייתה חייבת לכתוב סיפור, ולא ידעה איך להתחיל אותו; לכן החליטה רק להציץ באקראי בכמה התחלות.

על הסיפור הראשון במגזין היה חתום אחד השמות הספרותיים הגדולים, מן המפורסמים ביותר בדור הסופרים הקודם. המשפט הפותח היה: "בחודש אוקטובר, 1914 —" ואייבי הפכה בקוצר רוח את העמוד. היא אולי לא ידעה הרבה על כתיבת סיפורים, אבל כן ידעה שעבר זמנן של פתיחות מהסוג הזה. היא עברה לסיפור הבא.

"'אלוהים!' זעק המהנדס, והידק את אחיזתו בידית, בזמן שהפרצוף הלבן המלגלג מתחת לפנס האדום…" לא; גם זה כבר החל להתיישן.

"הם ישבו שם ובהו בשתיקה. לא אמרו מילה; אבל ליבה של האישה תקתק כמו שעון."

זה כבר נשמע יותר טוב; אבל היא הכי אהבה את: "לי לוֹרימֶר רכנה אליו מעל הפרחים. היא תמיד ידעה שזה יגיע…" אייבי יכלה לראות את עצמה מנסה לכתוב מזה סיפור.

אבל היא הבטיחה לכתוב סיפור מלחמה; ובסיפור מלחמה הפרחים צריכים להיות בסוף, לא בהתחלה.

מסקנה אחת ברורה היתה לה, בכל מקרה, מעיון רציף בכל פסקאות הפתיחה — חייבים להתחיל באמצע, ולהתייחס לקורא כאילו מובן מאליו שהוא יודע על מה מדובר. כן; אבל איפה האמצע, ואיך יוכל הקורא שלך לדעת על מה מדובר כשאת עצמך לא יודעת?

לאחר הרהורים ובחינה חשאית ומדוקדקת של "בדיון וממשות", החליטה הסופרת שאם תעמיד פנים בנחישות כי היא יודעת על מה הסיפור שלה, התשובה אולי תתגלה לה לקראת העמוד האחרון. "הרי אם הקורא יכול להעמיד פנים, אז בטח גם הסופר מסוגל," חשבה בליבה. והחליטה גם (לאחר הצצה זהירה מעֵבר לכתפה) לגנוב את המגזין ולקחת אותו איתה הביתה לניתוח באופן פרטי.

בפתח הבית פגשה את האומנת שלה שחייכה אליה ברוֹך.

"ראיתי אותך חומקת החוצה, יקירתי, אבל לא יצאתי בעקבותייך. ידעתי שאת רוצה להיות לבד עם ההשראה שלך." המדמואזל הנמיכה את קולה והוסיפה: "מצאת כבר את העלילה שלך?"

אייבי טפחה לה בעדינות על סנטרה המקומט. "מדזי יקרה! אנשים בימינו כבר לא מתעניינים בעלילות."

"אה, באמת, יקירתי? אז זה הרבה יותר קל אם ככה," אמרה המדמואזל. אבל אייבי לא הייתה בטוחה כמוה —

אחרי יום שלם של מחשבות על "בדיון וממשות" היא החליטה להתחיל בשיטה האמפּירית. ("זה בלי ספק יגיע אלי תוך כדי התקדמות," חשבה.) והתיישבה לפני הנייר הוורדרד וכתבה "בחוץ נשמעה ירייה —"

אך בעודה בונה על ההשראה שלה שתציע לה את המשפט הבא, היא נתקפה ספקות נוראים, קמה ממקומה ופנתה אל "בדיון וממשות". כן, בדיוק כמו שחששה, הסיפור האחרון ב"בדיון וממשות" החל כך: "בחוץ נשמעה ירייה —"

מקומו במגזין העיד על דעתם של העורך ושל קהל הקוראים על פתיחה מהסוג הזה, והזלזול שלה כלפיו עוד גבר כשקראה מי כתב אותו. על הסיפור הייתה חתומה "אֵדה קלאבֶּר האמפּ". אוי ואבוי!

אייבי התיישבה ובהתה בעמוד שכבר זיהמה עם המשפט המטופש הזה.

ואז (כפי שהרבו לכתוב ב"בדיון וממשות") קרה דבר מוזר. המשפט היה שם — היא כתבה אותו — זה היה המשפט הראשון בעמוד הראשון של הסיפור שלה, זה היה המשפט הראשון של הסיפור שלה. הוא היה שם, הוא יצא ממנה, חמק ממנה, ולה כנראה אין יותר שליטה עליו. אחרי שעשתה מאמץ להתחיל כך, כבר לא יכלה לדמיין לעצמה שום דרך אחרת להתחיל.

היא שיערה שלזה מתכוונים סופרים כשהם מדברים על "השראה ששולטת בהם". עכשיו היא התחילה לשנוא את ההשראה שלה.

ביום החמישי אייבי המושפלת והמדוכאת התוודתה בפני האומנת הזקנה שלה ואמרה שהיא כנראה לא יודעת איך כותבים סיפור קצר.

"אִילו רק ביקשו ממני שיר!" היא ייללה. היא כתבה לעורך "הלוחם", התחננה שיאשר לה להחליף את הסיפור בסונֵטה; אבל הוא ענה בתוקף, גם אם בנימה מחניפה משהו, שהם בנו על סיפור וכבר חישבו את הנפח שלהם בהתאם — והוסיף שיש להם כבר יותר שירה ממה שהגיליון הראשון יכול להכיל. לבסוף הזכיר לה שהוא סומך עליה שתמלא את חֶלקה לא יאוחר מאחד בספטמבר; וזה היה בעשרה באוגוסט.

"הכול פתאומי כל כך," היא רטנה באוזני מדמואזל, כאילו הכריזה על אירוסיה.

"ברור, יקירתי — ברור! אני מבינה אותך. איך העורך מצפה ממך בכלל להיות מחויבת לתאריך מסוים? הבעיה היא שמעט מאוד אנשים יודעים מהו מזג אמנותי; הם חושבים כנראה שאפשר לכתוב סיפור במהירות ובקלות כמו שעושים אומלט."

אייבי חייכה בעל כורחה. "מדזי יקרה, איזה דימוי אומלל! מעט מאוד אנשים יודעים לעשות אומלט טוב."

"לא בצרפת," אמרה מדמואזל בתוקף.

תלמידתה לשעבר חשבה על זה. "בצרפת הרבה אנשים גם כתבו סיפור קצר טוב — אבל אני בטוחה שנתנו להם יותר משלושה שבועות כדי ללמוד לעשות את זה, אוי, מה לעשות?" היא נאנחה.

השתיים הרהרו בחשש למשך רגעים ארוכים; ולבסוף הציעה האומנת בצניעות: "אולי תחשבי קודם כול על נושא?"

"אוי, יקירתי, הנושא לא חשוב בכלל!" קראה אייבי, שזכרה הצהרה מזלזלת בסגנון הזה מפי עורך "זיג־זג".

"ובכל זאת — צריך נושא כשכותבים סיפור. אני יודעת כמובן שרק העיבוד באמת חשוב; אבל העיבוד יהיה הרי שלך, לגמרי שלך…"

הסופרת תלתה מבט מוטרד במנטורית שלה. "לְמה את חותרת, מדזי?"

"פשוט לאורך שנות העבודה שלי בבית החולים כאן ליקטתי די הרבה סיפורים — סיפורים פתטיים, מרגשים, נוגעים ללב של החיילים המסכנים שלנו; ובערבים הייתי לפעמים רושמת אותם, בדיוק כמו שהחיילים סיפרו לי אותם — בלי שום יומרה… רק לעצמי, את מבינה…"

אייבי נעמדה באחת על רגליה. מאחר שאפילו מדזי מודה ש"רק העיבוד באמת חשוב", אז למה שהיא לא תשתמש באחד הסיפורים האלה חסרי היומרה ותהפוך אותו לסִפרות? וככל שחשבה יותר על הרעיון הזה, כך הוא מצא יותר חן בעיניה. היא זכרה את שייקספיר ואת מולייר, ואמרה לאומנת שלה: "מדזי יקרה! תשאילי לי בבקשה את הספר שלך לעיון — נהיה שותפות לכתיבה!"

"אוי — שותפות!" הסמיקה האומנת הנרעשת. אך לבסוף התרצתה להתעקשותה החביבה של בת טיפוחיה, והביאה את המחברת הבלויה שלה שהחלה עם סיכומי הרצאה מקורס של מר בֶּרגסון[3] בסורבון, 1913, ואחר כך עברה פתאום ל"בית החולים הצבאי מס' 13. נובמבר, 1914. שיחה ארוכה עם אֵמיל דוּראן מהיחידה האלפּינית של חיל הרגלים, שנפצע באוֹט שוֹם בברך ובריאה השמאלית. החלטתי לרשום את סיפורו…"

אייבי לקחה איתה למיטה את הספר הקטן, ובליבה חייכה למראה העלילות הכתובות בצפיפות ביד רועדת ומכסות את שני צידי הדף ללא פסקאות — בדומה מאוד לחיים. אין ספק שמדמואזל המסכנה לא הכירה כלל וכלל את עקרונות היסוד של הסִפרות!

הסיפור נבנה בהדרגה, ולא לגמרי בקלות, מתוך הרפתקאותיו של אמיל דוראן. על אף מחאותיה של מדמואזל, היא מצאה עצמה מגויסת כעבור יום או יומיים לתפקיד יועצת ולבסוף כשותפה. היא העניקה לסיפור מידת־מה של רציפות, ומיקדה את אייבי בָּעיקר כשחניכתה גילתה נטייה לסטות ממנו; אך גם שִכתבה וליטשה את הדיבור המחוספס של הסיפור המקורי שהיא תמללה, עד שקיבל לבסוף את השפה שבה עלמה צעירה הייתה כותבת חיבור על קרב הֵייסטינגס[4] בימי בית הספר של מדמואזל.

אייבי החליטה להוסיף קצת רגש לתיאור שהיה צבאי בעליל, גם משום שידעה כי הקורא זכאי למידה כלשהי של "ענייני הלב", וגם משום שביקשה, בעזרת התוספת המקורית הזאת, לנכס לעצמה את הנושא. בגלל השכתובים והתיקונים הייתה העבודה קשה במיוחד; ויום אחד, בהתקף של רפיון ידיים, החליטה אייבי בסתר ליבה להודיע לעורך "הלוחם" שהיא חולה ולא תוכל לעמוד בהתחייבותה.

אלא שבערבו של אותו יום הצלם "האמנותי" של דיוקנה שלח לביתה את העתק התצלום; והיא ראתה את עצמה, דקה וארוכה ונפתלת מאוד, לבושה בלבן, עם כיסוי ראש נזירי, וידה מושיטה משקה מרענן למעונה בלתי נראה, בפוזה שהיא מחווה הן למֵליזַנד[5] המשלשלת צמתה מעל הגזוזטרה והן לפלורנס נייטינגייל הפוסעת ובידה עששית.

הצילום היה בהחלט קסום מכדי שיתבזבז, ובִתחושה שגורל אשר אין לעמוד בפניו גוזר עליה להמשיך, אייבי התיישבה שוב להיאבק באמנות הסיפור. ההתמדה שלה השתלמה, וכעבור זמן־מה הגיעו צמד הסופרות לתוצאה שנראתה לשתיהן מסַפקת (אף שמדמואזל התכחשה לזכותה לתואר הכבוד של שותפה ספרותית).

"כתבת סיפור יפה מאוד, יקירתי," מדמואזל נאנחה; ואייבי הסכימה איתה בענווה.

המלאכה הושלמה ביום האחרון של החופשה שלה; ולמחרת בבוקר היא נסעה בחזרה לפריז, כתב היד לפות בחיקה והיא שומרת עליו בִּמקום על התיק שלה שהכיל את הדרכון ואת הכסף שלה, מן הפחד שמא ייגזלו ממנה הדפים היקרים.

לאחר שהסיפור הודפס היא הכניסה אותו למעטפה חתומה היטב (היא ידעה שרק בחורות שוטות משתמשות למטרה זו בסרטים תכולים), ומסרה אותו לאדון החיוור במשקפיים בלוויית תצלום המחווה למליזנד־נייטינגייל. קַבלתם זכתה לאישור מנומס (בינה לבין עצמה היא קיוותה להתלהבות גדולה יותר), וכך החיים היו למִדבר שממה מרוב מתח. נדמה היה שכדור הארץ עצמו חדל לסוב על צירו בזמן שהיא חיכתה להופעת כתב העת "הלוחם".

לבסוף הגיעה אליה יום אחד חבילה שנשאה את שמו של מוציא לאור אנגלי: היא פתחה אותה באצבעות רועדות, ולנגד עיניה אכן נגלה הסיפור שלה, בדפוס יפהפה על גבי דפים גדולים ומחוספסים.

תחילה הוא נראה לה קטן במידה מעוררת רחמים בתוך טקסט כבד ועל דפים כבדים שכאלה, נטול חשיבות וחסר סיכוי ועם זאת בולט בלי לחוס עליה. כאילו מילים שנועדו ללחישה באוזני חברים הושמעו במגפון לאוזני יקום לא קשוב.

אחר כך היא החלה לדפדף בחוברת: ניתחה את השירים, קראה על צפונות ביתה של מלכת נורומניה, והביטה בדיוקנאות המחברים. זו דווקא הייתה חוויה מנחמת להפליא. מלכת נורומניה נראתה לא רע — יחסית למלכה — אבל שׂערה היה משוך לאחור מן הרקות כאילו נכרך סביב גלגלת, והתבלט מעל מצחה בפלומה מלכותית מיושנת; וסגנון הכתיבה שלה היה בנוי בצורה משונה ממשפטים של חדרי טירות בלונדון שמקורם בתחביר הגרמני. ברור היה שלא דיוקנה של אייבי ולא הסיפור שלה ייפגעו בהשוואה לתרומה המלכותית למגזין.

אולם יותר מכול מצאה נחמה בשירים. כמעט כולם נכתבו במקצב של קיפלינג שנשבר אחרי שניים-שלושה ניסיונות חורקים "להמשיך הלאה", והתערובת המכוּונת של סלנג ופאתוס נראתה למחברת "ויברציות" מיושנת להפתיע. באופן כללי היא התרשמה ש"הלוחם" מורכב מחיבורים יגעים של אנשים שיודעים לכתוב, ומולם, בנפח זהה בגודלו, קשקוש חסר יומרה של אנשים שלא יודעים לכתוב. ועל רקע שכזה, "המכתב שלו הביתה" החל לקבל נפח רחב למדי.

בכל מקרה, הסיפור הזה תפס ביום-יומיים הבאים מקום ניכר כל כך בתודעתה, שהיה מבלבל לגלות כי אף אחד בסביבתה כלל לא שמע עליו. מגזין "הלוחם" הוצג בצורה בולטת בחלונות הראווה של חנויות הספרים האנגליות והאמריקניות החשובות, אבל היא לא ראתה אותו על שולחנות בבתי חברים, וכשהגיע לבסוף תורה לחלק תה, היא קנתה תריסר עותקים ולקחה אותם למחלקה האנגלית בבית החולים שלה, שהייתה באותה עת מלאה.