החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לתפארת מדינת ישראל

מאת:
הוצאה: | 2017-11 | 247 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בעמק הלוהט, בין שדות הכותנה ובריכות הדגים, נובע סיפור חיים של שתי דמויות המתארות אותו מעיניהן.

אין זה ספר רגיל, בוודאי לא רומן היסטורי המתיימר להביא כרונולוגיה מסודרת של חיים במקביל להתפתחות מדינת ישראל. לא, כאן הדמויות המביאות את תיאור מהלך חייהן יוצרות ספרות יפה, שונה וייחודית. שני המספרים משלבים אט אט את סיפוריהם אחד בתוך השני, כל אחד בשפתו המיוחדת. קול המספרים נכתב בדיוק מרהיב, לעתים מכאיב, וכבר מהמשפט הראשון יודע הקורא כי הוא נכנס לעולם שנוצר רק עבורו, שאינו לעוס וקלישאי אלא מרתק, מצחיק, עצוב וצבעוני.

רק סופרים בודדים יודעים לבטא במדויק בכתיבתם את לשון המקום בטקסט, נועה זית היא אחת מהם. לשון בת הקיבוץ שגדלה והתבגרה בעמק שונָה במובהק מזו של המהגר מצפון אפריקה, המנסה לאזן בין המסורת שינק מהוריו לבין המציאות המשתנה. שתי הלשונות נוכחות בספר ומרכיבות את השפה הייחודית של הטקסט שלפניכם.

מקט: 978-965-571-154-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


כשהייתי הולכת לאורך מטע הבננות בערב, היה מתלווה אליי לפעמים איש אפריקאי גבוה. היו לו זרועות ארוכות ורגליים ארוכות וצעדים ארוכים וקלים. הוא הלך אתי עד סוף העלייה. נראה שהוא חזר מהציד בשעות האלו. אהבתי ללכת לצדו, כאילו גם אני חוזרת מהציד, למרות שלא צדתי שום דבר. לפעמים ראיתי תנים או חזירי בר שחצו את הכביש ועברו לצד השני של מטע הבננות. הוא גם עזר לי ללכת זקוף. במבט לאחור, הצייד הזה היה דומה לדויד.

את דויד ראיתי בפעם הראשונה הולך מולי על המדרכה, ומאוד סִקרן אותי לדעת מי זה. קודם כול בגלל איך שהוא הלך, צומח למעלה בכל פסיעה, כמו ג'ירפה. אף פעם לא ראיתי איש כל כך זקוף. אחר כך בגלל המשקפיים שלו, משקפיים גדולים עם מסגרת כבדה, שפשוט היו מונחים על הפנים שלו וקלקלו לו קצת את ההדר. קצת, כי היה לו הדר. לא ידעתי לאן לשייך אותו, פחות מכול אפשר היה לשייך אותו לפועלים השכירים, כי השכירים שהגיעו לקיבוץ היו חששניים וחסרי ביטחון והעיפו מבטים לצדדים, כמו המבטים שאנחנו העפנו בכל זר שנכנס לחדר אוכל, והאיש הזה היה מרוכז לגמרי בתוך עצמו ולא ראה אותי בכלל. מאוחר יותר הסתבר שהוא הלך לנגרייה.

הנגרייה הייתה מקום מושלם לצילום. פלטות העץ נשענו אחת על השנייה, והאור שנכנס דרך הרווחים שבגג זרק בהן פסים רוקדים ושלוליות של צבע. בולי העץ נחו על הרצפה, טובלים בשלוליות אור. דויד עבד על המשור בתנועות קצובות ומדויקות, זורק את פיסות העץ החתוך ישר לבנדורקה שעמדה מול הפתח שפונה לכביש. המכוניות שעברו באור הלבן השתלבו בתנועת הניסור שלו. שני כדורים של פלומה צהובה יצאו מהערימה של הנסורת פתאום, ומנחם אמר לדויד, תיקח אותם מפה, אנחנו נגרייה, לא לול.

מנחם עבד 40 שנה בנגרייה של ערבי הנחל. הוא אף פעם לא עשה שולחן או כיסא או משהו כזה. הוא ישב במשרד ועשה את החשבונות של הנגרייה, סידר את ההזמנות של החברים בתור לפי התאריך, הזמין חומרים וניהל את הנגרים השכירים שעבדו שם. לאף אחד מהם לא נתן להיכנס למשרד שלו, רק הוא ישב שם, לבד. באחת עשרה, כשהלך הביתה, היה נועל את המשרד. ככה זה היה כל ה-40 שנה, עד שדויד הגיע לנגרייה. מנחם, זה לא יכול להיות שאתה נועל את המשרד, דויד אמר לו. במשרד היו הידיות והכפתורים. אם אני צריך משהו, אני לא יכול לחכות עד מחר שתפתח לי. חוץ מזה, זה עניין של אמון, אם אתה מספיק סומך עליי להשאיר אותי לבד בנגרייה עם כל העצים והפלטות והמכונות, אז איך את הכפתורים והידיות אתה נועל בפניי? ככה דויד אמר למנחם, שבוע אחרי שהוא נכנס לעבוד בנגרייה של ערבי הנחל. ומנחם אמר, אתה יודע, מה שקורה עכשיו בינינו לא קרה לי עם אף עובד לפניך, וזרק את המפתח של המשרד על השולחן. יותר לא נעל אותו.

היה להם בנגרייה טרקטור עתיק עם עגלה שאתו יצאו להרכבות. דויד היה בשלילה, והקיבוץ סידר לו את חממה שינהג בטרקטור וגם יעבוד בתור עוזר (לחממה לא היה מושג בנגרות). יוכי צילמה את חממה ודויד מעמיסים את החלקים של הארון, דויד מתיישב בעגלה ומחזיק את הפלטות, חממה ליד ההגה, והטרקטור הירוק של הנגרייה יוצא לדרך. מה שהיה מוזר בכל הצילומים האלה הוא שדויד, למרות שהיה הנגר היחידי בכל הסיפור, לא התבלט בכלל. הוא נבלע לגמרי בתוך הפעולות שלו, ודווקא חממה ומנחם היו כל הזמן בפרונט, ודיברו ומשכו את תשומת הלב של המצלמה אליהם. ראיתי את זה כשערכתי את הסרט, בעריכה את רואה הרבה דברים. דויד לא הופרע מהמצלמה ולא עשה שום פוזות או משהו. אנשים בדרך כלל מודעים לזה שמצלמים אותם, קשה להתעלם מזה, אתה כל הזמן חושב איך אתה נראה. גם כשאין מצלמה אתה כל הזמן חושב איך אתה נראה ומה חושבים עליך, ודויד, הגיבנת הזאת, של מה חושבים עליו, לא הייתה עליו בכלל, אולי בגלל זה הוא היה כל כך זקוף.

שמתי לב גם שהוא לא משאיר אפילו קצה הכי קטן של חוט שאפשר לתפוס בו משהו אישי, את מי הוא אוהב ואת מי לא, מה הוא חושב על חממה, על החברים שבאים אליו לנגרייה עם כל מיני בקשות, מה הוא חושב עלינו, צוות הווידיאו שבא לצלם אותו — כלום. הוא שמר מרחק שווה מכולם.

כששאלתי אותו לדעתו על מישהו, אמר, הוא בסדר. ככה אמר על כל אחד ששאלתי, אפילו את השמות הוא לא תמיד זכר. שאלתי אם הוא באמת לא מבחין בין האנשים, ואם אין כאלה שמוצאים חן בעיניו יותר או פחות, והוא אמר שהוא לא מתעמק בזה. אני שם את כולם מאחורי גדר — הם חברי קיבוץ ולקוחות, ואני בא לתת להם שירות. ואתה לא נותן לאף אחד לעבור את הגדר? לא. אז איך זה קרה שדווקא אליי התקרבת? שאלתי. נורית מתוקה, הוא אמר, את עמדת בצד.

אני לא רוצה להתערב בעניינים האישיים שלך, אבל אנשים בקיבוץ מדברים, מנחם אמר יום אחד לדויד. הוא לקח סיגריה וחיכה שדויד יצית לו אותה. הוא היה איש מאוד לא בריא, ואסור היה לו, באופן מוחלט, לעשן. מדי פעם היה משנורר מהסיגריות של דויד ומעשן בנגרייה לפני ארוחת בוקר, שאשתו לא תרגיש בריח. תן להם שידברו, אל תהיה מוטרד מזה, דויד אמר וקירב אליו את המצית. מי שיש לו בעיות, שיבוא לדבר ישירות אתי. מנחם הסתפק בזה ולא פיתח יותר את הנושא. הוא שאף עשן בזהירות, כאילו גם דרך הקירות הנידחים של הנגרייה, מעבר לכביש הסככות של הטרקטורים, מאחורי החשמלייה והפאב, יכולה אשתו לראות אותו בשעת מעשה. אתה יודע, אמר, לפעמים היא בכל זאת מרגישה משהו, כשאני נכנס הביתה היא אומרת שיש לי ריח של סיגריות. זה מהעישון של דויד, אני אומר לה.

דויד כבר רכש את אמון החברים כנגר מקצועי לכל דבר, אבל מי שרצה עבודה מהנגרייה היה צריך לבוא קודם כול אל מנחם. מנחם הושיב אותו במשרד ושאל מה הוא רוצה. החבר הסביר. תצייר לי. החבר צייר. מנחם הקשה: מיטה כזאת? עם שוליים? ומגירות למטה? ואיפה תחבר אותם? ואיך תגיע למיטה? אין דבר כזה, זה אי אפשר לעשות. החבר הוריד את השוליים וביקש רק שול אחד. גם את זה, מנחם אמר, אי אפשר לעשות. החבר ויתר גם על המגירה. בסוף הגיעו למשהו שהחבר בכלל לא רצה. מנחם קרא לדויד והראה לו את השרטוט עם כל המחיקות: תראה, זה מה שהוא רצה, אמרתי לו שאי אפשר. סיכמנו שנעשה לו רק את זה. מה אתה אומר? ודויד אמר, למה אי אפשר, מנחם? הכול אפשר. נעשה לו מה שהוא רוצה. הוא דיבר בנועם. זה היה מוזר, אף אחד בקיבוץ, בטח שלא מרכזי ענפי השירות, לא דיבר בנועם. מנחם רשם את העבודה. אבל זה יהיה לך רק בעוד חודש או חודש וחצי, יש לפניך עוד הרבה חברים, תצטרך לחכות, אמר למזמין.

האמת, הוא התחיל לפרוח. בשנים הראשונות של ערבי הנחל, כשרק עברו למקום החדש והקימו את הנגרייה, היה יוסקו, נגר בחצי משרה ומזכיר בחצי השני, עושה לכל החברים את הריהוט לחדרים שלהם. הוא עשה ארונות קיר, שרפרפים (שניים לכל משפחה) וכונניות ספרים, לפי הוותק. אחר כך, כשהקיבוץ נעשה קצת יותר בורגני, חברים התחילו לקנות רהיטים 'בחוץ', וכשהרחיבו את כל הדירות ללינה משפחתית, הזמין הקיבוץ את כל העבודות, חדרי השינה והמטבחים, מנגריות מסחריות. בנגרייה המקומית לא הייתה אפילו רצפה נורמלית. למה אתם מוציאים עבודות החוצה, דויד אמר למנחם, בשביל מה אני פה? אבל מנחם חשש: תשמע, עבודות קטנות לחברים אנחנו עוד עושים פה, אבל עבודות גדולות — זה לא בשבילנו, אנחנו לא יכולים להתחרות בנגריות מקצועיות. מנחם, אני יכול לעשות לכם פה כל עבודה שעושים בנגרייה אחרת, יותר מהר, יותר טוב והרבה יותר זול. רק תרצפו לי פה ריבוע של חמש על שלוש וחצי מטר, שיהיה לי איפה להעמיד את הארונות.

כשעשה את הארון הראשון, ארון ארבע דלתות לחדר שינה, הסתובב מנחם סביבו וכל רגע בא לבדוק. לא היה לו ביטחון עצמי במִיל, למנחם. מנחם, אל תסתובב סביבי זה מפריע, תן לי לעבוד, דויד אמר. בצהריים, לפני שאתה הולך הביתה, תבוא לראות. אם משהו לא בסדר, תעיר לי, אני אתקן. מנחם נכנס למשרד שלו, עשה חשבונות, עבר על הניירות, ובסוף העבודה בא לבדוק. הארון עמד מוכן על הריבוע המרוצף, כמו חתן. מאז שדויד פה אנחנו לא מוציאים שום עבודה החוצה, אמר לנו בגאווה כשבאנו לעשות כתבה על הנגרייה, למגזין הווידיאו של ערבי הנחל.

בחורף הם שתו קפה במשרד והתחממו ליד התנור. מנחם היה מזמין את דויד, מושיב אותו על הכיסא השני ומתחיל לספר לו סיפורים על הזמנים שהיה אֵקוֹנוֹם בערבי הנחל: הסוחר של הבשר מטבריה בא ואמר לי, אני מוריד לך שתי אגורות לכל קופסה. אבל אני כבר ידעתי מהסוחר מחיפה שמורידים עכשיו שמונה אגורות לקופסת בשר, זה היה בזמן הצנע. קח את זה מפה ולך, ואל תמכור לי יותר, אמרתי לו. אבל אני כבר 20 שנה מוכר לקיבוץ שלכם. אז 20 שנה אתה מרמה אותנו.

אף אחד לא בא וזה כבר מאוחר, שרה מיקה קרני בפול ווליום ברדיו של הנגרייה, אבל מנחם לא מקשיב: היו מביאים סוכריות בקילו. קילו עלה שתי אגורות שישים, התקציב לחודש היה שישים ושמונה אגורות, יש לי זיכרון מצוין למספרים, מאז בית ספר. הייתי התלמיד הכי טוב במספרים והכי חלש בכתיבה, זה עד היום ככה. אני עוד זוכר את כל המחירים של אז… דויד קם באמצע המשפט. שב, שב, למה אתה קם? מנחם רוצה להמשיך לספר, אבל דויד, נגמרה לו הסבלנות לשבת ולשמוע סיפורים.

אני דווקא הייתי מוכנה לשמוע עוד. הנגרייה הייתה המקום היחיד שבו הרגשתי שקט. היה לה ריח של נסורת ואווירה נינוחה ופרקטית. בתחילת היום לא היה שום דבר, בסוף היום היה ארון. הכול היה פשוט בנגרייה. בקיבוץ שום דבר לא היה פשוט, במיוחד כשהפריטו גם את המים. השכן שלי התלונן בפני מנהל הקהילה שהשתמשתי במים שלו להשקות את הגינה שלי. אני חייבת לו, הוא עשה חשבון, 3,000 שקל. מנהל הקהילה קיבל את התלונה וחייב אותי, ככה, בלי לדבר אתי אפילו. באתי לדויד עם המכתב של המנהל ובכיתי. דויד אמר לי ללכת למנהל ולדפוק לו על השולחן. תתמודדי, אמר. זה מה שהוא אמר בכל פעם שבאתי אליו עם סיפורים כאלה. הוא לא חיבק אותי ולא ניסה לנחם אותי או להשתתף בצערי. הוא לא סבל לראות אותי בוכה בגלל הקיבוץ. כשראינו את 'אדמה משוגעת' לא הפסקתי לבכות כל הסרט. חשבתי שעכשיו הוא לפחות יבין למה אני בוכה כל החיים שלי, אבל הוא כל כך כעס שלא דיבר אתי שבועיים. הוא לא אהב להיכנס לבריכה, לא סבל חולצה רטובה שנדבקת לו לגוף, לא אהב ללכת בגשם, וכשהוא הלך לא נדבקה לו אף טיפה של בוץ לסוליות. בקיץ לא הזיע ולא אכל גלידה או מוּס או פודינגים למיניהם, רק קרטיב לימון. הוא היה מסוג החיות האלה שלא אוהבות להירטב. עם כל הנשים שהיו לו, הנשמה שלו נשארה יבשה. רק כשהוא פגש אותי היא נרטבה, כי אני, כולי מים.

מה שאני מדבר אִתךְ בשבוע, לא דיברתי כל החיים שלי, אמר לי. פעם חשבתי שמי שאין לו שיחות נפש בכלל מצטמקת לו הנפש, כמו רימון שמתייבש. אבל הנפש של דויד בכלל לא הצטמקה, היא פשוט הייתה מרוכזת, כמו תמצית. הייתי צריך להכיר אותך לפני 30 שנה, אמר. היו לי כל כך הרבה דעות והגדרות על אנשים שלא היית נכנס לרובריקות האלה, אמרתי. חוץ מזה, הייתי בטוחה שאף אחד לא ירצה אותי. דויד אמר שאם הוא היה מכיר אותי לפני 30 שנה, הוא היה משנה לי את החשיבה. זה היה כל כך מתוק מצדו, שלמרות שידעתי שאי אפשר לתקן דברים לאחור, התמלאתי תקווה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לתפארת מדינת ישראל”