החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הדחיפה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 222 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

שלוש נובלות: אני כוכב נולד, נירה, הדחיפה

הזוכָה בתחרות "כוכב נולד" בורחת מהכוכבוּת, מסתתרת מפניה ומגלה משהו מרעיש על משפחתה; אישה צעירה מתאהבת בגבר ששב לארץ לאחר היעדרות ממושכת ואינו מוצא את מקומו; שתי ילדות משוטטות בעיר הגדולה, רחוק מהבית, לא רחוק מהים.

בשלוש הנובלות בספר הדחיפה מנהלות הדמויות מערכת יחסים זוגית עם דמות “כפילה”, נפש תאומה שיכולה להושיע אותן ממצוקה ולהוביל את חייהן לכיוון לא צפוי. אלא שהכוח להושיע נושא בחובו גם כוח להרוס.

בלשון חסכנית וברגישות רבה לזיקות בין בני אדם, מוליכה נגה אלבלך את זוגות דמויותיה סביב מחווה אחת קטנה –הסטת שיער מהאוזן, הרמת ידיים אל על, דחיפה – אירועים זעירים לכאורה שלאחריהם לא יוכלו החיים לשוב ולהיות כפי שהיו.

הספר זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים תשע"א.

מנימוקי השופטים:

"בסיפורת של נגה אלבלך מצוי ריאליזם שמחוות זעירות משבשות אותו. בכתיבתה מקופלת מוזרות מרתקת, שמעמידה בספק את החיבור בין הדברים הפשוטים. נגה אלבלך מציעה פרוזה רגישה, יומיומית למראית עין, שמתוכה מבליחים רגעים של יופי."

מקט: 4-31-5429
מסת"ב: 978-965-02-0686-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הזכייה

אחרי שזכיתי, הטלפון לא הפסיק לצלצל. הסוכנים, העיתונאים, התחקירנים, המפיקים. בסוף כיביתי את המכשיר. באו לדפוק בדלת. עד הבית הם רודפים אחריי. נעלתי את הדלת. לא פתחתי. שמתי ברברה סטרייסנד בפול ווליום והתעלמתי. אחר כך כתבו על זה באינטרנט, שאני שומעת Memories בקולי קולות. כיביתי גם את המחשב.

למה לי לקרוא על עצמי באינטרנט? יש לי פה את עצמי, בלי שום תיווך עיתונאי, חשבתי.

עברו כמה ימים ובוקר אחד נשמעה נקישה בחלון.

הסתכלתי לכיוון הקול וראיתי את אחי מחייך אליי מעבר לזגוגית.

"אתה לא נורמלי," אמרתי לו בתנועות שפתיים ופתחתי את החלון.

הוא קפץ פנימה לדירה.

"רציתי לראות אותך לפני שאני טס לניו זילנד," אמר. "את לא עונה לטלפון, ל־SMS־ים, לא עונה לאי־מיילים, כלום."

"מתי אתה טס?"

"מחר. חוץ ממך אין לי מה לחפש פה. תבואי לבקר אותי?"

"ברור."

"מה את מתכוונת לעשות עכשיו?"

"שום דבר. לחזור למשרד. רגיל."

"את חושבת שייתנו לך?"

"אני צריכה לבקש רשות?"

הוא שתק.

"שיחקת אותה, אחותי. פשוט שיחקת אותה," הוא הניח את כף ידו על זרועי. "לקחת את זה בהליכה."

"כן," חייכתי והבטתי מעבר לכתפו. הוא סובב את ראשו לאחור, אבל לא היה שם כלום.

"וזה שאת נעלמת עכשיו…" המשיך, "שיחקת אותה פעמיים."

"אני לא נעלמת. למה, אתה לא רואה אותי?"

"אל תיתממי. את מעלימה את עצמך, את משתמטת מהכוכבוּת."

"לא בא לי להיות כוכבת בחיים של אחרים."

הפעם התבוננתי ישר בעיניו. אחר כך סקרתי את כולו.

הוא עמד מולי חשוף, מבטו מושפל אל הרצפה.

"רזיתָ," אמרתי.

"אני אשמין בחזרה בניו זילנד," הרגיע אותי.

"ברור."

הוא צחק.

הוא צריך ללכת.

"טוב, תכתבי לי כשתגמרי עם כל הבלגן. בסדר?"

ניגשתי לפתוח את הדלת, אבל אחי פנה לצאת מהחלון.

"תיזהר," קראתי כשנאחז בצינור הניקוז והתכונן לקפיצה מגובה הקומה הראשונה.

מכיוון שהחלטתי לא לצאת מהבית למשך פרק זמן בלתי ידוע מראש, ומכיוון שנטרלתי את מכשיר הטלוויזיה, את מכשיר הטלפון, את המחשב ואת הדלת (שנפתחה בימים אלה רק לשליח מהסופרמרקט), העברתי את רוב זמני בקריאת ספרים.

קראתי:

"ביום שישי בערב הוזמנתי למסיבה אצל חבר לעבודה. היו שם בערך שלושים איש, כולם, בלי יוצא מהכלל, מנהלים בדרג הביניים של המשרד, בני עשרים וחמש עד ארבעים. בשלב מסוים מטומטמת אחת התחילה להתפשט. היא הורידה את הטי־שרט שלה, אחר כך את החזייה, אחר כך את החצאית, כל זה בתנועות מדהימות. היא נשארה בתחתונים זעירים עוד כמה שניות, ואז, כשכבר לא ידעה מה לעשות עם עצמה, התחילה להתלבש".

בדמיוני ראיתי את מעשיה של האישה במסיבה כמו בסרט שמריצים קדימה, ואז אחורה — האישה מתפשטת בתנועות ארוכות, ומתלבשת לאחור בתנועות מצחיקות וקטועות. אחר כך ראיתי בדמיוני את מעשיה של האישה בפורמט של גיליון ווֹרד — קודם השורה נכתבת בכיוון אחד ואז נמחקת בכיוון ההפוך.

הפִּסקה הזאת בספר הלהיבה אותי, נמשכתי לאומץ של אותה אישה לברוא דבר מה ומיד לבטל אותו. גם אני אבטל, גם אני אמחק את מעשיי. פרצופי — שבמשך שבועות היה מוקרן כמעט בכל בית במדינה — יחזור למצבו השקוף. מול מצלמות הטלוויזיה אפשר להגיד שגם אני התפשטתי. עכשיו אתלבש. ואולי להפך.

שמחה מילאה אותי בלי שאבין מדוע.

אחר כך חשתי ריקנות גדולה.

גם הבית היה ריק. גם השעות. הפִּסקה הזאת שקראתי, עם כל המחשבות שנגזרו ממנה, מילאה חמש דקות מזמני לכל היותר. אפילו פחות. חמש שניות. מחשבות רצות מהר. איך אמלא את כל הדקות הנוספות שבהן ביקשתי לגזור על עצמי ניתוק מהחוץ?

נרדמתי. היתה שעת ערב. מאוחר יותר קמתי, הכנתי לעצמי ארוחה ואחריה המשכתי לקרוא עד שעלה אור הבוקר. אחר כך נרדמתי שוב. הייתי מותשת מכל חודשי התחרות וממופע הגמר הגדול, מהעמידה חסרת ההגנה בקדמת הבמה, מהחשיפה. כשניגשתי לאודישנים, לבדי ובלי שום מלווה, לא דמיינתי לעצמי שאזכה.

אהבתי מאוד את המוקיון, סיכמתי לעצמי. הוא שכב אצלי כמה שנים, אף פעם לא החזרתי אותו לספריית בית הספר. את אנה קרנינה לא הצלחתי לגמור. בתקופת ההסתגרות קראתי שבעה ספרים (לא כולל קרנינה). מעבר לזה לא יכולתי להכיל עוד. יום אחד סובבתי את המפתח בדלת דירתי ויצאתי אל הרחוב.

שעות הצפייה האינסופיות שבהן צפיתי בברברה סטרייסנד והקשבתי לשירתה הביאו לכך שמשהו מסטרייסנד דבק בי. עד לאודישנים לא ידעתי אפילו שיש לי "קול גדול בתוך התנהגות חתולית". זו היתה הגדרה של אחד השופטים. החלטתי ללכת על זה, כלומר לחזק את האיכויות החתוליות שירשתי מברברה, וליצור לעצמי דמות בימתית: מפונקת, נהנית מתשומת לב. אני חושבת שבשלב ההוא באמת נהניתי מתשומת הלב. לא ידעתי שאנצח, רק רציתי לבדוק. רציתי להראות משהו שקיים בי ולראות איך הוא מתקבל. הייתי תיאטרלית מאוד בהופעה על הבמה, בראיונות דיברתי באופן מדוד ומרוחק. למה אנשים נמשכו לזה?

בחוץ היה שומם. שעת לילה מאוחרת והרחובות ריקים. השמים נראו כמו חופש והמדרכות היו שבילים בטוחים. צעדתי לאורכם של בנייני השכונה בלי יעד מוגדר, בחרתי בפניות באופן אקראי, התענגתי על שמות הרחובות כמו על ריחות מוּכּרים, נזכרתי בחנות החיות הקטנה וניגשתי לראות את האוגרים הישֵנים בכלוב. ריחמתי עליהם. שמחתי שהם ישנים ולא יודעים שרע. בית הקפה הסמוך היה סגור כמובן. אמצע הלילה. מכונית חולפת. ניסיתי לצוד את דמותו של הנוהג בה. זה גבר, הוא העיף בי מבט תוך כדי נסיעה ונעלם. מלבדו איש לא רואה אותי בשעה זו. התיישבתי על שפת המדרכה, סוליות נעליי על כביש האספלט. אם מניחים יד, אפשר עוד לחוש בחום שנאגר במרצפות המדרכה במשך היום תחת השמש הלוהטת. או שזה רק נדמה לי.

"הנה היא, כוכב נולד," הם קוראים כשאני נכנסת בבוקר בדלת השקופה של המשרד.

"הנה היא, חזרה אלינו הכוכב נולד," הם צוחקים בפה מלא ומתגודדים סביבי.

"כן. אני כוכב נולד," אני מחייכת ומביטה במעגל החולצות שסביבי שמעליהן תלויים ראשים עליזים, קירחים, מתולתלים, צעירים יותר וצעירים פחות.

"נעלמת," הם אומרים.

"חזרתי," אני עונה.

"לא היית צריכה לחזור. מי שמע על כוכב נולד שחוזר לעבודה, שממשיך להיות מזכירה?" הם אומרים. "לכי, תעבדי על חומרים, תוציאי דיסק."

"אין לי חומרים," אני אומרת.

"יכתבו לך חומרים. כולם ירצו לתת לך חומרים. את לא יודעת איך זה עובד?" הם תמהים.

"יודעת," אני אומרת בשקט. "התגעגעתי אליכם," אני מוסיפה.

"גם אנחנו, גם אנחנו. ראינו אותך בטלוויזיה, לא הפסדנו אף תכנית. היינו גאים בך כמו הורים, כמו אחים, כמו משפחה."

"כן," אני אומרת ולא מספרת כמה הרגשתי שם לבד.

"ומה אתכם?" אני שואלת. "אתם צריכים שאזמין נייר צילום, שאתייק מסמכים, שאקבע פגישות? לא חסר לכם כלום?"

"חסר. הקפה נגמר ומכונת הצילום תקועה," הם צוחקים.

"חסר," הם חוזרים ואומרים, "חסרה לנו מזכירה ששרה יפה."

מהמשרד חזרתי ישר הביתה. עדיין לא התהלכתי בחופשיות ברחובות. עודני פרצוף מוּכּר. זה התחוור לי בבהירות כשחלפתי ליד מגרש בית־ספר: אחד הילדים קרא בשמי ומשחק הכדורגל נפסק. כל החבורה עמדה והביטה בי. אחד מהם הניף את ידו והרים אצבעותיו ל־V. החזרתי לו V. הם פרצו בצחוק. תנוחת החבורה, שהיתה קפואה עד אז, התרככה. הם זזו במקומם, גפרורי רגליהם נעים, הם פנו זה לזה כבריקוד. התרחקתי משם. עוד חמש דקות אהיה בביתי, בין קירות אטומים.

אבל אני מוכרחה לצאת החוצה, הסגר לא יכול להימשך עוד.

בחצות יצאתי אל הרחובות האהובים. הרחקתי עוד ועוד, נמשכתי אל מרכז העיר. היתה שם תנועת חיים לילית, נעימה. לא דחוס מדי, לא ריק מדי. בני אדם היו פזורים באופן אקראי בבתי קפה, על פסי המדרכות, מישהו חצה כביש שחור וריק. כולם היו שקועים בעצמם, הרגשתי משוחררת. אף אחד לא שם לב אליי בשעה הזאת.

הייתי רעבה. צעדתי כבר עיר שלמה. בר סנדוויצ'ים האיר מולי באור בוהק. בפנים היה ריק. נכנסתי.

מאחורי הדלפק עמדה בחורה. היא לבדה מתַפעלת את המקום. שתי טבעות כסף היו נעוצות בגבתה השמאלית והיא לבשה חולצה שחורה.

התקרבתי לוויטרינה כדי לראות את מבחר הממרחים. היא עקבה אחרי במבטה.

נעתי לאורך הוויטרינה עד לקצה השמאלי. אחר כך נעתי באטיות לקצה הימני, זה שקרוב לקופה, ואז חזרתי למרכז. היא התבוננה בי בריכוז ובשתיקה.

"את מכירה אותי?" שאלתי.

"לא. מאיפה אני צריכה להכיר אותך?"

"סתם. חשבתי."

"החלטת?"

"מה."

"החלטת איזה סנדוויץ' את רוצה?"

"לא. עוד לא החלטתי."

"את קשה בהחלטות, אה?"

"לא. אני דווקא החלטית בדרך כלל."

הפינה הימנית של פיה נמתחה כלפי מעלה. חצי חיוך.

"פשוט נעים לי לעמוד כאן," אמרתי. "בתוך חנות."

"למה?" שאלה.

"כבר הרבה זמן לא נכנסתי ככה לחנות."

"למה?"

"אני כוכב נולד."

"אַת מה?"

"כוכב נולד."

"את הורסת אותי. אני לא מבינה."

"את רואה כוכב נולד? שמעת על התכנית כוכב נולד?"

"שמעתי," אמרה. "אבל אין לי טלוויזיה."

"אה."

"יש לך מים קרים?" שאלתי. "הלכתי חצי עיר."

היא הסתובבה, נכנסה לחדר פנימי וחזרה עם כוס פלסטיק ובתוכה מים קרים. היא הגישה לי אותה מעל לוויטרינה.

"תודה," אמרתי. "אני צריכה גם לשבת."

התיישבתי על אחד הכיסאות שליד החלון, כיסא גבוה בלי משענת. היא יצאה מהעמדה שמאחורי הוויטרינה והתיישבה לידי. היא רזה מאוד.

"אז היית בכוכב נולד?" שאלה.

"כן. זכיתי."

הפינה הימנית בפיה עלתה כלפי מעלה בפעם השנייה. "את כוכב נולד," אמרה.

"כן. את האדם הראשון שלא מזהה אותי."

"אני מצטערת," אמרה.

"אין לך מה להצטער. זה נעים."

העיניים שלה חומות וארוכות.

"אני רוצה להוריד ממני את המבטים," אני אומרת לה. "אני רוצה להיות חופשייה."

"בגלל זה את מסתובבת בלילות?"

"כן."

היא שתקה. הביטה בחלון. אחר כך פנתה אליי.

"את יכולה לבוא גם מחר," אמרה, "אני פה גם מחר. בלילה אין פה אף אחד."

די מהר נמאס לי להיות ברברה סטרייסנד. זה התחיל לשעמם. ברברה סטרייסנד בטח לא משתעממת להיות עצמה, אבל אני יכולה להיות עוד הרבה דברים. יש לי קול חזק ואני יודעת לעשות אותו עדין, אני יודעת לעשות אותו מתוק, אני יודעת לעשות אותו גס. אני יכולה להיות כמעט כל אחד עם הקול שלי, הוא מלא אישיויות. זה כמו הצגה, אבל אני לא מרגישה שזאת הצגה. הייתי קורט קוביין, הרגשתי הכי קורט קוביין. "אני משתגע ממך, איה. את עושה דברים מדהימים. מאיפה פתאום כל הזעם הזה, הייסורים? החספוס!" (אחד השופטים). חייכתי, כמי שזממה מזימה. אבל זו לא מזימה. הם נמצאים בי, הקולות האלה. אפשר לקרוא להם קורט קוביין, אפשר לקרוא להם ברברה סטרייסנד, חוה אלברשטיין, ז'ק ברל, רופוס וֵוינרייט, אבל אני קוראת להם רגשות.

"המתמודדת שלא מפסיקה להפתיע", הכריזו כותרות.

"מלכת המסכות", כתבו.

"הביצועים מדהימים, אבל איפה איה האמיתית?"

אני במשרד.

אני אוכלת כריך.

חבריי במשרד לא קוראים לי עוד ‘כוכב נולד', הם מרגישים שזה כבר מוגזם וצריך להפסיק עם זה. הם קוראים לי איה ומבקשים ממני לתאם פגישות, להזמין קלסרים ולעבור על האימיילים שהצטברו בתיבת הדואר של המזכירוּת.

אני אוכלת כריך.

ביצעתי כבר את כל מה שביקשו. גם הזמנתי קפה ונייר מגבת למטבחון. בתיקייה חדשה שפתחתי במחשב ריכזתי את הקבצים לישיבת השותפים הבאה. מיינתי את ערימת החוזים ותייקתי בתיקים.

עכשיו אני אוכלת כריך.

אני יושבת על כיסא בחלל המשרדי הפתוח ואין מצלמות סביבי. אין לחץ לבחור שיר לתכנית הבאה. אין לחץ להיות מקורית, אין לחץ לחשוב אם העיבוד המוזיקלי מתאים לי. אין מי שירצה לייעץ לי כך ולא אחרת. אין לחץ לגבור על, להתקדם, להתלבש נכון, להעפיל. אין שום לחץ להיות בלחץ. אני נינוחה.

הטלפון מצלצל.

אני מעבירה את הכריך ליד שמאל ומרימה את השפופרת בימין.

"קלמן שרעבי שלום," אני אומרת באדיבות.

"איה, שלום. כאן תַלמה."

"תלמה. שלום. איך הגעת לכאן?"

"זה לא מאוד קשה, את יודעת," היא עונה. "את ניתקת את הטלפון שלך, אבל ההפקה שלנו יכולה למצוא כל אדם. מה שלומך?" היא שואלת.

"טוב."

"יופי. את בטח מנחשת למה התקשרתי, איה."

"לא. אני לא אחת שמנחשת."

"לא?"

"לא."

"טוב, לא משנה, איה. את באמת בחורה יוצאת דופן, הרי לא סתם זכית. אנחנו בהפקה האמנו בך כל הזמן. אנחנו אוהבים אותך. את יודעת את זה, נכון?"

"אולי," אני עונה.

"איה'לה, אני רוצה לספר לך למה אני מתקשרת. את מרשה לי להגיד לך כמה דברים?"

"תמיד הרשיתי לך להגיד לי דברים. מאז שהתחילה התכנית את אומרת לי דברים."

"נכון. אז תראי, אני לא חושבת שטוב לך להיעלם עכשיו. אני אפילו לא מדברת על החוזה שאת מפרה, אני מדברת עלייך. אני לא חושבת שזה נכון לך. זה לא עושה לך טוב."

"אבל טוב לי."

"איה, באמת, אל תעשי צחוק. את כישרון כזה גדול. את לא רוצה לממש אותו?"

"הטלוויזיה מעוותת את המרחב," אני אומרת.

"מה?"

"לא משנה."

"איה…"

"אני יכולה להתפרסם בכל העולם," אני בכל זאת ממשיכה, "יכולים להיות לי מיליוני מעריצים. זה עיוות של המרחב, את מבינה? אני, מהפינה שלי הקטנה מגיעה לבני אדם שאני אפילו לא מכירה וגם לא מרגישה אותם בכלל."

"איה, אף אחד לא מציע לך לכבוש את אמריקה. את בנית פה תיאוריה שלמה, אבל אני מדברת אתך הרבה יותר בקטן, על השוק המקומי, לעבוד על דיסק, להוציא סינגל לרדיו, זה הכול, להתפתח."

"אני מתפתחת במסלולים אחרים."

"בתור מזכירה?"

אני שותקת.

"אני לא מציעה לך להשתתף בטלנובלה. אני מציעה לך מוזיקה, את מה שאת אוהבת. בואי אלינו למשרדים, נשב עם כל הצוות, נדבר."

"לא."

"לא? פשוט לא?"

"כן."

"היי."

"היי. באתי. כמו שהצעת."

"אני שמחה," היא חייכה.

"אתמול בסוף לא לקחת סנדוויץ'. נשארת רעבה," היא אמרה.

"אתמול שכחתי מהרעב."

"לעשות לך עכשיו?" שאלה.

"כן."

"מה את רוצה?"

"לא יודעת. תפתיעי אותי. רק בלי טונה."

"אוקיי."

היא לקחה לחמנייה ארוכה, פרסה אותה באמצע ופישקה את חלקיה על קרש החיתוך. גם היום היא בחולצה שחורה.

"אני לא יודעת איך קוראים לך," אמרתי.

"נועם," ענתה. "ואת איה," שפתה הימנית התרוממה בחצי חיוך. "קראתי עלייך באינטרנט."

חייכתי.

כמו אתמול, גם הלילה המקום ריק.

"זו המשמרת הכי כיפית," היא אמרה. "אין הרבה אנשים."

"את לא אוהבת אנשים?"

"דווקא אוהבת. בעיקר אני אוהבת כאלה שנראים כמו גבינת שמנת עם סלט נבטים ובסוף מזמינים טונה ומלפפונים חמוצים."

צחקתי.

"אל תצחקי. יש קשר בין האישיות של הבנאדם לבין הדברים שהוא אוהב לאכול."

"כן?"

"ברור. הנה, הכנתי. תראי אם טעים לך."

היא יצאה מאחורי הוויטרינה והגישה לי את הסנדוויץ' על צלחת. התיישבה לידי.

"מעולה!" אמרתי בפה מלא.

"את רוצה גם מיץ גזר?"

"מתאים," עניתי, והיא שוב קמה וצעדה אל הוויטרינה. המסחטה הרעישה. היא חזרה עם שתי כוסות. אחת גם בשבילה.

"אז איך הסתדרת היום? הצלחת להתחבא מכל העולם?" שאלה.

"פחות או יותר. אני חוזרת מהמשרד ברגל וחובשת כובע גדול שמסתיר את הפנים."

"קראתי פעם באיזה סיפור שמישהי הפכה להיות כוכבת טלוויזיה של איזה שעשועון שהיא השתתפה בו ובגלל זה הסתובבה כשהיא מחופשת לגמרי. עם שפם והכול."

"באמת?" שאלתי.

"בסיפור זה באמת."

"אני לא חושבת שאדביק לעצמי שפם," אמרתי. "מספיק שאני הולכת עם כובע גדול וראש מורכן לאדמה. תשמעי, קלטת אותי לגמרי. מבחינת הטעמים, אני מתכוונת."

"כן, אני יודעת. את טיפוס של בטטות."

כבשתי צחוק מתפרץ. היא הצטרפה אליי בצחוק גלוי ומשוחרר.

"למה שלא תסתפרי?" שאלה. "ככה פחות אנשים יכירו אותך."

"אה…" עדיין לא נרגעתי מהצחוק. "שיער קצר מאוד לא מחמיא לי."

"חבר שלי לשעבר אהב בנות עם שיער קצר אז הלכתי ועשיתי קרחת," סיפרה.

"למה?"

"בשביל לקחת את זה עוד יותר רחוק."

"ואיך זה היה?"

"אני לא יודעת אם זה התאים לי כל כך, אבל היתה לי הרגשה טובה לא להיות כמו כולם."

הנהנתי.

"כולם תמיד נראים אותו דבר," המשיכה. "קונים באותן חנויות, מתלבשים אותו דבר, אוכלים אותו אוכל. היתה תקופה ששאלתי את עצמי אם הם גם מזדיינים אותו דבר."

"ולאיזו מסקנה הגעת?"

"אין לי מסקנה. צריך לעשות ניסוי. הבעיה היא שאני תמיד מזדיינת עם אלה שהם לא כמו כולם."

"אהה."

"ומה את חושבת?" היא הפנתה אליי את השאלה.

"אני אף פעם לא שכבתי עם אף אחד."

"באמת?"

"באמת."

"בת כמה את?"

"עשרים וארבע," עניתי.

"גם אני," אמרה, ושאלה: "ואף פעם לא רצית?"

"מה?"

"מישהו לשכב אתו?"

"רציתי, אבל זה לא הסתייע."

"הסתייע?" צחקה.

"למה את צוחקת?"

"סתם…"

"בתכנית היה מישהו…" אמרתי, "אחד המתמודדים… היינו יושבים יחד, מדברים…"

היא השעינה את לחייה על כף ידה שעל הדלפק. הסתכלה החוצה מהחלון.

"ומה קרה?" היא שאלה.

"כלום," עניתי. "הוא עף בשלב מוקדם."

הייתי מתאמנת שעות. מול הראי או בהליכה בין חדרי הבית. שעות שלמות על פני ימים רבים שהצטברו לשנים. ככה פיתחתי את הטכניקה שלי, ככה הפכתי להיות לוליינית של שירה. המצאתי לעצמי תרגילים: שרתי את כל השיר בסְטקָטו, עד לדיוק מושלם, שרתי את כל השיר עם עליות ומורדות כאילו שאני רוכבת על סוס, משכתי שיר של שלוש דקות על פני חמש־עשרה דקות מתוך ניסיון לשיר אותו בלי שהוא ישעמם. הושבתי את אח שלי על הכורסה ושרתי לו את השיר הזה, של השלוש דקות, במשך רבע שעה. הייתי בת חמש־עשרה אולי, הוא היה בן שבע־עשרה. אמא שלנו כבר לא היתה אתנו אז. הוא אמר לי: "חבל שזה כל כך קצר." יש לי אח לא סטנדרטי. הוא אמר שאני צריכה להופיע עם תזמורת גדולה. לא להקה, תזמורת. הייתי בת חמש־עשרה ולא הבנתי על מה הוא מדבר. הוא הקליט אותי שרה את השיר של הרבע שעה. אחר כך סיפר לי שהוא וחברה שלו עשו אהבה כשהשיר הזה התנגן ברקע. "שלא תעז לעשות את זה יותר," צעקתי עליו, "אני אחותך הקטנה." הוא לא הבין מה מפריע לי.

נועם סיפרה שאמא שלה היתה צ'לנית וכשנועם היתה בת שתים־עשרה היא החליטה לפרוש. משהו כבה בה פתאום והיא כבר לא רצתה להופיע עם התזמורת. באותה תקופה אבא של נועם פתח את הקליניקה שלו לניתוחים פלסטיים והתחיל לשגשג מבחינה כלכלית. נועם אמרה שלפרט הזה יש בהכרח קשר להחלטת הקריירה של אמא שלה. היא לא התכוונה לשיקול הכלכלי דווקא, שלכאורה הפך את ההכנסה של אמא שלה למגוחכת ביחס להצלחה העסקית של אביה, אלא לזה שפעם אבא שלה התגאה בנגינה של אמא שלה והיום הוא הצליח להתרגש רק מהכסף שהרוויח ומהעובדה שהכסף הזה הלך ותפח ככל שתפח נפח הסיליקון בשד הממוצע של מטופלותיו. את הדברים האלה נועם אמרה לי, היא כבר ניתחה את הכול. "אבל אמא שלך לא ניגנה בשביל למצוא חן בעיני אבא שלך, היא ניגנה קודם כול בשביל עצמה," התקוממתי. "את יודעת איך זה כשלאמן אין הכרה מהסביבה הקרובה," אמרה נועם, "זה יכול לגמור אותו." "אז מה היא עשתה אחרי שהיא פרשה?" שאלתי. "כלום. היא נשארה בבית, קנתה בגדים יקרים וקראה ספרים. היא אף פעם לא חזרה למוזיקה."

צִיר הוא דבר חשוב. יש מהנדסים לצירים, יש מעצבים לצירים, יש בתי חרושת לצירים, יש אביזרים נלווים, קפיצים, לא קפיצים. יש צירים במגוון רחב של מחירים ואיכויות. זה עניין לנגרים. אם הציר לא טוב, הדלת תיפול. במקרים קיצוניים, ציר לא טוב יביא לאסון. הציר מאפשר את תנועת המבנה כולו, את גמישותו. הוא שונה מבורג, שגם לו יש חשיבות, אם כי במובנים שונים. אני חושבת שציר מעניין יותר מבורג. ציר הוא גורם מאפשר, מעצים: צריך לדעת באיזה ציר להשתמש והיכן לקבע אותו כדי להשיג את מירב הגמישות והאפשרויות למבנה כולו.

מזכירה היא ציר, חשבתי לעצמי. היא צריכה לדאוג שכולם יוכלו לתפקד בתנאים אופטימליים, שהכול יהיה חלק, בלי קריסות. מזכירה טובה היא מזכירה שיודעת שלא בה העניין, אלא במערכת כולה. מזכירה שיודעת שהיא ציר היא מזכירה טובה.

ניסוח תיאוריית הציר עזרה לי להבין את ההרגשה שהתחילה לחלחל בתוכי עוד קודם: לא הייתי מסופקת. הדברים שעשיתי בעבודה ושבעבר גרמו לי סיפוק לא סיפקו אותי עוד. הרגשתי לא נוח להיות ציר/נותנת־שירות/מסירת־מכשולים בשביל אחרים. התחלתי להיות חסרת סבלנות כלפי בקשותיהם של העובדים האחרים. עכשיו, כשאני כוכב נולד, לא רציתי להיות ציר, משוכלל ככל שיהיה.

"את יודעת שאני ציר?" שאלתי את נועם בסנדוויץ' בר בלילה.

"לא."

"אני לא הדבר כשלעצמו, אני רק אמצעי. כמו ציר של דלת."

"מאיזו בחינה?"

"מבחינה מקצועית."

"כמזכירה?"

"כן. דואגת שכל המבנה יתפקד חלק."

היא שתקה. העבירה ניגוב על הוויטרינה בשתיקה. ישבתי מולה על כיסא גבוה.

"פעם אהבתי את עמדת הציר," אמרתי. "נהניתי להיות יעילה, נהניתי שבזכותי הדברים זורמים. היה לי סיפוק מזה שאנשים מרוצים. היום זה לא מספיק לי."

"גם אני ציר," היא אמרה. "אולי מסוג אחר, אבל עדיין ציר. אני נותנת שירות, בזכותי העסק הזה עובד."

"נכון."

"אני דווקא אוהבת שאנשים מרוצים. אני גם אוהבת להקשיב להם, להתלבטויות שלהם, לדיבור שלהם, איך שהם פונים אליי, לבדיחות שלהם. אני אוהבת את התקשורת הקצרה, הרגעית, כמו רצף של שיאים."

"אז נחמד לך," אמרתי.

"ולך לא."

"כבר לא."

לחנות הסנדוויצ'ים נכנס בחור. הוא הרגיש כנראה שהתפרץ לשיחה ולכן הביט בשתינו, מבט אליי, מבט אל נועם. סובבתי את ראשי לכיוון אחר, לא רציתי שיזהה אותי.

"אפשר לעזור?" שאלה נועם.

"זאת לא זאת מכוכב נולד?" הוא שאל אותה בלחישה. הזזתי את הכיסא הגבוה ועברתי לשבת ליד הדלפק שאצל החלון.

"לא יודעת," היא ענתה לו, "אני לא רואה טלוויזיה."

הוא שתק. השתאה מתשובתה.

"בא לך סנדוויץ'?" שאלה אותו.

"כן. שימי לי ממרח שמנת, טונה, זיתים שחורים."

"סבבה," היא אמרה. "משהו לשתות?"

"תביאי בירה."

היא הביאה לו בירה.

הוא התחיל לשתות.

נועם הכינה בינתיים את הסנדוויץ'.

הוא נע במרחב הסנדוויץ' בר ואז נעמד לידי.

"תגידי," הוא פנה אליי ואני הפניתי אליו את ראשי, "את לא ההיא מכוכב נולד?"

"לא."

"וואו, איך שאת דומה לה." הוא הביט בי. "כן, את ילדה טובה כזאת, רואים שאת לא היא." הוא דיבר בקול רם מאוד ובהיגוי אטי.

הסנדוויץ' שלו מוכן. הוא ניגש לשלם. "היא שרה מדהים, באמת, בכל העונות לא ראיתי כזה דבר."

הוא נופף לשלום ויצא. נועם באה לשבת לידי.

"חייבים לעשות עם זה משהו," אמרתי.

"תסתפרי," נועם הציעה, "אנשים לא יזהו אותך, זה בטח יסנן שישים־שבעים אחוז מהפניות."

"אני לא יכולה להסתפר, אמרתי לך, זה לא מתאים לי."

"למה?"

"יש לי אוזניים זוועתיות."

נועם הרימה את הפינה הימנית של פיה. אחר כך כיווצה את המצח והגבות. אחר כך צחקה צחוק קצר ואז שלחה יד והרימה את השיער שלי כדי לחשוף את האוזן השמאלית.

מגע ידיה בשערי נעים.

"בואי ניסע לכמה ימים," אמרה פתאום. "יש לי מכונית, בואי ניסע לטייל. רק שתינו, מה את אומרת?"

בוקר אחד באתי למשרד והודעתי שלא אוכל לבוא עוד.

"אני צריכה משהו אחר עכשיו," אמרתי.

"אתם אנשים טובים," אמרתי בכוונה מלאה, "אבל המקום קטן והתפקיד הוא צִיר.

אני יוצאת למרחבים. אני לא יודעת לאן אגיע וזה גם לא חשוב לי כעת."

"את היית קרן אור," אמרו לי. "אהבנו אותך באמת, לא רק בטלוויזיה. אנחנו נפרדים ממך בכאב."

"בואי לבקר," אמרו לי.

"גם אם לא תבואי ננצור אותך בלבנו," הוסיפו.

מישהי שלפה מצלמה והצטלמנו.

תמונה קבוצתית: חלקנו עומדים, חלקנו יושבים. אני במרכז עם שיער חום ארוך ופה קפוץ.

מרחבי המדבר פלשו לראשי באלימות וכיסחו מכל הבא ליד. זה היה כיסוח בריא, משקיט, מרגיע. על הכביש לא היו הרבה כלי רכב, היה שקט מיטיב והיו מרחבים סלעיים צהובים שבתוכם רחשו חיים של זוחלים ומכרסמים. בלי הפסקות לפרסומות, בלי צוות הפקה, בלי שופטים, בלי קהל, חשבתי. ואם היו — לא הבחנתי בהם. כן הבחנתי בשכונות הפחונים, בילדה בדווית קטנה עם שיער פרוע שעמדה ליד אחד המבנים הרעועים. לרחם עליה, או להיות מאושרת בשבילה? מה לה ולכוכב נולד? הכביש נמשך וראיתי ילד צועד בלב המרחבים כשילקוט בית־ספר על גבו.

נועם ישבה ליד ההגה, אחזה בו ברפיון בזרועות חשופות. היא לבשה גופייה כחולה, שערה היה אסוף בקוקו גבוה. זרועותיה דקות ובַגַּבָּה שלה היו נעוצים שני עגילים.

"למה את מסתכלת עליי ככה?" שאלה.

"סתם."

היא שתקה.

"טוב, ברור שמשהו טוב קרה לי בחיים מאז שפגשתי אותך," אמרתי.

היא הביטה לפנים אל הכביש.

"את בוחנת אותי. אני מרגישה עירומה לידך עכשיו," היא אמרה.

נעצרנו להפסקה. הפסקה ראשונה אחרי כמעט שלוש שעות נסיעה.

יצאנו מוקדם בבוקר. נועם לקחה את המכונית מהוריה. זו מכונית חדשה לגמרי, תענוג לנסוע בה.

עמדנו בשולי הכביש מול המרחבים הצהובים. המוח הצפוד שלי המשיך בתהליך ההתמוססות. נהיה שקט שם בפנים והיתה תחושה של זרימה. הפשרה.

נועם הדקה עמדה לידי. "תורידי את הכובע. תרגישי את השמש על השיער."

עשיתי כדבריה. הראש התלהט. ההרגשה נפלאה.

"הבאת בגד ים?" שאלה.

"לא. במדבר אין ים," עניתי.

שתינו מים ונכנסו חזרה למכונית. הפעם אני נוהגת.

התחלתי לנסוע בזהירות. המכונית הלא מוּכּרת נענתה לי בקלות ודי מהר הרגשתי בה נוח, הגברתי את המהירות והרפיתי את האחיזה הלחוצה בהגה. אחר כך פתחתי את החלונות הקדמיים ורוח חמה ופתאומית הציפה את המכונית.

"איזה חופש!" קראה נועם ואז פשטה את הגופייה שלה וישבה בכיסא לידי בפלג גוף עליון חשוף.

"נועם," קראתי, "את לא מפחדת שיראו אותך?"

הגנבתי אליה מבט, אל השדיים שלה. הם קטנים, וכשנועם הרימה את ידיה ושילבה אותן מעל לראשה הם נמתחו בגמישות למעלה.

כשהגענו היתה כבר שעת צהריים. השמש הטיחה את מה שהיה לה להטיח על פני המרחבים הצהובים והלהיטה אותם. יצאנו מהמכונית והשתופפנו, כמעין תגובה טבעית לעצמת החום ולהיעדר המסתור מפניה. נועם לבשה בחזרה את הגופייה שלה ועכשיו הוציאה מתא המטען כובע גדול וקשיח, כובע בוקרים כזה. "הבאת גם מגפיים?" שאלתי ונועם צחקה. גם אני חבשתי את הכובע רחב השוליים שלי, הפעם כדי להתגונן מפני השמש ולא כדי להסתתר מבני אדם. נועם הוציאה שתי חולצות דקות עם שרוול ארוך והושיטה לי אחת מהן. "תלבשי," פקדה עליי, "שלא תישרפי. השמש פה יכולה לצלות זבובים." את החולצה השנייה לבשה בעצמה.

היא התכופפה אל קופסת קרטון שהיתה שקועה עמוק בתוך תא המטען של המכונית, התחילה לנבור בו ולהוציא מתוכו חבלים, טבעות מתכת גדולות, רתמות שחורות. היא זרקה את כל אלה לתיק הגב הגדול שלה והושיטה לי שתי קסדות.

"מה זה כל החבלים האלה? אנחנו הולכות לטפס על איזה הר?" ביקשתי לדעת.

"לגלוש," ענתה. "סנפלינג."

אחר כך ישבה על הארץ ותחבה בין החבלים והטבעות שבתיק שני בקבוקי מים.

"אני די פחדנית…" אמרתי.

היא הרימה אליי מבט. "אז זה יהיה תרגיל בשבילך," אמרה.

"יש תרגילים שאני מעדיפה לא לפתור."

"אני לא אכריח אותך. את ילדה גדולה."

"כן, בת עשרים וארבע."

"נכון. גם אני."

שתי דמויות צועדות על אדמת המדבר הטרשית. אחת רזה בחולצה ירוקה ועם שני עגילים בַּגַּבָּה, והאחרת — קצת יותר מלאה ובחולצה ורודה. הירוקה מישירה מבט אל הדרך שלפניה, הוורודה צועדת במבט מושפל לאדמה, שקועה במחשבותיה. הקרקע זרועה באבנים קטנות וצעדיהן משמיעים צליל נעים.

"על מה את חושבת?" שואלת הירוקה את הוורודה.

"על זה שבמוזיקה הכול מחולק לטונים ולחצאי טונים."

הירוקה שותקת. היא מופתעת שהדברים האלה מטרידים את הוורודה במקום כזה.

"זו חלוקה מאוד מלאכותית, בין דו לדו דיאז יש הרי רצף שלם של צלילים."

"כמו המספרים בין אפס לאחד."

"בדיוק!" מתלהטת הוורודה, "ואלה צלילים שאף אחד לא משתמש בהם," צער נשמע בקולה, כאילו דיברה על ילדים עזובים. "תחשבי כמה שירים מוחמצים יש. מתוך המגוון האינסופי אנחנו בוחרים רק כמה נקודות ציון ונותנים להן שמות של תווים."

הירוקה שותקת. יש בשביל עלייה. הן עולות בו בשתיקה. פתאום הירוקה אומרת, "תחשבי על סנפלינג כמו על תווים. אנחנו לא עפות כמו ציפור, לא הולכות על קיר כמו נמלה, אנחנו רחוקות מלמצות את כל טווח אפשרויות התנועה. זה רק נקודת ציון ליכולת האנושית."

"כן," הוורודה נעצרת במקום.

"את ורודה," אומרת הירוקה. "כל הפנים שלך ורודות. קשה לך?"

"מזמן לא טיפסתי ככה," עונה הוורודה.

"בואי ננוח. הנה, יש שם עץ."

הירוקה סוטה מהשביל, מטפסת אל עץ השיטה ומתיישבת תחתיו בצל.

הוורודה עולה אחריה ומתיישבת לצדה.

בלילה, באכסניה, שכבתי במיטה. למרות היום המעייף לא הצלחתי להירדם.

כאילו שחיברו אותי לחשמל, חשבתי. כולי זרם שלא מצליח להירגע. הסתכלתי על נועם. היא התהפכה לצדי מתוך שינה. נוכחותה קרובה ולא זרה.

כמה הכול נינוח עכשיו, והרי רק לפני כמה שעות השתלשלתי על חבל בין שמים לארץ. רק לפני כמה שעות הייתי משותקת. עמדתי על שפת המצוק, גבי לתהום, ונועם עמדה מולי והתחילה להעביר חבלים בין רגליי, לרתום את מותניי, לקשור בידיים זריזות.

"את יודעת לעשות את כל הקשירות?" שאלתי בהתפעלות שהסוותה חשש.

"עשיתי קורס מדריכי סנפלינג. אין לך מה לדאוג, אני גולשת כבר כמה שנים." עם החבלים שהעמיסה עליי וכרכה סביבי היא סימנה את מִתאר גופי בלי שתיגע בי אפילו פעם אחת.

היא קרבה אל שפת המצוק והביטה למטה.

"את רוצה לבוא?" שאלה.

קמתי באטיות. היא הושיטה לי את הקסדה. חבשתי אותה על ראשי וצחקתי.

"מה קרה?" שאלה.

"האוזניים מפריעות," גיחכתי.

נועם לא חייכה, אלא התחילה להסביר לי בענייניות מה לעשות. איך להטות את גופי, איך להצמיד את סוליות הנעליים אל הצוק, להיות תמיד במצב של כמו־ישיבה, בתשעים מעלות, איך להרפות את אחיזת האגרוף הקפוץ בחבל ולשחרר, מקטעים־מקטעים, איך לא להביט למטה ואיך בסך הכול זה מצוק לא גבוה, בינוני מינוס, ולכן לא צריך לפחד. היא תכוון אותי מלמעלה, אמרה.

התחלתי בהליכה אטית לאחור על פני הסלע הגדול של שפת המצוק, החזקתי חזק בחבל, לא הסתכלתי לאחור. בכל פעם שהרפיתי את האחיזה, החבל החליק בתוך כף ידי. לא הבטתי למעלה אל נועם וגם לא למטה. הבטתי רק בקיר הסלע שמולי והשתלשלתי מטה בזהירות ובחוסר גמישות, כמו ילדה שלומדת לכתוב והיא משרטטת ביד נוקשה אות אחר אות.

"טוב מאוד," קראה נועם.

לא רציתי אפילו לחייך.

הגעתי לאזור מוצל לצד הצוק. הרגשתי הקלה. אבל אז באה מחשבה מבהילה ודמיינתי איך כל החבלים מתנתקים ואיך אני צונחת לאדמה. חוויתי את הצניחה בדמיוני, היא היתה מוחשית מאוד. ראיתי את גופי, כלומר את גופתי, מוטלת על האדמה הקשה שמתחתיי. נדרכתי לקראת השתחררות החבלים. בכל שנייה זה יכול לקרות! הנה, עכשיו זה יקרה! שנייה עברה, ועוד שנייה, כלום לא קרה. אבל אני כבר חשתי בכל חושיי את חרדת ההתרסקות וחוויתי במלוא העצמה את שבריר השנייה ההוא לפני שפוגעים בקרקע. ואז לא יכולתי לזוז עוד.

"איה," קראה נועם מלמעלה, אחרי שזמן מה לא נצפתה כל תזוזה בחבל.

אין תשובה.

מהמקום שבו עמדה לא יכלה לראות אותי ולכן נשכבה על שפת המצוק והסתכלה אליי למטה. היא ראתה אותי יושבת שם באוויר. פחדה לצעוק. פחדה להבהיל אותי.

לא זזתי. הייתי משותקת.

אי אפשר להעלות אותי, ומצד שני — אני גם לא יורדת.

היד שלי קפאה על החבל במצב לפיתה. עיניי ראו רק שָחור.

"מה קורה אתך?" נבהלה נועם.

"קומי."

"איה, איה'לה…"

שקט מדברי.

היא שכבה שם למעלה בשמש הקופחת בעוד אני משתלשלת מהצוק כמו נורה שרופה.

ואז, אחרי דקה או שתיים, התחילה פתאום לשיר.

קול אנושי רך ומתנגן התקדם לו אט־אט והזדחל אל תודעתי. עם מילות השיר Imagine התחלתי להפשיר.

"את בסדר?" קראה נועם.

"כן," עניתי סוף־סוף. קולי היה עמום.

"איך קוראים לך?"

"איה."

"בת כמה את?"

"עשרים וארבע."

"איפה נולדת?"

"בתל אביב."

"באיזה תאריך?"

"עשרים ואחד ביוני."

"באיזה בית חולים?"

"בית יולדות."

"באיזו תחרות זכית?"

"כוכב נולד."

שתיקה.

"עכשיו תשחררי קצת את החבל שאת מחזיקה."

שחררתי.

"טוב מאוד. העיניים שלך פקוחות?"

"כן."

"יופי. תשחררי עוד קצת חבל ביד ימין."

לאט־לאט הגעתי אל הקרקע. הורדתי את הקסדה, השלתי את הרתמות ונשכבתי על האדמה.

בלילה, למרות העייפות, לא הצלחתי להירדם. נועם ישנה שם, המצילה שלי.

"למה דווקא ג'ון לנון?" שאלתי את נועם בארוחת הבוקר.

"לא יודעת. זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש."

"למה לשיר? מאיפה בא לך הרעיון לשיר?"

"אינטואיציה. כמו ששרים שיר ערש, רק הפוך. במקום להרדים הייתי צריכה לעורר."

"זה עבד." חייכתי.

"כן."

"מה היית עושה אם זה לא היה עובד?"

"הייתי חותכת לך את החבל."

צחקנו. על שולחן ארוחת הבוקר באכסניה נועם שמה את כף ידה על שלי.

"אני עייפה," אמרתי.

"לא ישנת בלילה?"

"לא."

"למה?"

"הייתי מחושמלת."

היא הסיטה ממני את עיניה. אחר כך אמרה:

"את יודעת? גם אני נולדתי בבית יולדות."

"באמת?"

"כן."

"מתי?"

"בעשרים ואחד ביוני."

"הֵי," קראתי בהפתעה, "זה בדיוק התאריך שלי!"

"לגמרי," היא אמרה.

"זה צירוף מקרים מדהים, לא?"

"כן. אולי כבר אז ישנו באותה מיטה," הזווית הימנית של פיה עלתה.

היה לי דחף עצום להשתתף בתכנית. רציתי להופיע, רציתי שיקשיבו לי, רציתי לבדוק איך מקבלים את הדברים שאני עושה. אבל גם רציתי לא להיות שם: לוחות הזמנים הצפופים לא התאימו לי, הלחץ לחדש כל שבוע לא התאים לי, יותר מדי דברים הפריעו לי לחשוב בשקט. אני אוהבת לחשוב בשקט. אני אוהבת לדבר מעט, אבל לא על עצמי ובטח שלא מול מצלמות. לא רציתי לספר שום דבר על המשפחה שלי. אמרתי שאני לא רואה שום קשר בין המשפחה שלי לבין התחרות. שישפטו אותי לפי השירה שלי, האישיות הבימתית שלי. סיפור החיים שלי לגמרי לא רלוונטי. "החיים שלי קדושים, אסור לטמא אותם ולהפוך אותם לקטעים ערוכים כמו ג'ינגל," אמרתי לתלמה. "לא רק החיים שלי," הוספתי, "החיים של כולם קדושים. אפילו שלך." זה לא הצחיק אותה.

"איה'לה," היא אמרה, "את מתייחסת לזה יותר מדי ברצינות."

"להפך," אמרתי. "את מתייחסת לזה יותר מדי ברצינות. זה רק יחסי ציבור, רק מקדם רייטינג, תו לא."

לפעמים אהבתי להשתמש במילים גבוהות.

היא התבוננה בי בשתיקה. מבטה אמר: לך יש כל מיני רעיונות בראש ולי יש תכנית לצלם. לא הנחתי לה ואמרתי:

"בשיר ערש שאמא שרה לתינוקת שלה יש יותר חיים מאשר בכל ההפקה הזאת."

"אני לא יודעת, איה'לה, אף פעם לא שרו לי שיר ערש." היא קמה ללכת, אבל אז פנתה אליי פתאום והתריסה: "למה את כאן בעצם?" הפעם לא קראה לי איה'לה. היא כועסת. אני הורסת לה.

שוב התיישבה, קירבה את הכיסא שלה לשלי ואמרה בשקט:

"איה, ההתנגדות שלך היא הפרת חוזה. לפי החוזה את צריכה לשתף פעולה עם כל הדברים האלה."

"אם אני מפרה חוזה ואם אני הורסת לך את התכנית אני מוכנה ללכת."

תלמה נאנחה.

"את לא הורסת, איה. את לא הורסת. בדרכך שלך יוצא שאת אפילו בונה."

מחוץ לחלון היה עץ גדול וסבוך ענפים. העלים שלו, התלויים על פטוטרת דקה כל כך, נעו בתנועות זעירות. הוא כל הזמן צומח, העץ הזה, גם כשהסתכלתי עליו והיה נדמה לי שהוא, בדיוק כמוני, מסתיר את האוזניים שלו מפני העולם.

השמש שקעה על יומנו השני במדבר. מדבר באור ירח. כל נקודה לבנה־צהובה בשמים היתה כמו חור בסדין שחור שאפשר להציץ דרכו אל עולם חדש ולא מוּכּר. ובמדבר הזה, מה מוּכּר לי? אבנים — מכירה, מרחבים — מכירה, חול — מכירה, שמים — מכירה, לילה — מכירה; את השילוב של כל אלה אני לא מכירה, כמו גם את האישה הצעירה שיושבת עכשיו לצדי.

המוני יצורים היו שם אתנו בתוך האדמה ובמרחב הפתוח, אבל הם לא עניינו אותי באותו רגע. ההרים היו מוארים בתאורת ירח רכה, כמו מטבח יפה בחנות מעוצבת. אחת הלחיים של נועם היתה מוארת ומחצית פניה האחרת חשוכה.

"את בטח חושבת שאני פחדנית, שאני לא חיה נכון את החיים: לא שוכבת עם אף אחד, לא עושה סנפלינג."

פניה של נועם היו רציניות. הסתכלתי על פיה, הפינה הימנית לא התרוממה.

"לא," היא אמרה. "אני חושבת שאת אמיצה. מסקרן אותי לפגוש את ההורים שלך," הוסיפה מעין משאלה.

שתקתי.

"יש לך אחים, אחיות?"

"אח אחד."

"אתם קרובים?"

"הכי קרובים."

"הוא גדול ממך?"

"בשנתיים."

על ההורים לא שאלה. אמרתי:

"אבא שלי גר בנורבגיה. נסע לאיזה כפר, חשב שהוא ויטגנשטיין. אחר כך עבר לעיר."

היא לא אמרה כלום.

"את יודעת מי זה ויטגנשטיין?"

"לא."

"פילוסוף גדול, התבודד שם באחד הכפרים."

"ואבא שלך, הוא גם פילוסוף?"

"הוא מלמד שפות שמיות עתיקות באוניברסיטה באוסלו."

"לא כמו אבא שלי," אמרה, "עם הניתוחים הפלסטיים שלו."

"הוא דווקא נשמע לי בסדר, אבא שלך."

"כשבית המשפט קבע שהוא צריך לשלם לפציינטית פיצויים בגובה 400 אלף שקל, שמחתי."

"למה?"

"כי הוא מכור. הוא מקבל מהנשים האלה עוד ועוד כסף. בשביל זה הוא למד רפואה?"

"אם הפציינטיות מוכנות לשלם לו, זו בחירה שלהן."

"לא, הוא חלק ממנגנון מטורף שכבר מזמן יצא מפרופורציה. יש לו אחריות."

"הוא מפרנס אתכם בכבוד," אני אומרת.

"אני לא צריכה את המיליונים האלה," נועם כועסת.

"הוא מפרנס אתכם בכבוד. אבא שלי לגמרי תלוש."

"תלוש?"

"הוא לא הסתדר באוניברסיטה בתל אביב, צמצמו את המחלקה שהוא עבד בה, הקטינו את המשרה שלו, הוא פיתח מרירות כלפי כל העולם, כולם נראו לו טיפשים, הלך והתכנס בתוך עצמו. היה בלתי אפשרי להגיע אליו, הוא הלך והתפוגג, הפך לפחות ופחות מורגש, הצטמק, ממש בגוף, רזָה נורא. אח שלי ואני ניסינו… אנחנו ניסינו לעזור, אבל לא כל כך ידענו איך, היינו ילדים, מתבגרים בתיכון. בישלנו ארוחות, רצינו להיות אתו. הוא ישב עם המזלג, בקושי הזיז את היד, שתק."

הפסקתי, ואז המשכתי:

"את יודעת כמה זה נורא לראות את אבא שלך ככה, במצב קטטוני, לא מגיב לסביבה, רק יוצא כל יום לאוניברסיטה, אלוהים יודע מה הוא עשה שם, וחוזר הביתה בלי לומר כמעט מילה?"

"אבל איה," היא שואלת בשקט, "איפה היתה אמא שלך?"

גל של דם הציף את ריאותיי, גל חם וסמיך. צירוף המילים ‘איפה' ו'אמא' קשה לי מנשוא.

"אמא שלי לא היתה כבר," אמרתי. "יום אחד היא יצאה ופשוט לא חזרה הביתה, פשוט לא חזרה וככה זה נשאר."

"למה היא לא חזרה?"

"תאונה. תאונת דרכים. יצאה ולא חזרה. אי אפשר לתפוס את זה.

לא יכולנו עוד לדבר אתה, לא יכולנו לקבל ממנה חיבוק. להיפרד ממנה… פשוט לא יכולנו. היא לא היתה.

וככה נשארנו, אח שלי ואני ואבא.

היה לו קשה נורא. גם לטפל בנו לבד — בית־ספר, בישולים, שיעורים — וגם הצרות באקדמיה. החיים שלו היו דפוקים.

לאט־לאט הוא ניתק את עצמו מהכול וחי לו בתוך עצמו עם עצמו. וכשהוא קיבל את ההצעה מנורבגיה, הייתי אז כמעט בת תשע־עשרה, הוא שחרר את עצמו מאתנו, ארז מזוודה עם בגדים ונסע. לא לקח אתו אף ספר. כל הספרייה שלו, מאות ספרים, נשארה. אחר כך הוא שלח מכתב שהודיע מה הכתובת שלו ומה מספר הטלפון והסביר שכל חודש הוא יכניס כסף לחשבון. הוא כתב שהוא מצטער."

התעוררתי מהשינה באכסניה המדברית.

דלת החדר נפתחה בשקט. הראש של נועם הציץ פנימה.

"את ערה?"

אחרי הראש הגיח גם הגוף של נועם, רזה כתמיד. קלטתי שלצד הביטחון העצמי וחוסר הפחד מסתתרת בנועם גם שבריריות. הגוף שלה וההיסוס שלו, כשהוא נכנס לחדר, סיפרו לי את זה.

היא התיישבה בשתיקה על הכיסא לצד המיטה.

"היו לי הרבה מחשבות כשישנת," אמרה לבסוף.

"אני רוצה שתבואי להכיר את ההורים שלי," הוסיפה.

התיישבתי במיטה. "למה, אנחנו הולכות להתחתן?" שאלתי.

"לא, חשוב לי שתכירי אותם, זה הכול." היא הביטה ישר בעיניי ואפילו טיפה לא חייכה. "הם יחכו לנו הערב," הודיעה.

"כן," אמרה נועם, "הדבר הזה הוא בהחלט נטע זר בשכונה היוקרתית הזאת."

עמדנו מול מבנה בטון שבנייתו לא נשלמה ושקירותיו גבלו בבית פרטי יפה ומטופח.

"ההורים שלי הסתכסכו עם הקבלן. הם התחילו לבנות הרחבה לבית כי הם רצו להגדיל את הסלון והמטבח ולהוסיף עוד חדר, אבל אז הקבלן התחיל לרמות בכל מיני עניינים, ככה הם טוענים, אז הם הגישו נגדו תביעה והכול נתקע באמצע. כבר חצי שנה זה עומד ככה ולא נראה לי שזה יזוז לאנשהו גם בעוד שנה."

"הם לא יכולים להמשיך עם קבלן אחר?" שאלתי.

"אין להם כסף." אמרה נועם, אחר כך פרצה בצחוק. היא הסתכלה עליי ואמרה: "כסף זה לא הבעיה פה."

"אז למה הם משאירים את זה ככה?"

"איה," היא לחשה וקירבה את פניה לשלי, "אין לי מושג."

נועם התחילה לצעוד בשביל הכניסה. אני נשארתי לעמוד במקומי.

כבר מתחיל להחשיך, אבל בתוך הבית יהיה ודאי מואר ולבן ויהיה פסנתר כנף שחור ומבריק ותמונות שמן על הקירות ומדרגות שיִש אל הקומה השנייה ועוגת פירות וצלחות קרמיקה בעבודת יד ושטיח רך ועמוק וגביעים דקיקים שבתוכם יין מבציר משובח או כוסות צבעוניות גבוהות שבתוכן קפה קר עם קש מזכוכית ומדפים מעץ בהיר עמוסים בספרים וספות יקרות ורכּוֹת וזוג הורים חייכנים ולבושים היטב.

כל אלה שונים כל כך מנועם, על הרזון שלה, על בגדיה השחורים, על העגילים בַּגַּבָּה. השכונה היוקרתית הזאת, הווילה הגדולה, אני לא רוצה להיכנס לבית הזה גם אם צמוד לו מבנה בטון חשוף ומנחם. לא נוח לי כאן, בבגדי טיול ובנעלי הליכה גבוהות. ההופעה הזאת בטח לא תהלום את היין ופסנתר הכנף. בכל זאת צריך להיכנס, אני מזכירה לעצמי.

נועם תקעה בי מבט שואל.

"אני באה," אמרתי לה.

הספות אצל ההורים של נועם לא נראו חדשות במיוחד וכך גם הארונות ומדפי הספרים החומים. לא היה שם פסנתר כנף, המדרגות לא משיש, אבל היו שטיחים צבעוניים יפים והרבה כלי קרמיקה לקישוט.

אבא של נועם ניגש אלינו ראשון. הוא בא מהמטבח במכנסיים קצרים וחולצת טריקו. הוא קירח, הרגליים שלו יחפות וגופו גדול וכבד. הוא גמלוני, בכלל לא נראה כמו מומחה לעיצוב אפים ושדיים בהזמנה על פי צו האפנה. הוא לחץ את ידי בחמימות ואת כף ידו השנייה, הקעורה כקערה, הושיט כדי להציע לי אגוזי מלך קלופים. לקחתי אחד.

"איפה אמא?" שאלה נועם.

"למעלה. תגידי לה שהגעתן."

"אמא, הגענו," צעקה נועם בקול.

"למה את צועקת ככה?"

"נועם?" עלתה קריאה מהקומה השנייה.

"איפה אופק?" נועם פנתה אל אביה.

"אצל החברה שלו," ענה.

"אח שלי," נועם הסבירה לי. "יש לו חברה."

אמא של נועם ירדה במדרגות.

"שלום איה," היא הושיטה לי את ידה.

היא לא נראתה לי ממורמרת כמו שדמיינתי אותה.

"אז את הכוכבת שנולדה?" שאלה אותי.

"כן," עניתי.

"איפה למדת לשיר?"

"אצל ברברה סטרייסנד."

היא חייכה.

"וגם אצל ז'ק ברל, אלה פיצג'רלד, ג'ניס ג'ופלין, טום יורק… אני יכולה להמשיך."

"זה מרשים מאוד," אמרה. "ככה, כישרון טבעי."

"לא. התאמנתי שנים."

אמא של נועם הנהנה בחיוך. קשה לדעת אם המוזיקה עוד חיה בה.

"אתן נשארות לאכול, כן?" שאל אבא של נועם תוך שהוא מסדר כבר ארבע צלחות על השולחן, לא מחכה לתשובה. אמא של נועם ניגשה גם היא למטבח והביאה לשולחן את הלחם. אבא שלה צירף לצלחות מזלגות, סכינים, תוך כדי נגס במלפפון שאחז בידו. אחר כך הוציא גבינות מהמקרר.

נועם עמדה לידי ושתינו הסתכלנו איך ההורים שלה מסדרים את השולחן. כמעט בריקוד.

"בואו, בנות," אמר אבא של נועם ושתינו התיישבנו אל השולחן.

אמא של נועם הוציאה מהמקרר בקבוק משקה קר. בידה האחת הניחה אותו על השולחן, ובשנייה אספה בתנועה קלה את שערה החום והחלק אל מאחורי אוזנה. היא התיישבה.

אוזנה נחשפה.

לאמא של נועם היתה אוזן גדולה ובולטת. לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי. האוזן הזאת ריתקה אותי באופן עמוק וכובש. היא היתה לי תגלית, גם כשעדיין לא הבנתי את מלוא משמעותה. אבל זה בא מהר, ומיד הבנתי: יש לי אוזן כזאת בדיוק.

השפלתי את מבטי לצלחת. אחר כך שבתי והסתכלתי על האוזן. ניסיתי להציץ גם באוזן השנייה, אבל היא היתה מכוסה בשיער.

הרגשתי שנועם מביטה בי והפניתי אליה את ראשי.

מהבעת פניה של נועם ידעתי שפניי צועקות בעתה. נועם עצמה את עיניה ואז פתחה אותן. הבנתי את התנועה הזאת. הבנתי אותה היטב. זה היה אישור, הנהון, זה אמר: "הנה, ראית בעצמך. עכשיו גם את יודעת."

אבל לא רציתי לדעת.

למה לא קמתי וזעקתי?

והיא אמרה עוד דבר, תנועת העפעפיים של נועם: "הוקל לי," היא אמרה. "אני כבר לא נושאת לבדי בסוד הגדול."

ישבתי ליד השולחן ולא שמתי לב אפילו שפרוסת לחם הונחה בתוך צלחתי, שכוסי התמלאה במים, שקערת הסלט הוגשה לי עכשיו.

"אוי, סליחה, אני מצטערת, לא שמתי לב." לקחתי את הקערה מאמא של נועם. האוזן שלי היתה מחוברת לה לראש.

הנחתי את הקערה ושוב תקעתי מבט בצלחת.

"החליפו בינינו," אמרתי בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע.

"מה?" שאלה אמא של נועם בהיסח הדעת.

עצמתי עיניים ושמעתי את אבא של נועם צוהל: "בתיאבון, בנות."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הדחיפה”